קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול תכנית ע''י ועדה מחוזית מחמת אי עמידה בתנאים: מוסד תכנון התנתה מתן תוקף לתוכנית בתנאים וקצב מועד להשלמתם, שאם לא כן תתבטל התוכנית מיידית. הזמן חלף, התנאים לא מולאו, ובקשה להארכת מועד להשלמתם לא הוגשה. האם על מוסד התכנון להתכנס שוב לצורך דחייתה של התוכנית או שמא היא מבוטלת מאליה ? זו השאלה המרכזית בעתירה זו. רקע 1. תעשיות מזון תנובה - אגודה שיתופית חקלאית בישראל בע"מ (להלן: "העותרת") היא הבעלים של מקרקעין הידועים כגוש 3648 חלקות 269, 277(ח), 251(ח) ו - 278(ח) (להלן: "המקרקעין"). העותרת יזמה, בשיתוף עם הועדה המקומית לתכנון ולבניה רחובות היא המשיבה 2 (להלן: "הועדה המקומית"), את תוכנית מקומית רח/4/112 (להלן: "התוכנית"). בין מטרותיה של התוכנית גם שינוי יעוד המקרקעין מאזור חקלאי לאזור תעשיה ואחסנה, לצורך הרחבת מרכז תפעולי ומחלבה המצויים במתחם סמוך. 2. בשנת 2002 פורסם דבר הפקדתה של התוכנית, ובעקבות זאת הוגשו התנגדויות על ידי גורמים שונים. בישיבתה מיום 8.2.04 של ועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1, הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מרכז (להלן: "הועדה המחוזית") הוחלט על תיקון חלק מהוראות התוכנית ועל מתן תוקף ובתנאי "[ש] לתוכנית יהיה אישור היחידה האזורית לאיכות הסביבה לפתרונות המוצעים למניעת ריח ומניעת הזרמת השפכים התעשייתיים לתעלות ניקוז מי הגשמים" (להלן: "האישור הסביבתי") (ראו החלטה מיום 8.2.04, נספח 1 לעתירה). 3. בחלוף כשלוש שנים וחצי, בתאריך 17.7.07, התכנסה שוב ועדת המשנה של הועדה המחוזית לדון בתוכנית. בהחלטתה מאותה ישיבה צוין כי התנאים עליהם החליטה עוד בישיבתה הקודמת מיום 8.2.04, טרם מולאו. לאחר ששמעה הועדה המחוזית את עורך התוכנית ויוזמי התוכנית החליטה לאשרר את החלטתה הקודמת ליתן תוקף לתוכנית, ובתנאי שינתן אישור הועדה המקומית כי לא השתנה המצב מהבחינה התכנונית או הפיזית (היינו, כי לא הופקדו או אושרו תוכניות בתחומה של התוכנית ולא נבנו מבנים חדשים או תוספות בניה). כן הוסיפה הועדה המחוזית כי "על יזם התוכנית למלא את התנאים לאישור התוכנית תוך 120 יום ממועד פרסום ההחלטה. באם בתום 120 יום מפרסום החלטה זו לא ימולאו התנאים לאישור התוכנית, התוכנית תבוטל מידית" (להלן: "ההחלטה מיום 17.7.07"). (ראו החלטה מיום 17.7.07, נספח 2 לעתירה) [הדגשות והגדלות אינן במקור]. עד ליום 17.11.07 (או בסמוך לכך) קצבה אפוא הועדה המחוזית לעותרת למלא אחר התנאים לאישורה של התוכנית. 4. לדבריה של העותרת, בשל מחלוקת מקצועית בינה לבין איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה (להלן: "אגוד הערים") הנוגעת לטיפול בשפכי המחלבה, המצאת האישור הסביבתי ארכה מעבר ל - 120 ימים אותם קבעה הועדה המחוזית. אף כי לטענתה הגיעה להסכמות עם אגוד הערים עוד בתאריך 7.1.108, הרי שמסמך רשמי על הסרת התנגדותו של אגוד הערים לאישור תוכנית ניתן בתאריך 20.5.08. משמע, האישור הסביבתי ניתן בחלוף 10 חודשים מיום החלטת הועדה המחוזית, ולמעשה באיחור של 6 חודשים מהמועד האחרון להמצאתו (ראו אישור אגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה, נספח 29 לכתב התשובה של הועדה המקומית). 5. בתאריך 3.9.08, הועברו מסמכי התוכנית, על האישורים הנחוצים, לוועדה המחוזית. 6. בתאריך 11.11.08 הודיעה לשכת התכנון המחוזית (להלן: "לשכת התכנון") לוועדה המקומית (ובסמוך לאחר מכן גם לעותרת) כי בהתאם להחלטת הועדה המחוזית מיום 17.7.07 הנזכרת לעיל, "נסגרה התוכנית" ולא ניתן לקדם את אותם מסמכים שהוגשו לבדיקה (ראו מכתב מיום 11.11.08 מהמתכננת האזורית בלשכת התכנון המחוזית, נספח 6 לעתירה; ראו גם חילופי מכתבים בין העותרת ללשכת התכנון המחוזית, מחודש נובמבר 2008, נספחים 7-8 לעתירה). 7. בחלוף ארבעה חודשים נוספים, ובתאריך 4.3.09 פנתה העותרת לוועדה המחוזית בבקשה להארכת מועד להשלמת התנאים למתן תוקף לתוכנית ולקיום דיון בפניה (ראו מכתב ב"כ העותרת מיום 4.3.09, נספח 7 לעתירה). 8. במענה לבקשתה של העותרת להארכת מועד, השיב מתכנן המחוז בלשכת התכנון, כי מאחר שחלף המועד שנקצב בהחלטה מיום 17.7.07 למילוי התנאים, נדחתה התוכנית ובתאריך 5.3.09 פורסמה ברשומות הודעה על ביטולה (י"פ 5925 מיום 5.3.09, נספח 36 לתגובת הועדה המקומית). עוד ציין מתכנן המחוז כי במידה שתוגש לוועדה המקומית תוכנית חדשה וזו תועבר לוועדה המחוזית, היא תידון בפרק זמן שלא יאוחר משלושה חודשים (ראו מכתב מתכנן המחוז מיום 16.6.09, נספח 8 לעתירה). מכאן עתירה זו. 9. העותרת מלינה על כך כי העבודה רבת השנים שהושקעה בהוצאתה לפועל של התוכנית ירדה לטמיון, על אף המאמצים הגדולים שעשתה על מנת לעמוד בדרישות ובתנאים שהוצבו לפניה. והכל, לדידה, בשל עיכוב זניח. אמנם, הועדה המחוזית קצבה לה 120 ימים למילוי התנאים לאישור התוכנית שאם לא כן "התוכנית תבוטל מיידית", אך העותרת סבורה כי אין מדובר בביטול אוטומאטי של התוכנית, כי אם בפרק זמן אותו ניתן להאריך מעת לעת. דחיית התוכנית כפופה, לטענתה, לקיום הליך תקין וחוקי לביטולה של תוכנית קרי, רק לאחר שמיעתה, שמיעת הועדה המקומית וכל מי שעלול להיפגע מהביטול. זכות טיעון זו הינה נגזרת של כללי הצדק הטבעי, קל וחומר מקום בו הדין עצמו - סעיף 133 חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") מחייב כאמור. לא זו אף זו, העותרת משיגה על כך כי לשכת התכנון ראתה עצמה מוסמכת לבטל את התוכנית באופן אוטומאטי, מקום בו היה על הועדה המחוזית להתכנס ולאחר שמיעת נימוקיה ליתן החלטה ברורה ועדכנית לעניין התוכנית. העותרת מדגישה כי התוכנית כבר אושרה למתן תוקף, ומכאן שאינטרס ההסתמכות שלה, כיזם התוכנית, ראוי להגנה מוגברת. האופן שבו בוטלה התוכנית, על ידי לשכת התכנון וללא מתן זכות טיעון, חורג אפוא מסמכות ומנוגד לדין. העותרת מוסיפה ומלינה גם על כך כי בקשתה להארכת מועד להשלמת התנאים נדחתה על הסף על ידי מתכנן המחוז, שאינו הגורם המוסמך ליתן החלטה מעין זו, אלא יו"ר הועדה המחוזית או יו"ר ועדת המשנה להתנגדויות. הם שקצבו את המועד במקור ובסמכותם להאריך את המועד גם לאחר שחלף. ומפנה היא לעע"ם 2647/05 פז חברת נפט בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז ( 20.3.07) (להלן: "פרשת פז"). מטעמים אלו, מתבקש בית המשפט להורות לוועדה המחוזית לבטל את פרסום דבר דחייתה של התוכנית, להורות על מתן ארכה להשלמת התנאים ולחילופין להורות על קיום דיון בפני הועדה המחוזית בבקשה להארכת מועד להשלמת התנאים לאישורה של התוכנית. 10. הועדה המקומית, המשיבה לעתירה, תומכת בנימוקיה של העותרת; משל עצמה היא מפרטת בתגובתה את הליכי התכנון המורכבים של התוכנית אשר החלו בשלהי שנות ה- 90 של המאה הקודמת ושבהם הושקעו מאמצים ומשאבים רבים. היא ראתה ורואה חשיבות רבה בקידומה של התוכנית ובפוטנציאל תרומתה העצום לפיתוח העיר וליצירת מקומות תעסוקה לתושביה. עוד מוסיפה הועדה המקומית כי טעם דיוני-טכני בדמות חריגה מהמועדים בטל בששים נוכח החשיבות הציבורית שבבסיס התוכנית. האינטרס הציבורי ספג פגיעה קשה עם ביטולה של התוכנית, וראוי היה שהפרוצדורה תיסוג מפני המהות. משום כך, ההחלטה לבטל את התוכנית, שבבסיסה טעם דיוני, מבלי שינתן נימוק לגופו של עניין, איננה סבירה ואיננה מדתית. 11. מנגד, מדגישה הועדה המחוזית כי עוד בשנת 2004 הוחלט ליתן תוקף לתוכנית בכפוף לתנאים. משנקפו השנים, כשלוש וחצי, והתנאים שהוצבו לא מולאו על ידי העותרת, הובאה התוכנית לפני הועדה המחוזית פעם נוספת ובתאריך 17.7.07. היא שמעה את היזמים והחליטה לקצוב להם 120 ימים נוספים להמצאת הדרוש. הועדה המחוזית ציינה במפורש בהחלטתה כי במידה שאלה לא יומצאו, תבוטל התוכנית מיידית. וכך, מששוב לא מולאו התנאים במועד שנקצב, ומשלא הוגשה בקשה לקבלת ארכה להשלמתם, בוטלה התוכנית באופן מיידי בדיוק כפי ההחלטה מיום 17.7.07, ללא שינויים. בנסיבות בהן לא שינתה הועדה המחוזית מאום מההחלטה לא היתה כל חובה להעניק לעותרת זכות טיעון, וההודעה שניתנה לה על ביטולה של התוכנית היתה דקלרטיבית בלבד. אשר לבקשה להארכת מועד; מאחר שהיא הגיעה רק לאחר שהתוכנית בוטלה, ממילא לא היה מקום לדון בה ואף לא היתה סיבה תכנונית לעשות כן. ככלל, מדגישה הועדה המחוזית כי מדיניות של השארת תוכניות פתוחות מבלי שאלו תקודמנה מטילה עליה נטל כבד מבחינת המשאב האנושי המוקצה לטיפול בתוכנית, ובא על חשבון טיפולה בתוכניות אחרות. עוד היא מציינת את הכלל כי בית המשפט המנהלי אינו יושב כטריבונל עליון לתכנון, וכל עוד פועלים גופי התכנון במרחב שיקול הדעת המסור להם ולא נפל פגם מינהלי בשיקול דעתם או בסבירות החלטותיהם, לא יתערב בהן בית המשפט. היא אף מדגישה כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, בחודש ספטמבר 2009, כשנה ותשעה חודשים לאחר שפקע המועד להשלמת האישורים, ולמעלה מתשעה חודשים לאחר שהעותרת ידעה על ביטולה של התוכנית. עוד נטען כי לעתירה לא צורפו כל המשיבים הדרושים, בפרט כל אלו שהתנגדו לתוכנית ושקבלת העתירה ו"החייאת" התוכנית, אין ספק שתפגע בהם. מכל הטעמים האמורים עותרת הועדה המחוזית לדחייתה של העתירה. דיון 12. לעותרת שני ראשי טיעון עיקריים; האחד, באשר לאופן ביטולה של התוכנית -על ידי לשכת התכנון המחוזית ומבלי שניתנה לה זכות הטיעון. השני, מתייחס לאופן בו נדחתה על הסף על ידי מתכנן המחוז בקשתה להארכת מועד להשלמת התנאים. ראשון-ראשון, ואחרון - אחרון. אופן ביטולה של התוכנית 13. לטענת העותרת, שומה היה על הועדה המחוזית להתכנס פעם נוספת ולאפשר לה להשמיע טיעוניה בטרם תבוטל התוכנית. אכן, כנגזרת מחובת ההגינות הכללית של רשות ציבורית ומתפיסתה כנאמן של הציבור, שומה עליה לאפשר למי שעלול להיפגע מההחלטה המנהלית להשמיע טיעוניו והשגותיו (בג"ץ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' שר הפנים ([פורסם נבו] 9.5.06 בפסקה 17 להלן: "פרשת ריג'נסי"). הרשות נדרשת ליתן החלטה המעוגנת בתשתית נתונים ראויה כך "שידע האזרח וירגיש, כי אם נצטווה להביא קורבן משלו הרי שנעשה הדבר לא מתוך "עמדה של כוח" אלא לאחר שיקול זהיר של "זה כנגד זה" אשר בענייני הכלל והפרט" (בג"צ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493, 1511 (1958)). עם זאת, בבחירת האופן בו ישמיע הפרט טיעוניו, ניתן לרשות מתחם של סבירות כך שהשמיעה עשויה ללבוש גוונים וצורות, בין שתעשה בכתב, בעל פה, בצוותא חדא או לחוד, ויכול שתעשה בשלבים (בג"צ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793, 796 (1984)). בכל מקרה, הבחינה האם ניתנה לפרט הזדמנות הוגנת להשמיע טיעוניו תלויה "במשקפי המקרה המסוים" (פרשת ריג'נסי, שם). 14. זכות הטיעון שהינה חלק מכללי הצדק הטבעי, שזורה באופן מפורש גם בסעיפיו השונים של חוק התכנון והבניה. כך לדוגמא הוא בפרסום הפקדתן של תוכניות (סעיף 89), בהגשת ובשמיעת התנגדויות לתוכנית (סעיף 100 ואילך), ובשמיעת התנגדויות לבקשה לשימוש חורג או הקלה (סעיף 149). לענייננו, קובע סעיף 133 לחוק התכנון והבניה: - "133. סמכות מוסד תכנון מוסד תכנון שבסמכותו לאשר תכנית, מוסמך, באותה הדרך, לשנותה, לבטלה או להתלותה ובלבד שלמגיש התכנית תינתן, ככל האפשר, הזדמנות להשמיע דעתו" [הדגשה איננה במקור]. התיבה "ככל האפשר" עולה בקנה אחד עם התפיסה המתוארת לפיה יש לבחון האם ניתנה לפרט הזדמנות הוגנת להשמיע דברו בהתאם לנסיבות המקרה. 15. בעתירה שלפני, השתלשלות העניינים איננה מצביעה על פגיעה זכות הטיעון של העותרת. אינני סבורה כי בחינת זכויותיה מצטמצמת לנקודת זמן אחת בלבד, היא נקודת הזמן שבה בוטלה התוכנית. גישה מעין זו, מתעלמת מכל הליכי התכנון הממושכים שהתנהלו בעניין התוכנית בהם נשמע-גם-נשמע קולה של העותרת וזכויותיה קיבלו מימוש מלא. כך, עובר לדיון שערכה הועדה המחוזית בשנת 2004 בהתנגדויות שהוגשו לתוכנית, ניתנה לעותרת זכות להשיב להן והיא מימשה האמור כאשר היא תומכת טיעוניה בחוות דעת של יועציה מקצועיים (ראו פרוטוקול מיום 8.2.04, נספח 1 לעתירה). גם בחלוף כשלוש שנים וחצי, משהתכנסה בשנית הועדה המחוזית לדון בתוכנית, לאחר שלא הומצא אישור סביבתי, שמעה הועדה את עורך התוכנית ויוזמה (ראו החלטת הועדה המחוזית מיום 17.7.07 נספח 2 לעתירה). דרישתה של הועדה המחוזית להמצאת אישור סביבתי - שלא היתה זרה לעותרת - בתוך 120 ימים נוספים לא היתה בלתי סבירה, ומאחר שהתוכנית לא קודמה מזה שלוש שנים וחצי, גם ההחלטה כי היא תבוטל מיידית אם לא יומצאו האישורים, איננה בלתי סבירה. 16. ניתן היה לצפות מהעותרת, שבמשך תקופה ארוכה פעלה לקבלת האישורים הדרושים ולתיקון השינויים אותם דרשה הועדה המחוזית בהחלטתה משנת 2004, כי אם סברה שסד הזמנים שהוצב לפניה קצר מידי, תפעל היא להארכתו בתוך התקופה או לכל היותר בסמוך לסיומה. זאת לא עשתה, אלא בחודש מרץ 2009, שנה וארבעה חודשים לאחר שפקע המועד, כשבמקביל פורסם דבר ביטולה של התוכנית ברשומות. אינני מקבלת את גישתה של הועדה המקומית כי היה על הועדה המחוזית "לתזכר" את העותרת או את הועדה המקומית כי עליהן להשלים את המבוקש. יוזמי התוכנית הם האחראים לה, ואין הם יכולים לפרוק מעליהם עולה של אחריות ולגלגלה לפתחו של אחר. עוד אציין כי גם לאחר שנודע לעותרת באופן פוזיטיבי בחודש נובמבר 2008 על ביטולה של התוכנית, השתהתה ארבעה חודשים נוספים עד מרץ 2009 כשהגישה בקשה להארכת מועד. ואת עתירתה כאן הגישה רק בספטמבר 2009 חודשים רבים נוספים לאחר מכן. אפנה לעניין זה לתקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 הקובעת סד של 45 ימים לכל היותר להגשת עתירה מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. גם מקומה של הועדה המקומית לא נפקד וההשתהות אופיינת אף להתנהלותה כאשר קיבלה פניה מהעותרת עוד בחודש פברואר 2008 לפיה כבר הוסכם על מתווה עם אגוד הערים, ובחודש מאי 2008 האישור גם התקבל בפועל. רק בספטמבר 2008 העבירה הועדה המקומית את מסמכי התוכנית לוועדה המחוזית, כאשר אין ספק כי גם היא היתה מודעת לפרק הזמן בן 120 שהוקצב, ותם זה מכבר. מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי זכות הטיעון של העותרת לא נפגעה עובר לביטולה של התוכנית. 17. אלא שלדידה של העותרת אין די באותה החלטה מיום 17.7.07 שבה קצבה הועדה המחוזית מועד להשלמת התנאים שאם לא כן תבוטל התוכנית מיידית, כדי להסמיך את לשכת התכנון (להבדיל מהוועדה המחוזית) לבטלה. גם טענה זו דינה להדחות, ואינני סבורה כי לשכת התכנון נטלה לעצמה סמכויות לא-לה. לא מצאתי טעם מדוע הועדה המחוזית היתה צריכה להתכנס פעם נוספת לדון בתוכנית שיוזמיה לא טרחו לעקוב ולמלא אחר הדרישות בהליך אישורה. שהרי, החלטתה של הועדה המחוזית היתה לאשר את התוכנית בתנאים, ובהחלטתה הנוספת מיום 17.7.07 קבעה "ברחל בתך הקטנה" כי אם לא יומצא האישור הסביבתי, תבוטל התוכנית. אין לפני חריגה מסמכות של לשכת התכנון המחוזית או מי מעובדיה, משום שהועדה המחוזית - שאין מחלוקת כי היא הגורם המוסמך ליתן החלטה על ביטול תוכנית - היא זו אשר החליטה על ביטולה, ואין לראות את החלטתה מיום 17.7.07 אלא כדחיית מימוש הביטול למשך 120 ימים על מנת לאפשר לעותרת לקדמה, ככל שתוכל לעשות כן. הכלל הוא כי בית המשפט אינו יושב כרשות-על לתכנון, ואינו שם את שיקול דעתו במקום רשויות התכנון ואינו מתערב בהחלטותיהן אלא מקום בו נפל בהן פגם משפטי (בג"צ 10013/03 ראש עיריית סכנין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ( 21.7.04)). מה שאין כך בענייננו, והטענה שעניינה הסמכות לבטל את התוכנית, נדחית. בקשה להארכת מועד 18. מהפן העובדתי, האישור הסביבתי היה צריך להיות מועבר לוועדה המחוזית עד לחודש נובמבר 2007. את הבקשה להארכת המועד להמצאתו הגישה העותרת רק בחודש מרץ 2009, שנה וארבעה חודשים לאחר מכן, כאשר בד בבד פורסם דבר דחייתה של התוכנית ברשומות (הפרסום היה באיחור - ראו סעיף 117 לחוק התכנון והבניה המחיל בשינויים המחויבים את סעיף 89(א) לחוק הדן בפרסום הפקדתה של תוכנית בתוך 15 ימים מיום ההחלטה על ההפקדה או מילוי תנאיה, לפי המאוחר). הבקשה נדחתה על הסף במכתבו של מתכנן המחוז אשר הטעים כאמור, כי התוכנית נדחתה כפי שפורסם גם ברשומות. העותרת משיגה על סמכותו של מתכנן המחוז לדחות את הבקשה. 19. לו היתה הבקשה להארכת מועד מוגשת בתוך פרק הזמן של 120 הימים שנקצבו על ידי הועדה המחוזית או אפילו בסמוך לאחריו, הייתי מטה אוזן לטענה מעין זו, מאחר שההחלטה ניתנה על ידי הועדה המחוזית (או ועדת המשנה) וראוי כי זו תתייחס בעצמה לבקשה לשינוי החלטתה היא, בבחינת "הפה שקבע הוא הפה שיתיר". אולם, הבקשה הוגשה פרק זמן ארוך לאחר שהתוכנית בוטלה על פי החלטת הועדה המחוזית. על כן, היה זה חסר טעם להעביר בקשה מעין זו ליו"ר הועדה המחוזית למתן החלטה. אוסיף כי גם אם אראה בהחלטה לסלק על הסף את הבקשה כהחלטה שניתנה בחוסר סמכות על ידי מתכנן המחוז, חומרת הפגם איננה מצדיקה בטלות החלטתו מיסודה. ועוד; גם לגופה של הבקשה, אינני סבורה כי היתה הצדקה לקבלה. היא הוגשה שנה וארבעה חודשים לאחר שהמועד להגשת האישור הסביבתי פקע, בעוד לעותרת ניתנו כשלוש שנים ותשעה חודשים להמציאו (מתאריך 8.2.04 ועד 17.11.07). ניתן ללמוד לענייננו מסעיף 86(ה) לחוק התכנון והבניה ולפרשנותו בפרשת פז. הסעיף מקנה ליו"ר מוסד תכנון סמכות להאריך מועד למילוי תנאים שנקבעו להפקדתה של תוכנית, ובהתאם להלכה שבפרשת פז ניתן להאריך את המועד גם לאחר שזה חלף עבר לו (פרשת פז, בפסקה 11). עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין ונוכח בפרק הזמן הארוך בו היתה התוכנית מופקדת בתנאים (פי חמש מהקבוע בחוק), החלטתו של יו"ר מוסד התכנון להאריך את המועד לוקה בחוסר סבירות ופוגעת ביעילות ההליך התכנוני ובשלטון החוק (שם, בפסקה 12). הדברים יפים גם לכאן; תוכניות אינן יכולות להעלות אבק במוסד התכנון האמון על אישורן, בעוד יוזמיהן אינם שוקדים באופן סביר על קידומן. הליך תכנוני ארוך, מסורבל ולא בהיר גורם לחוסר יעילות ולפגיעה בשלטון החוק ובסטנדרטים תכנוניים (שם, שם וראו גם בג"צ 1636/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה ברמת אביב נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב, פ"ד מז(5) 573, 583 (1993)). ולא זו בלבד, אלא שהעותרת השתהתה שהות בלתי מוסברת גם בהגשת הבקשה עצמה. על כן, ובנסיבות העניין שפורטו, לא ניתן להשיב את שנעשה ולבטל את דחייתה של התוכנית. יש להדגיש כי לתוכנית הוגשו התנגדויות, ולמעשה משבוטלה היא בחודש נובמבר 2007, החייאתה בספטמבר 2009 (המועד בו הוגשה העתירה, ובשיהוי ניכר) - איננה סבירה. בפרט, משלא צורפו לעתירה אותם גורמים שהתנגדו לתוכנית, ויתכן שנוספו מאז אחרים. סוף דבר 20. עבודה תכנונית רבה הושקעה בתוכנית על ידי העותרת. הועדה המקומית תמכה בתוכנית והמאמצים לאישורה נפרסו על פני תקופה ארוכה. אם, כפי שמציינת הועדה המקומית, ברכה רבה היתה מביאה התוכנית לעיר, בהגדלת מקומות תעסוקה ובמשיכת תושבים אליה, הרי שאכן יש להצר על כך כי התוכנית באה אל קיצה. אך אין מנוס, אלא להפקיד תוכנית זו בשנית, כשמוסדות התכנון יירתמו לדיון בה, בהתאמה עם הדין. 21. דין העתירה להדחות. העותרת תשא בהוצאות הועדה המקומית והוועדה המחוזית וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪ לכל אחת. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. תוכנית בניהבניה