קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אשרת עבודה לאריתראים: 1. מדובר בשבע עתירות, שהדיון בהן אוחד, מכיוון שעניינן אחד. בעתירות אלה מתבקש ליתן לכל אחד מן העותרים אשרת שהייה מסוג ב/1, המאפשרת למחזיק בה לעבוד בישראל כדין. למעשה נתקפת כאן החלטתו של ראש רשות האוכלוסין, מר בן עמי, אשר ביטלה החלטה קודמת שניתנה על ידי ראש הרשות הקודם, מר גנות, לפיה מי שהגיע לישראל מאריתראה לפני 25.12.07 זכאי לקבל אשרת שהייה מסוג ב/1. 2. העותרים כולם נכנסו לישראל כמבקשי מקלט לפני 25.12.07. ביום 26.2.08 התכנסה הוועדה לבחינת בעיות העובדים הזרים של הכנסת ושם נקבע, כי מבקשי מקלט מאריתראה, אשר נכנסו לישראל לפני יום 25.12.07, יקבלו אשרת שהייה מסוג ב/1, וזאת על מנת לאפשר להם לעבוד ולהתפרנס בכבוד. העותרים פנו בבקשה לקבלת אשרה מסוג ב/1 ונדחו. תחת זאת ניתנה להם אשרה מסוג 2/א/5 שאינה מאפשרת למחזיק בה לעבוד בישראל כדין. טענות העותרים: 3. לטענת העותרים, נאמר בהחלטת ועדת הכנסת כי ההחלטה הנדונה מיום 26.2.08 התקבלה לאחר סיכום עם ראש הממשלה ושר הפנים. לטענת העותרים, הבטחת ראש הממשלה ושר הפנים הינה הבטחה מנהלית הקושרת ומחייבת את המשיב ליתן לעותרים את מבוקשם. 4. עוד טוענים העותרים, כי המשיב מחויב על פי אמנת הפליטים ליתן לפליט רישיון עבודה ולצורך זה יש להשוות את מעמדם של העותרים למעמד של פליטים. 5. לטענת העותרים, יש להם את זכות היסוד להתקיים בכבוד ולא לחיות בשולי החברה. לטענתם, זוהי זכות חוקתית ועל המשיב לתת את האשרה המבוקשת. טענות המשיב: 6. לא הייתה מעולם החלטת ממשלה המעניקה לנהנים ממדיניות אי ההרחקה את הזכות לקבל היתר עבודה בישראל. כל שהיה זו החלטה של ראש מינהל האוכלוסין דאז, מר גנות, אשר ניתנה על סמך נתונים עובדתיים ומשפטיים מסוימים שעמדו אז לנגד עיניו. משחלפו שלוש שנים והנתונים העובדתיים והמשפטיים השתנו, חייבת הייתה רשות האוכלוסין לשנות את ההחלטה האמורה. במקום החלטתו של מר גנות ניתנה החלטה חדשה על ידי ראש הרשות הנוכחי, מר בן עמי. החלטה זו שוללת את זכאותם של אנשים, כדוגמת העותרים, אשר לא מימשו בפועל את הזכאות שעמדה להם מכוחה של החלטת גנות. לפיכך, הסעד המבוקש מסתמך על מדיניות שאינה תקפה עוד. 7. העותרים לא ביקשו אשרה מסוג ב/1 קודם ששונתה החלטת גנות. מכיוון שכך לא יכולים העותרים לטעון שהסתמכו על מדיניות כלשהי, שכן הם לא מימשו את הזכות שהייתה להם על פי החלטת גנות. 8. לטענת המשיב, הוגשו העתירות בשיהוי ניכר. 9. החלטת מר בן עמי סבירה, אינה פוגעת בשוויון, ניתנה בסמכות ולכן יש לדחות את העתירה. דיון והכרעה: 10. לא יכולה להיות מחלוקת שלראש הרשות, מר בן עמי, יש את הסמכות לשנות החלטה שניתנה על ידי קודמו בתפקיד. למרות האמור בעתירות, לא מדובר בהחלטת ממשלה אלא בהחלטה מנהלית של ראש רשות מנהלית. החלטת ממשלה, כנטען על ידי העותרים, לא הוצגה מעולם ולכן המסקנה היא שמעולם לא הייתה החלטה כזו. לפיכך, כאשר קיבל מר בן עמי את החלטתו הוא לא פעל בניגוד להחלטת ממשלה אלא בסך הכל שינה מהחלטת קודמו - דבר שהוא בסמכותו. 11. כאמור, טען המשיב כי העתירות הוגשו בשיהוי ניכר. אין דעתי כדעתו. אמנם החוק קובע פרק זמן של 45 יום מיום מתן ההחלטה המנהלית כפרק הזמן שבמסגרתו ניתן לתקוף את ההחלטה בדרך של עתירה מנהלית. אולם, אותו שיהוי יש לו כמה פנים. יש לזכור שאחד הפרמטרים הנבדקים כאשר שאלת השיהוי עולה לדיון, היא עצמת העוול שנגרם לעותר לעומת הנזק שייגרם למשיב אם תתקבל העתירה. בענייננו, מדובר בעותרים השוהים בישראל כארבע שנים ואינם עובדים לפרנסתם. יש לזכור שהזכות לעבוד ולהתפרנס היא זכות יסוד הנגזרת מהזכות לכבוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה בזכות חוקתית שכזאת היא פגיעה אנושה, ולכן אין לעמוד עם העותרים על קוצו של יוד, ויש לאפשר להם להביא את טענתם בפני בית המשפט ולא לסגור את השערים בפניהם רק מטעם פרוצדוראלי של שיהוי. לפיכך אני דוחה טענה זו. 12. לטענת העותרים הם הסתמכו על החלטת גנות, והחלטת בן עמי הינה בלתי סבירה מכיוון שאינה נותנת מרפא להסתמכות הזאת. עובדתית טענה זו שגויה. העותרים לא הסתמכו על החלטת גנות, מאחר והם לא פנו בבקשה לקבלת אשרת ב/1 כאשר החלטה זו הייתה תקפה. אפילו פנו ונדחו - הם לא פנו מעולם בעתירה מנהלית התוקפת החלטה כזו. אין מחלוקת כי העותרים מעולם לא קיבלו ולא החזיקו באשרת ב/1. מכיוון שכך, המסקנה היא שהעותרים לא הסתמכו על החלטת גנות ולאור עובדה זו החלטתו של מר בן עמי היא סבירה. 13. אדם אינו יכול להסתמך על כך שמדיניות מנהלית כלשהי תעמוד לעולמי עד. אם אדם אינו מנצל זכאות המוקנית לו מכוחה של מדיניות מנהלית כלשהי, כל עוד היא תקפה, אין לו זכות לבוא ולטעון, לאחר פקיעתה, כי יכול היה ליהנות מאותה זכאות לו היה פונה במועד. ראה לעניין זה בג"צ 5035/92, הקרן לגאולת קרקע שליד מדרשת ארץ ישראל קדומים נ' מ"י, וכן ראה בג"צ 198/82, בן ציון מוניץ נ' בנק ישראל, . לאור האמור אני דוחה טענות אלה של העותרים. מסקנתי עד כאן היא שהחלטתו של מר בן עמי, המשנה את החלטתו של מר גנות, הינה סבירה לאור השתנות העובדות, הגידול המסיבי בכמות הפליטים המתדפקים על שערי הארץ וכן שהחלטה זו לא פגעה באינטרס ההסתמכות של העותרים. 14. עתירה זו מעלה בכל חומרתה את שאלת אגד הזכויות הנלווה למעמדו של אדם הנהנה ממדיניות אי ההרחקה. מדיניות זו פירושה למעשה, מתן אשרת שהייה בישראל שאין בצידה כל זכות נוספת. כל הנהנים ממדיניות אי ההרחקה, שהם בעיקר אזרחי אריתראה, חוף השנהב ויוצאי דרפור שבסודן, אינם רשאים לעבוד בישראל, אינם רשאים לפנות למשרד הפנים בבקשה להכיר בהם כפליטים, כל אחד באופן פרטני, וכן אינם רשאים לפנות למשרד הפנים בבקשה להסדרת מעמדם מטעמים אחרים. 15. מדיניות אי ההרחקה - משמעותה הנוספת היא שאין מרחיקים את הזכאים ליהנות ממדיניות זו לארצות מוצאם, בין שנכנסו לישראל כדין ובין שנכנסו שלא כדין. הרציונאל שביסוד אותה המדיניות מבוסס על מידע שהתקבל בישראל מהאו"ם ומארגונים בין לאומיים אחרים, בדבר היות אותן מדינות בגדר ארצות מצוקה. מדינת ישראל בחרה לתת הגנה לנמלטים מאותן ארצות מצוקה. הדבר מייתר את הצורך בהליכים פרטניים של בקשות מעמד כפליט מדיני לנמלטים מאותן מדינות, כיוון שקמה כאן מעין חזקה של פליטות, אף שכל אחד מאותם אנשים הזוכים ליהנות ממדיניות אי ההרחקה, אינו עומד בהכרח בגדר התנאים של אמנת הפליטים. מדיניות זו של ממשלת ישראל ראויה לשבח מבחינת ההיבט ההומניטארי. אולם, עקב מדיניות זו, וככל שמתארכת שהייתם בישראל של אותם נהנים ממדיניות אי ההרחקה, מתעוררות בעיות חברתיות ואנושיות שאינן יכולות לבוא על פתרונן. למשל, כפי שצוין לעיל, אותם אנשים אינם זכאים לעבוד בישראל. נשאלת השאלה כיצד יוכלו אותם אנשים לכלכל את עצמם לאורך תקופה בלתי מוגדרת בזמן? מתעוררות גם שאלות הנובעות מתהפוכות החיים. למשל: הקמת משפחה, הולדת ילדים, מעמדם של בני זוג וילדיהם של אותם אנשים וכן זכאותם של כל אלה לשהות בישראל, לעבוד בה, ליהנות מטיפול רפואי ועוד כהנה וכהנה שאלות שהחיים מזמנים לנו על כל צעד ושעל. לאחרונה נדונה בבג"צ 6312/10, קו לעובד ואח' נ' שר הפנים, , השאלה הנוגעת לאכיפת איסור העסקתם של מי שנמנים על קבוצת מבקשי המקלט בישראל ועל קבוצת הנהנים ממדיניות אי ההרחקה. באותו עניין הצהירה המדינה כי לא תאכוף את החוק על מי שיעסיק את הנמנים על אותן קבוצות. בג"צ ראה במדיניות זו משום איזון ראוי לנוכח האינטרס של המדינה למנוע הגירת עבודה. באותו עניין הצהירה המדינה, כי נעשים מאמצים למצוא "מדינות יעד" שניתן יהיה להרחיק אליהן את מי שנמנים על קבוצת הנהנים ממדיניות אי ההרחקה. מאז ניתן פסק הדין בבג"צ הנ"ל ביום 16.1.11 ועד היום, לא נמצאו "מדינות יעד" כאלה שתסכמנה לקלוט את הנהנים ממדיניות אי ההרחקה, ולכן מצבם של אותם אנשים הולך ומחמיר מיום ליום. 16. כשלעצמי, אני סבור שלא ניתן להשוות את מעמדם של הנהנים ממדיניות אי ההרחקה למעמדם של הפליטים או של מבקשי המקלט. הפליטים ומבקשי המקלט נדרשים להוכיח את זכאותם למעמד על פי אמנת הפליטים. כאמור, הנהנים ממדיניות אי ההרחקה אינם נדרשים להוכיח, אלא את נתינותם. בנסיבות כאלו לא ניתן לגזור גזירה שווה בין בני שתי קבוצות שמידת ההוכחה הנדרשת מהם באשר לנזקקותם שונה בצורה קיצונית. לכן, לא ניתן להחיל על קבוצת הנהנים ממדיניות אי ההרחקה את נוהל מבקשי המקלט על הזכויות הנלוות למעמד זה. 17. לנוכח מסקנתי האמורה מתעוררת במלוא עוזה השאלה, האם לא מתעורר הצורך להגביל בזמן את התקופה בה מי שנהנה ממדיניות אי ההרחקה אינו רשאי להגיש למשרד הפנים בקשה להסדרת מעמדו בישראל מטעמי פליטות, מטעמים הומניטאריים או מכל טעם אחר המוכר בדין? יודגש שוב, כי כל מי שנהנה מאותה מדיניות אי הרחקה אינו רשאי היום להגיש בקשות כאמור. מדיניות אי ההרחקה נובעת ממצב זמני השורר באותן ארצות מצוקה. מאחר שמדובר במצב זמני בלבד, ראוי לקבוע תקופה מוגדרת שבמהלכה ייאסר על הנהנים ממדיניות אי ההרחקה לבקש מעמד בישראל מטעם אחר. ההיגיון במצב כזה הוא, כי מצב המצוקה באותן ארצות מצוקה הוא מטבעו זמני וחולף, בסיומו יחויבו ממילא הנהנים ממדיניות אי ההרחקה לשוב למולדתם. התקווה היא שאותו מצב זמני יחלוף תוך פרק זמן שייקבע ויימדד מיום בו יכנס לישראל אדם שנתינותו היא של אחת מאותן ארצות מצוקה. היה ומצב המצוקה לא ישתנה בתום אותו פרק זמן, יהיה רשאי אותו אדם לבחור בין אחת משתי חלופות: האחת, להמשיך ולהישאר מוגן על פי מדיניות אי ההרחקה והשנייה, לפנות למשרד הפנים בבקשה להסדרת מעמדו אם מכוח פליטות ואם מכוח כל טעם אחר המוכר בדין. כפי שציינתי, לא ניתן לאפשר שהייה בישראל של נתין זר לתקופה בלתי מוגבלת בלא שתהיינה לו זכויות בסיסיות כמו הזכות לעבוד, להתרפא, לקיים חיי משפחה וכיוצא באלה. 18. לאחר ששקלתי את הדברים, אני סבור שפרק זמן של מספר חודשים עד מספר קטן של שנים מיום כניסת אדם לישראל מאחת מאותן ארצות מצוקה - הוא פרק זמן ראוי ומידתי שבסיומו יהיה רשאי אותו אדם לבחור אם להגיש בקשה להסדרת מעמד או להמשיך וליהנות ממדיניות אי ההרחקה. יובהר, כי מי שיבחר להגיש בקשה להסדרת מעמדו בישראל מכוח פליטות ובקשתו תידחה על ידי הרשות המנהלית - הרי שבכך יישמט אף הבסיס מתחת לזכותו ליהנות ממדיניות אי ההרחקה. יש לזכור כי מדיניות אי ההרחקה יסודה במעין חזקה של פליטות. מרגע שחזקה זו נסתרת, לא יכול אותו אדם ליהנות ממדיניות אי ההרחקה. אולם, ייתכן והוא יוכל להישאר בארץ מכוח עקרון ה- non refoulement הקיים גם מכוח המשפט הבינלאומי המנהגי, במנותק מהאמנה בדבר מעמדם של פליטים. עניין זה כפוף לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. 19. מובן, שאם הבקשה להסדרת מעמד לא תהיה מכוח פליטות, אלא מכל טעם אחר המוכר בדין ובקשה זו תידחה על ידי הרשות המנהלית - הרי שאז לא יישמט הבסיס מתחת לזכותו של המבקש ליהנות ממדיניות אי ההרחקה, וזאת מכיוון שכאשר מוגשת בקשה להסדרת מעמד שעניינה אינו נסוב על פליטות, ממשיכה לעמוד למבקש חזקת הפליטות הנמצאת בבסיס מדיניות אי ההרחקה. לפיכך, מי שיגיש בקשה להסדרת מעמד שלא מכוח פליטות והבקשה תידחה, לא יהיה בכך כי לפגוע במעמדו כפי שהיה ערב הגשת הבקשה. 20. כעת יש לבחון את השאלה מה יהיה גורלו של אדם השוהה בישראל תקופה ארוכה מכוח מדיניות אי ההרחקה ובמהלך תקופה זו הוא לא ביקש להסדיר את מעמדו בישראל מכוח פליטות או מכל טעם אחר המוכר בדין? אין ספק שאדם כזה שוהה בישראל תקופה ארוכה בלא שיש לו את היכולת לפרנס את עצמו בכבוד, לזכות במרפא, לקיים חיי משפחה תקינים וכיוצא באלה. נראה לי כי מצב כזה הוא מצב בלתי נסבל, לאור עקרונות היסוד שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאידך, לא יהיה זה רצוי להפוך את מדינת ישראל לאבן שואבת לכל הסובלים ממצוקות קשות ברחבי העולם. מדינת ישראל אינה ערוכה לקלוט כמויות גדולות של אנשים הנמלטים ממצוקה כזו או אחרת בארצות מוצאם, ובוודאי שאינה ערוכה לספק לכולם מקום עבודה. יש לזכור כי דאגתה הראשונה של המדינה היא לאזרחיה, ולא ניתן לפגוע בזכותם של האזרחים לפרנס את עצמם בכבוד אך ורק על מנת ליתן לזרים במצוקה את האפשרות להתפרנס בישראל. כאשר אני עורך את המאזן בין האינטרסים השונים, בהכרח אני מגיע למסקנה כי נקודת האיזון היא תלוית זמן. ככל שמתארך הזמן שאדם שוהה בישראל כמי שנהנה ממדיניות אי ההרחקה, ואינו מבקש להסדיר את מעמדו בישראל מכוח פליטות או מכל טעם אחר - גוברת זכותו לזכות באשרת עבודה ולעבוד בישראל כחוק. 21. כעת יש לבחון כמה זמן צריך לשהות בישראל מי שנהנה ממדיניות אי ההרחקה על מנת להקנות לו את הזכות לעבוד בישראל כדין. נראה לי כי פרק זמן הגדול משש שנים, בהן שוהה האדם בישראל מכוח מדיניות אי ההרחקה, הוא פרק הזמן הראוי כדי להקנות לו את הזכות לקבל אשרת עבודה בישראל. 22. ומן הכלל אל הפרט: מאז נכנסו העותרים לישראל חלפו כארבע שנים. לטעמי, די בתקופה זו כדי להקנות להם את זכות הבחירה האמורה בסעיפים 18 ו-19 לעיל. לפיכך ולנוכח האמור לעיל, נתונה בפני העותרים הברירה להגיש בקשה להסדרת מעמדם בישראל מכוח היותם פליטים, או מכל טעם אחר, או להישאר במעמד של מי שנהנה ממדיניות אי ההרחקה ואינו זכאי בשלב זה לאשרת עבודה. 23. בכפוף לכל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת עבודה