קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הפקעת חלקה לצורך סלילת כביש: 1. במסגרת העתירה שלפניי קובלים העותרים, אב ובתו, בעלי זכויות חכירה לדורות בחלקה 59 בגוש 6139 אשר בשכונת ידידיה בתל אביב (להלן:"החלקה"), על החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב (להלן:" המשיבה 5") להפקיע חלק מחלקתם, בהתאם לבקשת עיריית תל אביב (להלן:"המשיבה 1"), וזאת לצורך סלילת כביש מדרום החלקה לצפונה. הכביש העתידי יעבור במגרשי העותרים, ולטענתם אין הצדקה בדין לביצוע ההפקעה, וזו נועדה אך להיטיב עם המשיב 4, הוא בנו של העותר 1 (להלן: "העותר"). מגרשו של המשיב 4 מצוי בחלק הצפון מזרחי של החלקה, וגובל עם דרך בר לב, ובהתאם להסכם שנעשה בינו לבין העותרים, הלה מנוע מלעבור במגרשי העותרים כדי להגיע למגרשו שלו . המצב התכנוני בחלקה והרקע להגשת העתירה 2. על המקרקעין בשכונה ידידיה חלה תג"פ 577 (להלן: "התוכנית המקורית"), שנכנסה לתוקף ביום 3.4.92. התוכנית חילקה את השכונה למגרשי בניה, לרבות את זכויות הבניה בכל מגרש, וקבעה את שטחי הציבור בה. בתוכנית צויין עוד, כי תוואי הדרך הראשית של השכונה עובר מדרום לכיוון צפון וכי כל השטחים, אשר מיועדים לצרכי ציבור בשכונה, יופקעו וירשמו כחוק. נספח הבינוי לתוכנית המקורית מסמן בתוך החלקה הרלוונטית, ובחלקות הסמוכות לה, שביל גישה מכיוון דרום לצפון, המוביל אל יחידות הדיור בה. ברקע העתירה עומד סכסוך רב שנים בין העותר לבנו, הוא המשיב 4, אשר נועד להסתיים באמצעות הסכם פשרה שנחתם בין השניים, ושקיבל תוקף של פסק דין ביום 21.06.00. במסגרת ההסכם העניק העותר למשיב 4 זכות שימוש בלעדית בחלק הצפון מזרחי של החלקה, המוגדר כמגרש ד', תוך הסכמה שהמשיב 4 יקבל זכות חכירה לדורות באותו מגרש, לכישתאפשר פיצול המגרשים בחלקה, בהתאם לתוכנית מתאר חדשה. על מנת למנוע חיכוכים עתידיים, נקבע בהסכם הפשרה כי מגרש ד', בו יתגורר המשיב 4, יגודר בחומה או בגדר, וכי הגישה למגרש, בהתאם לסעיף 13 להסכם, תהיה רק מגבולו הצפוני, הגובל עם דרך בר לב. מטרת הסעיף, כך עולה מכתבי הטענות, להבטיח כי המשיב 4 לא יעבור במגרשי העותרים ומשפחותיהם הממוקמים בחלק הדרומי של החלקה. בפסק הדין שאישר את ההסכם, הביע בית המשפט את תקוותו כי רשויות התכנון תסייענה ככל שהדבר אפשרי במימוש הסכם זה. ביום 30.09.01,הוחלה על חלקה 59 תג"פ 577/1 (להלן :"התוכנית הנקודתית"), וזו נועדה, בין היתר, ליישם את האמור בהסכם הפשרה בין העותר למשיב 4 וכן לאפשר נגישות "לכל אחד מהמגרשים ברכב ע"י דרך מכיוון דרום בהתאם לתוכנית המקורית". התוכנית הנקודתית מחלקת את החלקה לחמש יחידות דיור, ובעקבותיה הותר למשיב 4 לבנות על מגרש ד' יחידת דיור, קיוסק, פיצוחיה ומחסן. בין מגרש א', שבו מחזיק העותר, למגרש ב', בו עתידה להחזיק בתו, העותרת 2 (להלן: "העותרת"), סומנה בתוכנית הנקודתית חלקה נוספת, בשטח של 278 מ"ר, מכיוון דרום לצפון. חלקה זו נועדה להוות דרך גישה ליחידות הדיור בחלקה, והוגדרה בתוכנית כדרך משולבת מוצעת (להלן:"הדרך המשולבת"). הדרך המשולבת, אשר המשיב 4 מנוע מלעבור בה בהתאם להסכם הפשרה שנחתם עימו, היא נשוא ההפקעה העומדת בבסיס העתירה. טרם אישור התוכנית הנקודתית, הגישה העותרת למשיבה 5, ביום 01.07.01, חוו"ד תחבורתית, בה הוצע לאפשר גישה תחבורתית למגרש ד' מכיוון צפון, באמצעות סלילת דרך שרות חד סטרית, מכיוון מערב למזרח, הנפרדת מדרך בר לב באמצעות מדרכה. הצעה זו נדחתה ע"י המשיבה, בטענה כי קביעת דרך שירות מול צומת ראשית (דרך הטייסים) תגביל כל פיתוח עתידי של הצומת. ביום 22.04.04 אישרה הועדה המקומית לתכנון ולבניה בת"א (להלן:"המשיבה 2") את הפקעת הדרך המשולבת, אולם מאחר שהכרזה על הפקעה אינה מצויה בסמכותה, בהתאם לסעיף 189 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן:"חוק התכנון והבניה"), עברה ההחלטה לשיקול דעתה של המשיבה 5. ביום 31.01.05, קבעה המשיבה 5, כי אין מניעה לראות בדרך המשולבת דרך ציבורית, הן בשל סימונה בתוכנית הנקודתית והן משום שבמהותה היא מבטיחה גישה נאותה לכל אחד מהמגרשים שהוקמו עפ"י התוכנית, ללא תלות במגרשים האחרים. יחד עם זאת, לאור הסכם הפשרה שנערך בין העותר למשיב 4, האוסר על האחרון לעשות שימוש בדרך המשולבת, ולאור "ספק רב לגבי אפשרות מעבר בדרך המשולבת לצרכי העסק המסחרי שבבעלות מר בן צדוק" (הוא המשיב 4), המנוהל במגרשו, החליטה המשיבה 5 שלא לאשר את ההפקעה בשלב זה. המשיבה הורתה לבעלי הזכויות בחלקה להגיש תוכנית הכוללת פתרון תחבורתי של גישה למגרשו של המשיב 4 מדרך בר לב, היינו מכיוון צפון לדרום. ביום 17.05.05, התכנסה המשיבה 5 בשנית, ובחנה את הפתרון התחבורתי שהוצע ע"י העותרים. הועדה קבעה כי אין מדובר בפתרון תחבורתי ראוי, וממילא הוא אינו מתואם עם הרשויות הרלוונטיות ואינו כולל את הסכמת בעלי הזכויות בחלקות הגובלות בתוכנית, אשר אפשרות הגישה מדרך בר לב כרוכה במעבר בחלקותיהם. יחד עם זאת, נוכח היריבות המשפחתית בין המחזיקים בחלקה, הורתה המשיבה 5 למשיבה 1 לבחון אפשרות להסדיר דרך גישה למגרש ד', ולמגרש ג' הצמוד לו, מכיוון דרך בר לב "באופן שיאפשר לבטל באופן מלא או חלקי את הדרך המשולבת". בעקבות ההחלטה, ובהתאם להצעת המשיבה 5, ניסו העותרים לגבש תוכנית, הכוללת דרך גישה למגרשים ג' וד' מכיוון צפון (להלן:"התוכנית החלופית"), ואשר מייתרת את המעבר בדרך המשולבת. ביום 9.11.06 פנתה מתכננת המחוז מטעם המשיבה 5 לאדריכל מטעם העותרים, שהתווה את התוכנית, ופרטה את הסיכונים והקשיים שזו יוצרת. לטענתה, התוכנית המוצעת "יוצרת מפגע תנועתי ובטיחותי קשים ביותר בסביבות צומת חיים בר לב/רח' הטייסים... העלולה להקשות על תכנון וביצוע עתידיים של הרחבת הצומת הנ"ל והסדרת מעבר דו מפלסי במקרה הצורך". על כן המליצה מתכננת המחוז למשיבה 5 שלא לקדם את התוכנית. יובהר, כי עוד טרם נדחתה התוכנית החלופית ע"י המשיבה 5, הודיעה המשיבה 1 לעותרים, ביום 3.4.2008, על כוונתה להפקיע את הדרך המשולבת. בעקבות הודעתה הוצא צו מניעה זמני האוסר על ביצוע ההפקעה, והמשיבה 1 חזרה בה מכוונתה זו, והתחייבה "כי לא תבצע את העבודות לסלילת הכביש עד אשר ינקוט על ידה מחדש ההליכים המחוייבים על פי הדין". ביום 27.04.09, דחתה המשיבה 5 את התוכנית החלופית שהציעו העותרים, וזאת משום, שבין היתר, היא חלה על שטחים בהם אין לעותרים זכויות כלשהן, ועל אף השהות שניתנה, בעלי הזכויות, הרשות המקומית או הועדה המקומית לא הצטרפו להגשת תוכנית זו. ביום 04.05.09, הודיע יו"ר המשיבה 2 על הכוונה לתפוס חזקה בחלקה, בהתאם להוראות סעיף 190(ב) לחוק התכנון והבניה. לפנים משורת הדין, ולאור בקשת העותרים, הסכימה המשיבה 1 לדחות את ביצוע ההפקעה ליום 30.06.09. ביום 29.06.09 הוגשה העתירה דנן, בליווי בקשה למתן צו ביניים. בו ביום הוציא בית המשפט צו ארעי המורה למשיבות 1 ו-2 להמנע מלתפוס את החזקה בחלקה. ביום 16.09.2009 הביעה המשיבה 1 את הסכמתה, כי לא תתפוס חזקה במקרקעין עד למתן החלטה בעתירה. טיעוני העותרים 3. בעתירה שהוגשה על-ידי, עו"ד וילצ'יק, נטען כי בבסיס ההחלטה לבצע את ההפקעה עומדים נסיונותיו של המשיב 4 להתגבר על האמור בהסכם הפשרה ולאפשר גישה רגלית ותחבורתית לו, ולבאי ביתו וחנותו, אל המגרש שבחזקתו. המשיב 4 הוא שפנה למשיבה 1 ודרש כי גישת כלי הרכב והולכי הרגל הבאים לחנותו, שהכניסה אליה היא מהגבול הצפוני של מגרשו, והגישה לביתו, שהכניסה אליו היא מהצד המערבי של המגרש, יהיו דווקא מכיוון דרום, לאורך מגרשי העותרים, וכי לשם כך יסלל כביש במתווה הדרך המשולבת. במקביל, פתח המשיב 4 בשני הליכים משפטיים במטרה לגרום לבית המשפט לענייני משפחה לבטל את סעיף 13 להסכם הפשרה, אולם כשל. לטענת ב"כ העותרים, המשיב 4 גם פעל ללא לאות כדי לסכל את התוכנית החלופית שהציעו העותרים, הכוללת פתרון תחבורתי למגרשו, מכיוון דרך בר לב. הובהר, כי העותרים השקיעו משאבים ועמל רב בגיבוש תוכנית זו, וזו אושרה ע"י המשיבה 2, וכן בוצעו בה תיקונים בהתאם להנחיות המשיבה 5 ונציגי משרד התחבורה. אך לבסוף, ובשל התנהלות המשיב 4, ששכנע את בעלי הזכויות במקרקעין הסמוכים לחלקה, לסרב לתוכנית, זו לא קיבלה את אישור המשיבה 5. בפן המשפטי הדגיש ב"כ העותרים, כי יש לפסול את ההחלטה להפקיע את הדרך המשולבת, שכן אין מדובר במקרקעין לצרכי ציבור, ועל כן לא ניתן להפקיעם. המקרקעין הרלוונטיים אינם מסומנים בתשריט כמקרקעי ציבור בתוכנית המקורית או הנקודתית, ואין הוראה בתוכניות המאפשרת להפקיעם. אף שסעיף 189 לחוק התכנון והבניה מאפשר למשיבה 5 להחליט על הפקעת מקרקעין, גם בהעדר סעיף הפקעה בתוכנית, מדובר בסעיף שנועד להשלים את החסר בתוכניות מתאר ישנות, בעוד התוכנית הנקודתית היא תוכנית חדשה. העובדה שתוכנית זו חסרה הוראה בדבר הפקעה בתוכנית הנקודתית מלמדת כי לא היתה כל כוונה להפקיע את הדרך המשולבת. המשיבה 1 גם הביעה בעבר את דעתה, בתגובה לפניות המשיב 4, כי לא ברור אם הדרך המשולבת הינה פרטית או ציבורית, ורק מאוחר יותר שינתה את דעתה. עוד צויין, כי גם אם היה מדובר בדרך ציבורית שניתן עפ"י דין להפקיעה הרי שאין מקום לעשות זאת במקרה דנן, שכן לא מתקיים צורך ציבורי מסויים ומוגדר לביצוע ההפקעה, המהווה תנאי לאישור ההפקעה. הדרך המשולבת , נשוא ההפקעה, משמשת ככניסה פרטית לבית העותרים, ולצורך זה בלבד. הכביש שיסלל במתווה הדרך המשולבת יהווה כביש ללא מוצא, שאינו מוביל לחלקות אחרות ,ואין כל "ציבור" שיוכל להשתמש בו. רק רווחתו של המשיב 4 , שלמגרשו יוביל הכביש, עמדה בבסיס החלטת ההפקעה, כאשר ממילא ועפ"י הסכם הפשרה אין הוא יוכל לעשות בו כל שימוש. די בעובדות אלו כדי להורות על ביטול ההפקעה. עוד הובהר בעתירה, כי ההחלטה על ההפקעה אינה סבירה ודינה בטלות, משום שהיא מפלה את העותרים ביחס לבעלי זכויות בחלקות מקבילות. הדרך המשולבת, המסומנת בתוכנית הנקודתית, קיימת גם בחלקות אחרות בשכונה, וזאת בהתאם לתשריט התוכנית המקורית. אולם המשיבה 1 לא ביקשה להפקיע דרך זו בחלקות אחרות ולסלול תחתיה כביש, אלא רק בחלקת העותרים. בנוסף, המקרקעין המיועדים להפקעה מצויים בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (להלן:"המשיב 3"). נציג מטעמו לא הופיע במהלך דיוני המשיבה 5 בבקשת ההפקעה ובמכתב שנשלח מטעם המשיב, הובהר כי אין הוא רואה הצדקה לביצוע ההפקעה, ועל כן, לטענת העותרים, אין מקום לבצעה. החלטת ההפקעה אינה סבירה גם משום הנזק החמור שייגרם בעטייה לעותרים. העותרת תכננה להקים את בית מגוריה בצמוד לבית הוריה. הפקעת הדרך המשולבת העוברת במגרשה הצמוד למגרש הוריה, תפגע באפשרות זו , משום שתותיר לה לבנות בית מגורים ברוחב של 7 מטרים בלבד. עוד תפגע ההפקעה באיכות חיי המשפחה שכן הכביש שיסלל במקום הדרך המשולבת גובל מצידו המזרחי בבית המגורים של העותר ובנו, ומצוי במרחק 60 ס"מ מבית מגוריהם החדש. האיזון בין הנזק שייגרם לעותרים לבין התועלת שתצמח לציבור מההפקעה, מחייב את ביטולה, קל וחומר כאשר מדובר בהפקעה ללא פיצויים, אשר התנאים לאישורה הינם נוקשים יותר. כמו כן, יש לתת את הדעת על כך, כי מדובר בחלקה המצויה בבעלות משפחתית, ואשר לעותרים זיקה רגשית אליה. בנסיבות אלו ההחלטה על ההפקעה צריכה להתמך בנימוקים כבדי משקל, ולא כך הדבר. עו"ד וילצ'יק הוסיף וטען כי ביטול ההפקעה הינו מחוייב המציאות, שכן בענייננו לא מולאה חובת פרסום ההפקעה, כנדרש בסעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן:"פקודת הקרקעות"). עוד נטען, כי עפ"י סעיף 8 לפקודה המשיבה 1 אינה יכולה לתפוס חזקה במקרקעין, כאשר העותרים מתנגדים לכך, וזאת מבלי שהשיגה צו שיפוטי המורה לעותרים למסור לידה את החזקה. לאור הנימוקים האמורים, התבקש בית המשפט לקבוע כי המשיבות 1 ו-2 אינן רשאיות להפקיע את המקרקעין הנדונים, ובכלל זה לתפוס בהם חזקה. לחילופין, התבקשתי למנוע מהמשיבות לתפוס חזקה במקרקעין ללא קבלת צו מבית המשפט לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, וכן להשית על המשיבות הוצאות, כולל שכ"ט עו"ד. טיעוני המשיבים 4. במסגרת תגובות ב"כ המשיבות 1 ו-2, עו"ד אחרק-פרלוק ועו"ד לוי, לבקשה למתן צו ביניים, המהווה גם כתב תשובה לעתירה, נטען כי יש לדחות העתירה על הסף, משום במועד הגשתה לא צורפה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה כמשיבה לה, ובעיקר משום שחל שיהוי בהגשת העתירה. בעניינם של העותרים ניתנו שלוש החלטות: אישור התוכנית הנקודתית בשנת 2001, החלטת המשיבה 5 על הפקעת הדרך המשולבת בשנת 2005, והחלטת המשיבה 5 לדחות את הצעת התוכנית החלופית של העותרים מיום 27.04.09. העותרים לא תקפו החלטות אלו במועד המותר בדין, ואין הם יכולים לעשות כך כעת, באופן עקיף, באמצעות הגשת עתירה נגד מימוש ההפקעה. לשיטת המשיבות 1 ו-2, דין העתירה לדחות אף לגופה, שכן לא נפל כל פגם בהחלטה להפקיע את הדרך המשולבת. לטענתן, הדרך המשולבת היא במהותה דרך ציבורית. לשון התוכנית הנקודתית, אשר מהווה חיקוק לכל דבר ועניין, קובעת כי המקרקעין שבמחלוקת ישמשו ל"דרך" , וזו אמורה מעצם טבעה לשמש את הציבור. כך גם עולה מסעיף 188 לחוק התכנון והבניה, העוסק במטרת הפקעה ומגדיר "דרך" כצורך ציבורי בר הפקעה. עוד נטען כי העובדה שמדובר בדרך ציבורית, עולה הן מהחלטתה הראשונה של המשיבה 5, אף שבסופה של הוחלט שלא לאשר את ההפקעה, וכך גם נאמר במכתבו של מתכנן התוכנית, האדריכל אריה פאר, במכתבו מיום 26.06.03. מסקנה דומה מופיעה גם במכתב לשכת התכנון המחוזי למשיב 4 מיום 28.12.03. ב"כ המשיבות ציינו, כי לו היתה הכוונה לסמן בחלקה הרלוונטית דרך פרטית, הדבר היה מצויין מפורשות בתוכנית, ולא כך הוא. לגופם של דברים, ההחלטה על ההפקעה עומדת בתנאים לאישורה, כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה. ראשית, קיים צורך ציבורי בהפקעת הדרך המשולבת, שכן סלילת כביש באותו מתווה, תאפשר פיתוח מערכת דרכים ופיתוח שטחים בשכונה, שבה התכנון העירוני מצוי בתחילתו. עוד הוסף, כי לפי לשון התוכנית הנקודתית, הדרך אמורה לאפשר נגישות ברכב לכל אחד מהמגרשים בחלקה, ולא למגרש אחד , ועל כן הינה בעלת אופי ציבורי. לעובדה כי המגרשים הם בהחזקת משפחה אחת, אין נפקות לעניין "ציבוריות" הדרך, שכן ההחזקה בהם יכולה להשתנות והיא לא משפיעה על מטרת התוכנית ליתן לכל מגרש גישה בנפרד. עוד נקבע בתוכנית, כי לא תתאפשר גישה למגרשים מכיוון דרך בר לב, ולכן מבחינה סטטוטורית אין כל דרך גישה אחרת למגרשים מלבד סלילת הכביש בדרך המשולבת. כמו כן, התוכנית אישרה הקמת יחידה מסחרית בשטחי מגרש ד', ולפיכך הטענה כי אין ציבור היכול להשתמש בדרך הינה חסרת תום לב. לטענת ב"כ המשיבות, אין ספק כי מתקיים גם התנאי השני לאישור ההפקעה, שעניינו קיומה של זיקה ברורה בין הצורך הציבורי למקרקעין המופקעים. עפ"י התוכנית, והעובדה שהמשיבה 5 דחתה תוכניות חלופיות אחרות, אין דרך אחרת, מלבד הדרך המשולבת, העשויה לשמש גישה למגרשים בחלקה 59. בנסיבות דנן, מתקיים גם התנאי השלישי לאישור ההפקעה, והוא כי הפקעת הדרך המשולבת היא הדרך היחידה בה ניתן לממש את הצורך הציבורי. העובדה שבין בעלי הזכויות בחלקה מתנהל סכסוך משפחתי, רק מחזקת את המסקנה כי חובה להפקיע את הדרך לשם מימושה, אחרת לא תתאפשר לציבור גישה לכל מגרשי החלקה. ב"כ המשיבות ביקשו מבית המשפט אף לדחות את הטענה, כי ההחלטה לאשר את ההפקעה מפלה את העותרים, באשר לא הוצגו כל תימוכין לכך. הובהר, כי מלבד תג"פ 577/1 טרם אושרו תוכניות נקודתיות החלות בשכונה, וממילא טרם שונתה התוכנית המקורית באופן המייעד שטחים מסויימים בחלקות ל"דרך" . כמו כן ביום 23.4.09 פורסמה הודעה מטעם המשיבה 1 , על הפקעת חלקים מחלקות שונות בשכונת ידידיה, המהווים את הדרך הראשית והשטחים הציבוריים. גם הטענה כי המשיב 3 מתנגד להפקעה, אינה מדוייקת שכן נציגיו בחרו שלא להגיע לדיון, למרות שידעו כי יוכרע בו גורל בקשת ההפקעה, והמכתב שנשלח מטעמו מעביר את הסמכות להחליט בבקשת ההפקעה למשיבה 5, ואינו מביע נחרצות התנגדות לה. ממילא, אישור ההפקעה מהווה מעשה עשוי שלא נתקף ע"י המנהל, והעותרים אינם יכולים לעשות זאת במקומו. ב"כ המשיבות גם דחו את טענת העותרים, כי נפלו פגמים בפרסום הודעת ההפקעה, וגם אם נפל פגם במסירת ההודעה על ההפקעה הוא אינו פוגע בתוקפה. עוד הובהר, כי ההודעה על תפיסת החזקה במקרקעין נמסרה כדין, ובניגוד לטענת העותרים, אין המשיבה 1 אמורה לקבל צו משפטי לשם מימושה. ממילא, במסגרת סיכומי העותרים, נזנחה טענה זו. 5. ב"כ המשיבה 3, עו"ד לזרוב מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי), מסר לבית המשפט תגובה לבקשת העותרים למתן צו ביניים, בלבד,והבהיר כי אינו מתנגד למבוקש בו. בתגובת ב"כ המשיבה 5, עו"ד בן ארויה, לאחר שזו צורפה לעתירה, הובהר, כי בבסיס החלטת ההפקעה עומדת התפיסה התכנונית לפיה לא ניתן להותיר מגרש מתוכנן ללא דרך גישה אליו. המשיבה 5 התנהלה ללא כל דופי, שכן לאור הסכסוך המשפחתי שעמד ביסוד התוכנית, והסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ניתנו לעותרים הזדמנויות להסדיר גישה תחבורתית למגרש ד' מכיוון צפון, אך לא הוצע על ידם פתרון ראוי. עוד הוסף, כי החלטת המשיבה 5 מהווה פתרון תכנוני ראוי שעניינו מתן גישה לציבור כולו לכלל המגרשים בחלקה, והיא אינה סותרת את צו השיפוטי האוסר על המשיב 4 להשתמש בדרך המשולבת. 6. בתשובת העותרים לתגובת המשיבות 1 ו -2 התבקשתי לדחות את הטענות המקדמיות שהעלו המשיבות בתגובתן, ובראשן את טענת השיהוי. לטענת העותרים, לא חל כל שיהוי בהגשת העתירה. לעמדתם, העתירה תוקפת את החלטת המשיבות 1 ו-2 לממש את ההפקעה, שניתנה זמן קצר לפני הגשת העתירה, ולא את החלטת המשיבה 5 לאשר את ההפקעה. ממילא, אישור ההפקעה ע"י המשיבה 5 בשנת 2005 כלל לא חייב את ביצועה ע"י המשיבות 1 ו-2, שכן הדבר נתון לשיקול דעתן, ולכן הגשת העתירה בסמוך להחלטת המשיבה 5 לאשר את ההפקעה, היתה מוגדרת כעתירה מוקדמת. קל וחומר כאשר החלטה זו הותירה פתח למציאת פתרונות חלופיים, שאכן נבחנו לאחריה. עובדה היא כי רק לאחר כ-4 שנים מאישור ההפקעה, החליטו המשיבות 1 ו-2 על מימושה. גם החלטת המשיבה 5 לדחות את התוכנית החלופית של העותרים בשנת 2009, לא הצדיקה את הגשת העתירה, שכן גם בעקבות החלטה זו, המשיבות 1 ו-2 לא היו מחוייבות בביצוע ההפקעה. לטענת ב"כ העותרים, גם לא היה עליהם להגיש את העתירה בסמוך לאישור התוכנית הנקודתית בשנת 2001, שכן במועד זה לא טרם התגלעה כל מחלוקת בדבר פרשנות אופיה של הדרך המשולבת. ורק מאוחר יותר התברר לעותרים כי המשיבות גורסות, בניגוד לדעתם, כי מדובר בדרך ציבורית. לאור האמור, לא חל כל שיהוי במועד הגשת העתירה בפועל. לטענת ב"כ העותרים, המשיבות 1 ו-2 גם לא הצליחו להפריך את טענת האפליה שהועלתה בעתירה. באות כוחן אישרו כי אין כל תוכנית נקודתית אחרת המורה על סלילת דרך משולבת בתוך החלקות האחרות בשכונה, ואילו ההפקעה שאושרה ע"י המשיבה 1 בשכונה, אשתקד, אינה מאיינת את טענת האפלייה, שכן מדובר בהפקעת דרך ראשית, ולא דרך פנימית פרטית, כפי הדרך המשולבת בענייננו. המשיבות גם לא השכילו להראות בתגובתן, כי ההפקעה דרושה למימוש הצורך הציבורי של פיתוח השכונה. אין כל ציבור שלטובתו מופקעת הדרך, מלבד המשיב 4, שכן הוא היחיד, מלבד העותרים שמתנגדים לסלילת הכביש, העשוי להשתמש בה. כמו כן, היחידה המסחרית במגרש ד', היא הקיוסק של המשיב, אינה פועלת על כן אין ציבור לקוחות עבור נדרשת סלילתו. עוד דחו העותרים את האמור במסמכים התומכים, לדעת המשיבות, באופיה הציבורי של הדרך המשולבת, וטענו כי חוות דעתו של אדריכל התוכנית איננה אובייקטיבית. מכתבים אחרים שהוצגו ע"י המשיבות, ניתנו במענה לפניות המשיב 4, על-פי הנחייתו. סיכומי הצדדים 7. במסגרת סיכומי המשיבות 1 ו-2, הוסיפה עו"ד לוי, ב"כ המשיבות, כי העותרים לא ביססו תשתית ראייתית מספיקה ,ולו לכאורה, בדבר הנזק העלול להגרם להם כתוצאה ממימוש ההפקעה. ממילא, טענות בדבר הנזק אינו רלוונטיות, שכן הן אינן מופנות נגד ביצוע ההפקעה ו/או ציבוריותה של הדרך , אלא כלפי עצם קיומה של הדרך, וחלף המועד לעתור נגד אישורה. לעומת זאת, כך נטען,ייגרם נזק לכלל הציבור אם לא תוסדר דרך גישה בטיחותית, סלולה וסדורה לכל המגרשים ולעסק המתנהל במגרש ד'. 8. המשיב 4 טען בסיכומיו, כי מטרתם של העותרים היא לקבל חזקה על מגרש ד'. הוא ביקש מבית המשפט לדחות את הטענות בדבר הנזק שייגרם לעותרים כתוצאה מההפקעה, משום שלטענתו, בכוונת העותרים למכור את המגרשים ב' וג' אשר בחלקה, כפי שמעידה המודעה, שפורסמה מטעם העותרת באינטרנט, בדבר מכירת שני המגרשים. עוד הלין המשיב בסיכומיו על משך הזמן בו מתנהלים ההליכים, כאשר במהלך כל תקופה זו, הוא אינו יכול להגיע לביתו שבמגרש ד', נסיבות, שלטענתו, דרדרו את מצבו הכלכלי והבריאותי. בקשת העותרים לצירוף חוות דעת מומחה 9. ביום 14.02.2011, וטרם הסתיים הדיון בעתירה, הגישו העותרים בקשה לצרף לראיותיהם את חוות דעתו של המהנדס אינג' אפרים וינהבר, המהווה לטענתם מענה לטענת המשיבות, כי לא קיים פתרון תכנוני אחר לחלקה, המאפשר להמנע מההפקעה, נשוא העתירה. חוות דעת זו מציעה גישה תחבורתית מדרך בר לב לצפון חלקות 58 ו-59, באופן המקנה גישה גם לחנות וגם לבית המגורים של המשיב 4. הפתרון המוצע בחוות הדעת, אינו דורש את הסכמת בעלי חלקה 60, שהתנגדו בעבר ליישום התוכנית החלופית בחלקתם, והיא קיבלה את אישור בעלי הזכויות הרלוונטיים. עוד צויין בבקשה, כי ביום 8.11.10 התקיים דיון בפתרון זה, בנוכחות סגן מהנדס העיר ומנהל אגף תכנון והעיר, ובסיכום הדיון נקבע כי "יש לבדוק אפשרות של הסדרי תנועה זמניים במקום לגישה לחלק הצפוני של חלקה 59". על כן, ולאחר שרשויות התכנון אישרו את תוואי הפתרון, יש טעם לקבל את חוות הדעת כראיה בעתירה. ב"כ המשיבות 2,1 ו-5 התנגדו להגשת חוות דעת זו, ואף אני סבור, כי נימוקיהם מצדיקים את דחיית הבקשה. ראשית, בית המשפט המנהלי אינו משמש ערכאה לבחינת ראיות, כחוות דעת מומחה, כפי שנקבע בעבר ע"י כב' השופטת קובו, אשר נתבקשה לאשר קבלת חוות דעת דומה בתיק זה, טרם התגלגל לפתחי. אמנם, העותרים הציגו את חוות הדעת לרשויות התכנון, וזו נבחנה על ידן, ואולם הראיה הרלוונטית לדיון בעתירה שלפניי, הינה המסקנה הנובעת מהדיון בחוות הדעת ולא חוות הדעת עצמה, שהינה בעלת אופי תכנוני. עיינתי בסיכום הדיון, שנערך ביחס לפתרון שהוצע באותה חוות דעת, ואשר צורף אף הוא לבקשה, ולא מצאתי כי תוכנו המלא של סיכום הדיון, תומך בעמדת העותרים. במסגרת הדיון, וכפי שנטען בתגובת המשיבות 1 ו-2, אשר נתמכה בתצהיר מפי סגן מהנדס העיר שנכח בו, הובהר לעותרים, כי לא ניתן לקדם פתרון תחבורתי סטטוטורי קבוע מכיוון צפון לחלקה. כן הודגש בפניהם, כי אין כל כוונה לבטל את דרך הגישה מכיוון דרום. אמנם, נציגי העירייה לא שללו אפשרות, כי באופן זמני בלבד, תוסדר גישה נקודתית לחלקה מכיוון צפון , בדרך של הסדרי תנועה, ואולם הסדר כאמור, כך הובהר בתצהיר, אינו מייתר את הצורך בהפקעה, שמטרתה להבטיח גישה סטטוטורית לחלקה מכיוון דרום. לאור העובדה, כי חוות הדעת לא שכנעה את הגורם המקצועי בדבר קיומה של אפשרות סטטוטורית אחרת להסדרת גישה לחלקתו של המשיב 4, ומאחר שלא נטען כי נפל כל פגם במסגרת הדיון שבחן את חוות הדעת זו, לא מצאתי מקום לצירוף חוות הדעת למסמכי העתירה. עמדת היועמ"ש למשיבה 1, שהתקבלה במועד מאוחר יותר, אישרה את האמור בדיון. התפתחויות במצב התכנוני לאחר הגשת העתירה 10. במסגרת הדיון שנערך בפניי ביום 24.02.2011 טענה העותרת כי פתרון חלופי, בדמות כביש גישה לחלקה מכיוון צפון, מצוי בהליכי אישור מתקדמים של רשויות התכנון, והוא מייתר את ביצוע ההפקעה. על מנת לקבל תשובה מוסמכת לעניין זה, ביקשתי את תגובתו של היועמ"ש למשיבה 1. במסגרת תגובתו בכתב, הבהיר היועמ"ש, כי העותרים אכן הגישו שתי תוכניות, אשר נועדו, לדידם, לייתר את ביצוע ההפקעה. התוכנית הראשונה הינה תוכנית שמטרתה לאפשר גישה מצפון לחלקה 59, דרך צפון חלקה 58. התוכנית השנייה, עניינה הוספת נתיב שירות המקביל לדרך בר לב, המאפשר גישה לחלקות הצפוניות בשכונת ידידה. יחד עם זאת, אין בכוונת המשיבה 1 "לבטל את הדרך מדרום או לקדם פתרון תחבורתי סטטוטורי קבוע מכיוון צפון לחלקה נשוא עתירה זו". עוד הובהר כי חוות דעת מהנדס העיר נותרה ללא שינוי, ולפיה לא מומלץ להתוות דרך סטטוטורית מצפון לחלקה "בטרם ייקבע אופי הבינוי העתידי של השכונה כולה ומערכת הדרכים התואמת לפיתוח, לרבות צומת בר לב ודרך הטייסים...קביעת דרך שירות מצפון כיום, תגביל את הפיתוח העתידי של הצומת וכן של השכונה כולה". בתגובה להודעה זו, מסרה העותרת, טרם קבלת אישור מבית המשפט, תצהיר ובו הבהירה כי האמור בהודעת היועמ"ש, הינו פרי יוזמת המשיבות 1 ו-2, וחוטא לאמת. לטענתה, התוכנית הראשונה המוזכרת במכתבו, הינה תוכנית שהוגשה ע"י העותרים, לאחר שנדחתה התוכנית החלופית שהוצעה על ידם. תוכנית זו לא אושרה באופן סופי, משום התנגדות אחד החוכרים בחלקות הסמוכות. התוכנית השניה, הינה תוכנית כללית לגבי שכונת ידידיה, המאפשרת גישה לכל החלקות בשכונה מצד צפון, במקביל לדרך בר לב, והינה פרי יוזמה של כל החוכרים לדורות בשכונה כבר משנת 2005 (להלן: "התוכנית החדשה"), שהעותרת משמשת באת כוחם. במסגרת אותה תוכנית, כל החוכרים, למעט בנה של בעלת הזכויות בחלקה 60, הסכימו להקצות על חשבון חלקותיהם שטח לסלילת כביש שירות, המקביל לדרך בר לב והמאפשר גישה לחלקות הצפוניות, כולל החלקה, נשוא עתירה זו. תוכנית זו, הכוללת גם הפקעת חלק מחלקות החוכרים לצורכי הרחבת המדרכה, קודמה בהתאם להנחיות אדריכלי צוות מזרח של אגף תב"ע של המשיבה 1 ובתיאום עם אגף התנועה בעייריה. לטענת העותרת, ישיבה לקידום התוכנית החדשה, בהשתתפות ראש צוות אגף תב"ע של המשיבה 1 ואדריכל התוכנית, אשר נועדה ליום 20.02.2011. בוטלה בשל העתירה דנן, וכך גם ישיבות אחרות שנקבעו בהמשך. ב"כ המשיבה 1 ו-2, עו"ד אחרק-פרלוק, הגיבה לתצהיר העותרת, ודחתה את ההשגות שעלו בו, וכן מחתה על הגשתו ללא רשותו של בית המשפט. ב"כ המשיבות הבהירה כי טרם נשלחה הודעת היועמ"ש למשיבה 1, נערכה ישיבה בנוכחות כלל הגורמים הרלוונטיים, לרבות מהנדס העיר וסגנו וראש צוות מזרח באגף תב"ע. הודעת היועמ"ש לבית המשפט, נשלחה על דעת כל אותם הגורמים ולאחר שנשקלו לעומקם כל השיקולים התכנוניים הרלוונטיים. המשיבות 1 ו-2 עומדות מאחורי האמור באותה הודעה, ונכון להיום התוכנית היחידה המאושרת, החלה על החלקה, היא התוכנית הנקודתית משנת 2001, הקובעת דרך גישה סטטוטורית לחלקה מכיוון דרום. ב"כ המשיבות ביקשה להתייחס לטענות העותרת בדבר ביטול הפגישות עימה, בנוגע לתוכנית החדשה, והבהירה כי מהנדס העיר ביקש להפגש עם העותרת במשרדו ביום ה-3.3.2011, ואף שזו איחרה לפגישה, הפגישה התקיימה. לטענת ב"כ המשיבות, במהלך הפגישה הטיחה העותרת האשמות קשות בגורמי העירייה המעורבים בתיק, ובכך היא ביטאה התנהלות "כוחנית וטורדנית". עוד הודגש ע"י ב"כ המשיבות, כי אלו פעלו משיקולים עניינים ואין להם כל אינטרס גלוי או סמוי בעניינו של המשיב 4. בית המשפט התבקש שלא לקבל את התצהיר המבוקש ולחייב העותרת בהוצאות הגשת התגובה. יש לציין כי לאחר הגשת התצהיר מטעם העותרת, הגישה זו, גם כן ללא רשותו של בית המשפט, תצהיר מטעם אדריכל התוכנית החלופית, שנדחתה בעבר ע"י המשיבה 5, אשר תכנן גם את התוכנית החדשה שאוזכרה בתצהירה. ביום 13.04.2011, ושוב, ללא קבלת כל רשות, בחרה העותרת להגיש לבית המשפט תשובה לתגובת המשיבות 1 ו2 לתצהירה. כבר עתה אבהיר, כי בית המשפט רואה בחומרה את העובדה כי העותרת עשתה דין לעצמה, ובחרה להגיש מסמכים לבית המשפט, ללא רשותו, ולאחר תום הדיון בעתירה. דיון משפטי הפקעת מקרקעין 11.למדינה או לרשויות מטעמה, מוענקת הזכות להפקיע מקרקעין למען מטרת ציבורית, וזאת מכוח דברי חקיקה שונים. סעיף 188(א) לחוק התכנון הבניה מקנה לוועדה מקומית סמכות להפקיע מקרקעין שנועדו בתוכנית לצרכי ציבור. סעיף 189 קובע כי במידה שהתוכנית החלה על הקרקע אינה כוללת הוראה בדבר הפקעה, על הועדה המקומית לקבל, תחילה, את אישור הועדה המחוזית לביצוע ההפקעה. כך או כך, טרם ביצוע ההפקעה לפי חוק התכנון והבניה, יש לקבוע בתוכנית כי ייעודה של הקרקע הוא ייעוד ציבורי (אהרון נמדר הפקעת מקרקעין (עקרונות, הליכים ופיצויים) כרך ראשון 122 (2005)). פרסום הודעת ההפקעה ומסירת החזקה במקרקעין לרשות, נעשים בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות. ביצוע הפקעה, מהווה פגיעה חמורה בזכות הקניין של הפרט, אשר מוצדקת בנסיבות מסויימות לאור קיומו של צורך ציבורי במקרקעין המיועדים להפקעה. ההנחה הגלומה בבסיס ביצוע ההפקעה, היא שהשימוש העתידי במקרקעין המופקעים ייטיב עם הציבור בכללותו, לרבות בעלי המקרקעין המופקעים, והוא הדרך היעילה לענות על צרכי הציבור. לעניין זה, ראו האמור בבג"ץ 3421/05 אנדראוס מח'ול נ' שר האוצר - משרד האוצר (לא פורסם, , ניתן ביום 18.06.09): "עצם קיומה של זכות לרכישה כפויה של שטח המצוי בבעלות פרטית על-ידי המדינה או גורם מטעמה מלמדת כי המחוקק סבר שבנסיבות מסוימות בהן קיים צורך ציבורי במקרקעין גובר האינטרס הציבורי על זכות הקניין של היחיד ומצדיק את פעולת הרשות. אכן, הפקעת מקרקעין נועדה לספק 'מוצרים' המשרתים פונקציות ציבוריות חשובות שאין בידי השוק החופשי לספק בעצמו באופן מיטבי. ההנחה הגלומה בהפקעה היא שהתכנון האזורי המאורגן והכולל המאפיין את הפעילות המדינתית משרת את האינטרסים הרחבים של החברה בכללותה, לרבות בעלי המקרקעין המופקעים, ומגשים ערכים של יעילות ... משכך, ראוי כי על הפרט החי בצוותא במסגרת קהילתית ונהנה באופן שוטף מן היתרונות הנובעים מן החיים בקהילה, יוטלו, אם הדבר נחוץ, גם חובות לגביה... מטעמים אלה נחשבת ההפקעה ל'הכרח בל יגונה' ול'רע הכרחי' ... שחרף הפגיעה בזכותו של הפרט לקניין, יש מקום לעשות בה שימוש בעת הצורך". על הפקעה לצרכי ציבור לעמוד בשלושה קריטריונים "קיומו של צורך ציבורי מסוים ומוגדר; זיקתו של הצורך הציבורי המסוים למקרקעין המסוימים המיועדים להפקעה; וקיום צורך בהפקעת המקרקעין כדי לממש את הצורך הציבורי " (בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625). לעניין הצורך הציבורי המסוים והמוגדר, נקבע בפסיקה כי "הרשות המפקיעה אינה רשאית לתת עיניה בחלקה מסוימת רק משום שנאה היא, ולהפקיע אותה רק משום שבאחד הימים היא עשויה לשמש צורך ציבורי זה או אחר, כפי שיוחלט ברבות הימים. אין הרשות רשאית להפקיע מקרקעין אלא אם הם אמורים ומתאימים לשמש צורך מסוים. עליה לתת דעתה לצורך זה, ואף לציין אותו בהודעה שהיא מפרסמת על כוונתה להפקיע את המקרקעין," (בג"ץ 1135/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח (2) 622). התנאי השלישי עניינו מידתיות. תנאי זה נובע מהעובדה, שאינה נתונה למחלוקת, כי רכישת זכויות המקרקעין בדרך הפקעה היא אמצעי קיצוני ומרחיק לכת. הפגיעה בזכות הקניין, שלה מעמד חוקתי, לא תעשה אלא אם ברור וגלוי כי זו הדרך הנכונה למימוש המטרה הציבורית (אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין כרך א' עמ' 29 (מהדורה שביעית, משה י' קמר עורך, 2008) (להלן:"קמר")). על כן, יש לאשר את ביצוע ההפקעה רק אם לא ניתן להשיג את מטרתה באמצעי שפגיעתו פחותה (בג"ץ 3028/94 מהדרין בע"מ נ' שר האוצר,פ"ד נא(3) 85). ויודגש, גם פרשנותם של חוק התכנון והבניה או פקודת הקרקעות, אשר חקיקתם קדמה לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תעשה לאור סעיף 3 לחוק היסוד, המקנה לזכות הקניין מעמד חוקתי (דנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט (4) 68). דרישה נוספת המוטלת על הרשות המפקיעה את קניינו של הפרט, הינה כי תגשים את מטרת ההפקעה במהירות ראויה וללא התמהמהות (ראו בג"ץ 3421/05 הנ"ל), אולם אם ישנה מטרה ציבורית ברורה, ניתן להפקיע את הקרקע, גם אם אין הרשות מתכוונת לנצלם מיידית אלא בעתיד הקרוב (קמר, 33). עוד יש לתת את הדעת על כך כי בהחלטה על ביצוע ההפקעה ויישומה, כפופות הרשויות לעקרון היסוד של המשפט המנהלי, הקובע כי עליהן להפעיל את סמכותן בסבירות, במידתיות, ביושר, ללא משוא פנים, ביעילות ובהגינות (ראו עע"ם 1369/06 הלל הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה (לא פורסם, ניתן ביום 9.7.08)). קל וחומר, כאשר מדובר בביצוע הפקעה, ללא מתן תמורה כלשהיא. התערבות בית המשפט בשיקול הדעת של רשויות התכנון 12. ההלכה הפסוקה קובעת כי התערבות בית המשפט בהחלטות רשויות התכנון תעשה רק במקרים חריגים ביותר, למשל אם החלטתן ניתנה בחוסר תום לב, בחוסר סמכות או נבעה משיקולים פסולים: "בית משפט זה חזר ופסק כי סמכות התכנון הופקדה בידיהם של גופי התכנון המנויים בחוק. במרחב שיקול הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שהם פועלים בתום לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאים ומוסמכים אותם גופים לנוע כרצונם ועל פי שיקול דעתם. בית המשפט לא יתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא במקרה של פעולה שלא כחוק או בחוסר סמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה" (עע"מ 3478/07 ביקל נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה/מחוז מרכז (לא פורסם, , ניתן ביום 29.06.2009)). עוד נקבע, לא אחת, כי לרשויות התכנון מוקנה שיקול דעת רחב, טרם קבלת החלטותיהן, ובמסגרתו הן רשאיות להביא בחשבון שיקולים שונים: "דיני התכנון המודרניים מחייבים לשקול גם שיקולים חברתיים וסביבתיים וכן שיקולים ארוכי טווח 'מתוך אחריות ציבורית, לאומית, וחברתית, במבט להווה ולעתיד גם יחד. לפיכך דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבניה' " (עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פסקה 63 (לא פורסם, , ניתן ביום 7.12.2006) כן ראו עע"ם 4881/08 אלמוג אילת (מ.ד.ע) 2000 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת, פסקה י"ז (לא פורסם, , ניתן ביום 10.2.2010))....."(עע"מ 1446/06 הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מרכז נ' השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ (לא פורסם, , ניתן ביום 21.09.10)). מן הכלל אל הפרט 13. בחנתי בעיון רב את טענות הצדדים, ועיינתי במפת החלקה, בה עתידה להיות מבוצעת ההפקעה. לאחר זאת, הגעתי למסקנה, כי בנסיבות דנן, יש לקבל את העתירה, ולבטל את ההחלטה להפקיע חלק מהחלקה, המכונה בתוכנית הנקודתית "הדרך המשולבת". ראשית, אבהיר כי לא מצאתי לקבל את טיעוני המשיבות 1, 2 ו-5 בעניין דחיית העתירה על הסף מטעמי שיהוי בהגשתה. זאת, אף שהנני מחזיק בדעת המשיבות 1 ו-2 כי העתירה דנן אינה נסובה רק על החלטתן לממש את ההפקעה, כי אם על ההחלטה לאשרה באופן סופי, שניתנה ע"י המשיבה 5 ,עוד קודם לכן, במהלך שנת 2009. בענייננו, רכש העותר את חלקה 59 בשכונת ידידיה בשנת 1949, וברבות השנים, העניק חלק הימנה לבתו, העותרת, החתומה על חוזה חכירה מול המשיבה 3. כאמור, התוכנית המקורית, שנועדה להסדיר את זכויות הבניה, מערך הדרכים ושטחי הציבור בשכונת ידידיה, נכנסה לתוקף בשנת 1992. תוכנית זו, שעיקריה פורטו לעיל, לא קבעה כי הדרך המשולבת, הינה דרך המיועדת להפקעה אלא ציינה, באופן כללי, כי שטחים המיועדים לצרכי ציבור, יופקעו כדין. בנספח הבינוי לתוכנית סומנה דרך העוברת בתוך החלקה, ובתוך חלקות נוספות בשכונה, אולם לא היתה אליה התייחסות בגוף התוכנית. בשנת 2001, הוחלה על החלקה התוכנית הנקודתית. לטענת המשיבות, חל שיהוי בעתירה, משום שזו מבוססת על התוכנית הנקודתית, ועל העותרים היה להתנגד לה, כבר בסמוך לפרסומה. אינני סבור כך. תוכנית זו, בניגוד לתוכנית שנדונה בבג"צ 189/83 סלים בילדינגס בע"מ נ' עיריית ירושלים- הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד לז(3) 215 , אליו הפנו ב"כ המשיבות 1 ו-2, לא קבעה כי הדרך המשולבת, נשוא העתירה, הינה דרך המיועדת להפקעה. לדידם של העותרים, הדרך המשולבת, המצויינת התוכנית, הינה דרך פרטית המובילה אל יחידות הדיור, המצויות במגרשים א-ג', ובמועד פרסומה לא נתגלעה כל מחלוקת בעניין צביונה. ההוראה היחידה בתוכנית, העלולה לעורר מכשול מבחינת העותרים, הינה הוראה הקובעת כי הנגישות למגרש ד', לא תהא מכיוון צפון. הוראה כאמור, עומדת בניגוד לאמור בהסכם הפשרה, שנחתם בין הצדדים, קודם לאישור התוכנית הנקודתית, ואשר קיבל תוקף של פסק דין, אך גם היא אינה נוגעת להפקעת הדרך המשולבת. כפי שצויין, העותרת, ניסתה עוד טרם אישור התוכנית הנקודתית, לקדם גישה למגרש ד' מכיוון צפון, אך זו נדחתה ע"י המשיבה 5. העובדה כי הוראות התוכנית הנקודתית סותרות את האמור בהסכם הפשרה, היתה מצדיקה, אולי, פנייה להליכים משפטיים בגינה, אולם כל עוד לא הסתמנה בתוכנית כוונה להפקיע חלק מהחלקה שבחזקת העותרים, ובסוברם כי הדרך המובילה ליחידות הדיור שבחלקה, הינה דרך פרטית, לא ניתן היה לצפות מהעותרים להגיש עתירה בעניין הפקעה. על כן, פרסום התוכנית הנקודתית בשנת 2001, אינו מעיד כי עתירתם הנוכחית נגד ההפקעה, שההחלטה אודותיה התקבלה לאחר מכן, לוקה בשיהוי. סוגית הפקעת הדרך המשולבת עלתה רק בשנת 2004, כשאושרה בטעות ע"י המשיבה 2, ועברה להכרעה, בהתאם לשיקול דעתה של משיבה 5. החלטת המשיבה 5, שניתנה ביום 31.01.05, קבעה כי "אין מניעה" לראות בדרך המשולבת דרך ציבורית, אך יחד עם זאת, ובין היתר, לאור פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, המאשר את הסכם הפשרה בין הצדדים, החליטה המשיבה 5 שלא לאשר את ההפקעה המבוקשת. תחת זאת, היא הורתה לבעלי הזכויות בחלקה לנסות ולקדם גישה תחבורתית למגרש ד', מכיוון צפון. על כן, במועד זה טרם אושרה ההפקעה. החלטה נוספת של המשיבה 5 בעניין ההפקעה, ניתנה בחודש מאי 2005, אז החליטה לדחות את הפתרון התחבורתי שהציעו העותרים, ולאשר באופן סופי את ביצוע ההפקעה, המבוקשת ע"י המשיבות 1 ו-2. אלא שגם בצד החלטתה זו, הורתה המשיבה 5 למשיבה 1, כי לאור הסכסוך המשפחתי, עליה לבחון הסדר גישה למגרש ד', ומגרש ג' המערבי לו, מכיוון צפון, באופן "שיאפשר לבטל באופן מלא או חלקי את הדרך המשולבת". בתגובה להחלטה עמלו העותרים, והשקיעו ממרצם ומזמנם לתכנון תוכנית חלופית, שתאפשר גישה למגרש ד' מכיוון צפון. לאור זאת, ובניגוד לעמדת המשיבות, אינני סבור כי העובדה שהעותרים לא עתרו נגד ההפקעה, בסמוך למתן החלטה זו, מעידה כי עתירתם הנוכחית לוקה בשיהוי. אין כל מחלוקת, כי רק ביום 27.04.09 החליטה המשיבה 5 לדחות את התוכנית החלופית שהציעו העותרים, והסירה כל מגבלה ליישום החלטה ההפקעה ע"י המשיבות 1 ו-2, ועל כן הגשת העתירה על ידה בסוף יוני 2009, הינה בבחינת שיהוי קל בלבד, לאור האמור בתקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, העומד על 45 ימים מיום היוודע העילה. בנסיבות אלו לא מצאתי טעם לדחות את העתירה על הסף, מטעמי שיהוי. 14. באשר להחלטת ההפקעה גופה. כידוע, בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתן של רשויות התכנון, והתערבות בית המשפט בהחלטות תכנוניות, לרבות הפקעה לפי חוק התכנון והבניה, אפשרית רק כשאלו חורגות ממתחם הסבירות או מונעות משיקולים זרים או חוסר תום לב. בנסיבות דנן, בהתחשב בזהות בעלי החלקה, בהסכם הפשרה שנחתם בינם לבין המשיב 4, אשר ביצוע ההפקעה מאיינו, ובנזק הרב שייגרם לעותרים, הנני סבור כי מדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות. ההפקעה הנדונה הינה, לכאורה, הפקעה לצרכי ציבור, שאושרה ע"י המשיבה 5 בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה. גם אם אין חובה כי בתוכנית הנקודתית שאושרה ב-2001, תופיע הוראה בדבר הפקעת הדרך המשולבת, כטענת ב"כ העותרים, אין ספק כי על תוכנית זו לייעד את החלקה נשוא ההפקעה לצרכי ציבור. ב"כ המשיבות 1 ו-2 הציגו מסמכים מטעם גורמים תכנוניים, ביניהם אדריכל התוכנית הנקודתית, הקובעים כי הדרך המשולבת הינה דרך ציבורית, ועל כן ניתן להפקיעה לצרכי ציבור. לטענת ב"כ המשיבות 1 ו-2, אילו מטרת התוכנית הנקודתית היתה להגדיר את הדרך המשולבת כדרך פרטית, הדבר היה מצויין בגופה, ולא כך היא. עוד נטען כי עצם קביעתה של "דרך" באותה תוכנית, מעידה על היותה ציבורית מעצם טבעה, באופן המאפשר להפקיעה לצרכי ציבור. המשיבה 5, כך ניכר בהחלטתה, היתה פחות נחרצת בקביעתה את צביון הדרך המשולבת, וציינה כי "אין מניעה", לראות בה דרך ציבורית מהנימוקים שפורטו בהחלטתה. לטעמי, גם אם ניתן להגדיר את הדרך המשולבת כציבורית באופיה, לא השתכנעתי כי בנסיבות דנן מתקיימים כל התנאים, שנקבעו בפסיקה, לאישור ההפקעה, כמפורט בבג"צ 2390/96 הנ"ל. ראשית, אינני סבור כי הפקעת הדרך המשולבת עונה לתנאי בדבר קיומו של צורך ציבורי מסויים ומוגדר. ב"כ המשיבות 1 ו-2 הבהירו כי הצורך הציבורי המוגדר, המחייב הפקעה, נובע מהעובדה ששכונת ידידה מצויה בתנופת פיתוח, וזו מחייבת פיתוח תשתיות ודרכים ציבוריות, הכוללות גם את הדרך המשולבת. עוד נטען ע"י המשיבות 1 ו-2, כאשר גם המשיבה 5 הצטרפה לנימוק זה, כי עפ"י התוכנית הנקודתית , הדרך נועדה לשמש מעבר לכלל המגרשים בחלקה, ללא תלות אחת בשני. מאחר שמדובר במעבר ליותר ממגרש אחד, הרי מדובר בצורך ציבורי מוגדר המחייב את הפקעת הדרך המשולבת. ב"כ המשיבות 1 ו -2 הוסיפו וטענו, כי העובדה שעל מגרש ד' גם מצויה יחידה מסחרית, הכוללת עפ"י התוכנית הנקודתית, קיוסק ופיצוחייה, מעידה, כי קיים צורך ציבורי המחייב סלילת כביש גישה אל אותו המגרש. למרות טענות אלו, יש בליבי ספק רב, אם סלילת כביש גישה, העובר בין מגרשי העותר והעותרת, בתוך חלקה המוחזקת משך עשרות שנים בידי בני משפחה אחת, ושבסופו של דבר מוביל גם למגרש ד', המשמש את המשיב 4 בלבד, ושאליו העותרים אינם חפצים להגיע, אכן נותנת מענה לצורך ציבורי מסויים. ראשית, לא השתכנעתי כי הצורך הציבורי בדבר פיתוח השכונה מחייב את ההפקעה דנן. עובדה היא כי הפקעה כאמור טרם נעשתה בחלקות מקבילות, אשר גם בהן מסומנת דרך משולבת מכיוון דרום, בהתאם לתוכנית המקורית החלה על השכונה (ולעניין זה עוד אדרש בהמשך). האם הפקעת הדרך המשולבת, דווקא, בחלקה הנדונה, על אף התנגדות רוב המחזיקים בה, ועל אף הוראות הסכם הפשרה שנחתם בינם למשיב 4, נותנת מענה לצורך בפיתוח השכונה החדשה? אינני סבור כך. עוד לטעמי יש לדחות את הטענה כי ההפקעה מוצדקת מחמת צורך ציבורי מסויים, משום שבהתאם לתוכניות הרלוונטיות, נועדה הדרך המשולבת לאפשר גישה תחבורתית לכלל המגרשים בחלקה, מכיוון דרום, ולכל יחידות הדיור באותם מגרשים, בפרט. לשיטת המשיבות 1 ו-2, העובדה כי, כיום, בני משפחה אחת מחזיקים בכל מגרשי החלקה, למעט מגרש ד' המצוי בחזקת המשיב 4, אינה מכרסמת במסקנה כי הפקעת הדרך המשולבת נותנת מענה לצורך ציבורי, שכן הבעלות במגרשים עשויה להשתנות. המשיב 4, אף טען כי יש כוונה ממשית לעותרת למכור לצד שלישי, חלק מהמגרשים על החלקה. אינני סבור כי מדובר במסקנה נכונה. נכון להיום, הכביש העתידי, נשוא מטרת ההפקעה, אמור להוביל אל חלקות בני המשפחה, שאינם מעוניינים בו, ולחלקת המשיב 4, המסוכסך עימם, אשר התחייב כי דרך הגישה למגרשו, אותו קיבל מאביו, תהא מהכיוון הנגדי. אין ציבור המעוניין להשתמש באותה דרך על מנת להגיע למגרשי החלקה. בנקודה זו, הדגישו המשיבות 1 ו-2 את העובדה כי על מגרש ד' פועלת יחידה מסחרית, הפתוחה לכלל הציבור, והכניסה האפשרית היחידה אליה היא מכיוון דרום באמצעות הדרך המשולבת, ועל כן מתחייבת הפקעתה. אכן, על המגרש ממוקמת חנות, אלא שעד היום, והטענה לא נסתרה ע"י מי מהמשיבים, לא התנהל בה עסק פעיל כלשהו. לטענת העותרים, המשכירים הפוטנציאליים של החנות התנו את השכרתה בסלילת דרך גישה אליה מכיוון צפון. מוכן אני להניח כי ייתכן ובעתיד יהיה ציבור של ספקים וקונים שיוכל לעשות שימוש בכביש העתידי המוביל, מכיוון דרום, אל היחידה המסחרית הממוקמת במגרש ד', זאת אף שהכניסה ליחידה המסחרית, היא מכיוון צפון, והדרך המשולבת אינה מוליכה ישירות עד אליה. אכן, ניתן לאשר ביצוע ההפקעה, גם אם המטרה שלשמה היא מתבצעת אינה מתממשת באופן מיידי, אלא תיושם בעתיד הנראה לעין. אולם גם בנסיבות מעין אלו, מתעורר קושי לאשר את החלטת ההפקעה, משום שלפחות למראית עין, נראה כי היא מגשימה אינטרס עסקי ויחיד של המשיב 4, ולא צורך ציבורי. לא נטען בפניי, כי מדובר ביחידה מסחרית יחידה המשרתת או עתידה לשרת את כלל תושבי השכונה, ואף אם צרכי פרנסתו ומחייתו של המשיב 4, ראויים להתחשבות, עדיין איני סבור כי הפקעת דרך הגישה אל היחידה, משרתת צורך ציבורי. יתר על כן, יש לתת את הדעת להלכה הפסוקה הקובעת כי הפקעת קרקע ע"י הרשות, שמטרתה הפקת רווחים גרידא , בין אם ע"י הרשות ובין אם ע"י צד ג', הינה הפקעה פסולה (קמר, עמ' 349). ויודגש, כי אין פגם בביצוע הפקעה שנועדה לטובת הציבור, ותוצאתה העקיפה הינה הפקת רווחים ע"י הרשות או מאן דהוא אחר, אולם, כאמור, לא השתכנעתי כי כך הדבר בענייננו. יצויין, כי החלַטתי לפסול את החלטת ההפקעה, היתה עומדת בעינה, גם לו השתכנעתי כי זו נועדה להגשים צורך ציבורי. זאת, משום שבנסיבות העתירה, הפקעת הדרך המשולבת אינה מקיימת את דרישת המידתיות. הנני סבור שבנסיבות דנן, ואף שהמשיבה 5 בחנה מספר פתרונות חלופיים שהוצעו ע"י העותרים, יש על הרשויות, ובכללן המשיבות 1 ו-2 , בתיאום עם העותרים, למצוא אמצעי פוגעני פחות שיסייע למימוש הצורך הציבורי, יהא אשר יהא. התרשמתי כי לעותרים ייגרם נזק כבד עד מאוד ממימוש החלטת הפקעה, שעניינה כאמור, סלילת כביש גישה בסמוך לחלקותיהם. לטענת העותרים, הדרך המבוקשת להפקעה מצויה במרחק 60 ס"מ מבית המגורים החדש של העותר ובנו, הממוקם ממזרח לה, ושנבנה בהיתר כדין. כן היא פוגעת ביכולתה של העותרת להקים את ביתה, ממערב לכביש, אף שזו רכשה את המגרש מאביה, הוא העותר, על מנת לבנות את ביתה בקרבת הוריה. ביצוע ההפקעה יאפשר לה, לטענתה, להקים בית שרוחבו עומד על 7 מטרים בלבד. המשיבות 1 ו-2 טענו לעניין זה, כי העותרים לא הציגו תשתית ראיתיית המוכיחה את נזקיהם, וממילא טענות אלו נוגעות לעצם קיומה של דרך העוברת בחלקה , בין אם ציבורית ובין אם פרטית, וזו נקבעה בתוכנית הנקודתית, שחלף הזמן להשיג עליה. אין בידי לקבל טענות אלו. אכן, הדרך הותוותה בתוכנית הנקודתית, אולם אף אם כבר אז סברו מתכנניה כי מדובר בדרך ציבורית, כאשר העותרים גרסו כי מדובר בדרך פרטית, משום שהם היחידים העושים בה שימוש, לא נגרם לעותרים כל נזק מעצם קיומה. זאת עד לחלטה להפקיעה ולסלול במתווה האמור, כביש. מאחר שהמשיבים, ככלל, לא הכחישו את קרבת הכביש העתידי לבתי העותרים, אין מנוס מהמסקנה בדבר הנזק הכבד שייגרם להם . נכון להיום, הדרך מאפשרת למשיב 4 להגיע ברכב לביתו שבמגרש ד', ובעתיד תאפשר מעבר לאלו המעוניינים להגיע לחלקתו, לרבות לקוחות וספקים. לטעמי, היחס בין התועלת שתצמח לבאי היחידה המסחרית, מסלילת הכביש, לבין הנזק שעשוי להגרם לעותרים, שהכביש עובר בין בתיהם, איננו ראוי ועל כן אינו מצדיק את ביצוע ההפקעה. זאת, כאמור, גם אם לא היתה מתעוררת כל מחלוקת בדבר קיומו של צורך ציבורי בביצוע ההפקעה. 15. בנסיבות המתוארות, הנני סבור כי החלטת המשיבות 2,1, ו-5 על אישור ההפקעה וביצועה, חורגת ממתחם הסבירות, לא רק משום הנזק הרב שייגרם לעותרים. ראשית, אין ספק כי הפקעת הדרך המשולבת עומדת בניגוד לפסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, אשר אישר את הסכם הפשרה בין העותרים למשיב 4. בהתאם להסכם, המשיב 4 יהיה רשאי להגיע למגרש ד', שניתן לו ע"י העותר, רק מכיוון צפון. אף שכב' השופט שוחט, אשר נתן את פסק הדין, קיווה כי רשויות התכנון יסייעו במימוש ההסכם, קבעה התוכנית הנקודתית ,מטעמים תכנוניים, כי הנגישות התחבורתית למגרש ד' תהא מכיוון דרום, דווקא. המשיב 4, כאמור, פנה פעמיים לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה לשנות את תוכן הסכם הפשרה, עליו חתם, ולאפשר לו גישה למגרשו מכיוון דרום. כב' השופט שוחט קבע בהחלטתו מיום 29.07.03 (תמ"ש 28769/00), בתגובה לבקשת המשיב 4 לתיקון הסכם הפשרה, כי אינו יכול להענות לה שלא בהסכמת העותר. כב' השופט שוחט גם דחה את בקשתו של המשיב 4 , שנה מאוחר יותר (תמ"ש 28761/00), שעניינה מתן צו עשה לעותר לפעול בהתאם לתוכנית הנקודתית, ולאפשר סלילת דרך גישה מדרום , שתוביל אל מגרש ד'. בפסק הדין הבהיר השופט כי המשיב 4 התחייב כלפי העותר בהסכם הפשרה כי לא יעבור במגרשו, ואין בסמכות בית המשפט לתקן את החוזה ביניהם ללא הסכמת העותר, ולהורות לו לפעול בהתאם להוראות התוכנית הנקודתית, שאינן עולות בקנה אחד עם ציפיותיו, וההסכם שאמור להגן עליהן. כב' השופט שוחט הביע באותן נסיבות תקווה, כי המשיב 4 יפעל בשיתוף עם העותר לשינוי התוכנית הנקודתית, כך שזו תאפשר סלילת כביש שירות מכיוון צפון, שיוביל אל חלקתו. המשיבות 1 ו-2 קבעו כי החלטה התכנונית להפקיע את הדרך המשולבת אינה נוגעת להסכם הפשרה, ואין מטרתה להתערב במערכת היחסים שבין העותרים למשיב 4. אכן, ייתכן שבעתיד יחזיקו במגרשים אחרים, שאינם בני משפחה, והסכם הפשרה הרלוונטי לא יכשיל את הפקעת הדרך המשולבת, אולם אינני יכול להתעלם מהעובדה כי נכון להיום, הפקעת הדרך תחבל בבסיס הסכם הפשרה, שכן בפועל, לא ניתן יהיה למנוע את המעבר של המשיב 4 עצמו, להבדיל מלקוחותיו, באותו כביש עתידי, בניגוד להתחייבותו בהסכם. אכן, בעיה זו התעוררה באופן תיאורטי עם פרסום התוכנית הנקודתית, אך באותו שלב טרם הוחלט על הפקעת הדרך המשולבת, וסלילת כביש תחתיה. עוד עליי לציין, כי יש טעם לפגם בעובדה, כי החלקה הנדונה, היא החלקה היחידה בה מתבקשת הפקעת הדרך המשולבת. זאת, אף שנספח הבינוי של התוכנית המקורית מסמן תוואי דרך דומה גם בחלקות סמוכות בשכונה. המשיבות 1 ו-2 הבהירו כי הנימוק העיקרי לכך שהפקעת הדרך המשולבת מבוצעת רק בחלקת העותרים, נובע מהעובדה כי מלבד התוכנית הנקודתית החלה על חלקתם, טרם אושרו תוכניות נקודתיות נוספות בשטח השכונה, וטרם שונתה התוכנית המקורית, באופן המייעד שטחים מסויימים ל"דרך". אכן, טרם אושרו תוכניות נקודתיות בחלקות אחרות בשכונה, שכן התוכנית הנקודתית הנדונה בעתירה, הינה פרי הסכם הפשרה בין הצדדים, וזו נועדה בין היתר לדאוג ליישומו. אולם קשה להבין מדוע אצה הדרך למשיבות להפקיע את הדרך המשולבת המסומנת בתוכנית? ועוד ניתן לתהות, כי אם קיים צורך ציבורי בהפקעת הדרכים המשולבת בתוך החלקות השונות, וזאת לצורך פיתוח השכונה, מדוע לא קידמו המשיבות 1 ו-2 תוכניות דומות שעניינן התווית דרכים משולבות, על בסיס נספח הבינוי לתוכנית המקורית, בחלקות נוספות. ב"כ המשיבות עוד טענו בעניין זה, כי במהלך שנת 2009 פורסמה מטעמן הודעת הפקעה שעניינה הפקעת דרכים בחלקות נוספות בשכונה, ועל כן אין ממש בטענת האפלייה שבפי העותרים. ואולם, מדובר בהפקעת דרכים ראשיות ושטחים ציבוריים מעצם טיבם, ולא בהפקעת דרך העוברת בתוך החלקה. כך שאין דבר בינה לבין ההפקעה דידן. ויובהר, כי איני מסיק שהחלטת המשיבות 2,1, ו-5 על אישור ההפקעה וביצועה נבעה משיקולים לא עניינים, ואולם הפקעה בלעדית של הדרך הספציפית, העוברת בתוך חלקה של בני משפחה, בניגוד לפסק דין אחר שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, ולטעמי, אף בהעדר צורך ציבורי מובהק בה, מכרסמת בסבירות החלטה זו. 16. לפני סיום, אציין, כי אין בליבי ספק שהמשיבה 5 נתנה לעותרים הזדמנויות רבות לקדם תוכניות חלופיות לסלילת דרך גישה תחבורתית למגרש ד', מכיוון צפון. מבלי להתייחס לקבילות תצהיר העותרת, שהוגש לאחר הסיום הדיון בעתירה וללא רשות בית המשפט, איני רואה טעם לפקפק בהודעת היועמ"ש למשיבה 1 כי גם התוכניות הנוספות שניסו העותרים לקדם, לרבות התוכנית החדשה, לה ניתנה הסכמת כל בעלי הזכויות הרלוונטיות, נמצאו בלתי ישימות מחמת שיקולים תכנוניים מקצועיים. יחד עם זאת, בנסיבות הקיימות, לאור המפורט לעיל, הפקעתה של הדרך המשולבת איננה הפתרון הסביר. סוף דבר 17. לאור כל האמור, הנני מורה על קבלת העתירה, ועל ביטול החלטת המשיבה 5 לאשר את הפקעת הדרך המשולבת, ובכלל זה , הנני מורה למשיבות 1 ו-2 שלא לתפוס חזקה במקרקעין נשוא עתירה זו. יצויין, כי במסגרת העתירה העלו העותרים טענות שונות בדבר פגמים בפרסום הודעת ההפקעה, אך לא ראיתי טעם להכריע בטענות אלו, לאחר שהחלטתי על קבלת העתירה. לא מצאתי גם מקום לבחון את הענקת הסעד החלופי שביקשו העותרים. העתירה מתקבלת, כאמור. בנסיבות העניין, ולאור התנהלות העותרים, ובעיקר התנהלותה של העותרת, אשר פעלה בניגוד לסדרי הדין המקובלים, אינני רואה ליתן צו להוצאות. קרקעותביטול הפקעההפקעהכביש