קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החלטה לביטול היתר בניה: העתירה והנפשות הפועלות בפני עתירה לביטול החלטת המשיבה 1 שניתנה ביום 24.3.11, לפיה הורתה על ביטול היתר בניה לדירת מגוריו של העותר והורתה על הריסתו, כמו כן לקבוע כי היתר הבניה שניתן לעותר על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הינו היתר שניתן כדין. לחלופין, להורות למשיבה 1 להקפיא החלטתה מיום 24.3.11, להזמין העותר להשלמת טיעונים בפניה ולאפשר לו להגיש מסמכים וראיות לתמיכה בטענותיו. העותר, מחאמיד בסאם, (להלן: "העותר") הינו הבעלים לדירת מגורים הקיימת בחלקה הידועה כחלקה 35, גוש 20424 בשכונת רובזת קיואן בישוב אום אל פחם (להלן: "הבית" או "דירה"). המשיבה 1, הינה וועדת הערר המחוזית בחיפה (להלן: "המשיבה 1" או "וועדת הערר"). המשיבים 2-4, מר' אריאל חלפון; מר' שי רגב; גב' נורית שטורך, הינם נציגי משרדים ממשלתיים שלקחו חלק בוועדה המקומית לתכנון ובנייה עירון (להלן: "המשיבים 2-4" בהתאמה). המשיבה 5, הינה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה בחיפה (להלן: "המשיבה 5" או "הוועדה המחוזית"). המשיבה 6, הינה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עירון (להלן: "המשיבה 6" או "הוועדה המקומית"). עניינה של עתירה זו, הינו בהחלטת המשיבה 1 שניתנה ביום 24.3.11 במסגרת ערר מס' 114/10, לפיה הורתה על ביטולו של היתר בניה שניתן על-ידי המשיבה 6 לדירת מגוריו של העותר, וכן הורתה על קיום צוו ההריסה שניתן כנגד הבית (להלן: "ההחלטה"). טענתו העיקרית של העותר, הינו כי החלטת המשיבה 1, התקבלה ללא שניתנה לו הזדמנות נאותה לשטוח טענותיו בצורה מלאה וממצה, דבר שפגע בזכות הטיעון של העותר ומנע בעד הוועדה מלקבל החלטה שתתבסס על כלל המסכת העובדתית. משכך, מבקש העותר לבטל החלטת המשיבה 1 ולקבוע כי היתר הבניה שניתן על ידי המשיבה 6 ניתן כדין על ידי הרשות המוסמכת לכך. לחלופין, להורות על ביטול החלטת המשיבה 1 ובהמשך לתת החלטה חדשה לאחר שמיעת כלל טענותיו של העותר. המשיבים 1-5, ביקשו לדחות העתירה על הסף, עת שעיקר טענותיהם התבססו על חוסר ניקיון כפיו של העותר לפיו הוא פועל לאורך שנים רבות בניגוד לחוק על ידי בנית הדירה חרף היעדר קיומו של היתר, וכן טענו כי יש לדחות העתירה לגופו של עניין, שכן ניתנה לעותר זכות טיעון כדין, כמו כן החלטת המשיבה 1 ניתנה בהתבסס על כלל העובדות הרלבנטיות ולא דבק בה כל רבב. רקע הבית נשוא העתירה ממוקם על קרקע שבבעלות משפחת העותר. העותר הורשע בבית המשפט השלום בחדרה בהקמת מבנה שלא כדין, וביום 27.11.06 ניתנה החלטה במסגרת גזר הדין להריסת המבנה של העותר. ביום 4.3.10 החליטה המשיבה 6 לתת היתר בניה לדירת העותר, וההיתר ניתן בפועל בתאריך 12.4.10. בין לבין וביום 8.4.10, הגישו המשיבים 2- 4, שהינם נציגי משרדים ממשלתיים ובעלי דעה מייעצת במשיבה 6, ערר על החלטת המשיבה 6 בפני המשיבה 1, שכן הם סברו כי היתר הבניה שהוצא ביחס לדירה נגוע באי חוקיות של ממש, ובעקבות כך התלה יו"ר המשיבה 6 ההיתר שניתן לעותר על הדירה. העותר לא קיבל את הודעת ההיתר, שכן לגישתו ההתליה נעשתה בניגוד להוראות החוק, והמשיך בפעולות בניה בבית. במקביל, הגישה המשיבה 5 בקשה למתן צו הריסה וצו מניעת פעילות, אשר צורפה לבקשה אחרת של העותר ושתיהן נדונו בבית המשפט השלום בחדרה, בהקשר זה מצוין על ידי העותר כי המשיבה נמנעה מלבקש במסגרת הדיון בבית המשפט סעד כלשהו כגון צו הריסה או צו הפסקה שיפוטי. ביום 26.5.10 הגישה המשיבה 5 בקשה נוספת למתן צו הפסקה שיפוטי וצו מניעת פעילות לבית המשפט השלום בחיפה. בהחלטתו מיום 30.6.10 נעתר בית המשפט לבקשה לצו מניעת פעילות במקרקעין, אם כי הוסיף והאריך את המועד לכניסת תוקפו של צו ההריסה עד להחלטת וועדת הערר המחוזית בסוגיית תוקפו של היתר הבניה. ביום 24.10.10, לאחר קיום דיון בפני וועדת הערר, החליט יו"ר ועדת הערר להחזיר הטיפול בדבר תוקפו של ההיתר למשיבה 6 על-מנת שתבחן טיבו של ההיתר במסגרת תקופת זמן של 30 יום, כמו כן נתנה לצדדים המעוניינים זכות להשלמת טיעון בתוך 30 יום מיום מתן ההחלטה. יצוין כי בין לבין, האריכה וועדת הערר את המועד לקבלת ההחלטה בידי המשיבה 6. ביום 7.12.10 העביר בא כוח העותר בקשה לבא כוח המשיבה 6, שתכליתה להופיע בפני המשיבה 6 טרם זו תקבל החלטתה, כך גם ביקש בא כוח העותר מהמשיבה 1, לאפשר לו להופיע בפניה ולשטוח טיעוניו, טרם זו תקבל החלטה בנוגע לטיב היתר הבניה. יש לציין בנוסף כי ביום 1.2.11 הודיעה המשיבה 6 למשיבה 1, כי הדיון בעניין תוקפו של ההיתר יתקיים ביום 20.2.11, וביום זה אכן התקיים דיון בו הופיע בא כוח העותר ושטח טענותיו, בהמשך לכך ביום 27.3.11 החליטה המשיבה 6 לשוב ולאשרר היתר הבניה מחדש. בדיעבד הסתבר כי המשיבה 1 נתנה החלטתה בנוגע להיתר הבניה עוד ביום 24.3.10, וזאת לאחר תום תקופת הארכה שניתנה למשיבה 6 למתן החלטתה, אשר תמציתה לבטל ההיתר וכן לפעול להריסת הבית. העותר העותר ביקש במסגרת עתירתו לבטל החלטת המשיבה 1, בהתחשב בכך שלא ניתנה לו ההזדמנות לשטוח מלוא טענותיו ולהביא ראיות ומסמכים לתמיכה בטענותיו. העותר הוסיף והטעים כי מיצוי זכות הטיעון חשובה במיוחד, לנוכח הנזק הרב הטמון בהחלטת המשיבה 1 להרוס הדירה, וכן בהתחשב בנימוקים שבאו בהחלטת המשיבה 6 שפסקה בניגוד להחלטת המשיבה 1, ואישרה את מתן היתר הבניה לעותר. בהתייחסותו של העותר להחלטת המשיבה 6 מיום 27.3.11 אשר ניתנה מעבר לארכה שהוקצבה לה על ידי המשיבה 1, טען העותר כי לא הייתה לו כל שליטה על מועד הדיון שקבעה לעצמה המשיבה 6, מכאן כי לא היה ביכולתו לשנות ממועד מתן ההחלטה על ידה. בתמיכה בנחיצות זכות השימוע, ציין העותר כי לגישתו החלטת המשיבה 1 לביטול ההיתר, הסתמכה על נתונים שאמיתותן מוטלת בספק ועל נתונים חלקיים, זאת בלי מתן האפשרות לעותר להתמודד כראוי עם הטענות שהופנו כלפיו וכלפי טיב ההיתר וחוקיותו, דבר שהביא המשיבה 1 לקבל החלטה מוטעית. משכך מבקש הוא שתינתן לו הזדמנות להציג בפני וועדת הערר את טיעוניו וכן להציג בפניה נימוקים וראיות חדשים שלא קיבלו ביטוי בהליכים הקודמים. העותר הוסיף וציין, כי סיווג הקרקע כקרקע חקלאית נעשה שלא כדין ובניגוד להוראות סעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, שכן קרקע זו שמשה למגורים, ואף סבו התגורר במבנה שהיה ממוקם בקרקע, וכן כי קרקע זו הינה חלק בלתי נפרד משכונת רובזת קיואן. בעניין זה הוסיף העותר, כי שכונת רובזת קיואן הינה אחת משכונות הלווין של העיר אום אל פחם הקיימת זה עשרות שנים, שאושרה למגורים כמו שכונות לווין אחרות בישוב במסגרת הערר ע/90/3א +90/3/ב, כך גם כי אושרה לה כניסה וכביש המחבר השכונה לכביש 65 וכביש מי-עמי 6535, מכאן שסיווג השכונה כקרקע חקלאית אינו כביל עוד. מעבר לכך ציין העותר, כי חלקת האדמה נשוא העתירה, הוכרזה בטעות על-ידי שר החקלאות כחלק משמורת יער, חרף היותה קרקע פרטית, משכך פנה העותר לרשות המוסמכת, וסיווג הקרקע כמשמורת יער בוטל. העותר הוסיף וטען כי החלטת המשיבה 1 נוגדת הוראות סעיף 216(א) +סעיף 158(י"א) לחוק התכנון והבניה הקובעים התנאים לביטול היתר בניה, עת שתנאים אלו לא התקיימו בנסיבות המקרה. כך גם לגישת העותר, הערר על החלטת המשיבה 6 מיום 4.3.10 הוגש שלא כדין, לא במועד שנקבע לכך על-ידי המחוקק ולא על-ידי מי שמוסמך להגישו, שכן המשיבה 4 לא השתתפה בישיבת הוועדה המקומית, ואילו העוררים 2 ו-3 לא התנגדו למתן ההיתר עת נטלו חלק בדיוני המשיבה 6 שנתנה ההיתר. עוד צוין על ידי העותר, כי עיריית אום אל פחם יזמה תוכנית מפורטת, הידועה כתוכנית 1148/א' , לצורך מתן היתרי בניה לדירות הקיימות בשכונת רובזת קיואן. תוכנית זו הונחה בפני המשיבה 1, כך גם נקבעה לדיון בפני המשיבה 5 באחת מישיבותיה הקרובות ולא יאוחר מיום 30.5.11. לנוכח כלל האמור, מבקש העותר לבטל החלטת המשיבה 1, לחלופין לעכב ביצוע ההחלטה ולאפשר לו לממש זכות הטיעון. המשיבים 1-5 המשיבים 1-5 (יחדיו להלן: "המשיבים"), מבקשים לדחות העתירה. לגישת המשיבים, החלטת המשיבה 1 הינה החלטה סבירה ומקצועית, שלא נפל בה כל פגם מבחינת כללי המשפט המנהלי והיא מבוססת על שיקול דעת תכנוני ומקצועי. כך נטען כי אין כל תוקף פורמאלי להיתר, שכן הוצאת ההיתר נעשתה בניגוד לסעיף 152(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, הקובע כי לא יינתן היתר עד למתן החלטה בוועדת הערר, חרף זאת הוצא ההיתר לעותר ביום 12.4.10, בעוד שהערר התקבל אצל המשיבה ביום 8.4.10. אף לגופו של עניין, נטען כי היתר הבניה שניתן לעותר על ידי המשיבה 6, עומד בסתירה להוראות החוק ולתוכניות מתאר ארציות. עוד הובהר כי המבנה ממוקם בקרקע חקלאית מוכרזת בשטח המוגדר בתמ"א 35 "כמרקם שמור משולב וכבעל רגישות נופית וסביבתית גבוהה". כמו כן כי שטח הבקשה לבית כלול בתחומי רצועת מסילת הברזל חדרה-עפולה בהתאם לתמ"א 23 שינוי 18. כך גם בהתאם לתכנית המיתאר לשטח גלילי ג/400, המבנה מצוי בשטח שייעודו חקלאי, ובשטח שהוגדר כאזור חקלאי גם על פי התכנית המתארית המנדטורית S/15. בהתחשב בכך שההחלטה למתן ההיתר עומדת בניגוד להוראות התוכניות שבתוקף, הרי שעלולות להיות להחלטה השלכות תכנוניות וסיבתיות מרחיקות לכת. לגישת המשיבים יש לדחות העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים. כך העותר הפר את הוראות החוק, השלים בניית הדירה באופן אינטנסיבי, וזאת חרף התליית ההיתר שניתן על ידי המשיבה 6, וחרף פניית המשיבה 5 לעותר, כי עליו להימנע מפעולה על פי ההיתר. העותר אף פעל בניגוד להחלטה שיפוטית שניתנה ביום 26.5.10, לפיה על העותר להימנע מביצוע כל פעולה במבנה, כמו כן כי העותר נמנע מלהציג באופן סדור וכרונולוגי את מלוא התשתית העובדתית, ובכלל זה מכלול ההליכים וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניין. משכך לגישת המשיבים יש לראות בעותר כמי שפעל בחוסר ניקיון כפיים דבר המצדיק את דחיית עתירתו. לגופו של עניין נטען כי זכות הטיעון של העותר לא נפגמה. כך הובהר כי במעמד הדיון בפני המשיבה 1 שנערך ביום 24.10.10 ניתנה זכות הטיעון לעותר והיא אכן נוצלה על ידו. מעבר לכך, נטען כי בד בבד עם החלטת המשיבה 1 להעביר הדיון בחוקיות ההיתר לדיון חוזר בפני המשיבה 6, אפשרה המשיבה 1 לעותר להשלים טיעוניו בכתב בתוך תקופה של 30 ימים, אם כי הוא לא עשה כן והוא אף לא ביקש ארכה להשלמת הטיעונים מעבר ל 30 יום שניתנו לו במסגרת אותה ארכה. אף לגישת המשיבים, זכות הטיעון קיימת אך למשיבים 2-4, שכן בהתאם להחלטת המשיבה 1 מיום 24.10.10 ככל שהמשיבה 6 תשאיר ההיתר על כנו במסגרת הדיון החוזר, תינתן זכות תגובה למשיבים 2-4 דווקא ולא לעותר. מעבר לכך, הובהר על ידי המשיבים כי מתן החלטתה הסופית של המשיבה 1 בערר אף ללא שהמשיבה 6 נתנה החלטתה החוזרת בהיתר, נוצר לנוכח כך שהמשיבה 6 חרגה באופן ניכר מלוח הזמנים שהוקצב לה. מכאן כי לא היה מנוס בפני המשיבה אלא לתת החלטתה בנושא הערר. כך גם נטען כי אין לזכות הטיעון כל יסוד מהבחינה המשפטית, שכן העתירה לא מציגה כל מענה, ביחס לטעמים העומדים בבסיס עמדת המשיבים 2-4 שהוצגה בערר ולנימוקים המבססים החלטת המשיבה. כך גם לא הוצגו כל טיעונים או ראיות במסגרת העתירה, שיש בהם להצדיק את מתן ההיתר. משכך מתבקשת המסקנה כי בפועל אין בפי העותר טענות הראויות להישמע ומכאן כי אין כל טעם בקיום שימוע נוסף. עוד הוסבר על ידי המשיבים, כי אין כל קשר בין העתירה הנוכחית לבין התכנית 1148/א', שהינה תוכנית שהוכנה על ידי עיריית אום אל פחם שבאה להכשיר את שכונה רובזת קיואן בה נמצאת דירת העותר. שכן העתירה הנוכחית עוסקת בחוקיות היתר הבנייה שהוצא לבית מכוח התכנית המנדטורית S/15. עוד צוין בעניין תכנית זו כי היא עודנה נמצאת בשלבי הכנה, ומכל מקום אין לה רלבנטיות לסוגיה שבמחלוקת. כללו של דבר, המדובר בהיתר בניה שניתן בניגוד להוראות הדין ולתוכניות שבתוקף, בשים לב לפגמים המרובים שנפלו בהחלטה המתירה הוצאתו, לטיבם ולעוצמתם. כך גם כי החלטת וועדת הערר הינה החלטה ראויה וסבירה שנתקבלה בהתאם לשיקול דעת מקצועי ואין מקום להתערב בה. דיון ומסקנות לאחר עיון בכלל כתבי הטענות על נספחיהן, מצאתי כי יש לדחות העתירה. ניקיון כפיים טענת היעדר ניקיון כפיים אשר נטענה כנגד העותר, התבססה על כמה טעמים, מהם: פעולת העותר במקרקעין בלא שבידו היתר בר תוקף; פעולת העותר בניגוד להוראה שיפוטית; והימנעות העותר מלהציג כלל העובדות והשתלשלות העניינים בצורה כרונולוגית. ככל שהדברים עניינם בטעם האחרון הנזכר, לא מצאתי שהעותר אכן נמנע מהצגת כלל העובדות הרלבנטיות והשתלשלות העניינים, כאלו המצדיקים דחיית העתירה על הסף אך מטעם זה. נהפוך הוא, כתב העתירה של העותר סוקר את כלל ההתפתחויות שחלו בנושא בניית הבית בהתאם לגישתו, וצורפו לכך (רוב) המסמכים הרלבנטיים לעניין, גם כאלו שניתנו לרעתו. אף לא מהטעם של פעולת העותר בדירה בלא הימצאותו של היתר תקף, מצאתי לדחות העתירה על הסף. היתר הבניה שניתן לעותר הותלה זמן קצר לאחר שניתן, והעותר התבקש להחזירו במיידי לוועדה המקומית. התליית היתר הבניה נעשתה כדין בהתחשב בכך שהוא הונפק בפועל לאחר הגשת הערר על החלטת הוועדה המקומית, ולא היה כל מקום להנפיקו לעותר. העותר, כפר ביכולתו של יו"ר הוועדה המקומית להתלות ההיתר, ככל הנראה בגיבוי ייעוץ משפטי שקיבל מבא כוחו והמשיך לבנות בבית ואף אכלסו, שכן לגישתו התליית ההיתר בידי יו"ר הוועדה המקומית נעשתה בניגוד לחוק משזו לא נעשתה בידי כלל חברי הוועדה המקומית. אף שאין בכך להוות פטור לפעולתו של העותר שנעשתה בלא היתר תקף, לא מצאתי בנסיבות העניין לזקוף זאת לרעת העותר. שכן לטענתו הוא פעל כפי שפעל בהתחשב בהימצאות של היתר בר תוקף, ומשטענת היעדר ניקיון הכפיים באה לבחון בראש ובאחרונה את תום הלב הסובייקטיבי של העותר, ומשהעותר טען כפי שטען, לא מצאתי בנסיבות העניין לדחות העתירה אך מטעם זה. אם כי בשולי הדברים יצוין, שפעולתו של העותר באינטנסיביות בה הוא פעל לאכלוס הבית, חרף התליית ההיתר בידי יו"ר הוועדה המקומית, מבססת חשש ממשי לעצימת עיניים מצידו של העותר ביחס לטיבו האמיתי של ההיתר ותוקפו. להבדיל מטיב ההיתר והעמימות שדבקה בפירוש שניתן על ידי העותר לגבי תוקף ההיתר, החלטת בית המשפט השלום מיום 26.5.10 [מצ"ב לכתב התשובה] הייתה החלטה ברורה ובהירה שאינה משתמעת לשני צדדים. בית המשפט השלום, בהחלטתו נתן צוו למניעת כל פעולה במקרקעין או עשיית שימוש. העותר הכחיש שפעל בניגוד להחלטה שיפוטית וטען כי לאחר מתן הצו הוא הפסיק לפעול בבית. עם זאת, הזמן הקצר שעבר ממתן ההיתר ליום מתן הצו השיפוטי האוסר כל פעולה בבית, מלמדים כי לא היה בידו של העותר להשלים הבנייה ולאכלס הבית בתקופה כה קצרה, וכי הוא בהכרח הפר צו שיפוטי. בהתאם לכך, יש לראות בעותר כמי שפעל בחוסר ניקיון כפיים תוך הפרה לצוו שיפוטי, כשאלו מצטרפים לעצם נכונותו של העותר להתחיל לבנות הבית בלי שהיה בידו היתר בר תוקף. עותר בעל דפוס התנהגות המאופיין בהפרה להוראות החוק ולצווים שיפוטיים, איננו זכאי לסעד מאת בית המשפט, הכלל הוא כי חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מביהמ"ש או עושה דין לעצמו. [ראה לעניין זה: בג"צ 8918/03 סלים אסמעיל חסן נ' ועדת משנה לפיקוח (טרם פורסם, , 4.6.2009); בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקח כוחות צה"ל באיו"ש (טרם פורסם, 28.10.2004); בג"ץ 851/06 עמונה - אגודה שיתופית נ' שר הביטחון (טרם פורסם], , 29.1.2006)]. הבא לבקש סעד מן היושר, עליו לבקש הסעד בתום לב ובניקיון כפיים, וחלה עליו חובת שמירת החוקים וקיום הצווים השיפוטיים. אם כי בבואו של בית המשפט לדחות עתירה ולסגור שעריו בפני הבא לבקש סעד מהטעם של חוסר ניקיון כפיים, להביא בחשבון את מידת ניקיון כפיו של העותר ואת תום לבו, את מידת ההפרה של הזכויות, הנסיבות שליוו את השתלשלות העניינים, את נחיצות התערבות בית המשפט וכן את ההשלכה האופרטיבית של ההחלטה. האיזון הראוי בין כלל מעשיו של העותר בהקשר זה אל בין נחיצות הסעד הנדרש לעותר, מצדדים באי דחיית העתירה על הסף אך מהטעם של חוסר ניקיון כפיים, שכן ההשלכות האופרטיביות של כך תהיה, דחיית כל העתירות המנהליות שעניינן בנייה ללא היתר. עם זאת כפי שיובהר להלן, אין בטענותיו של העותר עילה המצדיקה התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטת וועדת הערר. זכות הטיעון ההחלטה של וועדת הערר ניתנה ביום 24.3.11, ההחלטה ניתנה לאחר קיום דיון בפני הוועדה ביום 24.10.10, שבסיומו הורתה וועדת הערר להחזיר בחינת היתר הבניה לידיה של הוועדה המקומית, ושתעשה כן בתוך 30 יום. בין לבין וועדת הערר האריכה מועד זה, בהמשך ומאחר שבתום תקופת ההארכה לא ניתנה החלטה על ידי הוועדה המקומית, נתנה וועדת הערר החלטתה מיום 24.3.11 לפיה ההיתר איננו תקף וכן הורתה לפעול להריסת הבית, וזאת ללא מתן הזדמנות נוספת לעותר לשטוח טענותיו בשנית. בהקשר זה יצוין, כי הוועדה המקומית נתנה בסופו של הליך החלטתה בעיון החוזר בטיב ההיתר אך ביום 27.3.11, תוך חריגה ניכרת מהזמן שהוקצב לה על ידי וועדת הערר. טענתו העיקרית של העותר, כפי שבאה לידי ביטוי בעתירתו, הינה כי זכות הטיעון שלו נפגעה. כך מובהר על ידו, כי במהלך הדיון שהתנהל בפני וועדת הערר, לא ניתנה לו ההזדמנות לשטוח כל טענותיו. לטענתו אך לאחר שהוא העלה מקבץ קטן של טענות, וועדת הערר החליטה להחזיר הדיון לידי הוועדה המקומית, משכך לא נשמעו כל טענותיו בדיון זה. כך גם לאחר מכן, ניתנה ההחלטה ללא שנשמעו טענותיו בשנית, וזאת חרף שליחת בקשות מפורטת לוועדת הערר, לפיה העותר מעוניין שטענותיו יישמעו בשנית בפני וועדת הערר, וכן ביקש שיוזמן בשנית להופיע בפני וועדת הערר [ראו לדוגמא נספח יג(2) לעתירה]. אם כי וועדת הערר נתנה החלטתה בלא שתזמן העותר. העותר הדגיש בטיעוניו כי מיצוי זכות הטיעון חשוב במיוחד, לנוכח הנזק הרב הטמון בהחלטת וועדת הערר להרוס הבית, בהתחשב בנימוקים שבאו בהחלטת הוועדה המקומית, וכן לנוכח הימצאותן של טענות וראיות שלא באו לידי ביטוי בהליכים קודמים. עוד ציין העותר, כי החריגה מהארכה שהוקצבה על ידי וועדת הערר למתן ההחלטה של הוועדה המקומית, אירעה שלא באשמת העותר, שכן אין לו יכולת שליטה על לוח הזמנים של הוועדה המקומית, ומכאן כי אין לזקוף זאת לרעתו. עיון בפרוטוקול וועדת הערר מיום 24.10.10 [ראו נספח י"ב לעתירה], מצביע על כך שהעותר טען למכביר במהלך הדיון, בו עלו כל הנימוקים שבאו לידי ביטוי בהחלטת הוועדה המקומית, וכן אלו שבאו בעתירה זו המוגשת בפני. אף מעבר לטענות שהועלו על ידי העותר במהלך הדיון, הרי שמעיון בהחלטת וועדת הערר, ניתן לראות בבירור על שמירת זכות הטיעון של העותר, ועל הדרך הנכונה למצותה. כך החלטת וועדת הערר, הורתה לוועדה המקומית לבחון טיב ההיתר בשנית, וכן ביקשה את התייחסות העותר להיתר ולטיבו, תוך הפנייה מפורשת לדרישות שונות ולתנאים למתן היתר. התייחסות העותר והוועדה המקומית להיתר תוחמה בזמן מוגדר של 30 יום. כך גם הובהר בסיפא של ההחלטה כי לאחר חלוף מועדים אלו וככל שיהיה צורך , תינתן החלטה בערר על ידי וועדת הערר [ראו נספח י"ב לעתירה]. החלטת וועדת הערר הינה החלטה ברורה, לפיה על העותר להשלים טיעוניו בתוך תקופה מוגדרת וכן הובהר כי בחלוף זמן זה, הוועדה תהיה רשאית לתת החלטתה. בנסיבות אלו, אין לומר כי לא ניתנה זכות הטיעון, כך היה על העותר, להעלות שאר טענותיו- ככל שאלו קיימות- על כתב ולהגישן לוועדת הערר, הימנעותו מלעשות כן צריכה להיזקף לרעתו ומכל מקום לא ניתן לטעון כי לא ניתנה לעותר זכות הטיעון. בעניין זה יובהר, כי תירוצו של העותר לפיו אין לו שליטה על לוח הזמנים של הוועדה המקומית, ובהתאם גם לא הייתה לו שליטה על מועד מתן ההחלטה (שכאמור ניתנה ביום 27.3.11 תוך חריגה ניכרת מהמועד שהוקצב), אינו יכול לעמוד לטובת העותר, משהאפשרות להשלמת הטיעון בכתב ניתנה לעותר, והליך זה עומד לבדו ובמנותק מהדיון בפני הוועדה המקומית, כך היה על העותר לדאוג להגיש טענותיו בזמן שהוקצב לו ובמנותק מהתנהלות הוועדה המקומית, למצער היה עליו לבקש ארכה לעשות כן. מכאן כי מהבחינה הפורמאלית נשמרה זכות הטיעון של העותר [על מיצוי חובת השימוע בכתב עיינו בבג"ץ 10307/08 איגוד חברות הפרסום נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (טרם פורסם, , 8.12.08); בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב (1) 289; בג"צ 6339/05 מטר ואח' נ' מפקד כוחות צהל בחבל עזה פ"ד נט(2) 846]. בטרם אמשיך, אציין כי החלטת וועדת הערר מיום 24.10.10 טומנת בחובה נדבך נוסף המחייב התייחסות. בהחלטה, הותוותה הדרך להמשך ההליכים במקרה בו הוועד המקומית תגיע למסקנה שיש לבטל ההיתר, ונקבע כי במקרה זה תהיה לצדדים זכות ערר על החלטה זו. מכאן כי בתוצאה של ביטול ההיתר, בו העותר היה נפגע, הייתה עומדת לעותר זכות ערר נוספת, ובכך הייתה ניתנת לו הזדמנות טיעון נוספת. להבדיל מכך בהחלטת וועדת הערר מיום 24.3.11, שגם היא ביטלה ההיתר, לא ניתנה לעותר הזדמנות נוספת להציג טענותיו. מצב זה מעלה תחושה לא נוחה, בייחוד לנוכח העובדה שוועדת הערר נתנה החלטתה הסופית ללא יידוע העותר או זימונו. חרף כך שוועדת הערר לא הייתה חייבת לזמן העותר בשנית טרם מתן החלטתה, אומר כי אילו מסכת נתונים אלו עמדה לבדה בפני, הייתי שוקל בחיוב את החזרת הדיון בערר בפני וועדת הערר. ואולם יודגש בשנית כי אין בכך לומר כי זכות הטיעון של העותר הופרה. עם זאת, לאחר עיון רב בהחלטת וועדת הערר, עיון בכלל טענותיו של העותר שבאו לידי ביטוי בכתב העתירה על נספחיה, וכן דקדוק בחוות הדעת של הוועדה המקומית אשר אישרה את ההיתר, הגעתי לידי מסקנה כי אין בפיו של העותר טענה מהותית שלא באה לידי ביטוי בהחלטת וועדת הערר או טענה חדשה שלא נטענה בהליכים קודמים, כך גם לא טענה שיש בכוחה לשנות מהחלטת וועדת הערר, לפיה אין לתת כל תוקף להיתר. החלטת וועדת הערר מיום 24.3.11, נתנה דעתה בצורה מפורטת לכל הסוגיות שעלו ביחס למתן ההיתר. וועדת הערר התייחסה לטענות שהעלה העותר בפניה, וכן נתנה דעתה בפירוט להחלטת הוועדה המקומית שנתנה ההיתר. אכן בכתב העתירה עצמו, מועלים טעמים המצדדים בשקילת מתן היתר הבניה, מהן סיווג הקרקע כסובלת בנייה למגורים בתנאים מסוימים ובהתאם לתכנית המנדטורית הידועה כ-S/15, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהחלטת הוועדה המקומית, וכן בהתחשב בתכנית בנייה מפורטת הנמצאת בהליכי אישור והידועה כתוכנית 1148/א' שיש בכוחה להכשיר הבנייה בעתיד, עם זאת טעמים אלו ואחרים קיבלו התייחסות מפורשת בהחלטת וועדת הערר. מכאן כי בפועל אין בפי העותר טענות חדשות או ראיות המצדדות במתן היתר והמצדיקות קיום דיון חוזר. וועדת הערר בהחלטתה התייחסה לתכנית החלה על הקרקע, האם תחול על הקרקע התכנית המנדטורית הידועה כ-S/15 או לחלופין תוכנית מתאר ארצית ומפורטת הידועה כ-ג/400. שתי תוכניות אלו מסווגת הקרקע כקרקע חקלאית אם כי מאפשרות בנייה לצורכי מגורים בהימצאותם של חריגים מסוימים, עם זאת התרת החריג בהתאם לתכנית S/15 מצויה בידי הוועדה המקומית, בעוד שהתרת החריג בהתאם לתכנית ג/400 מצויה בידי הוועדה המחוזית. וועדת הערר הגיעה למסקנה - לאחר דיון מפורט - כי על המקרקעין חלה התכנית המאוחרת בזמן, הלוא היא תכנית ג/400 המאפשרת התרת חריגים באישור הוועדה המחוזית, מכאן כי ההיתר שניתן לעותר בידי הוועדה המקומית ניתן בחוסר סמכות והוא בטל. די בטעם זה לביטול היתר שניתן בחוסר סמכות. זאת אף ללא התייחסות לשאר הטעמים שעמדו ביסוד דחיית ההיתר, מהן סיווג הקרקע כחקלאית, בנייה ללא חלוקת המקרקעין וללא הימצאותה של תכנית מפורטת, סתירה לתכנית המתאר ארצית הידועה כתמ"א 23 על שיקוליה, היעדר אישורה הסופי של התוכנית 1148/א' וטעמים אחרים. העותר הוסיף וטען מספר טענות, מהן: שאין לראות במקרקעין כקרקע חקלאית, תוך הצגת ההחלטות שניתנו במסגרת הערר ע/3/90א + 3/90/ב וכן בהתחשב בשכונה בה נמצא הבית, שהינה שכונה המחוברת לתשתיות ונמצאים בה בתי מגורים אחרים; כך גם ביטול סיווגה של הקרקע כשמורת יער; כמו כן הבהרתו של העותר בדבר כך שהמקום בו ממקום הבית אין בו להפריע למימוש התוכנית המוצגת בתמ"א 23 שינוי 18. עם זאת אין בטענות אלו להועיל. אף שאין בדעתי להתייחס לנכונותן, מידת כוחן והשפעתן על קבלת ההחלטה בדבר מתן היתר בניה, הרי שאלו אינן מציבות כל מענה ביחס להחלטת וועדת הערר לפיה החלטת הוועדה המקומית במתן ההיתר, ניתנה בהיעדר סמכות. על כן גם אם נאמר, כי זכות הטיעון של העותר אכן הופרה או לא מוצתה, הרי שאין בטענותיו להוביל לשינוי החלטת וועדת הערר. [השוו: עת"מ 4328/07 אזורים חברה לבניין נ' ועדת הערר המחוזית (טרם פורסם, , 31.3.08); עת"מ 863/06 קרול קופלר ואח' נ' ועדת הערר המחוזית (טרם פורסם 16.4.07)]. החלטת וועדת הערר לביטול ההיתר, הינה החלטה סבירה ונכונה בנסיבות העניין. פשיטא, היתר שניתן בהיעדר סמכות לא יכול להיות בר תוקף ובכך למנוע בפועל מרשויות התכנון המוסמכות (הוועדה המחוזית) לתת דעתם לשיקולי תכנון רוחביים ואינטרסים ציבוריים אחרים לצורך התאמת הבנייה להתפתחות כלל האזור. הנזק הרב לו טוען העותר, הטמון לגישתו בביטול היתר ובהריסת המבנה אינו יכול למחול על מעשה שנעשה בניגוד לחוק ולאשרר בדיעבד בניה שנעשתה בניגוד להוראות התכנון. שאר הטענות שהועלו על ידי המשיבים ביחס לתוקפו של ההיתר, אך מעצימים את הפגמים שנפלו בהחלטת הוועדה המקומית שהתירה את הבנייה, ומצדדים בביטול ההיתר. אף מבלי שאתן דעתי ביחס לפגמים שנפלו בהחלטת הוועדה המקומית, הרי שעצם מתן ההיתר בלא סמכות כשלמתן ההיתר מתלווים פגמים מעין אלו, מובילים ההחלטה לתהליך בלתי נמנע בעל השלכות תכנוניות וסביבתיות מרחיקות לכת. הן באופן פרטני ביחס לבית עצמו ולהשפעתו על הסביבה הקרובה והן בהנחלת מדיניות על קרקע המציאות לפיה ניתן לעקוף נוהלי תכנון ובנייה. החלטות מעין אלו מביאות בהכרח להדרת עקרון היסוד של תכנון מושכל והפקעת מרחב שיקול הדעת מהוועדות המוסמכות. כללו של דבר, החלטת וועדת הערר הינה החלטה סבירה, המבוססת על נימוקי תכנון מקצועיים, שאין כל מקום להתערב בה. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מציב עצמו כערכאת ערעור נוספת, בה ניתן לבחון שיקולי תכנון מקצועיים או להחליף שיקול דעת מוסד התכנון בשיקול דעתו עצמו. כך שבהיעדר פגם שנפל בהחלטה ועת ששיקול הדעת שהופעל ומסקנותיו הינם בתחום הסבירות, הרי שלא קמה בשל כך עילת התערבות [ השוו: בג"צ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה, פ"ד מח (2) 622; בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה ואח', פ"ד נ (3) 441; עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נ' וועדת ערר לתכנון ובנייה מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199]. סיכום לנוכח כל האמור אני מורה על דחית העתירה. אני קובע כי יש לראות בהיתר שניתן לעותר, כהיתר בטל, מאחר וניתן בחוסר סמכות. מכאן גם שאין להתערב בהחלטת המשיבים. עם זאת אין בכך להביא לתוצאה מידית והכרחית של הריסת המבנה. לעותר פתוחה ההזדמנות לקבל היתר בניה מהרשות המוסמכת לכך, לומר לפנות לוועדה המחוזית בבקשה לקבלת היתר בניה. במקביל, פתוחה הדרך בפני העותר לפנות לבית המשפט המוסמך ולבקש בשנית הארכת המועד לכניסתו לתוקף של צו ההריסה. ככל שתוגש בקשה לגורמי התכנון והבניה למתן היתר ולחילופין בקשה לבית המשפט המוסמך להארכת מועד לביצוע צו ההריסה ישקול כל אחד מהגורמים את מכלול הנסיבות בהתאם לחוק ולהלכה הפסוקה. מובן כי לעניין הליכים אלו, ככל שינקט ע"י העותר, אינני מביע כל עמדה. בהתאם, וככל שתוגש ע"י העותר עד לא יאוחר מיום 1/11/11 בקשה מתאימה היא תיבחן ע"י הגורם המוסמך שישקול את השיקולים הרלוונטיים בענינו של העותר ויתן החלטתו לפי מיטב שיקול דעתו. לא יוגשו בקשות מתאימות עד למועד זה ו/או ידחו הבקשות כי אז ניתן יהיה לבצע את צו ההריסה. אני מחייב את העותר בתשלום הוצאות המשיבים 1-5 בסכום כולל של 15,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. אצין כי לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות משיבה 6 בכל הנוגע לסגנון בו נעשה שימוש בהחלטת ועדת הערר. אין חולק כי ראוי שרשויות שלטון צריכות לכבד האחת את השניה ולהקפיד בסגנונן, גם אם קימת מחלוקת בין הרשויות. ואולם לא מצאתי במקרה זה מקום להרחיב ולדון בעניין. בנסיבות העניין אני מורה כי משיבה מס' 6 תישא בהוצאותיה. בניההיתר בניה