קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על נכסים מחוץ לתחום השיפוט: 1. חוקיות חיובי הארנונה שהוטלו על העותרים החל משנת 2002 בגין נכסים הנמצאים מחוץ לתחום שיפוטה של רשות המקומית, היא השאלה שבמוקד עתירה זו. רקע 2. העותר מס' 4 הינו בעל הזכויות בחלקה 60 בגוש 19502 (להלן: המקרקעין). העותרים 1- 3 הם בניו של העותר 4. אין מחלוקת כי המקרעין הנ"ל מצויים מחוץ לתחום שיפוטה של המועצה המקומית בית ג'אן (המשיבה 1, להלן גם: המועצה). עם זאת נציין כי מדובר במקרקעין הגובלים עם שטח המועצה ומצויים בצמוד לבתי היישוב. 3. בשנת 2002 הקימו העותרים במקרקעין בתים למגוריהם. ככל הנראה מדובר בבניה בלתי חוקית שכן העותרים לא קיבלו היתרי בנייה. בתי העותרים צמודים למעשה לבתי הכפר. עם סיום הבנייה שלחה המועצה לעותרים דרישה לתשלום ארנונה בגין החזקתם במקרקעין. בתחילה שילמו העותרים את תשלומי הארנונה כסדרם. עם זאת, ומאחר והעותרים טענו כי המועצה לא סיפקה להם שירותים מוניציפאליים למיניהם, כגון הנחת קווי מים, סלילת כבישים, התקנת רשת ביוב וניקוז ותאורת רחוב, הם חדלו מלשם את הארנונה. העותרים טענו כי נאלצו לדאוג ללקבלת השירותים בעצמם ועל חשבונם. בעקבות זאת פנו למועצה ולעומד בראשה ודרשו כי המעוצה תספק להם שירותים כמו לכל תושבי הישוב. בדרישתם טענו כי עיקרון השוויון מחייב את המועצה לספק להם אותם שירותים כמו לכל תושבי הישוב (ראה מכתבי העותרים מיום 18/8/02 ומיום 15/10/02, נספחים א' ו-ב' בהתאמה לעתירה). 4. לאחר כשנתיים, כאשר דרישותיהם ומכתביהם האמורים לא נענו, פנו העותרים לראש המועצה דאז בדרישה לבטל את חיובי הארנונה שהוטלו עליהם (מכתבם מיום 7/12/04 - נספח ד' לעתירה). בדרישתם טענו כי חיובי הארנונה בטלים מאחר והוטלו עליהם ללא כל סמכות חוקית, שכן בתיהם מצויים מחוץ לתחום השיפוט של המועצה. העותרים דרשו ביטול החיובים והשבת מלוא תשלומי הארנונה ששילמו בעבר. 5. בין העותרים לבין המועצה והעומדים בראשה החלה מסכת ארוכה של התכתבויות. דירשתם של העותרים הובאה בפני וועדת ההנחות במועצה. בישיבתה מיום 27/6/05, החליטה ועדת ההנחות "לבדוק עם המהנדס אם הם מחוץ לתחום השיפוט לא צריך לחייב אותם, אם העניין הוא היתר בנייה הם חייבים לשלם ארנונה (ולעשות הסכם אתם)" (נספח ו' לעתירה). לאחר שמהנדס המועצה אישר כי המקרקעין מצויים מחוץ לתחום השיפוט של המועצה (נספח ז' לעתירה) הועברה הדרישה ליועץ המשפטי של המועצה אשר הבהיר "[...] נכס שאינו נמצא בתחום שיפוטה של המועצה לא ניתן לחייבו בארנונה, ולכן יש לבטל את חיוב הארנונה שהוטל על שפיק חמזה". עם זאת הוסיף כי העותרים אינם זכאים לשירותים מוניציפאליים, ועל כן המליץ להחתימם על הסכם לפיו יינתנו להם שירותים אלו רק כנגד תשלום כספי שווה ערך לארנונה. למכתבו צירף הסכם לדוגמא (נספח ח' לעתירה). על פי המלצה זו הוזמנו העותרים לחתום על ההסכם המוצע (נספח ט' לעתירה), אולם העותרים היתנו את חתימתם בביטול כל חיובי הארנונה וזקיפת התשלומים ששולמו בעבר על חשבון צריכת המים שלהם. העותרים ציינו מפורשות, כי "כל טענותנו על אי תשלום ארנונה נובעות מאי מתן שרותים מוניציפאליים לדירות הנ"ל" (נספח י' לעתירה). 5. מבלי להלאות בכל הפרטים נציין כי על אף מגעים רצופים בין הצדדים לא נחתם כל הסכם בעניין הענקת השירותים המוניציפליים לבתי העותרים. המעצה פנתה לקבלת עמדת משרד הפנים אולם גם פניות אלו לא הביאו את הצדדדים להשגת הסכם. יצוין כי במקביל לדין ודברים בין העותרים לבין המועצה, הגישו העותרים במהלך כל השנים גם השגות על חיובי הארנונה שקיבלו, אשר התבססו על אותו נימוק של חוסר חוקיות. ההשגות לא זכו לכל תשובה (נספחים י"ז, כ"ב, כ"ו, כ"ט לעתירה). בסופו של יום ובהעדר כל הסכמה החלה המועצה לנקוט בהליכי גבייה כנגד העותרים לגביית חוב הארנונה והעותרים נאלצו להגיש את עתירתם הנוכחית. העתירה 6. בעתירתם חוזרים העותרים וטוענים כי אין לחייבם בתשלומי ארנונה הואיל והמקרקעין מצויים מחוץ לשטחי המועצה. לפיכך מבקשים הם לבטל את דרישות הארנונה שנשלחו אליהם ולקבוע כי הדרישות אינן חוקיות. עוד טוענים העותרים, כי קביעת היועץ המשפטי של המועצה משנת 2005, לפיה אין לחייבם בארנונה, והחלטת ראש המועצה למחוק את החיובים יצרה אצלם הסתמכות, וחיובם כעת יהווה פגיעה שלא כדין באינטרס זה. עוד טוענים העותרים בהסתמך על סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 כי מאחר ולא הוגשה תשובת מנהל הארנונה להשגות שהגישו, יש לראותן כאילו נתקבלו ואף מטעם זה יש למחוק את החוב בגינן. 7. המשיבים טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף לאור שיהוי ניכר בהגשתה. לטענתם חלפו 9 שנים מהקמת הבתים והטלת חיובי הארנונה לראשונה. המשיבים מפנים אף למועד הקבוע בתקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. לגופו של עניין מאשרים המשיבים כי בתיהם של העותרים מצויים מחוץ לתחום השיפוט של המועצה, אך מאחר והעותרים נהנים, באופן ישיר או עקיף, משירותים מוניציפאליים שונים, לרבות פינוי אשפה, תאורת רחוב, שימוש בכבישי הכפר, שמירת הרחובות במצב תקין, תשתיות ציבוריות למים וחשמל וסלילת כבישים, יש לחייבם בארנונה או בתשלום שווה ערך לארנונה. המשיבים מפנים בעניין זה להודאת העותרים בסעיף 7 לעתירתם, לפיה הינם תושבי הכפר בית ג'אן. בנוגע למכתב ראש המועצה המורה על מחיקת חוב הארנונה לעותרים טוענים המשיבים כי ניתן בחוסר סמכות, שכן הסמכות לפטור או למחוק חוב ארנונה נתונה למועצה בלבד. המשיבים מפנים אף לחוזר מנכ"ל מס' 4/2001, לפיו את כל הבקשות למחיקת חובות יש להגיש לממונה על המחוז הרלבנטי. דיון והכרעה 8. בטרם אבחן את טענות הצדדים אעיר מספר הערות מקדימות. ארנונה כללית המוטלת על בעלים ומחזיקים בתחומי הרשויות המקומיות היא מס שנועד לממן את הוצאותיהן של הרשויות ומהווה את המקור העיקרי לתקציב הרשויות (ראה בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793 (1992)). רשות מקומית אינה יכולה לפעול ללא תקציב ועל כן מחויבת היא לגבות "מס" ממי שנהנה מפעולתה. בע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד מו(4) 778, 785 (1992) אומר בית המשפט כי : "[...] מטרתה העיקרית של הארנונה העירונית היא לאפשר מתן מכלול של שירותים לתושבי העיר [...]" השתתפות רחבה ושוויונית של כלל הנהנים משירותי הרשות הינה על כן מאבני היסוד של החקיקה בתחום המיסוי המוניציפאלי (ראה גם בג"צ 6741/99 יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה(3) 673, 685 (2001); בג"צ 4725/07 מרכז משען בע"מ נ' שר הפנים (ניתן ביום 7/8/08); בג"צ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 97, 122 (2003)). בע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15, 47 (2000) נאמר: רשות מקומית מהווה מעין משק סגור להוצאות ולהכנסות, בוודאי כך במיזמים מיוחדים, שלעניינם נקבע במיוחד שהזורע בדמעה הוא אף שיקצור ברינה, שהנהנה הוא אף שיהא המממן. במשק סגור נקפיד ביתר על שוויון ועל צדק בהטלת חיובים ובהענקת זכויות, ולו משום שהקלה בחיוב המוטל על ראובן משמיעה מעצמה הכבדה - או הכבדה יחסית - של החיוב המוטל על שמעון, והענקת זכות-יתר ללוי שקולה כנגד גריעה - או גריעה יחסית - מזכותו של יהודה. 9. הואיל וארנונה היא במהותה מס המשולם תמורת מכלול השירותים הציבוריים שהרשות המקומית חייבת לספקם על פי דין לכל תושביה, אין בהכרח זיקה בין היקף המס המשולם על ידי כל נישום לבין היקף השירותים שהוא מקבל (ראה ה' רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה וקנין ונורית לב ארנונה עירונית, ספר ראשון 307 (2001)). זאת ועוד, מעגל הנהנים מהשירותים המוניצפלים עשוי להיות רחב ממעגל החייבים בתשלום הארנונה ובהם גם גורמים שאינם משתתפים ככל ועיקר בנטל המס. כך למשל כל מי שמגיע לשטחי הרשות המקומית, בין לביקור, לעבודה או לכל צורך אחר, נהנה מהשירותים המוניצפליים; הוא נהנה מהכבישים, מהתאורה ברחובות, מהגנים הציבוריים וכדומה. הנאה זו מהשירותים שמספקת הרשות אינה מטילה על הנהנה חובת תשלום מס (בשונה מחובת תשלום "מחיר" עבור שירותים מסויימים- ראה למשל בג"צ 8676/00 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רעננה, פ"ד נט (2) 210 (2004)). כך גם יהנו מהשירתים שנותנת הרשות המקומית תשובי רשויות סמוכות העוברים בכבישים שבשטח הרשות וכדומה וכך ייהנו מהשירותים גם גורמים המחזיקים נכסים בשטח הרשות אולם פטורים מתשלומי הארנונה. 10. סמכותה של רשות מקומית להטיל על האזרח לשאת בתשלומי מס- וכאמור ארנונה הינה מס- כפופה ככל, סמכות שילטונית, לעקרון החוקיות (ראה ד' ברק ארז משפט מינהלי, כך א' עמ' 110 (2010)). משמעו של העיקרון הינה כי הרשות אינה רשאית להטיל על אזרח לשאת בתשלום חובה כלשהו, לרבות תשלום מס, אלא אם הוסמכה מפורשות לעשות כן (ראה למשל בג"צ 7351/03 ועד הורים עירוני ראשון-לציון נ' שרת החינוך, התרבות והספורט, (ניתן ביום 18/07/2005)). ביטוי מפורש לעיקרון זה מצוי בסעיף 1(א) לחוק יסוד משק המדינה הקובע כי "מסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו; הוא הדין לגבי אגרות". בתי משפט חזרו והדגישו אין ספור פעמים, בהקשרים שונים, כי בהעדרה של הסמכה חוקית, מנועה הרשות המינהלית מלדרוש מהאזרח תשלומי חובה. כך למשל נאמר בע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, מר צבי גוב-ארי, (ניתן ביום 27/06/2011): סמכותן של רשויות מקומיות לגבות תשלומי חובה מותנית ומתוחמת להוראות החוק המתאימות. סמכות זו אינה נתונה לשיקול דעת הרשות, ואין בכוחה להתנות על סמכות זו בהסדרים הסכמיים. סטייה של רשות ציבורית מהוראות הדין באשר לגדריהם של תשלומי החובה פוגעת פגיעה קשה ביסודות שלטון החוק. לסטייה כזו תיתכנה שתי פנים: הפן האחד - חיוב בתשלום חובה בלא מקור בדין. הפן האחר - מתן פטורים מתשלומי חובה שלא על פי ההסדר הקבוע בדין. הפן הראשון עשוי לכרוך הטלת נטל כבד של תשלומי חובה על פרט או פרטים מסוימים, שאינו נטל משותף הרובץ על אחרים. התנהלות כזו עשויה לפגוע בשוויון ולהיות נגועה בשרירות ובהפלייה. היא פותחת פתח מסוכן למעשי שחיתות. היא עלולה לפגוע בקניינו של הפרט ללא הצדקה ועוגן מספקים. מנגד - הפן השני, מתן פטורים מתשלומי חובה, מנוגד אף הוא לדין ולעיקרי המינהל התקין. גם הוא פותח פתח להפלייה ולשחיתות. גם בו יש כדי להיטיב עם האחד, וכדי להעמיס נטל נוסף על האחר לצורך סיפוק צרכי הכלל. גביית מס ללא הסמכה מפורשת בדין מהווה על כן פגיעה בזכויותיו החוקתיות של הפרט (ראה ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545, 561 (2006); ע"א 11371/05 המועצה האזורית באר טוביה נ' ישפרו - חברה ישראלית להשכרת מבנים בע"מ, פסקה 12 (ניתן ביום 20.2.2008); בג"צ 7186/06 מלינובסקי נ' עיריית חולון, (ניתן ביום, 29.12.2009); י' אדרעי מבוא לתורת המסים 15- 16, 32- 33 (2008); אהרן נמדר. מס הכנסה 36- 38 (מהדורה שלישית, 2010)). 11. מהו מקור סמכותה של המועצה לדרוש תשלומי ארנונה? בעבר מצויה הייתה סמכותה של המועצה בהוראות צו המועצות המקומיות א. עם חקיקת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, בוטלו ההוראות שהיו קבועות בסעיפים 153 ו- 155 לצו המועצות ונקבע לגבי סמכותה של הרשות המקומית להטיל ארנונה (סעיף 8(א)): מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס (ההדגשה שלי - נ.ז.). בצו המועצות המקומית א נאמר בסעיף 152 כי המועצה מוסמכת להטיל ארנונה, אך ברור כי סמכותה זו מוגבלת להטלת ארנונה על נכסים שבתחום שיפוטה בהתאם לחוק ההסדרים. כך גם נאמר מפורשות לגבי סמכויותיה הכלליות של המועצה- בסעיף 146 לצו(ראה גם ה' רוסטוביץ הנ"ל עמ' 307). 12. שילוב של עקרון החוקיות והתחום הטריטוריאלי בו מוסמכת המועצה להטיל ארנונה, מחייב את המסקנה כי משלוח דרישות ארנונה לעותרים בגין החזקת מקרקעין המצויים מחוץ לשטח שיפוטה של המועצה, בטל בשל אי חוקיות. כך גם סברו שני יועציה המשפטיים של המועצה (ראה גם הדיון בעמ"נ (חיפה) 204/05 כרמל אולפינים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חיפה, (ניתן ביום 31/07/2005)). 13. טענת המועצה כי העניקה שירותים לעותרים ועל כן אף אם אינה ראית לגבות ארנונה הרי שרשאית היא לגבות תשלומים "שווי ערך" לארנונה אינה יכולה להואיל בהליך הנוכחי שכן עניינה של העתירה הינה דרישת ארנונה ששלחה המועצה ונקיטת הליכי גבייה על ידה. ככל שהעירייה סבורה כי הינה זכאית לתשלומים שונים בגין השירותים שסיפקה הרי שדרכה פתוחה לנקוט בהליכי תביעה מתאימים, אולם המועצה אינה רשאית לגבות את המגיע לה לטענתה כאילו מדובר בתשלומי חובה. עוד יוער כי המועצה יכולה לנקוט גם בהלכים מתאימים לשינוי שטח השיפוט כך שגם בתי העותרים, המצויים ברצף טריטוריאלי לבתי הישוב, יכללו בשטח השיפוט. 14. לבסוף אזכיר כי טענת השיהוי שהעלתה המועצה אף היא אינה יכולה להואיל שהרי אין בשיהוי כדי להקנות למועצה סמכויות שאינן מעוגנות בדין. כל שתוגש תביעת השבה, בגין תשלומים שכבר שולמו, תוכל המועצה להעלות טענותיה אולם אין להן מקום בהליך הנוכחי (ראה לעניין ההשבה הדיו בע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בראיות כללית , (ניתן ביום 20/08/09). סוף דבר 15. בשים לבל לכל האמור, ומאחר ולא נמצא עיגון חוקי לדרשית המועצה לתשלום ארנונה מהעותרים בגין הנכסים נשוא העתירה, הנני נעתר לעתירה ומורה כי המועצה אינה רשאית לגבות ארנונה מהעותרים בגין נכסים אלו. כל הליכי הגבייה שננקטו לגביית חוב הארנונה יבוטלו. חיובי הארנונה הרשומים בספרי המועצה יבוטלו. משבא אני לשקול את החיוב בהוצאות איני יכול להתעלם מכך שהעותרים בנו בתיהם בצמוד לבתי הכפר ללא היתרים כדין, תוך שהם נהנים, במידה כזו או אחרת, מהשירותים שמספקת המועצה. על כן ועל אף קבלת העתירה אמנע מהטלת חיוב כלשהו בהוצאות. ארנונה