קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול רישיון נשק אקדח: בעתירה זו מתבקש בית המשפט לבטל את החלטת המשיב 1, לפיה בוטל רשיונו של העותר להחזיק בכלי ירייה (אקדח), וכן לבטל את החלטת המשיבה 2, שדחתה את הערר שהוגש על החלטה זו, כמו גם את המלצת המשיבה 3, לבטל את רשיון הנשק של העותר, ולהורות לה להשיב לו את אקדחו, שהפקיד בידיה. רקע העותר החזיק משך למעלה משלושים שנה ברשיון בר תוקף לנשיאת כלי יריה, שניתן לו כדין, לצורך הגנה עצמית במסגרת עבודתו כיועץ ומתקין מיזוג (להלן - הרשיון). ביום 5.11.08 נפתחה נגד העותר חקירה משטרתית בגין חשד לביצוע עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש. על-פי החשד, העותר היה מעורב באותו יום באירוע בשיכון ג' בטבריה שבגדרו תקף את שכנו של אחיו, על רקע סכסוך אזרחי בין האח לבין השכן (או אימו), וגרם לשכן חבלות בפניו ובידו (להלן - אירוע התקיפה). בעקבות תלונה במשטרה, שהגיש השכן נגד העותר, נחקרו מספר אנשים. ביום 23.11.08 נחקר אף העותר כחשוד בביצוע העבירה שיוחסה לו. בחקירתו טען להגנה עצמית, ובאותו יום אף הגיש תלונה נגד השכן. ביום 12.1.09 הודיעה המשטרה לעותר על סיום החקירה בעניינו וסגירת התיק. בטופס ההודעה צוין, תחת הכותרת "עילת הסגירה", כי "נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירתך/העמדתך לדין". כעבור למעלה משנה לאחר מכן, ומבלי שהתרחש כל אירוע נוסף במהלך תקופה זו, הופתע העותר לקבל, ביום 23.02.10, הודעה מאת האגף לרישוי כלי ירייה שבמשרד הפנים, לפיה הוחלט על התליית רישיון הנשק בו הוא מחזיק. בטופס ההודעה, שנחתם בידי גב' יחזקאלי שולה - ראש ענף, נאמר כי התליית הרשיון נעשתה מכוח סמכותה לפי סעיף 12 לחוק כלי הירייה, התש"ט-1949. (להלן - חוק כלי הירייה). עוד נכתב בהודעה, כי ההתליה בוצעה על-פי המלצת המשטרה בגין תיק שמספרו צוין בהודעה, מבלי לגלות לעותר את ההנמקה שביסודה. עם זאת, צוין בהודעת ההתליה, כי אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן - חוק ההנמקות). בהודעה לא היה כל אזכור לעובדה כי תיק החקירה נסגר. העותר נדרש, בהודעת ההתליה, להפקיד מייד את אקדחו במשטרה. במקביל הודע לו במסגרתה כי הוא רשאי להגיש השגה על התליית הרשיון. ואכן, ביום 28.02.10 הגיש העותר השגה מנומקת, שהופנתה אל הגב' יחזקאלי. בהשגתו טען, בין היתר, כי תיק החקירה היחיד שנפתח בעניינו הינו בגין אירוע תקיפה, שלגביו טען כי פעל מתוך הגנה עצמית ואף הגיש תלונה נגדית, בהוסיפו, כי תמוה הדבר בעיניו שההחלטה להתלות את רשיונו נתקבלה כעבור למעלה משנה מאז סגירתו של תיק החקירה שנפתח בעקבות האירוע. השגתו המנומקת של העותר לא זכתה, למעשה, לכל מענה. תחת זאת, הוא קיבל ביום 20.05.10 הודעה מאת הגב' יחזקאלי לפיה בוטל רישיונו לשאת נשק, וזאת מכח סמכותה לפי סעיף 12 לחוק כלי ירייה. אף בהודעה זו צוין כי החלטת הביטול הינה על פי המלצת המשטרה, בגין אותו תיק פ"א שנפתח בעקבות אירוע התקיפה, וגם הפעם לא גולתה לעותר ההנמקה שבבסיסה, בהסתמך שוב על סעיף 9(א) לחוק ההנמקות. גם בהודעה זו לא הייתה כל התייחסות לעובדה כי תיק החקירה נסגר. לעומת זאת, הודע לו במסגרתה כי הוא זכאי להגיש ערר על החלטת הביטול. ערר שהגיש העותר ביום 14.06.10, נדחה ביום 23.8.10 , היינו כעבור כ-70 יום מיום הגשתו, הגם שהחוק קובע מועד של 45 יום למתן החלטה בערר. אף החלטה זו לא נומקה, לבד מאמירה כי הקצין הממונה במשטרה ממליץ "שלא לחזור מעמדתה משום תיק פ"א 35148 - תקיפה הגורמת חבלה שנסגר מחוסר עניין לציבור". ביום 16.09.10, לאחר שההודעה על דחיית הערר הומצאה לו ביום 30.8.10, הגיש העותר עתירה זו שבפניי, בגדרה עתר לסעדים שפורטו בפתח פסק דין זה. תמצית טענות העותר העותר טוען כי על פי עקרונות המשפט המינהלי הנוגעים לשיקולים שעל הרשות המינהלית לשקול טרם החלטתה, לא הרי החלטה שלא ליתן רישיון, כהרי החלטה לבטל רישיון קיים. העותר מפנה להלכה הפסוקה והעקבית בסוגייה זו, לפיה: "לעניין שלילת רישיון לכלי ירייה, קבע בית המשפט העליון כי יש בידי מחזיק הרישיון מעין זכות מוקנית, ולכן יש צורך בטעמים כבדי משקל כדי לשלול את הרישיון ממנו..." (עת"מ (י-ם) 541/02 פלוני נ' פקיד רישוי לכלי ירייה, ניתן ביום 8.04.03, מפי כבוד השופט משה דרורי). עוד טוען העותר, כי על המשיבים, ככל רשות מינהלית, מוטלת החובה להפעיל את סמכותם בסבירות ובהגינות. בענייננו, רשיונו של העותר לשאת נשק - שניתן לו לפני 31 שנים ומאז חודש מידי שנה - הותלה ובוטל בהחלטות לא מנומקות שנסמכו על המלצת המשטרה, ללא כל התייחסות לעובדה שתיק חקירה בעטיו ניתנה המלצתה נסגר למעלה משנה קודם לכן. זולת תיק זה, טוען העותר, אין לו כל עבר פלילי, והעובדה כי המשיבים המתינו קרוב לשנה ומחצה מיום האירוע ועד שהוחלט להתלות ולבטל את רישיונו, מעידה על העדר בסיס עובדתי וממשי למסוכנות המיוחסת לו. העותר טוען אף נגד ועדת הערר, שדחתה את עררו בהחלטה לאקונית שאימצה את החלטת המשטרה, והגם שהוועדה ציינה בהחלטה כי מדובר בהמלצה שניתנה בתיק שנסגר - לא ראתה לנמק את החלטתה. העותר אף מלין על כך שלא נערך לו כל שימוע על-פה בטרם התקבלו ההחלטות בעניינו. בנסיבות אלה, ובהעדר כל הנמקה לביטול הרישיון בחלוף למעלה משנה מאז שתיק החקירה נגדו נסגר, סבור העותר כי מדובר בהחלטות שרירותיות ובלתי סבירות באופן קיצוני, שהתקבלו על בסיס שיקולים זרים, ומצדיקות על כן את התערבות בית המשפט. תמצית טענות המשיבים בטרם אציג את טענות המשיבים לגוף העתירה, אקדים מילים אחדות על התנהלות המשיבים עובר להגשת כתב התשובה. על פי החלטת בית המשפט מיום 19.9.10, אמורים היו המשיבים להגיש את כתב תשובתם לעתירה עד ליום 15.11.10. דא עקא, ביום 9.11.10 הגישה הפרקליטות בקשה בהסכמה למתן אורכה להגשת כתב התשובה, מן הטעם שטרם נתקבלה עמדת המשיבים לעתירה. בהחלטתי מאותו יום ציינתי כי הנימוק שבבסיס הבקשה לאו נימוק הוא, ואולם, לאור הסכמת ב"כ העותר ובהינתן כי הדחייה המבוקשת לא היתה אמורה להביא לדחיית מועד הדיון, נעתרתי לבקשת הדחייה. בטרם הגיע המועד הנדחה להגשת כתב התשובה, פרצה שביתת הפרקליטים, וכתב התשובה לא הוגש. במועד הדיון, שנערך בהעדר הופעה מטעם המשיבים, שוב הארכתי, בהסכמת ב"כ העותר, את המועד להגשת כתב תשובה עד ליום 30.12.10 וקבעתי את הדיון ליום 6.01.11, בצייני כי במועד נדחה זה תידון העתירה לגופה אף בהיעדר התייצבות מטעם המשיבים. ביום 3.01.11, עם תום השביתה, הגיש ב"כ המשיבים בקשה למתן אורכה נוספת, בת 60 ימים, להגשת כתב התשובה. לטענתו, עד סיום השביתה נתקבלה אצלו רק תשובת המשיבה 3, ומעיון בה ובתיק החקירה, שהינו הבסיס לביטול רישיון הנשק של העותר, עולה כי "אין בידי ב"כ המשיבים הח"מ תשתית מלאה לביסוס עמדה בעתירה" (סעיף 4 לבקשה). משכך, סבר הוא כי יש להמתין לקבלת עמדתם של המשיבים 1 ו-2, וכן לבקש מהמשיבה 3 להשלים חקירה בתיק (שכאמור כבר נסגר), כדי לבסס ולהעמיק את התשתית הראייתית הקיימת "ובכך לבסס את עמדת מי מהניצים בתיק הפלילי" (שם, סעיף 5), שהחשדות העולים ממנו היו הבסיס לביטול רישיון הנשק של העותר. העותר התנגד לבקשה. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים קבעתי, בהחלטה מנומקת, כי למשיבים תינתן ארכה בת 10 ימים בלבד להגשת כתב התשובה מטעמם, קרי: עד ליום 16.01.11, והדיון בעתירה לגופה נדחה ליום 17.01.11. במקביל נעתרתי לבקשת ב"כ העותר וחייבתי את המשיבים בהוצאות העותר בשל הדיונים שנדחו בעטיים. ומכאן - לגוף טענותיהם של המשיבים. בכתב תשובתם טוענים המשיבים כי החזקת כלי ירייה אינה זכות קנויה לכל אזרח, אלא הדבר נתון לשיקול דעת הרשות המוסמכת, קרי: פקיד הרישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר שהוסמך לכך על ידי המפקח הכללי של המשטרה. בשל החשש לשלום הציבור כתוצאה מהחזקתם של כלי נשק בידי הציבור, "מדיניות המשטרה היא כי יש לנקוט משנה זהירות בהענקת רישיונות להחזקת כלי ירייה על פי החוק" (סעיף 18 לכתב התשובה), ומדיניות זו אושרה בפסיקת בתי המשפט השונים. המבחן המנחה את המשטרה בבואה להמליץ על מתן רישיון לנשיאת נשק או חידושו, כך המשיבים, הינו קיומו של חשש סביר לשלום הציבור כתוצאה מנשיאת נשק על ידי בעל הרישיון. הערכת הסיכון מתבססת, בין היתר, על עברו הפלילי של מבקש הרישיון, ובעיקר על קיומם של מעשים פליליים שיש בהם יסוד של אלימות פיסית או מילולית המעלים חשש לאיבוד שליטה של המבקש על מעשיו. הערכת הסיכון נעשית על פי כלל הראיה המינהלית, והמשטרה רשאית להסתמך על מידע שבידיה, גם אם זה לא נתגבש לכדי כתב אישום, ואף על תיקים סגורים כמו גם על מידע מודיעיני. בענייננו, טוען ב"כ המשיבים, כי המלצת המשטרה שלא להאריך את רישיון הנשק של העותר התבססה, בין היתר, על התרשמותה "מהאלימות הקשה שהפעיל העותר כנגד אדם נכה, בפרץ אלימות שבא בהפתעה, ללא התגרות..." (סעיף 27 לכתב התשובה; ראו גם סעיף 7 לכתב התשובה). ב"כ המשיבים טען כי התבססות המשטרה על הראיות בתיק החקירה הינה סבירה, ודי בתשתית הראייתית הקיימת בו כדי לבסס את ההחלטה נשוא עתירה זו. אולם מנגד, טען הוא, כי אין די בחומר המצוי בתיק כדי לבסס עמדה בעתירה, ומשכך פנה הוא, ביוזמתו, לפרקליטת המחוז בבקשה לאשר את המשך החקירה בתיק הפלילי (שנסגר, כזכור, כבר ביום 12.01.09) לצורך העמקת התשתית הראייתית, והשלמת החקירה החלה, אולם טרם הושלמה. בנסיבות אלה, והגם שהוא מציין בכתב התשובה כי תפיסת אקדחו של העותר נעשתה בשיהוי של כשנה מעת סגירת תיק החקירה מחוסר עניין לציבור, סבור ב"כ המשיבים כי ההחלטה על ביטול רשיונו של העותר לשאת נשק אינה חורגת ממתחם הסבירות, ומשכך אינה מקימה עילה להתערבות בית המשפט. מהלך הדיון בעתירה בפתח הדיון טען ב"כ העותר כי מתשובת המשיבים נראה כי ההחלטה לפתוח מחדש את תיק החקירה נגד העותר היא בבחינת הכשרת מעשה הרשות בדיעבד. מכל מקום טען הוא, כי במועד קבלת ההחלטה לשלול את רישיון הנשק של העותר, כבר נסגר התיק מחוסר עניין לציבור על יסוד חומר החקירה שהיה בו באותה העת. בנסיבות אלה, סבור הוא, כי לא היה מקום להורות, בחלוף למעלה משנה, על ביטול הרישיון והדבר נעשה, לטענתו, אך בשל קשר שיש לשכן (המעורב בתיק) עם המשטרה. במהלך הדיון הגיש ב"כ המשיבים לעיון בית המשפט בלבד את תיק החקירה. התיק כלל את חומר החקירה שלאורו הוחלט לסגור את התיק (סומן מש/ג), וכן את החומר שנאסף בינתיים לאחר שהוחלט על חידוש החקירה (סומן מש/ד). תיק החקירה לא כלל את תלונתו של העותר נגד השכן, על אף שהעותר הצהיר במהלך הדיון בפניי כי תלונה כזו הוגשה על ידו. ביום 19.01.11 הגיש העותר בקשה להוספת פרטים בגדרה ביקש לאפשר לו לצרף "אישור בדבר הגשת תלונה" על ידו במשטרה נגד השכן בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש, וכן את תמונתו שצולמה בסמוך לאחר אירוע התקיפה הנטען. בהחלטתי מיום 30.01.11, לאחר שסקרתי את התנהלות הצדדים בבקשה, בצייני בין היתר כי איש מהם לא גיבה את טענותיו העובדתיות בתצהיר, התרתי את הגשת העתק התלונה - קרי: העתק האישור בדבר הגשת התלונה - והעתק התמונה. מבלי לחזור על האמור בהחלטה, אציין כי תלונת העותר במשטרה הוגשה רק ביום 23.11.08, עת נחקר על תלונת השכן נגדו, ולא ביום האירוע (5.11.08), כפי שניתן היה להבין מהכתוב בטופס האישור המשטרתי, אולם לא יכול להיות חולק שתלונה כאמור הוגשה, כאמור באישור המשטרה (אם כי ייתכן שתלונתו לא נרשמה על גבי טופס תלונה, כמקובל, אלא נמסרה מפיו אגב חקירתו בגין תלונתו של השכן נגדו). דיון והכרעה כללי סעיפים 4 ו-5 לחוק כלי הירייה קובעים כי נשיאה והחזקה של כלי ירייה מותנות בקבלת רישיון. סעיף 12 מורה, כי המוסמך ליתן רישיונות לפי החוק, רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן רישיון או לסרב לתיתו, לתת רישיון בתנאים ובהגבלות או להטיל הגבלות על רישיון שכבר ניתן, ולבטל רישיון בתוך תקופת תוקפו. כן קובע סעיף 11 לחוק, כי הרשות המוסמכת לעניין מתן או ביטול רישיונות לפי סעיף 12, הינה, בין היתר, "פקיד הרישוי על פי המלצת קצין משטרה בכיר, שהוסמך לכך בידי המפקח הכללי של המשטרה". על החלטת פקיד הרישוי ניתן להגיש ערר מינהלי, וסעיף 12(3) מורה כי הממונה יחליט בערר בתוך 45 ימים מהמועד שבו הגיע הערר לידיו. חוק כלי היריה אינו מפרט מהם השיקולים המנחים שצריכים לעמוד בבסיס שיקול דעת הרשות המוסמכת בבואה להחליט על מתן רישיון לנשיאת נשק או על ביטולו. אך ברי כי שיקולים אלה נגזרים מהמטרה שלשמה נדרש הרישיון, מזה, ומהצורך להגן על שלום הציבור, מזה (ראו דברי כב' השופט נועם בעת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק כלי היריה - משרד הפנים, ניתן ביום 13.04.05, פסקה 22; להלן - עניין דנציגר 1). המשטרה, כרשות המופקדת על שלום הציבור ובטחונו, הינה הגורם המקצועי שהוסמך על ידי המחוקק להמליץ לפני פקיד הרישוי בנושא הנפקת רישיונות נשק ושלילתם, וזאת בזיקה לסיכון הנשקף לציבור מנשיאת נשק על ידי מבקש רישיון, או המחזיק ברישיון. מדיניות המשטרה, שאושרה גם בפסיקה כמוצדקת וסבירה, הינה לנקוט משנה זהירות בהענקת רישיונות להחזקת כלי ירייה ולצמצם ככל שניתן את מספר כלי הירייה שבידי הציבור (ראו בג"ץ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415 ; בג"ץ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1) 322). בהיות המשטרה רשות מינהלית, הערכת הסיכון על ידה נעשית על פי כלל הראיה המינהלית, והיא רשאית להסתמך לשם כך על כל ראיה מינהלית, ובין היתר, על הרשעות קודמות, על הליכים פליליים שטרם נסתיימו, על חומר חקירה המצוי בתיקי חקירה פתוחים או סגורים, וכיוצא באלה (ראו פסק דינו של כב' השופט סובל בעת"מ (י-ם) 475/06 סטי נ' משרד הפנים- פקיד רישוי כלי יריה, ניתן ביום 20.11.06, פסקה 4). עם זאת, החלטה המתבססת על מידע שלא הבשיל לכדי הרשעה, העולה מתיק תלוי ועומד, צריכה להיעשות בהקפדה יתירה ובזהירות כפולה ומכופלת מקום בו מדובר בהחלטה המבטלת תוקף רישיון שכבר הונפק (עניין דנציגר 1, פסקה 23). דברים אלה אמורים ביתר שאת מקום בו נסגר תיק החקירה מחמת חוסר עניין לציבור (ראו עת"מ 917/05 דנציגר נ' ועדת הערר, ניתן ביום 29.5.06, פסקאות 19-20, להלן - עניין דנציגר 2, שביטל את החלטתה של ועדת הערר והורה לחדש את רשיונו של העותר שם לשאת נשק). היקף הביקורת השיפוטית של בית המשפט לעניינים מינהליים בנושאים הנדונים בפניו הינו כהיקף הביקורת השיפוטית המופעלת על ידי בג"ץ (סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, התש"ס - 2000). עילות ההתערבות בהחלטה המינהלית, כפי שנתגבשו בפסיקת בית המשפט העליון, מתייחסות לפגמים מוגדרים שנתגלו בהחלטה, כגון היעדר סמכות, הפלייה פסולה, שקילת שיקולים זרים, חריגה ממתחם הסבירות וכיוצא בזה. בהעדר עילת התערבות מוכרת, לא יבוא בית המשפט בנעליה של הרשות ולא יחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו. בענייננו, מבקש העותר מבית המשפט להתערב בהמלצת המשטרה ובהחלטותיהם של פקיד הרישוי ושל ועדת הערר מפאת חריגתן ממתחם הסבירות, בטוענו כי הן לוקות אף בחוסר הנמקה. סבירותה של החלטה מינהלית נבחנת על רקע סבירותו של ההליך שקדם לקבלתה, כדברי פרופ' זמיר: "לאחר זמן חלה תפנית, וכלל הסבירות החל לשמש את בית המשפט גם לביקורת ההליך המינהלי, ולא רק לביקורת ההחלטה המינהלית" (י' זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב (תשנ"ו-1996) 764). דברים דומים לכך אמרה גם פרופ' ד' ברק-ארז, בספרה משפט מינהלי כרך א (תש"ע-2010) 261: "תקינות ההליך היא תנאי לתוקפה של ההחלטה המינהלית. כאשר ההליך שקדם לקבלת ההחלטה המינהלית הוא בלתי תקין, עשויה ההחלטה להיפסל מטעם זה בלבד, גם אם הרשות היתה מוסמכת לקבל את ההחלטה ואף הפעילה שיקול דעת ראוי". דרישות התקינות והסבירות, שביסוד ההליך ההוגן, מחייבות, בין היתר, כי תינתן לאדם, העלול להיפגע מהחלטת הרשות, הזדמנות נאותה להעלות בפניה את טענותיו בהליך שימוע. זאת, לאחר שגם ניתנה לו הודעה מוקדמת על אודות "העובדות או השיקולים שהעלו את העניין על הפרק, מה ההחלטה שהיא מתכוונת או עשוייה לקבל, ומדוע" (זמיר, לעיל, בעמ' 816). בנוסף, נדרשת הרשות המינהלית לבסס החלטתה על תשתית עובדתית רלוונטית ובעלת משקל, ההולמת את הנסיבות (ברק-ארז, לעיל, עמ' 439-460). כן חייבת הרשות לנמק את החלטתה, בין מכוח חוק ההנמקות ובין כנגזרת של חובת ההגינות החלה עליה (ראו בג"ץ 4288/10 גרון, עו"ד נ' המנהל הכללי של משרד התקשורת, ניתן ביום 28.10.10; להלן - פרשת גרון). מעבר לעקרונות הכלליים של המשפט המינהלי באשר לדרישות ההליך ההוגן, קיימות הלכות ספציפיות בנוגע להליך שהרשות מחוייבת לנקוט בו, והשיקולים שעליה לשקול בגדרו, עובר לקבלת החלטה על ביטול רישיון קיים (להבדיל מדחיית בקשה למתן רישיון חדש, או אף סירוב לבקשה לחדשו). ההלכה בעניין זה נקבעה עוד בבג"ץ 113/52 ליזי זקס נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ו(2) 696, ובתי המשפט אימצו הבחנה זו וחזרו עליה מאז. כך, למשל, אמר כב' השופט ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317, בעמ' 328 : "חשד בלבד אינו שיקול מספיק כדי לבטל רישיון קיים. אמת הדבר, אין צורך לעניין זה בפסק דין סופי, הקובע את אמיתות החשד, אך דרושה לשם כך 'הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים'... על כן, אין לסרב לחידושו של רישיון לבית עסק- ומכאן קל וחומר שאין לבטל רישיון קיים לניהול בית עסק- על יסוד עדותו של מודיע שלא נחקרה ונבדקה... הרישיון יוכל להתבטל רק אם נערכה חקירה ודרישה, ונמצא כי קיימות ראיות משכנעות" (ההדגשות שלי - ד' ח'). ולמטה מדברים אלה, בעמ' 329, הוסיף השופט ברק : "משניתן הרישיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספיקות סבירים. אם תנאים אלה אינם מתקיימים, אין הביטול תופס, ובית משפט זה יבטל את הביטול...". לאור עקרונות אלה, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל. הליך החקירה והליך הביטול תיק החקירה נגד העותר נפתח כאמור ביום 5.11.08, בעקבות תלונה שהגיש שכן של אחיו בגין תגרה שפרצה בין השניים. עד למועד חקירתו, ביום 23.11.08, שבו גם הגיש תלונה מצידו נגד השכן, כאמור, היה העותר דרוש לחקירה בגין עבירת אלימות, וחרף זאת לא פעלה המשטרה להתליית רישיון הנשק שלו, בו החזיק במשך כשלושה עשורים. מתיק החקירה אשר הוגש לעיוני - ושעל בסיס חומרי החקירה הלא ממצים שבו הוחלט בסופו של יום להורות על ביטול הרישיון - עולה כי מדובר היה בתגרת ידיים שפרצה בין העותר והשכן, על רקע סכסוך שכנים מקומי. מבלי להקל ראש בחומרת האלימות המיוחסת לעותר, לא נטען כי העותר עשה שימוש בנשק במהלך האירוע, או כי איים שיעשה כן. בתום חקירת המשטרה, שבגדרה נחקרו המעורבים וחלק מן הנוכחים במקום, קיבל העותר ביום 12.01.09 הודעה מאת המשטרה בדבר סיום החקירה בעניינו וסגירת התיק, בנימוק ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירתך / העמדתך לדין". רק ביום 23.02.10, כעבור למעלה משנה לאחר שהמשטרה קיימה חקירה בעניין והגיעה למסקנה כי יש להורות על סגירת התיק, והגם שבתווך לא נתקבל במשטרה כל מידע חדש לגביו, הוחלט על התליית רישיונו וביטולו, על פי המלצת המשטרה, מבלי שההחלטות הללו נומקו. רק לאחר שעררו של העותר נדחה, אף הוא ללא הנמקה, ועתירה זו שבפניי הוגשה, סבר ב"כ המשיבים כי לא מוצתה החקירה שנערכה, ופנה ביוזמתו לפרקליטת המחוז בבקשה כי תורה על פתיחת תיק החקירה. שיהוי בקבלת ההחלטה החובה לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מינהל תקין, והיא כה מובנת מאליה, עד שבית המשפט מחיל אותה לא פעם אף בלי להסתמך במפורש על חוק הפרשנות, התשמ"א-1981, המורה כי: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, מבלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש על פי הנסיבות". השאלה מהי "המהירות הראויה" אינה רק שאלה של זמן אלא גם שאלה של נסיבות (זמיר, לעיל, עמ' 720). המהירות הראויה הינה למעשה המהירות הסבירה, וזו תלויה, ברגיל, בנסיבותיו של כל מקרה (שם, עמ' 720-721). השאלה מהי "מהירות ראויה" היא אפוא תלוית הקשר ונגזרת ממהות הסמכות ומנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. שכן, לא הרי מהירות ראויה לגבי סמכות מסויימת כהרי מהירות ראויה ביחס לסמכות אחרת, ואף לגבי אותה סמכות, עשוי פרק זמן להיחשב מהירות ראויה בנסיבות מקרה אחד, ומהירות בלתי ראויה בנסיבות מקרה אחר. על כן, השאלה העיקרית שעל בית המשפט לשאול בכל מקרה היא, אם הנסיבות הגורמות לשיהוי הן בגדר שיקול ענייני, שיש בו כדי להצדיק שיהוי, או בבחינת שיקול זר (ראו בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 35). יפים לעניין זה דברי פרופ' זמיר: "אפשר לומר, כפי שבית המשפט נוהג לומר בהקשרים אחרים, שקיים מתחם של מהירות ראויה. זהו המתחם בו רשות סבירה, שהיא בין היתר רשות מאורגנת כיאות, עשויה לפעול. בתוך מתחם זה יש לרשות שיקול דעת ובית המשפט לא יהיה נוטה להתערב בשיקול הדעת. בית המשפט יתערב רק אם הרשות חרגה מן הגבולות של מתחם זה, שאז יהיה מקום לומר כי הרשות הפרה את החובה לפעול במהירות הראויה" (זמיר, לעיל, בעמ' 723). ולמטה מכך, בעמ' 726: "שיהוי מינהלי עשוי לשמש ראיה לכאורה, או לפחות לעורר חשש, כי הרשות שוקלת שיקולים זרים או כי פעולתה לוקה בפגם אחר. חשש כזה עשוי להספיק כדי שבית המשפט הגבוה לצדק יוציא צו-על-תנאי שיחייב את הרשות לתת טעם מדוע אין היא פועלת במהירות הראויה, או מדוע אין היא מקבלת החלטה מסויימת לגוף העניין. הצו-על-תנאי מעביר את נטל הראיה אל הרשות ...". בענייננו, אף בנטל זה לא עמדו המשיבים, משלא סיפקו כל הסבר לשיהוי הרב שחלף בין ההחלטה על סגירת תיק החקירה לבין ההחלטה להורות על התליית רישיון הנשק של העותר (וביטולו), וכל שנטען לעניין זה בכתב התשובה מטעמם מסתכם באמירה כי "... תפיסת אקדחו של העותר נעשתה בשיהוי של כשנה ממועד סגירת התיק הפלילי מחוסר עניין לציבור" (סעיף 7 לכתב התשובה). דא ותו לא. אמנם, ככלל, השיהוי בקבלת ההחלטה, כשלעצמו, אינו מהווה עילה לביטול ההחלטה. ואולם, לא הרי שיהוי בקבלת החלטה האוכפת חיוב שבחוק, דוגמת זו שנדונה ברע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב ראש הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (ניתן ביום 18.3.02), כהרי שיהוי של למעלה משנה בקבלת החלטה המבטלת רישיון שניתן כדין (וחודש מאז פעם אחר פעם במשך שלושים שנה). דומה כי למקרה כגון זה כיוון פרופ' זמיר את דבריו, באומרו: "אם הרשות מתכוונת לבטל רשיון, אך משתהה בטיפול מעבר למידה הראויה, עשוי בית המשפט, אם איזון האינטרסים יצדיק זאת, להחליט כי עצם השיהוי די בו כדי למנוע בעד הרשות מלבטל את הרשיון" (זמיר, לעיל, בעמ' 729; וראו הדוגמה המובאת שם, בעמ' 730, מתוך פסק הדין בבג"ץ 135/71 פרסמן נ' המפקח על התעבורה, פ"ד כה(2) 533). מקום בו ניתן להסיק מחוסר המעש הנמשך של הרשות כי היא עצמה לא סברה שהאדם הנוגע בדבר מסוכן לציבור באופן המחייב ביטולו של רשיון שניתן לו, איזון האינטרסים בינו לבין הרשות יהא נוטה בדרך כלל לטובתו, כך שיהיה די בעצם השיהוי הרב בהפעלת סמכותה במהירות הראויה כדי למנוע בעדה מלבטל עתה את הרשיון. דוגמה לכך תימצא לנו בהחלטה שניתנה בבש"פ 2327/08 דוד ליפשיץ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.03.08). מדובר היה שם בבקשה לפסילת רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בקשת המדינה הוגשה שנה ותשעה חודשים לאחר תום תקופת הפסילה המינהלית של רשיונו, מבלי שנרשמה נגדו כל עבירת תעבורה נוספת במהלך תקופה זו. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט דנציגר, קיבל את עררו של הנהג, באומרו כי: "לעיתים, שיהוי רב בהגשתה של בקשת הפסילה יצביע על כך כי המשיבה אינה סבורה כי נשקפת סכנה ממי שנגדו הוגשה הבקשה ויש בכוחו של שיהוי כאמור לבטל את הפסילה לפי סעיף 46ב(ב) לעיל, שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של נהג שהיה מעורב בתאונה" (שם, פסקה 17;. לעניין זה ראו עוד בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 29.10.07; בש"פ 7726/02 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6)). דברים אלה יפים בהתאמה גם לענייננו, ואף ביתר שאת. כל כך, מפאת העדרה של הנמקה כלשהי מצד המשיבים, שאפילו לא ניסו להסביר את פשר השיהוי הארוך שבין ההחלטה על סגירת תיק החקירה לבין ההחלטה להורות על התליית רישיון הנשק של העותר וביטולו (ויצוין, במאמר מוסגר, כי בעניין ליפשיץ ניסתה, לפחות, המדינה להסביר את השיהוי הרב בעומס התיקים שנדרשה לטפל בהם: שם, פסקה 18). משנמנעו המשיבים שבפניי ליתן טעם לשיהוי הרב שדבק בפעולתם המינהלית, כאמור, ממילא גם לא עמדו בנטל הראיה - שהועבר אליהם - לסתור את החשש כי בעת שהחליטו לבטל את רשיונו של העותר שקלו הם שיקולים זרים, כטענתו, או כי פעולתם לוקה בפגם אחר, וכי יש על כן לבטל את החלטתם. משכך, כבר מטעם זה בלבד, דין העתירה להתקבל. ואולם, אין זה הנימוק היחיד לקבלת העתירה, באשר קיים לכך גם טעם נוסף, הנעוץ באי הנמקת החלטותיהם של המשיבים לגופם של דברים. אפנה אפוא עתה לדון בנימוק נוסף זה. היעדר הנמקה כאמור, על ההחלטה בדבר התליית רישיונו לשאת נשק, שלא נומקה, הגיש העותר השגה ביום 28.02.10. במקום תשובה להשגתו, קיבל העותר ביום 20.05.10 הודעה על ביטול הרישיון. בסעיף 2 להודעה צוין: "הסיבה בגינה בוטל הרישיון: המלצת משטרת ישראל בגין: מעורב בתקיפה בתיק פ"א 35148/08, אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק סדרי המינהל, החלטות והנמקות התשי"ט 1958" (נספח ד לכתב התשובה). ערר מפורט שהגיש העותר ביום 14.06.10 - במסגרתו ציין פעם נוספת כי המשטרה סגרה את תיק החקירה שבגינו בוטל הרישיון ובגדרו גם פירט את ההלכות הנוהגות לעניין שלילת רישיון קיים - נדחה אף הוא. בהודעה לעותר, מיום 30.8.10, שכותרתה "החלטת הממונה בערר", נכתב כך: "הריני להביא לידיעתך כי הערר שהגשת הובא לדיון בפני הממונה ולהלן החלטתו : לדחות את הערר. להלן ההחלטה כפי שהועברה על ידי הממונה ביום 23.08.10 לדחות את הערר - הפקדת כלי הירייה וביטול הרישיון בשנת 2010, הינה על רקע המלצת המשטרה בגין אלימות. כנדרש בחוק, ערר זה הועבר לתגובת הקצין הממונה במשטרה. בתגובתו שבסימוכין ... מיום 16.08.10, ממליץ הקצין הממונה שלא לחזור מעמדתה משום תיק פ"א 35148/08 - תקיפה הגורמת חבלה שנסגר מחוסר עניין לציבור" (נספח ו' לכתב התשובה). בהמלצת הקצין הממונה במשטרה, כפי שהועברה לידי ועדת הערר, נאמר: "אנו לא חוזרים בנו מסרובנו הקודם בגין : תיק בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש מ- 11/08, פ"א 35148/08 של ת. טבריה אשר נסגר מח.ע.צ." (נספח ו' לכתב התשובה). חוק ההנמקות מעגן את חובת ההנמקה, שהיא, כדברי פרופ' דותן, "אחת החובות הדיוניות המרכזיות ביותר החלות על הפעולה המינהלית" (י' דותן, "חובת ההנמקה של רשויות מינהל וגופים נבחרים" מחקרי משפט יט (תשס"ב-2002) 5). הטעמים העומדים בבסיס חובתה של הרשות לנמק החלטותיה הם רבים ומגוונים. הם כוללים הן אספקטים של ביקורת על החלטות הרשות, שהרי "... באין גילוי הנימוקים אין לעותר במה להיאחז : 'עם ספינקס אי אפשר להתווכח'" (כדברי כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בבג"ץ 2/79 אל אסעד נ' שר הפנים, פ"ד לד(1) 505, 513), והן אספקטים של שיפור איכותן של החלטות הרשות, שמירת אמון הציבור במינהל הציבורי, הגברת היעילות ושיפור היחסים שבין האזרח למינהל, שכן החובה לנמק מהווה כלי בידי מקבל ההחלטה לבקרה עצמית של החלטותיו (פרשת גרון, לעיל; דותן, לעיל, בעמ' 7-10; וראו עוד א' אברהם, הנמקה של החלטה שיפוטית - עבודת גמר מחקרית (תיזה) לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה" (אוניברסיטת חיפה - הפקולטה למשפטים, נובמבר 2006) עמ' 53-59). היקף חובת ההנמקה נקבע בסעיפים 2(א) ו- 2א לחוק ההנמקות, המורים כי משנתבקש עובד ציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין וסירב לבקשה, יודיע בכתב למבקש את נימוקי סירובו (ראו בג"ץ 4288/10 חיים גרון, עו"ד נ' המנהל הכללי של משרד התקשורת, ניתן ביום 28.10.10, להלן - פרשת גרון; א' שרגא ור' שחר, המשפט המינהלי - עילות ההתערבות (2008) בעמ' 349). החוק מעניק פטור מהנמקה לשתי רשויות. הפטור הצריך לענייננו הוא זה שעוגן בסעיף 9(א), המורה בזו הלשון : "חוק זה לא יחול - (א) על החלטות לפי חוק כלי היריה, התש"ט-1949, כאשר גילוי הנימוקים עלול להביא לפגיעה בשלומו של אדם או בדרכי פעולה של המשטרה;" אין מדובר בפטור מוחלט, המחיל עצמו מיניה וביה על כל החלטה לפי חוק כלי הירייה, אלא בפטור מוגבל, שתחולתו מותנית בכך שהההנמקה עלולה לפגוע באחד משני האינטרסים המנויים בו - שלומו של אדם או דרכי פעולה של המשטרה. הפטור מהנמקה אף אין פירושו שעל הרשות נאסר לנמק את ההחלטה, אלא אך זאת שהיא אינה חייבת לעשות כן, בכפוף כמובן לכך שאין איסור אחר בדין על גילוי המידע, כמו למשל "ידיעה סודית" שבסעיף 3(5) לחוק (דותן, לעיל, עמ' 28). גם החלת הפטור עצמה כפופה לכל החובות החלות על רשות המפעילה שיקול דעת מינהלי, לרבות החובה להשתמש בסמכות מטעמים ענייניים, ללא שיקולים זרים, בסבירות ובמידתיות (שם, שם; השוו עוד: עת"מ (י-ם) 489/04 עמותת שחר - אגודה לקידום החינוך בישראל נ' המועצה להשכלה גבוהה, ניתן ביום 2004, פסקה 13; עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, ניתן ביום 19.1.06, פסקה 21). מכאן, ש"אם רשות מינהלית מפריזה בשימוש בלתי סביר בפטור שהעניק לה החוק, או שהיא מנצלת את הפטור לצרכים שחורגים מהמטרות שהתכוון להן המחוקק - הרי יש בידי בתי המשפט להתערב ולהורות לרשות לנמק, אף על פי שהחוק פטר אותה מהנמקה" (דותן, לעיל, עמ' 28). עם זאת, אין זו התרופה הבלעדית, אף לא התרופה העיקרית, העומדת למי שחובת ההנמקה הופרה כלפיו. לעניין היקף ההנמקה הנדרש על מנת שרשות תעמוד בחובה ליתן טעם להחלטותיה, אין כלל אחד, והדבר נגזר, בין היתר, מתכליותיה של חובת ההנמקה ומנסיבות כל מקרה ומקרה (ראו פרשת גרון לעיל; ברק-ארז, לעיל, בעמ' 424; שרגא ושחר, לעיל, בעמ' 354). ואולם, אף לעניין זה לא הרי החלטה הדוחה בקשתו של אדם לקבלת רישיון משום שאין הוא עומד בתבחינים הרלוונטים, כהרי החלטה הדוחה את הבקשה תוך סטייה מתבחינים אלה. במקרה הראשון, די בכך שהרשות תבהיר למבקש את הפרמטרים שאינם מתקיימים בבקשתו. במקרה השני, נדרשת הרשות לפרט את הנימוקים המיוחדים המצדיקים סטייה מהמדיניות הנוהגת (בג"ץ 788/90 זוהר חוצות בע"מ נ' עירית רמלה, פ"ד מד(3) 843, 850). כך גם, מקל וחומר, מקום בו מחליטה הרשות לבטל רישיון שכבר ניתן. בנימוק כי הדבר נעשה בהמלצת המשטרה - לא סגי. התרופה העיקרית שחוק ההנמקות מעמיד למקרה שבו הופרה חובת ההנמקה, קבועה בסעיף 6(א) לחוק, המורה לאמור : "החלטה או פעולה של עובד ציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות סעיפים 2א, 2ב, 4 או 5; ואולם בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין". מכאן, כי משהופרה חובת ההנמקה, נטל הראיה עובר מן האזרח אל הרשות, שמוטל עליה עתה לשכנע את בית המשפט כי פעולתה נעשתה כדין. במצב הרגיל, נטל הראיה להוכחת הפסול בפעולה המינהלית רובץ על האזרח, ונטל זה הינו כבד ביותר, בעיקר משום שפעולת הרשות נהנית מחזקת התקינות של הפעולה. מקום בו אין ההחלטה המינהלית מנומקת, "חזקת התקינות שוב אינה עומדת לרשות המינהלית - ולא בכדי. שכן הרציונל של חזקת התקינות הוא כי במצב הדברים הרגיל נעשתה פעולת המינהל כדין, ואין סיבה לחשוד בה שהיא פגומה בפגם כלשהו.... ואולם, כאשר אין ההחלטה המינהלית מנומקת, אין כל מקום להנחה כזו. שהרי, כבר מבחינה ראשונית מסתבר שעל פני הדברים, נפל פגם בהליך הפרת חובת ההנמקה. כלומר, ההליך המדובר אינו תקין על פניו, ולכן אינו צריך ליהנות מהיתרונות העצומים שחזקת התקינות מעניקה לרשות המינהלית בבית המשפט... ואולם, העברת נטל הראיה - על פי סעיף 6 לחוק - אין פרושה רק 'העברת נטל הבאת הראיות' לרשות המינהלית אלא גם 'העברת נטל השכנוע'. דהיינו, אם לאחר שהרשות והעותר הציגו ראיותיהם קיים מצב של 'תיקו' ראייתי, משמעות הדבר כי העתירה צריכה להתקבל" (דותן, לעיל, בעמ' 40). ובחזרה לענייננו: נכון אני להניח לצורך המקרה דידן - אף כי הדבר לא נטען על ידי המשיבים - כי חובת ההנמקה שנקבעה בחוק ההנמקות (להבדיל מחובת ההנמקה החלה על הרשות כנגזרת של חובת ההגינות) לא חלה על ההחלטה להתלות את את רישיון הנשק של העותר, באשר אין מדובר בהחלטה הדוחה בקשה בכתב. לעומת זאת, ברי כי משהגיש העותר השגה מנומקת על החלטה זו - שהיא בגדר בקשה המוגשת לעובד ציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין - והחליט עובד הציבור לסרב לבקשה, חלה עליו החובה לנמק החלטתו. משמע, כי הן על ההחלטה בדבר ביטול הרישיון והן על החלטת הממונה בערר, שדחה את עררו של העותר, חלה חובת הנמקה מכוח חוק ההנמקות, אלא אם כן התקיים אחד הפטורים המנויים בחוק. ואכן, אף המשיבים אינם טוענים כי חוק ההנמקות אינו חל בענייננו. נהפוך הוא. טענתם היא רק, כי הפטור מהנמקה שנקבע בסעיף 9(א) לחוק חל על פעולתם ועל הימנעותם מליתן טעם להחלטותיהם, חרף פגיעתן בזכותו המעין מוקנית של העותר להמשיך ולהחזיק כדין באקדח שהחזיק לאורך שנים ברשיון. דא עקא, שבענייננו כלל לא צוין בהחלטת הביטול של הרשיון כי הנמקתה עלולה לפגוע באחד משני האינטרסים שסעיף 9(א) לחוק ההנמקות בא להגן עליהם, וכל מה שנאמר בה הוא כי כי אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראותיו של סעיף זה. אלא שקשה להלום אמירה סתמית זאת לנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן. שכן, תיק ההחקירה בעניננו נסגר כשנה קודם לכן, כך שמתקשה אני לראות כיצד עלול "גילוי החומר" להביא לפגיעה בדרכי הפעולה של המשטרה, או בשלומו של אדם. משכך, סבורני כי החלטת הביטול שלפנינו אינה חוסה תחת צילו של הפטור מהנמקה שנקבע בסעיף 9(א). פגם זה, של חוסר הנמקה, דבק אף בהמלצת קצין המשטרה, שאליו הועבר העניין לבחינה נוספת לאחר הגשת הערר, ובהמשך אף בהחלטת ועדת הערר עצמה, שאימצה את עמדת המשטרה ללא כל הנמקה, משל היתה "חותמת גומי" שלה. בעת"מ (נצ') 74/109 רן נחמני נ' פקיד רישוי לכלי ירייה, ניתן ביום 4.10.10, נדרשתי לסוגיית תפקידה של ועדת הערר, כלהלן: "החובה המוטלת על ועדת הערר היא לקבל החלטה שתאזן כראוי בין המשקל הראייתי שיש לייחס לחומר שבידי המשטרה, המופקדת על שלום הציבור ובטחונו, לבין זכותו של העותר, המחזיק ברישיון כחוק, שרשיונו לא יבוטל. בבואה לאזן בין שני אינטרסים אלה, עליה ליתן את המשקל הראוי להבחנה, יציר הפסיקה, שבין אי מתן רישיון לבין ביטול רישיון קיים שלגביו נקבע כי רק ארוע היוצר סיכון מיוחד, שהתרחשותו מוכחת באופן משכנע בלא להותיר ספקות סבירים, יצדיק ביטול הרישיון. לצורך כך רשאית היא לשאול שאלות, לבקש הבהרות וכל שתמצא לנכון, על מנת שתהיה בידה 'הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים'. בהעדר הוכחה כאמור, עליה לקבל את הערר" (שם, פסקה 28). דוד חשין צר לי לומר זאת, אך מלאכת הפסיקה בעתירה זו הותירה בי את הרושם כי ועדת הערר, במתכונת פעולתה הנוכחית, אינה אלא גוף המאשרר, פורמאלית בלבד, את המלצת המשטרה, משל היתה היא עצמה "חותמת גומי". חוששני כי בכך חוטאת ועדת הערר לתפקידה ולתכליתה, ולמעשה משמיטה היא את הקרקע מתחת לכלל "מיצוי ההליכים", המהווה כלל בסיסי במשפט המינהלי. רושם זה לא נולד יש מאין (ראו כדוגמה דבריו של כב' סגן הנשיא אמינוף בעת"מ (נצ') 1062/06 אלי סגל, עו"ד נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.4.07). סיכומם של דברים אין חולק על מדיניות המשטרה, בתור הגוף המופקד על שלום הציבור ובטחונו, כי יש לנקוט משנה זהירות בהענקת רישיונות להחזקת כלי ירייה ולפעול לצמצום מספר כלי הירייה שבידי הציבור. אלא שמדיניות זו עשויה להוות נימוק טוב להחלטה שלא ליתן רישיון חדש, אך אינה יכולה לשמש נימוק לביטול שלא כדין של רישיון שניתן כדין. אמנם, ייתכן מצב לפיו ניתן לפלוני רישיון נשק, ורק לאחר מתן הרישיון נתקבל אצל המשטרה מידע המקים חשד כי הסיכון הנשקף ממנו לציבור הינו כזה המצדיק ביטול הרישיון לאחר שניתן. אלא שהשתהות הרשות בהפעלת סמכותה משך למעלה משנה אינה עולה בקנה אחד עם טענתה כי החזקת נשק על ידי העותר מסכנת את שלום הציבור. יתירה מזאת, על מנת להצדיק ביטול רישיון שכבר ניתן, אין די במידע מודיעיני או בתלונה שהוגשה, כשלעצמן, באשר נדרשת בנוסף "הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים" (עניין שללם). אמנם, רשאית המשטרה, לצורך מתן המלצה על ביטול רישיון לשאת נשק, להסתמך אף על ראיות מינהליות, ובכללן תיקי חקירה שנסגרו. אך זאת, בכפוף לכך שהחומר שבפניה יספיק כדי לשכנע את פקיד הרישוי בקיומו של חשש ממשי לכך שהחזקת הנשק על ידי המבקש תסכן את שלום הציבור וביטחונו. בענייננו, לו סברה המשטרה, עובר להחלטה בדבר התליית רישיון הנשק של העותר, כי יש לפתוח את תיק החקירה שנסגר ולבצע פעולות חקירה נוספות, חופשית היתה לעשות כן, ואולי אף להמליץ, במסגרת זו, על התליית רישיון הנשק של העותר. אלא שלא זה היה מצב הדברים, ולא מצאתי, בין בתיק החקירה, ובין בטיעוני המשיבים, אותה "הוכחה משכנעת", שהיה בה בחלוף זמן כה רב להקים חשש ממשי למסוכנות הנשקפת לציבור מהעותר, שעה שהתיק נגדו נסגר חודשים רבים קודם לכן ומאז לא הגיע למשטרה כל מידע חדש בעניינו. נראה כי המשטרה דיברה ב"שני קולות", עת סברה כי יש להורות על סגירת התיק והפסקת החקירה, ומנגד, המליצה, בחלוף למעלה משנה, על ביטול רישיון הנשק, והמשיבים 1 ו-2 אימצו את המלצתה בהחלטה בלתי מנומקת שאינה מבארת סתירה זו. בנסיבות אלה, אין מתקיימת יותר החזקה בדבר תקינות פעולתה של הרשות, והחלטתה על ביטול הרישיון חורגת באופן מהותי ממתחם הסבירות. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור טענתו של העותר, שלא נסתרה, כי הרישיון לשאת אקדח, שניתן לו לפני שלושה עשורים וחודש מדי שנה, נועד לצורך הגנה עצמית במסגרת עבודתו בתחום המיזוג, וכי מאז אירוע התקיפה וההחלטה לסגור את תיק החקירה בעניינו, לא הועלתה נגדו כל טענה למעורבות בפלילים (השוו פרשת דנציגר 2). העובדה כי עתה הוחלט על פתיחת תיק החקירה מחדש ומבוצעות במסגרתו השלמות חקירה, אין די בה כדי להכשיר את ההחלטה בדיעבד. לאור כל האמור, אני מקבל את העתירה ומורה למשיבים להחזיר לעותר את רישיונו להחזקת כלי ירייה, וכן את אקדחו שהפקיד במשטרה. המשיבות ישאו באגרת המשפט שהעותר שילם, וכן ישאו בשכר טרחת עורך דינו בסך 12,500 ₪. נשקרישיון נשקאקדח