קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה לביטול אישור לבניית תחנת דלק: רקע כללי 1. המשיבים 3 - 6 בעת"מ 28468-12-09 הינם יזמים, המבקשים להקים תחנת דלק בתחום הישוב כפר יונה, ולשם כך הוגשה לוועדה המרחבית "שרונים". תכנית מתאר מקומית הצ/מק 179/1-2 א' (להלן: "התכנית"). התכנית להקמת תחנת הדלק נוגעת לשטח של כ- 10 דונם המצוי בגוש 8147 חלקה 25, סמוך לדרך 57. במועד הגשת התכנית הנ"ל, היו בתוקף, במקרקעין נשוא התכנית, 3 תכניות מתאר הצ/150; הצ/3/1-0; הצ3/1-0 ב'. עפ"י התכנית הצ/150 מיועדים המקרקעין לחקלאות, כאשר בשטח ניתן להקים בנייני משק לפי שיקול דעת הוועדה המקומית, וכן חממות, בתי אריזה, חדר אוכל לעובדים ושירותים לעובדים. בתכנית הצ/3/1-0 נקבעו הוראות בניה לבנייני משק חקלאי באזור שייעודו חקלאי בתחום הוועדה המקומית שרונים, כולה. בתכנית הצ3/1-0 ב' מדובר בהקמת מחסנים חקלאיים על שטח של כ- 40 מ"ר. הוועדה המקומית קיבלה החלטה בדבר הפקדת התכנית ביום 14.3.07, והודעה על ההפקדה פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 5813 מיום 28.5.08. לאחר הפקדת התכנית ופרסומה ברבים, הוגשו התנגדויות לתכנית המוצעת, ולאחר דיון בהתנגדויות השונות, הוחלט על ידי מליאת הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה "שרונים", בתאריך 10.9.08, לקבל את המלצות ועדת המשנה , כדלקמן: א. קבלת ההתנגדויות בכל הקשור לסמכות הוועדה המקומית לאשר תחנת תדלוק מסוג ב' ו- ג' במקרקעין. ב. קבלת ההתנגדויות בכל הנוגע להמצאת חוות דעת של מפקח מחוזי על התעבורה במשרד התחבורה וכן מסמך הידרולוגי-סביבתי, וכן חוות דעת מטעם נציבות המים, משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה. ג. דחיית ההתנגדויות בכל הנוגע לטענה כי אין מקום לאשר את תחנת הדלק מחמת קיומם של תחנות דלק אחרות באזור. ד. דחיית ההתנגדויות בכל הקשור לסמכות הוועדה לאשר תחנת דלק מהבחינה של אחוזי בניה בשטח הרלוונטי, שכן התכניות החלות כיום מאפשרות בניה במקרקעין. ה. דחיית ההתנגדויות בכל הקשור לטענות בדבר עומסי תנועה כבדים, פגיעה בפרטיות ופגיעה באופי הכפרי של המקום. מליאת הוועדה המרחבית "שרונים" החליטה כי תוגש תכנית מתוקנת אשר תתאים להקמת תחנת דלק מסוג א' בלבד, במגבלות הקבועות בתמ"א 18 (שינוי מס' 4), וכן נקבע כי יוגשו חווה"ד המקצועיות הנדרשות. עוד צוין בהחלטת מליאת הוועדה, כי יש לקיים דרישות שונות של המחלקה הטכנית מטעם הוועדה. יצוין, כי הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים קבע, כי התכנית טעונה אישור שר הפנים, בהתאם לסע' 109 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה" או "החוק"). לאחר אישור התכנית ע"י הוועדה המרחבית, בתנאים ובמגבלות שנקבעו בהחלטת הוועדה, הוגש ע"י חלק מהמתנגדים ערר לועדת ערר מחוזית במחוז המרכז. הוועדה קיימה מספר דיונים ושמעה את טיעוני הגורמים שהגישו ערר, ולאחר זאת נתנה את החלטתה, ביום 25.11.09. ועדת הערר פרטה את המצב התכנוני בשטח בציינה כי לפי התכניות הקיימות ניתן להקים במקרקעין 150 מבני משק, לפי שיקול דעת הוועדה המקומית, וכן לבנות מחסנים חקלאיים על שטח של 40 מ"ר. מאחר שכך, הרי שהתכנית המבוקשת מצויה בסמכותה של הוועדה המקומית, בגדר שינוי מותר לתכניות קיימות. בהתייחס לטענות הנוגעות לתמ"א 18 (שינוי 4) שלפיה לא תופקד תכנית, לא תאושר ולא יינתן היתר להקמת תחנת תדלוק "אלא אם נתקבל מסמך הידרולוגי-סביבתי מטעם מגיש התכנית לעניין מפגעים סביבתיים, ומפגעים תברואתיים ולעניין הסיכונים הנשקפים למקורות המים והקידוחים באזור, והסכנה למי התהום מתחנת התדלוק המוצעת, ונתקבלה חוו"ד נציבות המים, משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה", מאשרת ועדת הערר כי מסמכים אלה לא הומצאו לוועדה המקומית, קודם להפקדת התכנית. עם זאת, ציינה ועדת הערר כי הוגשה חוות דעת הידרולוגית, במהלך דיוני הוועדה, וממנה עולה כי תחנת התדלוק המתוכננת מצויה במרחק של כ- 600 מטר ויותר, מכל קידוחי השאיבה באזור, כך שלא יגרם כל נזק כתוצאה מאישור התכנית. ועדת הערר מוסיפה וקובעת, כי אכן קיים פגם בכך שחווה"ד ההידרולוגית לא הוגשה לוועדה המרחבית, אך פגם זה בא על תיקונו, בכך שהומצאה בסופו של דבר חווה"ד הנדרשת, וממנה עולה כי אכן קיים מרחק בטחון בין מיקום התחנה לבין קידוחי השאיבה באזור ולנוכח מבחן הבטלות היחסית, הרי שאין לבטל את התכנית בשל אותו פגם בלבד. ועדת הערר דחתה גם את הטענות הנוגעות לנושא התחבורתי ולקיומו של סיכון בטיחותי, אם תוקם תחנת התדלוק בהתאם לתכנית. כמו כן, נדחו הטענות הנוגעות לריבוי תחנות תדלוק באזור ולקרבת התחנה המבוקשת לאזורי מגורים המצויים בסביבה. לאחר בחינת כל הטענות החליטה ועדת הערר להחזיר את התכנית לבדיקת הוועדה המקומית, אשר תיתן דעתה לנושאים שונים המפורטים בהחלטה, וככל שתמצא לנכון תורה ליזמים לתקן את התכנית המוצעת. כל העתירות שלפניי תוקפות את החלטתה של ועדת הערר בטיעונים שונים, אשר יפורטו להלן. הדיון בעתירות אלה אוחד, כיון שכולן מכוונות כאמור, נגד החלטת ועדת הערר. למען שלמות התמונה, מן הראוי להוסיף, כי בעקבות החלטתה של ועדת הערר התכנסה הוועדה המרחבית ביום 23.12.09 ל"דיון חוזר למתן תוקף לאחר החלטת ועדת הערר המחוזית אשר דנה בערר שהוגש ע"י המתנגדים נגד מתן תוקף לתחנת דלק נשוא התכנית". בסיום הישיבה הוחלט כי הוועדה תפעל בהתאם להחלטות ועדת הערר, ולצורך כך תועבר תכנית מעודכנת לבדיקת מומחה לבחינת האלמנטים הנדרשים בסע' 15.1 לתמ"א 18 (שינוי 4). הוועדה המרחבית התכנסה פעם נוספת ביום 3.2.10 לשם סיכום הדיון בהתנגדויות. הוועדה החליטה כי התכנית תתוקן בהתאם להמלצתו של יועץ תנועה, אשר בחן את השאלה אם התכנית עומדת בהוראות שינוי מס' 4 לתמ"א 18. הוועדה חזרה ואישרה את הקמת התחנה כתחנת תדלוק מסוג א' בלבד, ובסופו של עניין החליטה הוועדה "לתת תוקף לתכנית בכפוף לתיקונים הנ"ל ולאישור השר". מן הראוי להבהיר כי הוועדה המרחבית לתכנון ובניה "שרונים" הינה בגדר ועדה מקומית שסמכותה חלה על שטח השיפוט של מספר ישובים: אבן יהודה, כפר יונה, פרדסיה, קדימה-צורן, תל מונד ואליכין. בענייננו מדובר בשטח השיפוט של הישוב כפר יונה. העתירות עתירתה של סונול ישראל בע"מ (עת"מ 28468-12-09) 2. העותרת (סונול ישראל בע"מ), טוענת כי יש לבטל את החלטת ועדת הערר, אשר דחתה את העררים שהוגשו כנגד החלטתה של הוועדה המרחבית. לעניין זה נטען כי הוועדה המרחבית פעלה ללא סמכות בכך שאישרה את התכנית, מתוך חריגה מהאמור בתכניות המתאר הקודמות. אין מחלוקת כי המקרקעין נשוא העתירה הינו שטח חקלאי, וכל שנקבע בתכניות הקודמות הוא שניתן להקים במקום בנייני משק חקלאיים ומחסנים חקלאיים. עוד נקבע כי מבנה מחסן חקלאי לא יעלה בשטחו על 40 מ"ר. במקרה דנן מדובר ביוזמה להקמת תחנת תדלוק מדרגה ג' בקרקע שיעודה חקלאי, כאשר מדובר בשינוי יעוד של שטח של 17.5 דונם והגדלה ניכרת של זכויות הבניה. בהתאם לפסיקתו של ביהמ"ש העליון, ועדה מקומית מוסמכת, לפי סע' 62א(א)(10), לאשר הקמת תחנת תדלוק, אך זאת בתנאי שהתכנית הקיימת מאפשרת בניה במקום "בהיקף הנדרש לצורך הקמת תחנת דלק" (עע"מ 2528/02 ועדת ערר מחוזית-מחוז המרכז נ' פז חברת נפט בע"מ (לא פורסם, , ניתן ביום 18.6.08) (להלן: "פסק דין פז")). הוועדה המרחבית חרגה מגדר סמכותה בכך שהתירה הקמת מבנים בשטח, בהיקף גדול בהרבה מזה שאושר בתכניות הקודמות. טעמים נוספים לפסילת החלטת ועדת הערר נוגעים לאי עמידתה של התכנית בהוראות תמ"א 18 (שינוי 4), שכן תחנת התדלוק המתוכננת מצויה במרחק 150 מטר בלבד מהצומת שלפניה. הקמת תחנת התדלוק במיקום המתוכנן אינה עולה בקנה אחד עם ההוראות התחבורתיות המופיעות בתמ"א 18, שכן סע' 5 לתמ"א 18 (שינוי 4) קובע קטגורית כי "לא תופקד, לא תאושר תכנית ולא ינתן היתר לפי סע' 8 להקמת תחנת תדלוק, אלא אם יתקיימו בה הוראות תכנית זו". עוד צוין כי הוועדה המרחבית לא קיבלה חוות דעת הידרולוגית-סביבתית לעניין מפגעים סביבתיים ותברואתיים, ועל כן לא ניתן היה לאשר את הפקדת התכנית. לגישת העותרת, אין ניתן לרפא פגמים אלה בדיעבד, כפי שסברה ועדת הערר. לפיכך, התבקש ביהמ"ש לקבל את העתירה ולבטל את החלטתה של ועדת הערר. עתירת מבוא שומרון בע"מ (עת"מ 6622-01-10) 3. העותרת (מבוא שומרון בע"מ) הינה בעליה של תחנת תדלוק הקיימת מקדמת דנא בסמוך לדרך 57, במרחק של כ- 300 מטר לפני מיקום תחנת התדלוק המתוכננת. העותרת הגישה התנגדות מנומקת לתכנית התחנה וזומנה לדיון ולשימוע בפני מהנדס הוועדה המקומית והיועצת המשפטית של הוועדה, אך לא זומנה על מנת להשמיע את התנגדותה בפני הוועדה עצמה או בפני ועדת המשנה שפעלה מטעמה. לטענת העותרת, יש לבטל את החלטת ועדת הערר, שכן זו מצאה פגמים רבים בהחלטת הוועדה המקומית, אך חרף זאת החליטה להחזיר את התכנית אל הוועדה, לשם בחינה מחדש. מאחר שהוועדה המקומית חרגה מסמכותה, היה על ועדת הערר לקבוע כי החלטתה בטלה ומבוטלת. הפגמים שנמצאו, ושעליהם אין כל מחלוקת, אינם ניתנים לשינוי בדיעבד ובעיקר מדובר באי מילוי דרישות תמ"א 18 (שינוי 4) דבר אשר "פגע בשקיפות ההליך התכנוני ובזכות ההתנגדות והטיעון של המתנגדים לתכנית והעותרת בתוכה, אשר לא יכלו להתייחס בהתנגדותם לתכנית שלמה, ולכל העובדות הרלוונטיות, כיון שאלו לא היו בנמצא, בניגוד לדין". כמו כן, נטען כי ועדת הערר לא בדקה כראוי את טענות העותרת מהבחינה התחבורתית, לאור הסיכונים הבטיחותיים שבתחום התחנה המוצעת, הגם שגורמי התחבורה אישרו בדיעבד את חיבור התחנה לדרך 57, לאחר ששינו את עמדתם מהקצה אל הקצה. אף כאן נטען כי לא ניתן היה לאשר הקמת מבנים בתחנת התדלוק מעבר לשטח של 40 מ"ר, בשים לב לתכניות החלות בשטח ונוכח פסיקת ביהמ"ש העליון. במקרה דנן אושרה התחנה כתחנת תדלוק מדרגה א' הכוללת מבנה בשטח של 80 מ"ר. בנוסף, לא בחנה ועדת הערר את השאלה אם בכלל נחוצה במקום תחנת תדלוק נוספת מאחר שבקרבת מקום מצויה תחנת תדלוק פעילה של העותרת, ותחנות תדלוק נוספות. לפיכך, התבקש ביהמ"ש לבטל את החלטת ועדת הערר. עתירתם של מר אבישי ברעם ותושבי שכונת גבעת אלונים, כפר יונה (עת"מ 13242-01-10) 4. העותר אבישי ברעם הינו תושב שכונת גבעת אלונים בכפר יונה "אשר נפגע נוכח המיקום בו מתעתדת תחנת הדלק לקום, לאור מקום מגוריו הקרוב לתחנה... וכן נוכח הסיכון התחבורתי הגלום בהקמתה של תחנת הדלק בשל מיקומה והן בשל היותה מיותרת בהיבט הציבורי... מאחר וישנן תחנות דלק רבות ונוספות בסמיכות למיקום התחנה". העותר הינו חבר מועצת כפר יונה, המייצג בעתירתו את יתר תושבי שכונת גבעת אלונים והוא נלחם, לדבריו, על זכויותיו וזכויות שכניו. תושבי השכונה הצטרפו להתנגדויות ולעררים שהוגשו מטעם יתר העותרים, והם מבקשים לבטל את החלטת ועדת הערר. במסגרת העתירה נטען כי ועדת הערר הושפעה ע"י שיקול זר, שכן לקראת ההכרעה בעררים, איימו חלק מהיזמים על חברי הוועדה בנוגע להכרעתם בעררים. ועדת הערר, אשר ראתה בחומרה רבה את האיומים המושמעים כלפיה, הזהירה כי ככל שתקבל איומים נוספים, ימנע הדבר ממנה להמשיך ולדון בעררים. העותרים סבורים כי בשלב זה היה על ועדת הערר לפסול את עצמה מלהמשיך ולדון בעררים, ומשלא עשתה כן, קיים חשש ממשי להשפעת האיומים על החלטת ועדת הערר. עוד נטען כי החלטת ועדת הערר לוקה בחוסר סבירות קיצונית, שכן היא הכשירה פגמים רבים שהיו טמונים בהחלטת הוועדה המרחבית. חוסר סבירות ההחלטה הינו כה קיצוני עד כי אין מקום להותירה על כנה ויש לבטלה לאלתר. התכנית להקמת תחנת הדלק עלולה לשנות באופן מהותי את חיי התושבים בשכונת גבעת אלונים, ש"הינה שכונה בעלת מרקם תכנוני עדין ומיוחד". כמו כן מצויה תחנת הדלק המתוכננת בסמיכות מקום למוסדות חינוך בשכונת גבעת אלונים. רק לאחרונה אושרה בנייתם של 44 קוטג'ים במקום ובתי מגורים נוספים בקרבת מקום לתחנת הדלק העתידה לקום. הקמת תחנת התדלוק במיקום המתוכנן עלולה להשפיע על ערך הנכסים ולהרתיע אנשים מלרכוש דירות במקום. ועדת הערר גם נמנעה מלהתייחס לטענת העוררים כי לא נחוצה תחנת תדלוק נוספת במקום, בשים לב לעובדה כי בסמיכות מקום ישנן תחנות תדלוק לא מעטות. טענה נוספת שעלתה בפי העותרים הינה כי קיים חשש ממשי לניגוד עניינים בקרב חברי הוועדה המרחבית, לאור התכתבויות שונות המלמדות על קשר בין אחד מחברי הוועדה לבין היזמים. הועלו טענות בנוגע לסמכותה של הוועדה המרחבית להיזקק לתכנית, שכן לגישת העותרים הסמכות לדון בתכנית להקמת תחנת הדלק נתונה לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ולא לוועדה המקומית. לאור האמור, התבקש ביהמ"ש לבטל את החלטתה של ועדת הערר. תגובות המשיבים לעתירות תגובת פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) לעתירות 5. הפרקליטות מייצגת את ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז מרכז, את ד"ר שוקי אמרני הממונה על מחוז המרכז ואת הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז המרכז. בתגובה לשלוש העתירות נטען, כי החלטת ועדת הערר הינה "החלטה סבירה, נכונה ומוצדקת, ומכל מקום לא נפל בה פגם מן הפגמים היורדים לשורשו של ענין, כאלה אשר הם ורק הם מצדיקים התערבות בהחלטה המנהלית-התכנונית". בתגובת הפרקליטות צוין, כי מר אבישי ברעם ותושבים נוספים בשכונת גבעת אלונים הגישו התנגדויות לתכנית, אך לא הגישו ערר לועדת הערר המחוזית. שני העותרים הנוספים הינם בעלים של תחנות תדלוק המצויות בקרבת מקום, ונראה כי טענותיהן נועדו למקסם את רווחיהם, כאשר טובת הציבור אינה עומדת בהכרח לנגד עיניהם. אשר לטענה כי החלטת הוועדה המרחבית נגועה בחוסר סמכות, מפנה התגובה לסע' 62א(א)(10) לחוק התכנון והבניה המסמיך ועדה מקומית לאשר "הקמת תחנת תדלוק באזורים המיועדים בתכנית לתעשייה, למסחר, לחקלאות, למשרדים, לאחסנה או לחניה". הוראה זו מסמיכה את הוועדה המקומית לאשר הקמת תחנת תדלוק במקום שבו ניתן לבנות במקרקעין מבנים חקלאיים, ולפיכך נכנסת התכנית המבוקשת בגדר השינוי המותר, שהוא בסמכות הוועדה המקומית. עוד צוין, כי גם לשיטת העותרים, ניתן לאשר תכנית לתחנת תדלוק בהיקף של 40 מ"ר, בהתאם לסמכות הנתונה לוועדה המקומית בהקשר זה. הועדה קיבלה את ההתנגדויות, ככל שהדבר נוגע לתחנת תדלוק מסוג ב' ו- ג', ואישרה הקמת תחנת תדלוק מסוג א' בלבד. יצוין, כי בתחנת תדלוק מדרגה א' המצויה באזור בנוי למגורים, ניתן לספק דלק לתדלוק כלי רכב שמשקלו אינו עולה על 4 טון, בעוד שבתחנות תדלוק מדרגה ב' ו- ג' ניתן לספק דלק לתדלוק כלי רכב בכל משקל ומכל סוג שהוא. אשר לטענות הנוגעות לאי ביצוע חלק מהוראות תמ"א 18 (שינוי 4), הרי שלפני הוועדה המקומית עמד מכתבו של הממונה על בקרת איכות מים וניטור, ברשות המים, מיום 10.1.05, ממנו עולה כי אין התנגדות להקמת התחנה ובתנאי שימולאו הדרישות האחרונות והמעודכנות של המשרד לאיכות הסביבה. בנוסף, הוגשה לועדת הערר חוות דעת הידרולוגית בעניין. במקרה דנן, ומתוך הפעלת מבחן הבטלות היחסית, הרי שלא היה מקום לבטל את התכנית בשל קיומו של פגם זה. ביטולה של תכנית שעברה בחינה של שני מוסדות תכנון (הוועדה המקומית וועדת הערר), הינה תוצאה קיצונית במיוחד, בנסיבות העניין, לאחר שהתברר כי קידוחי המים נמצאים במרחק רב ממיקומה של התחנה. לעניין ההיבטים הבטיחותיים והתחבורתיים, הודיעה מע"צ לוועדה המקומית כי אין לה התנגדות לאישור התכנית, וכמו כן התקבלה התייחסות מהנדס התנועה במחוז ת"א והמרכז, לפיה נדרשים תיקונים טכניים במסמכי התכנית, ולאחר זאת ניתן אישורו לביצועה. כל יתר השיקולים הצריכים לעניין נשקלו ע"י הוועדה המרחבית וע"י ועדת הערר, ואין כל מקום להתערב בהחלטותיהם. לעניין זה אוזכרה פסיקתו של ביהמ"ש העליון, לפיה ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו יושב כערכאת ערעור על ועדת הערר, וככלל, אינו נדרש לבדיקת העובדות והשיקולים התכנוניים. תפקידו של ביהמ"ש הוא לבדוק אם נפל פגם מנהלי בשיקול הדעת או שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצונית. מאחר שאין מדובר בהחלטה הסוטה ממתחם הסבירות ואינה לוקה בחוסר תום לב או נגועה בחוסר סבירות קיצונית, אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר. תגובת הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה "שרונים" 6. בתגובה צוין כי הוועדה המקומית קיבלה חלק מהטיעונים אשר הועלו בהתנגדויות השונות לתכנית, והאישור ניתן להקמת תחנת תדלוק מדרגה א' בלבד. הטענות המועלות כנגד החלטת ועדת הערר הינן טענות תכנוניות, והלכה פסוקה היא כי בתי המשפט לא יתערבו בשיקול דעת של רשות מנהלית ובפרט של מוסד תכנון, אלא אם מדובר במקרים חריגים שבהם נתגלה פגם חמור המצדיק התערבות שיפוטית. הוועדה המקומית הפעילה את שיקול דעתה המקצועי וקבעה כי התכנית ראויה מבחינה תכנונית, תחבורתית ובטיחותית, וועדת הערר, אשר ביצעה ניתוח מעמיק של הטענות, החליטה לדחות את העררים, כאשר החלטתה מצויה במתחם הסבירות. לגבי היקף הבינוי, עמדת הוועדה המקומית הינה כי ניתן לאשר תכנית בהיקף בינוי של 80 מ"ר, הוא היקף בינוי המותר לפי תכניות קודמות, אלא שלאור הוראות הוועדה המחוזית הוגבל היקף הבינוי בתכנית ל- 40 מ"ר בלבד, כאשר סוגיה זו אינה רלוונטית עוד. לכל הגורמים הנוגעים בדבר ניתנה זכות טיעון מלאה, הן לפני הוועדה המקומית הן לפני ועדת הערר, ואין כל בסיס לטענה כי זכות הטיעון וההתנגדות לא מוצתה באופן מלא. לגבי הפגמים הנטענים בהליכי התכנון, נטען כי מדובר בפגמים מינוריים, אשר תוקנו בדיעבד ואינם מצדיקים גישה קיצונית המחייבת את דחיית התכנית או ביטול ההחלטה בדבר הפקדתה. גם אם לא הוגשו חווה"ד הנדרשות, הרי שלפני הוועדה המקומית עמדה תשתית מקצועית מטעם גורמים מוסמכים בתחומי התעבורה וההידרולוגיה, כך שהחלטת הוועדה הייתה מבוססת על בסיס עובדתי איתן. לאור האמור, התבקש ביהמ"ש לדחות את העתירות כולן. תגובת היזמים (משיבים 3 - 6 בעת"מ 28468-12-09) 7. בהתייחס לעתירות סונול ישראל בע"מ ומבוא שומרון בע"מ, נטען כי מדובר בעתירות המונעות ממניעים עסקיים, אשר הוגשו בחוסר תום לב ושלא בניקיון כפיים. הוועדה המרחבית הייתה מוסמכת להיזקק לתכנית, לדון בה ולאשרה בהתאם להוראת סע' 62א(א)(10) לחוק התכנון והבניה, ופס"ד פז אינו רלוונטי לענייננו, שכן הוא דן בשטח שבו אין זכויות בניה כלשהן, אף לא זכויות בניה למבנים חקלאיים. התכנית שהוגשה מקיימת את כל הוראות תמ"א 18 על תיקוניה השונים, ואין בה כל סתירה לתכניות המתאר הארציות. לעניין ההיבט התחבורתי, ציינו המשיבים כי המועצה הארצית לתכנון ולבניה אישרה במפורש כי דרך 57 באזור כפר יונה הינה דרך מקומית ואינה דרך ראשית, והיא שינתה את סיווגה וכיום מדובר בדרך מקומית שמספרה 5713, לפיכך, אין כל מניעה לחבר את התחנה המוצעת לדרך זו. שיקול הדעת התכנוני נתון למוסדות התכנון, ובמקרה זה הן הוועדה המרחבית "שרונים" והן ועדת הערר, הפעילו את שיקול דעתם כדין, ולא נפל כל פגם המחייב התערבות בהחלטותיהם. עוד נטען כי נדרש אישור שר הפנים, לפי סע' 109 לחוק התכנון והבניה, והמשיבים יפעלו בהתאם להחלטה שתתקבל על ידו. בהתייחס לטענה כי לא צורפו חווֹת דעת בתחום התחבורה וההידרולוגיה, ציינו המשיבים כי במועד הגשת התכנית, לא התקבל עדיין שינוי מס' 4 לתמ"א 18 ועל כן, לא היה צורך בצרוף חוות דעת נוספות על אלו שצורפו לתכנית המקורית. משעה שעלתה הדרישה לצרף חוות דעת לפי שינוי 4, הרי שצורפו כל האישורים וחוות הדעת. היזמים הביעו נכונותם להתחשב בהיבטים סביבתיים, נופיים, חזותיים, תחבורתיים ובטיחותיים, ובהתאם לכך אושרה תכניתם להפקדה. התכנית מקיימת את כל הדרישות והיא משפרת את המצב הקיים בשטח כיום, היא אינה יוצרת עומסי תנועה, אינה פוגעת בתחבורה ואינה מעיקה על התנועה במקום. המדובר בתחנה נקייה וירוקה שאין בה כל אלמנט מזהם ומלכלך, והיא תקפיד על שמירה והגנה על הסביבה ולא תגרום מטרדי רעש או זיהום אויר. אשר על כן התבקש ביהמ"ש להורות על דחיית העתירות. תגובת מע"צ (משיבה 11 בעת"מ 13242-01-10) 8. בתגובת מע"צ נאמר כי היא צורפה כמשיבה רק בעתירה אחת, דבר המעיד כי העותרים הנוספים לא סברו כי נפל פגם בהחלטותיה. בניגוד לטענה כי מע"צ שינתה את עמדתה בהסירה את התנגדותה לתכנית, נטען כי עמדת מע"צ התבססה על "נתונים מהימנים, באופן סביר ובשקיפות מלאה, שלא להתנגד לתכנית". עמדה זו הלכה והתגבשה, עם חלוף הזמן, תוך שהיא מסתמכת על נתונים שהתקבלו "בזמן אמת" ותוך קבלת מידע מהוועדה המרחבית לתכנון ובניה "שרונים". מלכתחילה סברה מע"צ כי דרך 57 מסווגת כדרך ראשית, ומשכך הדרך מצויה בסמכותה, ויש צורך באישור מע"צ לשם הפקדת התכנית. לאחר שנערכו בירורים בעניין, ונבחנה שאלת מעמדה של דרך 57, הגיעה מע"צ למסקנה כי "אין לראות בדרך 57 הקיימת כדרך ארצית מאחר שאינה כלולה בתמ"א 3 ולא בתמ"מ 21/3, על כל המשתמע מכך לענין סע' 15 בתמ"א 18/4". עמדתה הסופית של מע"צ נמסרה ביום 27.7.08 על רקע הנתונים שהיו בפניה ולאחר בחינה דקדקנית של החומר הרלוונטי. מאחר שכך, אין כל בסיס לטענות שהופנו כלפי מע"צ במסגרת העתירה. טיעוני הצדדים 9. עו"ד עמנואל סולומונוב, ב"כ חב' סונול בע"מ (העותרת בעת"מ 28468-12-09), חזר והפנה לטיעונים המופיעים בעתירה, בציינו כי מלכתחילה אישרה הוועדה המקומית בינוי בהיקף של 80 מ"ר, דבר שלא היה בסמכותה והעובדה שכיום צומצם היקף הבינוי ל- 40 מ"ר אין בה כדי לרפא את הפגם. בהתייחס לטענת מע"צ כי אין מדובר בדרך בינעירונית, טען עו"ד סולומונוב כי כל מי שנוסע בדרך המובילה מכפר יונה לצומת בית ליד, מבין כי מדובר בכביש עמוס ביותר, כאשר אין ספק כי מדובר בדרך בינעירונית ואף דרך מהירה. יתכן שהיקף השימוש בדרך ישתנה כאשר ייפתח כביש המחבר בין צומת בית ליד לחדרה, אך כיום הדרך שבה מדובר הינה אחת הדרכים העמוסות ביותר בישראל. אשר לנושא הפקדת התכנית, מבלי שהתקיימו התנאים המופיעים בתמ"א 18 (שינוי 4), טען עו"ד סולומונוב כי אין ניתן לרפא את הפגם בדיעבד, שכן מדובר בבטלות מוחלטת ולא בבטלות יחסית. כאשר הפגם מתרפא בדיעבד, כפי שסברה ועדת הערר, לא עמדה בפני המתנגדים כל אפשרות לסתור חווֹת דעת אלו. עו"ד סולומונוב הוסיף וטען כי לא זומן לישיבת ועדת הערר, שבה הועלתה הטענה כי חלק מחברי הוועדה מאוימים ע"י היזמים. כמו כן, לא התקבלה הזמנה לדיוני הועדה המרחבית, לאחר שהנושא הוחזר לטיפולה. המדובר במחטף שנעשה ע"י הועדות השונות, מבלי שהייתה שקיפות כלשהי לגבי הדיונים שהתקיימו במסגרתן. לגישתו של עו"ד סולומונוב, מן הראוי כי התנהלות זו תעמוד לנגד עיני ביהמ"ש, בבואו לקבל את החלטותיו. עו"ד עודד בריק, ב"כ חב' מבוא שומרון בע"מ (העותרת בעת"מ 6622-01-10), הצטרף לדברי עו"ד סולומונוב, והוסיף כי ככל שהיזמים מוסיפים, מקדמים את תכניתם, הרי שהם לוקחים על עצמם סיכון כי העתירות תתקבלנה וכל השקעתם תרד לטמיון. לגבי עמדת מע"צ, טען עו"ד בריק כי אין לקבל את הטענה לפיה דרך 57 אינה דרך בינעירונית, והדבר מגביר את הקושי לאשר את התכנית, מעבר לכל שאר הפגמים. לגישתו, "הבדיקה התחבורתית צריכה להיות במישור המהותי ולא במישור הפורמאלי". עו"ד בריק הוסיף וטען כי עדיין חסרות חוות דעת מטעם משרד הבריאות ומטעם המשרד להגנת הסביבה, והדבר מצטרף ליתר הפגמים שצוינו. עו"ד יניב שוורצמן, ב"כ העותרים בעת"מ 13242-01-10 טען כי יש טעם לפגם בכך שהוועדה המרחבית, אליה הוחזר הדיון ע"י ועדת הערר, לא הזמינה את העותרים לדיוניה ואף לא יידעה אותם לגבי מועדי הדיון וההחלטות שהתקבלו. עו"ד שוורצמן חזר וטען כי כאשר מדובר בחברי ועדה מאוימים, הרי שההחלטה שהתקבלה ע"י ועדת הערר, הינה החלטה שקיים חשש לגביה כי הונעה משיקולים זרים, ועל כן יש לפוסלה. 10. עו"ד נורית טביב מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) טענה כי כל העתירות הוגשו נגד החלטת ועדת הערר שניתנה ביום 25.11.09, וזאת ההחלטה הנתקפת בעתירות, כאשר טענות נוספות שהועלו הינן בגדר הרחבת חזית אסורה. בהתייחס לסמכותה של ועדת הערר, הרי שעפ"י החוק וההלכה הפסוקה, מוקנית לה סמכות מקורית רחבת היקף, כאשר ועדת הערר נכנסת בנעליה של הוועדה המקומית והיא רשאית לקבל החלטות במקומה. החלטת ועדת הערר הינה ההחלטה התכנונית המשפטית האחרונה, וכאשר ביהמ"ש דן בעתירות, במסגרת סמכותו כבימ"ש לעניינים מנהליים, הרי שעליו לבחון אך ורק את השאלה האם נפלו פגמים בהחלטת ועדת הערר, פגמים היורדים לשורשו של עניין, ומצדיקים את ביטולה. אשר לסמכותה של הוועדה המקומית, הרי שמכוח סע' 62א(א)(10), היא מוסמכת לאשר הקמת תחנת תדלוק, כאשר בהסתמך על תכניות קיימות, ניתן לאשר בינוי בהיקף של 40 מ"ר, וכך נעשה. לגבי הפגמים הנטענים בעתירות, הרי שמדובר בשני פגמים: אי-הגשת חוות דעת הידרולוגית וחוות דעת המפקח על התעבורה, אך אין חולק כי חוות דעת אלה הונחו בסופו של דבר בפני ועדת הערר, כך שגם אם היה ליקוי כלשהו, הוא בא, בהמשך, על תיקונו. עו"ד טביב הוסיפה וטענה כי גם בוועדה המקומית הייתה התייחסות לעניין ההידרולוגי ולעניין התחבורתי, כך שמדובר בפגמים מינוריים אשר התרפאו במלואם. לגישתה, זה המקום להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית, שאם לא כן, תתרוקן הדוקטרינה מכל תוכן, אם לא ניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרים שבהם מדובר בפגם מינורי המתרפא בדיעבד. עו"ד טביב הזכירה כי התכנית המקורית נועדה להקמת תחנת תדלוק מדרגה ג' וזו לא אושרה, בסופו של דבר, כאשר הייתה התחשבות מלאה בהתנגדויות, מתוך רצון להיטיב עם הציבור. אשר לטענה כי הופנו איומים כלפי חברים בועדת הערר, הרי שיו"ר ועדת הערר זימנה את הצדדים ועדכנה אותם כי היו פניות לא נאותות לועדת הערר, אך אין מדובר בעניין המצדיק קבלת החלטות דרסטיות. יו"ר הוועדה ציינה כי אם הדבר לא ייפסק, הוועדה תסיק את המסקנות הנדרשות, ובסופו של דבר העניין נפסק מיידית ולא חזר על עצמו, כך שלא היה על ועדת הערר לפסול את עצמה. עו"ד אריה אגולסקי, ב"כ הוועדה המקומית המרחבית "שרונים" טען, אף הוא, כי אין מקום להתיר העלאת טענות שלא בא זכרן בעתירות המקוריות. כל הטענות המתייחסות להתנהלות המשיבים לאחר החלטת ועדת הערר, אין מקומן במסגרת הדיון בעתירות אלה, מבלי שהתקבלה רשותו של ביהמ"ש לשינוי כתבי הטענות. עו"ד אגולסקי חזר והזכיר את הכלל כי אל לו לביהמ"ש להתערב בשיקולים מקצועיים של גופים מנהליים, ובפרט כאשר מדובר בתחום התכנון והבניה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהחלטות של שני מוסדות תכנוניים. עו"ד אגולסקי הזכיר כי הוועדה המקומית קיבלה את מרותה של הוועדה המחוזית ואישרה את הקמת תחנת הדלק בהיקף בינוי של 40 מ"ר בלבד, ואף קיבלה את ההתנגדות לגבי סוג התחנה בכך ששינתה את הסיווג לתחנה מסוג א' בלבד. לגבי אופי הדרך שבה מדובר, ועדת הערר קיבלה החלטה מקצועית, מנומקת ומפורטת ובוודאי שאין מקום להתערב בנקודה זו. עו"ד אגולסקי הוסיף כי במקרה דנן מוצתה זכות הטיעון לעותרים מעל ומעבר, כאשר הן הוועדה המקומית והן ועדת הערר דנו לעומק בכל הטענות וקיבלו את חלקן. בסופו של דבר, גם אם היו פגמים כלשהם, פגמים אלה נרפאו, לאחר ניתוח מקצועי ומעמיק של שני מוסדות התכנון, ואין כל עילה לקבלת העתירות. עו"ד שפריר ב"כ המשיבים 3 - 6 בעת"מ 28468-12-09 חזר וטען כי חווה"ד ההידרולוגית, הסביבתית והתחבורתית, לא הוגשו מלכתחילה כיון שלא הייתה חובה להגישם בעת הגשת התכנית המקורית. לאחר שנעשה (שינוי 4) בתמ"א 18, טרחו היזמים והציגו את חווה"ד הנ"ל בפני ועדת הערר. אשר לפעילותם של מוסדות התכנון, הזכיר עו"ד שפריר את אישורו של השר לפי סע' 109 לחוק התכנון והבניה, כך שמדובר במוסד תכנוני הנוסף על הוועדה המקומית ועל ועדת הערר, אשר נתן את דעתו בנושא זה. עו"ד שפריר חזר על ההתנגדות להרחבת חזית, שכן כל המהלכים שהתרחשו לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר אינם כלולים במסגרת העתירות. בהתייחסו לטענות בדבר איומים שהופנו כלפי ועדת הערר, טען עו"ד שפריר כי מדובר ב"פיקנטריה", ואין מדובר באיומים של ממש אלא בפניה מטעם אחד היזמים אל ועדת הערר על מנת שתחיש את מתן החלטתה. לגבי כביש 57, נטען כי אין בנמצא כיום כביש שכזה, שכן המספור הוא בן 4 ספרות המתייחס לדרך מקומית, כך שאין בסיס לטענות בעניין זה. העותרים שהינם בעלי תחנות דלק בסביבה, מבקשים למנוע תחרות עסקית, וככל שמדובר באינטרס כספי, הרי שעל הגורמים המוסמכים להיזהר עד מאד בשעה שדנים בהתנגדויותיהם. עו"ד עופר לוי, ב"כ חב' מע"צ, חזר וטען כי מלכתחילה סברו הגורמים המוסמכים במע"צ כי מדובר בדרך ראשית, אך לאחר שהדבר נבדק לעומקו, הוחלט שלא להתנגד לתכנית, שכן אין מדובר בחלק ממערכת הדרכים הארצית. לעניין זה הזכיר עו"ד לוי כי דרך 57 נגרעה מתמ"א 3 כדרך ארצית, מבלי שהופיעה הוראת מעבר הרואה בדרך זו כדרך ארצית, עד לסלילת דרך חלופית. דיון והכרעה התשתית הנורמטיבית 11. ההלכה הפסוקה קובעת כי התערבות בית המשפט בהחלטות רשויות התכנון תעשה רק במקרים חריגים ביותר, למשל אם החלטתן ניתנה בחוסר תום לב, בחוסר סמכות או נבעה משיקולים פסולים: "בית משפט זה חזר ופסק כי סמכות התכנון הופקדה בידיהם של גופי התכנון המנויים בחוק. במרחב שיקול הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שהם פועלים בתום לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאים ומוסמכים אותם גופים לנוע כרצונם ועל פי שיקול דעתם. בית המשפט לא יתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא במקרה של פעולה שלא כחוק או בחוסר סמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה" (עע"מ 3478/07 ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה/מחוז מרכז (לא פורסם, ניתן ביום 29.06.2009)). לעניין מידת חוסר הסבירות בהחלטת רשויות התכנון, המצדיקה התערבות בה, נאמר במקום אחר, כי: "כלל הוא, כי התערבות בית משפט זה במעשה מינהלי בעילה של אי-סבירות מוגבלת למקרים בהם החלטת הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצוני, במובן זה שהיא חורגת לחלוטין ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו ענין. ככלל, בית המשפט נמנע מהתערבות בשיקול דעת הרשות הציבורית, ונטיה זו גוברת ביתר שאת, מקום שבו ההחלטה הנבחנת מצויה בתחום מומחיותה המקצועית של הרשות, או שהיא מהווה בחירה בין מספר עמדות מקצועיות נוגדות...אכן, בית המשפט במהותו לא נועד לשמש מוסד מתכנן, והוא אינו 'מוסד תכנון עליון' העומד מעל למוסדות התכנון המנויים בחוק.... תפקידו הוא לבחון האם נפל פגם חוקי בדרך התנהלותו ובאופן הפעלת שיקול דעתו של מוסד התכנון" (בג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים (לא פורסם, , ניתן ביום 23.03.2011)). לא אחת, נקבע בפסיקה כי לרשויות התכנון מוקנה שיקול דעת רחב, טרם קבלת החלטותיהן, ובמסגרתו הן רשאיות להביא בחשבון שיקולים שונים: "דיני התכנון המודרניים מחייבים לשקול גם שיקולים חברתיים וסביבתיים וכן שיקולים ארוכי טווח מתוך אחריות ציבורית, לאומית, וחברתית, במבט להווה ולעתיד גם יחד. לפיכך דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבניה" (עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, (לא פורסם, , ניתן ביום 7.12.2006), כן ראו עע"ם 4881/08 אלמוג אילת (מ.ד.ע) 2000 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת (לא פורסם, , ניתן ביום 10.2.2010) ועע"מ 1446/06 הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מרכז נ' השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ (לא פורסם, , ניתן ביום 21.09.10)). דברים דומים נאמרו בבג"ץ 1003/03 ראש עיריית סחנין נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (לא פורסם, , ניתן ביום 21.7.2004): "כלל הוא כי בית משפט זה לא ישים עצמו במקום רשויות התכנון המוסמכות ולא יתערב בהחלטתן של רשויות התכנון אלא מקום שנפל בהם פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב, או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות". ולא למותר הוא להביא מדבריו של כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (לא פורסם, , ניתן ביום 28.7.1996): "לעניין זה נזכור, בראש ובראשונה, כי אין אנו יושבים לדין כטריבונל עליון לתכנון. הסמכות לתכנון הופקדה בידיהם של גופי התכנון המנויים בחוק, ובמרחב שיקול הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שפועלים הם בתום לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאים ומוסמכים הם אותם גופים לנוע כרצונם ועל פי שיקול דעתם. אנו, כבית משפט, לא נתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא אם תמצא בה סירכה מאלו סירכות המצדיקות התערבותנו, כעשייה שלא כחוק, שלא בסמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה". 12. נושא נוסף שעלה במהלך הדיונים, ובעיקר בתשובת הפרקליטות, נוגע לתחולתו של עקרון הבטלות היחסית בעניין קא עסקינן. עקרונות הדוקטרינה פורטו בבג"ץ 2911/94 בקי נ' קלעג'י, פ"ד מח(5) 291, 306: "לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה. והעניין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה; אם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה של ההחלטה; האם ההחלטה מותקפת על ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה או על ידי אדם אחר; מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה; ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר". בבג"ץ 7767/07 אסרף נ' שר הפנים (לא פורסם, , ניתן ביום 27.3.08) נפסק: "אפשר שפגם מאותו סוג, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. זוהי התורה הידועה בשם בטלות יחסית (או תוצאה יחסית)... תוצאות הפגם, לרבות הסעד שיינתן על ידי בית המשפט, הן יחסיות, במובן זה שהן עשויות להשתנות ממקרה למקרה לפי חומרת הפגם ויתר נסיבות המקרה. זוהי תפיסה מהותית לפיה בוחן בית המשפט כל עניין הבא בפניו לגופו ועל פי מכלול נסיבותיו". בבג"ץ 30/81 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177, 193 נקבע: "כיום הפסיקה מבחינה בין הכלל המחייב רשות מנהלית לנהוג בדרך מסוימת, לבין התוצאה הנובעת מהפרת הכלל. התוצאה הנובעת מהפרת הכלל תלויה בנסיבות המקרה: מהות הכלל שהופר; הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת הכלל והנזק שייגרם כתוצאה מביטול ההחלטה המנהלית; השאלה מי תוקף את ההחלטה המנהלית, באיזה מועד ובאיזו דרך; ועוד. זוהי, על רגל אחת, תורת הבטלות היחסית. תורה זו מבקשת לשקלל את הגורמים הנוגעים לעניין, כדי להגיע לתוצאה שיש בה איזון ראוי של גורמים אלה. לעיתים התוצאה היא שההחלטה המנהלית בטלה מעיקרא; לעיתים ההחלטה תהא בטלה רק כלפי אדם מסוים, בהליכים מסוימים, ולא תהא בטלה כלפי אנשים אחרים. לעיתים ההחלטה תהא ניתנת לביטול ממועד מסוים; לעיתים היא תעמוד בתוקפה על אף הפגם שנפל בה; ועוד, לפי נסיבות העניין" (ראו גם מאמרו של יואב דותן "במקום בטלות יחסית" משפטים כב 587 (התשנ"ד)). לאחרונה התייחס בית המשפט העליון לסוגיית הבטלות היחסית בהקשר להיטלים ואגרות בהם חויבו נישומים מתוך חריגה מסמכות, בקובעו כי: "כידוע במשפט המנלי שולטת בכיפה גישת הבטלות היחסית... גישת הבטלות היחסית הוחלפה אף במקרים של חריגה מסמכות... מקומה של גישת הבטלות היחסית כמובן לא נפקד גם מתחום ההיטלים והאגרות..." (ע"א 13/09 א.ר.י מזרחי ובניו נ' עיריית בת ים (לא פורסם, , ניתן ביום 18.7.2011). ומן הכלל אל הפרט 13. בענייננו, העלו העותרים טענות שונות בקשר לפעילותה של הוועדה המרחבית "שרונים". לשיטתם, הפגמים שנפלו בהחלטת הוועדה המרחבית צריכים להביא לביטולה, ואין ניתן לתקן פגמים אלו בדיעבד, כפי שסברה ועדת הערר. הטענה הראשונה שהועלתה נוגעת לעצם סמכותה של הוועדה המרחבית לאשר את התכנית המוצעת להקמת תחנת תדלוק. לפי הטענה, אין זה בסמכותה של הוועדה המרחבית, שהיא למעשה ועדה מקומית לתכנון ולבניה, לאשר את התכנית מכוח הוראת סעיף 62א(א)(10) לחוק התכנון והבניה. טענה זו נסמכת על פסק דין פז, שבו קבע בית המשפט העליון כי הוועדה המקומית חרגה מסמכותה בכך שאישרה תכנית להקמת תחנת תדלוק בקרקע שייעודה חקלאי, באזור תל-נוף. דא עקא, שהטעם לפסילת החלטתה של הוועדה המקומית נעוץ, כל כולו, בהענקת אחוזי בנייה במקום שבו לא היו קיימות זכויות בניה כלל. וכפי שנקבע בפסק הדין, "המסקנה המשתמעת מניתוח זה היא כי סמכות הוועדה המקומית לעניין הקמת תחנת דלק נתונה לה לגבי אזורים בעלי ייעודים מסוימים, גם כאשר הדבר מחייב תוספת ייעוד להקמת תחנת דלק שאינו כלול בייעודים הקיימים על פי התכנית. אולם אין להסיק מכך, בלא אמירה מפורשת של המחוקק, כי הועברה לוועדה המקומית גם סמכות לאשר בתכנית הענקת אחוזי בנייה הנדרשים לצורך ההקמה, כאשר התכנית התקפה הקיימת אינה כוללת כל אפשרות בנייה של תחנת דלק, או כאשר היקף הבנייה שהיא מתירה אינו מספיק לצורך הקמת תחנה." במקום אחר, באותו פסק דין, קבע בית המשפט העליון כי האיזון בין שיקולי התכנון האזורי לבין שיקולי היעילות והקלת המעמסה על גופי התכנון, "מצדיק את המסקנה כי הסמכות לאשר הקמת תחנת דלק, הנתונה לוועדה המקומית בס"ק (10) לסעיף 62א(א) לחוק, נתונה לה במקום בו קיימות זכויות בנייה המאפשרות הקמת תחנה, גם אם נדרשת לצורך כך הוספת ייעוד שאינו מצוי בתכנית הקיימת". נמצא, אפוא, כי במקום שבו ניתן להצביע על זכויות בניה במקרקעין המאפשרות הקמת תחנת תדלוק, מוסמכת הוועדה המקומית לאשר הקמת תחנה כזאת, מכוח הסמכות המוקנית לה בסעיף 62א(א)(10) לחוק התכנון והבניה. אין חולק על כך שעל המקרקעין נשוא העתירות ניתן להקים מבנים בשטח כולל של 40 מ"ר, וזה השטח הבנוי שנקבע, בסופו של דבר, לגבי התחנה המוצעת, כאשר אין בסיס לטענה כי הוועדה המרחבית חרגה מסמכותה בהקשר זה. הטענה העיקרית המופנית כלפי הוועדה המרחבית נוגעת לעובדה, שאין עליה חולק, כי הוועדה קיבלה את החלטותיה מבלי שעמד לנגד עיניה "מסמך הידרולוגי-סביבתי מטעם מגיש התוכנית לעניין מפגעים סביבתיים, ומפגעים תברואתיים ולעניין סיכונים הנשקפים ממקורות המים והקידוחים באזור..." (סעיף 12.1 לתמ"א 18, שינוי מס' 4). כמו כן, לא התקבלה חוות דעת מאת המפקח המחוזי על התעבורה, בכל הנוגע לתחנת הדלק המוצעת. מבלי להכריע בטענת המשיבים 3-6 בעת"מ 28468-12-09, שלפיה במועד הגשת התכנית לא חלו עדיין ההוראות המחייבות בתמ"א 18 (שינוי מס' 4), ועל כן לא הייתה מוטלת עליהם החובה להמציא חוות דעת אלו - הנני מוכן לצאת מתוך הנחה כי הוועדה המרחבית הייתה מחויבת לעיין בחווֹת הדעת טרם שנתנה את החלטתה. לפי הוראות התמ"א, לא הייתה הוועדה רשאית להפקיד את התכנית, וודאי שלא לאשרה, מבלי שקיבלה לעיונה את המסמכים ואת חווֹת הדעת הרלוונטיים. ואולם, אין חולק על כך שכל המסמכים הנדרשים התקבלו במהלך דיוניה של ועדת הערר, אשר דנה בערעורם של חלק מהעוררים, והשאלה הנשאלת היא אם יש בכך כדי לרפא את הפגם, אשר נפל בהתנהלותה של הוועדה המרחבית. יצוין כי חוות הדעת שהוצגו לפני ועדת הערר מאפשרות את הקמת תחנת התדלוק במיקום המיועד, ולא שמעתי כל טענה באשר לתקפותן או לרמתן המקצועית. בסוגיה זו אני מעדיף את עמדתה של ועדת הערר, אשר קבעה כי הפגם שנפל בהתנהלותה של הוועדה המרחבית תוקן, ואינו מצריך את ביטולה המוחלט של החלטה שניתנה על ידה, וזאת מכוח דוקטרינת הבטלות היחסית. אף אני סבור כי העקרונות שהתווה בית המשפט העליון במסגרת דוקטרינה זו אינם צריכים להוביל לביטולה המוחלט של ההחלטה המנהלית, אותה קיבלה הוועדה המרחבית, וזאת בשים לב לעובדה כי חומרת הפגם הוקהתה בכך שחווֹת הדעת הנדרשות הוגשו, בסופו של דבר, והצדיקו את החלטתה. לנוכח חומרת ההפרה, שאינה מהגבוהות, ובשים לב לנזק המינורי שנגרם לעותרים לעומת הנזק הרב שעלול להיגרם ליזמים, ולעובדה כי המעוות תוקן, בסופו של יום, סבורני כי זה המקום להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית ושלא להורות על בטלות ההחלטה. זאת ועוד: אין להתעלם מהמטרה הגלומה בתיקון שבמסגרתו התווסף סעיף 62א(א)(10) לחוק התכנון והבניה. כפי שנקבע בפסק דין פז, "הוראה זו נחקקה כחלק ממדיניות רחבה של פתיחת שוק הדלק לתחרות, הכולל, בין היתר, גם הקמת תחנות תדלוק חדשות בנוסף לתחנות הקיימות, בצד הוראות בדבר הגנת התחרות החופשית, שיווק מגרשים על ידי מנהל מקרקעי ישראל להקמת תחנות חדשות, הקצאת מגרשים לנכי צה"ל והסדרת מתקני תדלוק אוטומטי... כן בוטלה במסגרת חוק משק הדלק ההוראה בתכנית המתאר הארצית, המחייבת קיום מרחק מזערי בין תחנות הדלק... במערך כולל זה, משתקפת גם כוונת המחוקק להקל על הליכי התכנון והבנייה הקשורים בהקמת תחנות תדלוק". כוונת המחוקק להקל בהליכי התכנון והבניה, ככל שהדבר נוגע להקמת תחנות תדלוק, מחייבת התייחסות מתאימה גם לפגמים מסוימים, אשר נפלו בפעילותם של מוסדות התכנון. משמעות הדבר היא כי לא כל פגם יביא לביטולה של החלטה שהתקבלה במסגרת הליכי התכנון והבנייה, ויש להיזקק תמיד לשאלת מהותו ומידת חומרתו של הפגם, ובין היתר, גם לשאלה האם פגם זה בא על תיקונו, באופן שאינו משפיע מהותית על הליכי התכנון והבנייה. כאמור, במקרה דנן הפגם נתרפא באורח מלא וממצה, בכך שלפני מוסדות התכנון עמדו חווֹת הנדרשות, ואין זה מעלה או מוריד אם חוות דעת אלו נתקבלו במהלך דיוניה של הוועדה המרחבית, או שמא במסגרת פעילותה של ועדת הערר. לאור האמור, הנני קובע כי אין בסיס לטענות בדבר בטלות החלטתה של הוועדה המרחבית, בשל העובדה כי לא קיבלה את מלוא חוות הדעת הנדרשות, והנני מאשר במלואה את עמדת ועדת הערר, בהקשר זה. טענות נוספות שהועלו נוגעות לעצם שיקול הדעת התכנוני שהפעילו הוועדה המרחבית וועדת הערר, הן בהקשר התעבורתי והן בשל החשש לפגיעה באיכות חייהם של תושבים המתגוררים בקרבת מקום, וכדומה. כפי שהובהר בפסיקתו של בית המשפט העליון, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מחליף את מוסדות התכנון והבניה, ואין הוא שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם. השאלה היחידה, ששומה עליו לבחון, היא אם נפל פגם בהחלטות מוסדות התכנון, באופן המצדיק את ביטולן. לאחר שבחנתי את האופן שבו פעלו הוועדה המרחבית וועדת הערר, לרבות ההחלטות שקיבלו, הגעתי למסקנה כי לא נפל בהן כל פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות, פגמים שיש בהם כדי להביא לבטלותו של ההליך המנהלי. במקרה דנן פעלו שתי הוועדות בשקיפות מלאה, דנו בהתנגדויות, ובעררים שהוגשו, לאחר שניתנה זכות טיעון למשיגים, ובחלק מהמקרים התקבלו ההתנגדויות כשהבולטת שבהן היא אישור הקמת תחנת תדלוק מסוג א' במקום התחנה המבוקשת, מסוג ג', שיש בה פגיעה קשה יותר באיכות החיים והסביבה. לא מצאתי כי מי מבין חברי הוועדות פעל בניגוד עניינים או שם לנגד עיניו שיקולים זרים, שאינם נוגעים לעניין. בהקשר זה, אינני סבור כי יש בעובדה שנעשו אל ועדת הערר, במהלך דיוניה, פניות בלתי נאותות כדי להשליך על תקפות החלטתה. מן הראוי להזכיר כי יושבת-ראש ועדת הערר הודיעה כי אם תתקבלנה פניות נוספות מסוג זה, הדבר עלול להביא להפסקת הדיונים, ואין עוררין על כך שלאחר מסירת הודעה זו נפסקו אותן פניות, המוגדרות כ"בלתי נאותות". במצב דברים זה, לא מצאתי כל ממש בטענה כי היה על ועדת הערר לפסול את עצמה ושלא להמשיך ולדון בעררים, משההודעה שנמסרה על-ידי יושבת-ראש הוועדה השיגה, בסופו של דבר, את מטרתה. לא מצאתי ממש גם בטענות נוספות שהעלו העותרים, שלא היה בהן כדי להשליך על חוקיות פעולתה של ועדת הערר או של הוועדה המרחבית, ולפיכך החלטתי לדחות את העתירות. התוצאה היא דחיית שלוש העתירות כולן. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים, בסך 20,000 ₪, בכל אחת מהעתירות. ההוצאות תשולמנה תוך שלושים יום ממועד מתן פסק דין זה, שאם לא כן תישאנה ריבית והצמדה כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. סכום ההוצאות יחולק לארבעה חלקים שווים וישולם לגורמים הבאים: א. לועדת הערר המחוזית במחוז המרכז ב. לועדה המרחבית לתכנון ובניה "שרונים" ג. למשיבים 6-3 בעת"מ 28468-12-09 ד. למע"צ, החברה הלאומית לדרכים בע"מ. בניהתחנת דלקדלק