קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על נכס של חברת ביטוח: המערערת רשומה כמחזיקה בנכס ברחוב סעדיה גאון 26 בתל אביב, יחידה 0438-0260-001-19 (להלן: "הנכס") החל מיום 1.6.76 בתעריף חברות ביטוח. ביום 30.11.2006 הודיעה המערערת למשיב כי נכס שטח של 1,570 מ"ר מהנכס עומד ריק, וכי היא מבקשת כי ייתנן לה פטור מארנונה לנכס ריק, או לחלופין כי הנכס יסווג בסיווג הנמוך ביותר שאפשר לסווג נכס שאינו מצוי בשימוש, סיווג מחסנים (או לחלופי חלופין - בסיווג משרדים). המשיב סרב לבקשה משום שהוא טען כי הנכס אינו ריק. הוא גם סירב לשנות את סיווגו של הנכס. על החלטת המשיב הוגש ערר, שנדחה, ועל החלטת ועדת הערר הוגש הערעור הנוכחי. טענות הצדדים המערערת טענה כי יש לקבוע כי בתקופה הרלוונטית הנכס היה נכס ריק, משום שתכלית החוק היתה להעניק פטור חד פעמי בחיי הנכס בתקופה בה הוא עומד ריק וללא שימוש. לטענת המערערת, עולה מדו"ח פקח העירייה כי זה היה המצב לגבי הנכס דנן, שלא היתה בו כל תועלת מבחינת המערערת בתקופה האמורה. עוד ציינה המערערת, כי אף אם בית המשפט יקבע כי הנכס אינו ריק, הרי יש לחייבו על פי השימוש המבוצע בו, קרי אחסנה. הטעם לכך הוא משום בנכס לא היה שימוש, ועל פי הפסיקה יש חייב נכס כזה לפי הסיווג הזול ביותר האפשרי. אם קיומו של ציוד בנכס הוא השולל ממנו את סיווגו כנכס ריק, הרי שיש לסווג את הנכס על פי סיווג של מחסנים. המערערת טענה כי אין די בכך כי הנכס מוחזק על ידי חברת ביטוח, כדי שניתן יהיה לסווג אותו על פי תעריף ביטוח, וזאת לאור ההלכה הפסוקה. לטענתה, הסיווג צריך להיות בהתאם לשימוש ולא בהתאם למיהות המחזיק בנכס. המשיב סמך ידו על החלטת ועדת הערר, וטען כי יש לדחות את הערעור. לטענתו, אין די בכך כי הנכס אינו בשימוש, כדי שניתן יהיה לזכותו בפטור. מאחר שנקבע כי הנכס לא היה ריק, אלא כי הוא היה מלא לחלוטין בציוד משרדי וריהוט, לא ניתן לקבוע כי מדובר בנכס ריק. אחסון החפצים הללו בנכס חסך למערערת דמי אחסון במקום אחר, עד להעברת הציוד שאוחסן - כולו או חלקו - למשרדים החדשים אליהם עברה המערערעת בפתח תקווה. באשר לסיווג הנכס, נטען כי אין לסווג את הנכס כמחסן. הסיווג של "חברת ביטוח ומבטחים" הוא שימוש חוקי שנקבע על ידי המחוקק. יש לסווג נכסים שבשימוש חברות ביטוח בסיווג משולב של מהות השימוש ומיהות המשתמש, וכך עשתה - על פי הטענה - ועדת הערר, שלא נקטה בגישה "טכנית צרה". כך, מקום שלנכס המשמש כמחסן אין קיום נפרד בפני עצמו וכול כולו נועד לשרת עסק אחר, יש לראותו כחלק בלתי נפרד מאותו עסק. הנכס דנן, כך נטען, שימש כמקום אחסנה שאין לו כל קיום עצמאי, והוא מהווה חלק מהמערך הלוגיסטי הנדרש כדי לאפשר את פעילותה של המערערת כחברת ביטוח. לגישת המשיב, הטענה לפיה יש לסווג את הנכס כ"מחסנים" היא טענה נגד הכרעת המחוקק לראות בסיווג "בנק וחברות ביטוח" שימוש לגיטימי ברשימת השימושים המופיעים בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) התשס"ז - 2007 (להלן: "תקנות ההסדרים"), והיא למעשה טענה נגד חוקיות סעיף 3.3.13 לצו הארנונה של עיריית תל אביב יפו. טענה כזו אינה טענה שניתן היה להעלותה במסגרת ערעור על החלטת ועדת הערר. עוד טען המשיב, כי ועדת הערר החליטה ביום 21.2.07 כי ההחלטה לפיה 60% מהנכס יסווג בתעריף חברת ביטוח ו-40% ממנו - בתעריף משרדים, תחול גם על העררים דנן. המערערת ידעה במועד זה כי הנכס נעזב על ידיה (כ-9 חודשים קודם לכן, לטענתה). המשיב טוען כי המערערת הסכימה להמשיך ולהחיל את הקביעה של ועדת הערר לשנים הקודמות ביחס לסיווג הנכס כפי שצוין לעיל. הסכמה זו היא הסכם פשרה לכול דבר וענין, ולכן המערערת לא יכולה היום "לכרסם" בסיווג זה ולהביא לשיפורו. טענות הצדדים יידונו בפירוט להלן. האם הנכס היה בתקופה הרלוונטית "נכס ריק"? אני סבורה כי אין מקום לקבוע כי הנכס היה "נכס ריק" בתקופה הרלוונטית. בהקשר זה מקובלות עלי טענות המשיב, לפיהן בנכס אוחסנו פריטי ריהוט וציוד משרדי רבים. השימוש בנכס לצורך אחסנה כזו הוא שימוש בעל משמעות כלכלית. אחסון של הפריטים הללו במקום אחר, עד למעבר של המערערת למשרדיה החדשים היה כרוך בתשלום של דמי אחסון. לכן לא ניתן לקבוע ביחס לנכס כי "לא היתה בו כל תועלת מבחינת המערערת בתקופה האמורה", כפי שטוענת המערערת. האם יש לסווג את הנכס בתקופה הרלוונטית בסיווג "מחסן"? יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת המערערת לפיה היה מקום לסווג את הנכס בסיווג "מחסן". גם המשיב אינו חולק על כך כי סיווג של נכסים המוחזקים על ידי חברות ביטוח, צריך להחיל מבחן משולב של מהות השימוש ומיהות המשתמש. מסקנה זו עולה גם מפסיקת בית המשפט העליון. כך ברע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ. עיריית חיפה (מיום 27.12.05), קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת ארבל) כי: "אני סבורה כי הלכת בזק אינה פוסלת סיווג במקרים מסוימים המכיל מרכיב של 'מיהות המשתמש'. אמנם כל סיווג צריך להתחשב בשימוש אשר נעשה בנכס, אך מבחן משולב של מהות השימוש ומיהות המשתמש יכול להיות במקרים מסוימים לגיטימי. עמדה זו נתמכת אף בתקנות ההסדרים, שמפרטות רשימה של סכומים מירביים ומזעריים עבור סוגי נכסים שונים. רשימה זו מכילה את הסיווג 'בנקים וחברות ביטוח' שהינו סיווג המורכב מהמבחן המשולב של מהות השימוש ומיהו המשתמש". עוד נקבע שם כי "סיווג לגיטימי יהיה כזה בו מרכיב השימוש בו יהיה הדומיננטי". בפסק דינה המפורט של כב' השופטת ברוש (עת"מ 321/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, , להלן: "ענין כלל"), בו נדונה סוגיה דומה, התייחסה כב' השופטת ברוש לאמור לעיל, וקבעה כי לטעמה "גישה טכנית צרה, לפיה יסווג נכס על פי זהות המחזיק בו, שעשוייה היתה להיות לגיטימית לפי הוראות פקודת העיריות, אינה יכולה לעמוד עוד כיום, לנוכח הוראות סעיף 8(א) לחור ההסדרים". המסקנה של האמור לעיל היא אם כן כי יש להחיל מבחן משולב על נכסים המוחזקים על ידי חברות ביטוח כמו המערערת דנן, מבחן שיביא לידי ביטוי את זהות המחזיק (חברת ביטוח) אולם גם את מהות השימוש, כאשר מרכיב זה צריך להיות דומיננטי. בענין כרטיסי אשראי לישראל שנזכר לעיל, קבע בית המשפט העליון כי כאשר חברת אשראי עושה שימוש בחנות כנקודת חלוקת מתנות - הסיווג של החנות כ"חברת אשראי" הוא לגיטימי, משום שהחנות סמוכה ליתר חנויות חברת האשראי "מבחינה מהותית". זאת משום שהחנות לא נועדה לשמש כמחסן לחפצים שאינם הכרחיים לניהול חברת האשראי, אלא לנקודת חלוקת המתנות במסגרת מבצע לעידוד השימוש בכרטיסי האשראי. בעמ"נ 212/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. עיריית תל אביב, , נבחנה שאלת סיווג של ארכיב של חברת ביטוח. כב' השופטת דותן קבעה באותו ענין, כי יש לבחון האם התיקים המאוחסנים בארכיב הם תיקים "חיים", המשמשים את חברת הביטוח בפעילותה השוטפת, או שמדובר במחסן המשמש לאיחסון תיקים ומסמכים בלבד. כב' השופטת אגמון גונן שנתנה את פסק הדין בהליך הנ"ל, קבעה כי הנכס אינו קשור פונקציונאלית לחברת הביטוח, שכן הוא שימש לאחסנה של תיקים ש"אינם חיים". המערערת לא עשתה שימוש בתיקים אלה, כך נקבע, אלא במקרים יוצאי דופן. בענין כלל שנזכר לעיל, התייחס בית המשפט לסיווג נכס ששימש לאחסנת ציוד של חברת ביטוח. בית המשפט קבע כי הסיווג של הנכס בתעריף "בנקים וחברות ביטוח" הוא סיווג סביר. נקבע כי התהליך העסקי של מבטח כרוך קודם כל במעגל הראשון של במתן שירותי ביטוח באופן ישיר לציבור המבוטחים. אולם, קיימים גם מעגלים רחוקים יותר, של ניהול מערך העובדים, מיחשוב וכו'. כב' השופטת ברוש קבעה באותו ענין כי: "מערך האחסנה של ריהוט משרדי, מצוי במעגל הרחוק של תמיכה עקיפה, עד כי עשוי להיוותר רושם כי קיים ניתוק מהותי בינו ובין התהליך העסקי השוטף של מבטח בהנפקת פוליסות לציבור מבוטחים. אולם, בפועל, גם אני סבורה, כפי שסברה הוועדה, כי קיימת זיקה בין מערך כזה ובין התהליך העסקי של מבטח, שכן כדי לקיים משרד הנותן שירותי ביטוח כהלכתם, יש צורך ראשוני במעלה בריהוט משרדי. מקובלת עלי גם המסקנה כי זיקה במידה כזו, מספיקה על מנת שלא ליצור ניתוק מהותי בין הנכס בו מאוחסן הציוד, לבין הנכסים האחרים, בהם מתקיים ההליך העסקי של המערערת". בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט פוגלמן, בר"ם 8943/10 מיום 19.1.11). בית המשפט העליון קבע כי הטענה אליה התייחסה בקשת רשות הערעור היא טענה לפיה בית המשפט שגה ביישום הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה ביחס לסיווג הנכס. אולם, ככלל האופן שבו יושמה הלכה, אינו מצדיק מתן רשות ערעור, אף אם נפלה טעות במקרה הקונקרטי. יישום האמור לעיל על נסיבות קונקרטיות - הוא כמובן מורכב. לצורך הכרעה במקרה קונקרטי, יש לבחון את כל הנסיבות הרלוונטיות ביחס אליו, תוך בחינה של מספר נושאים לצורך קביעת הסיווג הנכון של הנכס. מהפסיקה שהובאה לעיל עולה כי כדי לקבוע האם הסיווג הנכון של נכס צריך להיות סיווג של חברת ביטוח או סיווג של מחסנים, יש להביא בחשבון בין היתר את המרחק הפיזי בין הנכס המדובר לבין יתר נכסי החברה, ואת ה"סמיכות המהותית" ביניהם. כן יש לבחון האם הנכסים המאוחסנים הם כאלה שהחברה עושה בהם בדרך כלל שימוש בפעילותה השוטפת, או שמא מדובר באחסון של פריטים שככלל לא נעשה בהם שימוש. לטעמי, יישום של הקריטריונים הללו על המקרה דנן, מביא למסקנה כי הסיווג של הנכס צריך להיות סיווג ל"מחסנים". כך, אני סבורה כי אין דומה אחסון של ציוד בבנין משרדים מתפקד, לאחסון של ציוד לאחר לאחר שמשרדים נעזבו על ידי חברת ביטוח, והציוד מאוחסן עד למעבר למשרדים אחרים. בבנין בו פועלת חברת ביטוח, וקיימים בו חדרים בהם מאוחסן ציוד או ריהוט, אפשר אולי לקבוע (בהתאם לנסיבות), כי קיימות זיקה ו"סמיכות מהותית" בין התהליך העסקי של המבטח לבין מערך האחסנה של הריהוט המשרדי. יתכן, במקרה כזה, כי הציוד המאוחסן נועד להחליף ציוד שמתבלה ולא ניתן לעשות בו שימוש וכד'. אולם, כאשר מדובר בבנין משרדים שלא נעשה בו שימוש, כאשר הציוד מאוחסן עד למעבר לבנין משרדים אחר, לא ניתן לקבוע כי האחסנה היא חלק מההפעלה של חברת הביטוח. במקרה כזה, אכן דומה השימוש בנכס לשימוש של מחסן. כאמור, המשיב עצמו טען כי אלמלא היתה המערערת מאחסנת את הציוד בנכס, היא היתה צריכה לשכור מחסנים לצורך אחסונו. לו היתה המערערת שוכרת שטחי אחסון במקום המשמש רק לכך, סביר להניח כי השימוש בשטח שהיה מושכר לה לצורכי אחסון בלבד, היה מסווג כ"מחסנים", ולא בסיווג של חברות ביטוח. מטעם דומה, אני סבורה כי השימוש בנכס שהפך - בתקופה הרלוונטית - לשימוש הדומה לשימוש של מחסנים, צריך להיות מסווג בסיווג של מחסנים, ולא בסיווג של חברת ביטוח. המשיב טען בסיכומיו כי יש לראות נכס כחלק מהנכס של חברת ביטוח, כאשר אין לו קיום נפרד בפני עצמו, וכאשר הוא חלק מהמערך הלוגיסטי של המאפשר על פעילות המערערת כחברת ביטוח. ואולם, בענייננו, מדובר, בתקופה הרלוונטית, בנכס שיש לו קיום "נפרד" כמקום לאחסנת ציוד, ותו לא. הציוד שאוחסן, לא שימש - בתקופה הרלוונטית כחלק מהמערך הלוגיסטי של המערערת, אלא הוא נועד רק כדי לשמש "תחנת ביניים “ לציוד, על למעבר של החברה המערערת למשרדיה החדשים. טענת המשיב ביחס להסכמת המערערת לסיווג ענין נוסף שיש להתייחס אליו, הוא טענת המשיב לפיה המערערת הסכימה לצורכי פשרה כי הנכס יחויב בהתאם להחלטת ועדת הערר לשנת 2004, שיושמה גם על השנים 2005 - 2007. המערערת חלקה על טענה זו. לטענתה, העררים שהגישה המערערת לשנים 2004- 2006, התייחסו לתקופה בה הנכס היה בשימוש, ואילו הערעור דנן מתייחס לתקופה בה הנכס נעזב על ידיה. החלטת ועדת הערר התייחסה לשימוש בנכס כאשר היה בו שימוש, וכאשר ובוצע בו מגוון של פעילויות. לטענת המערערת, המחלוקת נושא הערעור דנן נוצרה רק לאחר שהמשיב דחה את בקשתה לקבלת פטור לנכס ריק, והיא לא נגעה בשאלה איך לחייב את הנכס כאשר הוא בשימוש. לכן, גם לו היתה המערערת מסכימה להחלת החלטת הוועדה - הסכמה זו חלה על העררים אליהם היא מתייחסת, ואליהן מתייחסת החלטת ועדת הערר. ההסכמה אינה חלה על הערר נושא הערעור הנוכחי. אני סבורה כי יש לקבל את טענות המערערת בהקשר זה. אכן, המחלוקת נושא העררים אליהם מתייחס המשיב, היתה מחלוקת שונה מהמחלקות דנן. היא התייחסה לסיווג הנכס כאשר נעשה בו שימוש, בעוד בערר דנן, הרי כפי שפורט לעיל, המחלקות מתייחסת לסיווג הנכס לאחר שהוא נעזב. לכן, הסכמות של המערערת במסגרת העררים הקודמים, אינן יכולות להשליך על הדיון דנן, או לחייב את המערערת. סוף דבר, אני סבורה כי יש מקום לחייב את הנכס בתקופה הרלוונטית בסיווג "מחסנים", ומבחינה זו אני מקבלת את הערעור. לאור התוצאה - אינני עושה צו להוצאות. הפיקדון יושב למערערת. ארנונהפוליסהחברת ביטוח