קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול תכנית איחוד וחלוקה: 1. כללי 1.1. לפני עתירה שהגישה העותרת ביום 3.4.11, לביטול החלטה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, שניתנה בישיבה מספר 2011055 של וועדת המשנה לנושא רישוי ותכנון (להלן: "המשיבה" או "הועדה"), שפורסמה בעיתונות ביום 17.02.11 לפיה החליטה על פרסום הודעה על פי סעיף 77 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") בדבר הכנת תכנית בסמכות הוועדה המקומית שמספרה רצ/מק/196/16, שמטרתה "איחוד וחלוקה של שתי חלקות לצורך החלפת שטחים וייעודים" (להלן: "ההחלטה" או "התכנית"). 1.2. בין יום הגשת העתירה ליום הדין בה- ביום 19.05.11, החליטה המשיבה על הפקדת התכנית בתנאים מסויימים (נספח 3 לבקשת המשיבה לסילוק העתירה על הסף). 2. טענות העותרת 2.1. לעותרת טענות רבות בקשר לתכנית, כאשר עיקר טענתה הינה, כי התכנית הינה לאיחוד וחלוקה בין חלקה 289 בגוש 6287 שהינה חלקה בבעלות העותרת (להלן: "חלקת בעותרת") לבין חלקה 280 שהינה בבעלות עיריית ראשון לציון (להלן: "חלקת העיריה"), ואשר מורחקות בקו אווירי האחת מהשנייה בכ-300 מ' וכשאין ביניהן רצף טריטוריאלי והן מצויות בתחומי תכניות מתאר שונות, לא ניתן לעשות לגביהן הליך תכנוני של איחוד וחלוקה. 2.2. בין העותרת לבין המשיבה מחלוקות רבות בקשר לחלקה זו, שתחילתן במחצית הראשונה של שנת 2000, כאשר העותרת הגישה בקשה והמשיבה אישרה את הבקשה להוצאת היתר לבנייה של מרכז מסחרי בקומה אחת, בשני שלבים, על חלקת העותרת (במסגרת הסכמה בין הצדדים שהתקבלה במהלך הדיון בוועדת ערר ביום 18.12.02). 2.3. העותרת מטעמים השמורים עמה, לא מימשה הסכמה זו ולא הוציאה את ההיתר, וביום 21.09.05 הוציאה העירייה מכוח סמכותה על פי חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) התשמ"ז - 1987 צו לפיו בחלקת העותרת ייעשה שימוש זמני של חנייה במשך חמש שנים (להלן: "צו החניה"). 2.4. בחדוש אוקטובר 2009 הגישה העותרת בקשה חדשה לקבלת היתר בנייה על החלוקה, והמשיבה בישיבתה מיום 27.05.10 החליטה שלא להיענות לבקשה בשלב זה והחליטה להעביר את הבקשה לבדיקת היועץ המשפטי לוועדה. 2.5. על החלטה זו הגישה העותרת ערר לוועדת ערר לתכנון ובנייה מחוז המרכז בתיק ערר 203/10 (להלן: "הערר הראשון"). 2.6. המשיבה הגישה תשובתה לערר וטענה בין היתר, כי בהחלטת הועדה נפלה טעות קולמוס, שכן וועדת המשנה התכוונה להעביר את הבקשה לבדיקת גורמי התכנון ולאו דווקא ליועץ המשפטי לוועדה. ערר זה מתנהל עד היום, התקיימו בו ישיבות, ובחסות וועדת ערר, התקיימו פגישות בין העותרת לבין בעלי תפקידים במשיבה, המשיבה דנה שנית בבקשת העותרת, והוחלט בישיבה מיום 07.10.10 לקיים סיור במקום. 2.7. לעותרת טענות כי אחת מחברי הוועדה שנכחה בישיבה ושנשלחה לבצע את הסיור היא תושבת השכונה (הגב' יפעת מאירוביץ - יפת) שלה, לטענת העותרת, ניגוד עניינים שהיה אמור לגרום לה, לפסול עצמה מלדון בעניין. 2.8. הסיור במקום נערך, אך למרות זאת העותרת לא קיבלה את ההיתר, ולטעמה של המבקשת בסמוך לפני הגשת העתירה-בתחילת חודש אפריל 2011, הסתבר פישרן האמיתי של הדחיות שמטרתן הייתה בסופו של דבר, לפרסם הודעה לפי סעיף 77 ו-78 לחוק. 2.9. על החלטה זו הגישה המשיבה ביום 20.3.11 ערר לועדת הערר המחוזית - ערר מס' 94/11 (להלן: "הערר השני" או "הערר"). 2.10. לטענת העותרת התכנית בגינה פורסמה ההודעה לפי סעיף 77-78 בטלה, שכן מדובר בשתי חלקות שאינן ברצף טריטוריאלי אחד, והינן מבחינת תכנונית מצויות בשתי תכניות מתאר שונות, ולפיכך בתנאים אלו לא ניתן לעשות תכנית איחוד וחלוקה כלל ועיקר. עוד טוענת העותרת כי בין שתי החלקות הנידונות אין כל אפשרות לקיים רצף תכנוני וירטואלי, שכן לא ניתן להתוות תכנית של איחוד וחלוקה וירטואלים (ע"מ 1121/00 בתיה ישראלי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת השרון) , ובפרט שזו איננה תכנית שהינה בסמכות הוועדה המקומית אלא סמכות הוועדה המחוזית. 2.11. לבסוף, טוענת העותרת, כי החלפת השטחים מחייבת את אישור שר הפנים, וכי חלקת העירייה הועברה לבעלותה מכוח הפקעה, והבעלים המקורי של הקרקע יכול לבוא בנסיבות אלו בדרישה להחזרת הקרקע. 2.12. לסיכום, טוענת העותרת בעיקר, כי התנהלות המשיבה במהלך הדיונים בוועדת הערר, משיכת הזמן ופרסום התכנית מהווים התנהגות בדרך שאינה מקובלת, בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים, כי המשיבה חסרת סמכות להכין תכנית שכזו, וכי המשיבה עושה שימוש לרעה בסמכויותיה לפי סעיף 77-78 לחוק, וכי החלטות המשיבה התקבלו בחוסר סבירות קיצונית. 3. הבקשה לסילוק על הסף מטעם המשיבה 3.1. ביום 02.06.11 הגישה המשיבה בקשה לסילוק העתירה על הסף ולמשיבה ניתנה ארכה להגשת תגובתה לעתירה, לאחר שתתברר טענת הדחיה על הסף, שתידון בישיבה שנקבעה להיום, 20.06.11. 3.2. לטענת המשיבה, החליטה הועדה מכח סמכותה בהתאם לסעיף 77 לחוק, על הכנת תכנית לאיחוד וחלוקה לצורך הצרחת מגרשים וייעודים בין חלקת העותרת לבין חלקת הערייה וקבעה תנאים לפי סעיף 78 אשר יהיו בתוקף עד להפקדת התכנית, וכל זאת על מנת לפתור את בעיית החניה החריפה הקיימת באזור שכונת נווה הדרים בעיר. כאמור, בין יום הגשת העתירה ובין מועד הגשת בקשה זו, החליטה המשיבה ביום 19.05.11 על הפקדת התכנית. 3.3. לטענת המבקשת, סעיף 78(ב) קובע כי ניתן לערור לוועדת ערר מחוזית לתכנון ולבנייה בגין החלטה לפי סעיף זה, ואכן ביום 20.03.11 העותרת הגישה ערר לוועדת הערר המחוזית כנגד המשיבה בגין התנאים שנקבעו לפי סעיף 78, כשערר זה תלוי ועומד בפני וועדת ערר וטרם הוכרע (ערר 94/11) (להלן: "הערר"). 3.4. לטענת המשיבה החוק אינו מתיר תקיפה של עצם ההחלטה בדבר הכוונה להכין תכנית לפי סעיף 77 לחוק, ולא ביכדי, נפסק בדין כי על ההחלטה להפקיד תכנית לא ניתן לעתור לבית המשפט לפני שמוצו ההליכים הקבועים בדין, קרי, הגשת התנגדויות לתכנית לאחר שתופקד, לאחר מכן הגשת ערר לוועדת הערר המחוזית ורק לאחר מכן ניתן לעתור לבית המשפט בעילות הקבועות בחוק. העתירה הינה עתירה שיש לדחותה שכן טרם מוצו ע"י המבקשת כל ההליגים והינה מוקדמת מדי בייחוד כאשרבעניננו התכנית טרם הופקדה (אלא התקבלה אך ורק החלטה להפקידה) והינה בגדר מחשבה בלבד. 3.5. לאור האמור, סבורה המשיבה כי כי דינה של העתירה להידחות על הסף בשל היותה מוקדמת ועוקפת את הליך ההתנגדות לתכנית הקבוע בדין, וכן מן הטעם כי הליך מקביל תלוי ועומד בפני וועדת הערר המחוזית באותה סוגיה ממש, והעותרת תוכל לשוב לבית המשפטהמסלוול הקבוע בדין לאחר קבלת החלטת וועדת הערר. 4. תגובה העותרת לבקשה לסילוק על הסף 4.1. העותרת מתנגדת לדחייה על הסף, ולטענתה היא הגישה את העתירה דנן לביטול ההחלטה מהטעמים שפורטו בעתירה. 4.2. העותרת מסכימה כי בהתאם לפסיקת בתי המשפט, אין מקום לביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות התכנון שעה שהליכים תכנוניים תלויים ועומדים, אך יחד עם זאת טרם הוכרעה הסוגיה על ידי בית המשפט העליון בדבר קיומם של הליכים חריגים המאפשרים תקיפת החלטה על הפקדת תכנית בטרם מוצה הליך ההתנגדות, אך יחד עם זאת, בפסיקת בתי המשפט המחוזיים הובעה עמדה כזו, (ה"פ (ת"א) 210/96 אדם טבע ודין כנגד הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ת"א, , בש"א 1331/98 (חיפה) העמותה למען איכות הסביבה והחיים בנהריה נ' עיריית נהריה פ"מ נז (1) 461, 1998). 4.3. לטענת העותרת הפסיקה המחוזית הכירה במקרים חריגים בהם קמה עילה להתערבות שיפוטית בטרם הפקדה של תכנית, וזאת כאשר ברור כי נעשתה בניגוד להוראות הדין, החלה על שלב ההפקדה, או כאשר מדובר בתכנית אשר נפל בה פגם של ממש המאיין כל אפשרות לאשרה בעתיד, והמקרה דנן הינו אחד מהמקרים החריגים מהטעמים שפורטו בעתירה. 5. הכרעה 5.1. לאחר שבחנתי טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף, בתגובה ותשובה לתגובה ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל ובלאו הכי דינה של העתירה להימחק. 5.2. כידוע, בפנייה לבית המשפט בעתירה מנהלית יש חובה על העותר למצות את כל ההליכים העומדים לזכותו או לרשותו על פי הדין. 5.3. סעיף 77 לחוק התכנון והבנייה מאפשר לכל מי שזכאי, להגיש ולהפקיד תכנית למוסד תכנון. מוסד התכנון יבחן וישקול כי ראוי לעשות כן, יפרסם מודעה ברשומות בה יפורט תחום התכנית בשינויים המוצעים. 5.4. בהתאם לסעיף 78, לחוק התכנון והבנייה, משפורסמה הודעה בהתאם לסעיף 77, רשאי מוסד התכנון להפקיד את התכנית ולקבוע תנאים לפיהם יינתנו היתרי בנייה, היתרים לשימוש בקרקע, או אישור תשריט של חלוקת הקרקע, בתחום התכנית המוצעת ותוקפם של תנאים אלה יהיה עד להפקדת התכנית או דחייתה או עד שיבוטלו התנאים או שישונו על ידי מי שקבעם. 5.5. בהתאם להוראות סעיף 78(ב) לחוק, הרואה עצמו כנפגע מהחלטת מוסד התכנון לפי סעיף זה, רשאי לערור עליה בפני וועדת הערר המחוזית, וזאת בנוסף לסמכותה בהתאם לסעיף 12ב(א) לחוק. 5.6. כאמור, העותרת הגישה ערר לוועדה המחוזית ביום 20.03.11 מכוח סעיף 78ב לחוק ("הערר השני"-נספח 2 לבקשה לסילוק על הסף). 5.7. בערר השני, מפרטת העותרת את כל העובדות המופיעות בעתירה, ובכלל זה את כל העובדות הקשורות להוצאת צו החניה, משיכת ההליכים בוועדת הערר שדנה בעניין צו החנייה, משיכת ההליכים בהוצאת ההיתר, ופרסום התכנית בהתאם לסעיף 77 כאמור. 5.8. בכתב הערר, מפרטת העוררת- המשיבה כאן, את המצב התכנוני, ובין הייתר טענה: כי המגרש שבבעלותה הינו לייעוד מסחרי ואילו המגרש של העירייה הינו בייעוד שצ"פ וכי כלל ועיקר אין מדובר בתכנית על איחוד וחלוקה אלא בהודעה על תכנית מתאר המבקשת לבטל זכויות תכנוניות וזכויות קניין של העוררת בחלקתה (סעיף ג.1.(א) לערר), המדובר בתכנית שאינה בסמכות של הועדה אלא של הוועדה המחוזית, זו תכנית המחייבת חילופי שטחים באישור משרד הפנים (סעיף ג.1.(ב) לערר), לא היה בסמכות הועדה לפרסם מודעה ולפי סעיף 78 על קיומם של תנאים מקבילים, ולחילופין אם ייקבע על ידי וועדת הערר שהייתה לה סמכות שכזו הרי שיש לבטל החלטה שכן היא נעשתה בחוסר סבירות רצינית תוך שיקולים פסולים או לפחות שיקול דעת לקוי (סעיף ג.1.(ג) לערר). עוד טענה העוררת בפני ועדת הערר כי: הועדה פעלה בחוסר תום לב קיצוני ובהיעדר ניקיון כפיים בהפעלת סמכויותיה, הכל כדי לעכב את ההליכים בקשר להיתר הבנייה מנימוקים כביכול תכנוניים במקביל לדיון שהתקיים בערר הראשון שהגישה העוררת בעניין צו החניון (סעיף ג.2.(ד) לערר), פרסום התכנית נעשה כדי לכבול ידיה של וועדת הערר הדנה בעניין צו החניון או שמטרתה היתה לאיין את פסיקתה (סעיף ג.2.(ה) לערר), הועדה פעלה בחוסר תום לב כאשר לא הודיעה לעוררת בטרם הפרסום על כוונתה להכין תכנית של איחוד וחלוקה והסתרת מידע זה מהעוררת בוועדת ערר הינן פעולות בחוסר תום לב (סעיף ג.2. (ו)(ז) לערר), פעולות הועדה נעשו בחוסר תום לב תוך ניסיון להפוך את ההיתר הזמני שניתן לשימוש במגרש בחניון לקבוע, ובכך לעקוף את וועדת הערר ולקבוע עובדות בשטח, ומאחר ומדובר בפגיעה קשה בזכות הקניין של העוררת שחובת תום הלב שלה הינה גבוהה מאוד, שכן מדובר בפגיעה בזכות חוקתית על חוקית שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף ג.2. (י)(יא) לערר), ובאשר לתכנית טענה העותרת בפני ועדת הערר כחי הוועדה לא הייתה מוסמכת להכין תכנית איחוד וחלוקה , שכן לא מדובר במתחם תכנוני אחד (סעיף ג.2. (יג) לערר). מוסיפה וטוענת העוררת בפני ועדת הערר כי התכנית הוכנה בחוסר סמכות, שכל מטרתה לכפות החלפת שטחים, כאשר בסמיכות לחלקה של העירייה מצויים בתי מגורים, וברור כי תכנון השצ"פ כמרכז מסחרי מהווה שינוי מהותי באופי הכללי של החלקה וכי החלפת הייעודים אינה בסמכות של הוועדה המקומית (סעיף ג.3. לערר), ובהמשך חוזרת על טענתה כי אין רצף טריטוריאלי וכי מדובר במתחמי תכנון שונים והחלטתה של המשיבה הינה פיקציה (סעיף ג.4. לערר), וכי לא ניתן לשנות ייעוד קרקע שהעירייה קיבלה ללא תמורה, ולכן רצונה של העירייה לכפות חילופי שטחים הינה זריעת חול בעיניים (סעיף ג.5. לערר), וכי התכנית משמעה בפועל היא "בליעתה" של חלקת העותרת, והכל כדי להשאיר את קופת המשיבה, מאגר הנכסים שלה, על חשבון פגיעה קשה בזכות הקניין (סעיף ג.6. לערר). מכל הנימוקים הנ"ל, התבקשה "וועדת הערר הנכבדה לבטל את החלטת המשיבה, הן לפי סעף 77 והן לפי סעיף 78 ולחייבה בהוצאות ערר זה ושבכ"ט עו"ד בצירוף זמן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל" (סעיף ד' לערר). 5.9. כפי שניתן לראות, העותרת כללה במסגרת הערר כמעט כל טענה אפשרית שניתן לטעון כנגד התכנית ולפיכך ביקשה מוועדת הערר כאמור, לבטל את ההחלטה של המשיבה לפרסם את התכנית. 5.10. בהתאם לדין, אין אפשרות לתקוף בבית המשפט החלטה בדבר כוונה להכין תכנית לפי סעיף 77 בטרם מוצו ההליכים הקבועים בדין, דהיינו הגשת ההתנגדויות לתכנית לאחר שתופקד, וכל תקיפה או ערעור שכזה צריך להיות מוגש תחילה לוועדה המחוזית. העותרת עצמה הביעה דעתה והיא מודה כי זה הדין והדרך הנכונה הינה הגשת הערר לוועדת הערר. גם בתשובתה מודה העותרת במפורש ובמשתמע כי זו "דרך המלך", וגם היא סבורה כי רק במקרים חריגים נעתרו בתי המשפט המחוזיים לאפשרות של תקיפת ההחלטה על הפקדת תכנית בטרם מוצו הליכי ההתנגדות הקבועים בדין. 5.11. אין חולק כי לכשתופקד התכנית (והודעה על הפקדה שכזו ניתנה כבר), תהא שמורה לעותרת הזכות להגיש את התנגדותה, ואם זו תידחה, תוכל לערור על ההחלטה הדוחה את ההתנגדות לוועדת הערר המחוזית, בהתאם לסעיף 100 ו-112 לחוק. כך או כך וכאמור, העותרת לא המתינה עד סיום שלב ההפקדה ומיצוי הליך ההתנגדויות, והיא הגישה כאמור ביום 20.3.11 את הערר השני לועדת הערר בו עתרה לביטול התוכנית. כך שכרגע תלויה ועומדת בפני ועדת הערר בקשתה של העותרת לפסילת התוכנית מטעמים הזהים בעיקרם לעתירה שלפני. רק אם תדחה וועדת הערר את הערר שהגישה או תגיש העותרת, תהא בידי העותרת הזכות לעתור בעילות שנקבעו לכך בדין, בפני בית המשפט על החלטות של וועדת הערר. 5.12. סדר זה, של מיצוי הזכויות, יש היגיון רב מאחוריו ולכן המחוקק קבע את הדרך להביע התנגדות או ערעור על כל אחד מהשלבים. דרך זו שנקבעה על ידי המחוקק אין לעקוף אותה, וכבר נפסק כי: "הליכי התכנון כוללים אם כן, מנגנונים מובנים וסגורים המאפשרים למתנגדים לתוכנית שהופקדה להשמיע את קולם ועמדתם באשר אליה. הגשתן של התנגדויות אלה למוסדות התכנון דווקא ולא לבתי המשפט או לגופים אחרים - הגיונה בצדה. כפי שצוין לא אחת, תחום התכנון והבניהה מעורר שאלות מקצועיות מובהקות שהמקום הראוי לבירורן, הוא לפני גופי התכנון המוסמכים המחזיקים שמומחיות הנדרשת, בכלים המטיבים לסוגיות התכנוניות ובראייה תכנונית כוללת...על רקע דברים אלה נפסק באופן עקבי ושיטתי, כי מקום בו טרם מוצו הליכי ההתנגדות הקבועים בדין, אין מקום לכך שבית המשפט ישים עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ויקדים לדון בהשגות תכנוניות; וכי ככלל, אין מקום לעריכתה של ביקורת שיפוטית על החלטותיהן של רשויות התכנון, שעה שההליכים התכנוניים תלויים ועומדים...נוכח הנתונים עליהם עמדנו ובהינתן הכלל המדובר בדבר, מיצוי ההליכים בכלל, ובהליך לפי חוק התכנון והבנייה בפרט, היה על בית המשפט לעניינים מנהליים לדחות את העתירה בהיות העתירה מוקדמת ולאפשר להליך של שמיעת התנגדויות להתנהל כסדרו". (עע"ם 2141/09 הוועדה המחוזית המשותפת לתכנון ולבנייה נ' "אחלה" - איכות חיים לתושבי השרון, מיום 31.12.09). 5.13. בענייננו, ברור שהעתירה היא מוקדמת, שכן לא רק שהעותרת טרם מיצתה את ההליכים בפני מוסדות התכנון, היא טרם מיצתה את הליך הערר בו היא נקטה בעצמה לביטולה של ההחלטה בהתאם לסעיף 77 ו-78 לחוק, ובהקשר זה אמר בית המשפט העליון את דברו: "ואכן, המדיניות השיפוטית, כפי שהיא פותחה בבית משפט זה, לעניין נושאים העשויים לבוא הן במתחם הפנימי של מערכת התנכון והבנייה והן במתחם בית המשפט המינהלי, ברורה כשמש: הן העילות והגישה המקצועית הראויה, הן הסדר המשפטי התקין, הן חלוקתם של תחומי העיסוק בין המערכות השונות, מצדיקים כי ככלל יש למצות הליכים במערכת התכנון והבנייה פנימה, בטרם ייפתחו שערי בתי המשפט, כך נקבע ומשכבר הימים". (עע"ם 3319/05 אגריה פונטה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה באר - שבע, פסקה ד' (7), מיום 01.08.05). 5.14. העיקרון הינו כי בית המשפט אינו מושיט סעד מקום בו יכולה העותרת למצוא פיתרונות וסעדים בהליכים אחרים הקבועים בחוק, והיא לא נוהגת בהתאם להם. מיצוי ההליכים הינו תנאי אותו מציב בית המשפט בעתירה מינהלית בטרם ידון בפניית העותר, ועל אחת כמה וכמה כאשר העותר עצמו נקט בדרך הקבועה בחוק למיצוי אותו הליך וטרם ניתנה הכרעה בהליך שננקט. הגשת הליכים מקבילים מתוך תקוה, כי אחת מהאינסטנציות המשפטיות תיענה לעתירה, הינה דרך פסולה שיש למונעה שכן היא עלולה להוליד החלטות הפוכות וסותרות, על כל הנזקים הנובעים מתוצאה שכזו. אין מקום לדון בעתירה, שכן זו עתירה מוקדמת, טענותיה של העותרת צריכות להתברר בשלב ההתנגדות לתכנית או לכל הפחות יש להמתין עד שתדון וועדת הערר בערר שהוגש על ידה. 5.15. לו תלך העותרת בדרך שנקבעה בחוק ותמצה את זכויותיה הרי ברור כי גם דרכה של העותרת לבית המשפט לא תיחסם, ובבוא היום כאשר ימוצו ההליכים הקבועים בחוק, והיא תסבור כי ברצונה לעשות כן, יינתן לה יומה ובית המשפט המינהלי יבחן תחת ביקורתו את החלטת וועדת הערר באותן העילות הקבועות בדין להגשת עתירה מינהלית כנגד החלטות של וועדת הערר. 5.16. לסיום, יש להאיר (ולא להעיר) כי לטעמי, שני פסקי הדין שאוזכרו על ידי העותרת בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף (לפיה בית המשפט ביטל תכנית לפני שלב ההתנגדויות), בית המשפט החליט להתערב בעצם ההחלטה להפקיד תכנית, כאשר היה מדובר על להפקדתה של תכנית בטרם קיום התנאים המקדמיים הקבועים בחוק, לצורך הפקדתה, כמו קבלת תסקיר השפעה על הסביבה, משמע בעצם ההחלטה על ההפקדה, נפל פגם חוקי שהצדיק את התערבותו של בית המשפט בקשר לביטול ההחלטה ולא בטענות כפי שטוענת העותרת, לגופה של התכנית. המשיבה, בתשובה לתגובה, טענה כי לטעמה אין ספק שהתכנית הינה תכנית בסמכות הוועדה המקומית (עת"מ ת"א 1934/05 קומסקו בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה ופס"ד ישראלי הנ"ל), אך בכל מקרה הסכים בא כוחה במהלך הדיון כי לא תיטען טענה מצדו בוועדת הערר, כי האחרונה אינה מוסמכת לדון בטענות בקשר לתקפות התכנית, גם כשטענה זו נוגעת לשאלת, סמכותה של הוועדה המקומית להכין תכנית איחוד וחלוקה בנסיבות של המקרה כאן. 5.17. בימים אלו (ביום 14.06.11), ניתן פסק דינו של כב' השופט עוזי פוגלמן, שחזר והדגיש שוב את ההלכה לפיה, יש ההכרח למצות ולקיים את הליכי ההתנגדות, בדרך שנקבעה בחוק וכי יש לנטרל הליכים שמטרתם לעקוף נתיב זה ובכלל זה פנייה לבית המשפט במקום לקיים הליך של התנגדות בפני הגורם המקצועי והמיומן המצוי בסבך תחום התכנון והבנייה. "שיווי משקל זה שבין הטיית אוזן לבין התקדמות תכנונית, בין זכות הקניין לבין הרצון בפיתוח, בין הפרט לבין הציבור (ראו ע"א 3901/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נד(4) 913, 939-938 (2002); ע"א 8797/99 אנדרמן נ' ועדת הערר המחוזית לפי חוק התכנון והבנייה-חיפה, פ"ד נו(2) 466, 479-478 (2001)), אינו מאפשר התייחסות מקלה לפרט המבקש להגיש התנגדות שלא בדרך שנקבעה בכללים או שאינו עומד בתנאים הכלולים בהם, לרבות בלוחות הזמנים. אין מדובר אך בדבקות שרירותית בכללים דיוניים. מתן פתח להתנהלות מעין זו תפר את האיזון העדין המגולם בהסדר, תגדיל את המשקל הניתן לאחד השיקולים על חשבון משנהו, תיצור אי ודאות לגבי סופיותם של הליכי תכנון מאושרים כחוק ותטרפד את הגשמת התכלית שביסוד מנגנון הגשת ההתנגדויות (עניין הצוות המלווה, בעמ'  792-789))... בהתעלמותם של העותרים מן ההליכים הקבועים במנגנון הגשת ההשגות, יש כדי לנטרל את ההליך ממרכיב חשוב בו - זה המורה כי בחינת ההשגות תיעשה על-ידי גורם מקצועי ומיומן הבקיא במאטריה הרלוונטית. בית משפט זה חזר ושנה כי סמכות התכנון - לרבות בחינתן של השגות -  נתונה בידיהם של גופי התכנון, המחזיקים בכלי הפעולה המיטביים ובראייה כוללת, ונהנים כפועל יוצא, משיקול דעת נרחב בשאלות שבסמכותם (ראו למשל עע"מ 3478/07 ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה/מחוז מרכז, פסקה 30 (, 29.6.2009)). בית משפט זה אינו "מוסד תכנון על", אין הוא בא בנעליהם של גופי התכנון המוסמכים והוא אינו מקבל את ההחלטות במקומם (ראו בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פ"ד מה(3) 678 681-680 (1991); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נח(6) 673, 679 (2004); עע"מ 2141/09 עניין אחל"ה, פסקה 12; עניין קלו, פסקה 11). אמנם, ככל החלטה של רשות מינהלית, גם החלטותיהן של רשויות התכנון נתונות לביקורת שיפוטית בעילות המקובלות שעליהן עמד בית משפט זה בפסיקתנו (ראו למשל בג"ץ 2920/04 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 446 (1996)). ואולם, מקומה של הביקורת השיפוטית על ההחלטות התכנוניות הינו בתום מיצוי ההליך התכנוני לפני רשויות התכנון. רק בשלב זה, ניתן לתקוף את התוצר המוגמר ולטעון, כפי שמבקשים העותרים לעשות בעתירתם זו, כי לא נלקחו בחשבון נתונים עובדתיים רלבנטיים. לא ניתן לעשות את קפיצת הדרך שאותה מבקשים העותרים לעשות: להימנע מהשגה בהליכים שהתנהלו על פי דין, ולבקש מבית משפט זה להתחיל את ההליך De Novo על יסוד הטענה כי לא נלקחו בחשבון נתונים תכנוניים רלבנטיים וכי התכנון פוגע פגיעה לא מידתית בזכויותיהם." (בג"צ 3459/10 עטיה עלתאימן נ' ממשלת ישראל, סעיף 11+ 13 ביום 14.6.11). 5.18. גם עתירה זו שלפני , הינה בגדר צעד מוקדם מדי העוקף את ההליך התכנוני, ומטעם זה אין להיזקק לה. אין לי ספק שועדת הערר הן במסגרת הערר הראשון ו/או במסגרת הערר השני, תבדוק טענותיה של העותרת ובכלל זה טענותיה טרוניותיה וחשדותיה של העותרת בקשר להליכים התכנוניים בהם נקטה הועדה. 6.סוף דבר העתירה נמחקת. על העותרת היה למצות את ההליכים הקבעוים בחוק, או לכל הפחות לסיים ולמצות את הליך הערר בפני וועדת הערר המחוזית, בו נקטה העותרת לקבלת סעד זהה לזה שבעתירה שלפניי. העותרת תשלם למשיבה הוצאות שכ"ט בסך כולל של 9,000 ₪. קרקעותאיחוד וחלוקה מחדש