1. התובע הגיש תביעתו זו בגין פגיעה שנפגע, לטענתו, בתאונת דרכים שארעה ביום 8.9.02, עת יצא מרכבו ונפל, ונגרם לו שבר בשורש כף יד ימין. הצדדים הגיעו להסכמה להעמיד את סכום הנזק על סך 48,600 ₪, בצרוף שכ"ט עו"ד כמקובל, והדיון נותר בשאלת האחריות בלבד. 2. התאונה התרחשה בראש השנה, לאחר שהתובע, אשתו ותינוקם שבו מביקור בן 3 ימים בבית הורי התובע בטבעון. על נסיבות התאונה העיד התובע בתצהירו: "כאשר הגענו הביתה חניתי את הרכב שבבעלותי.. ואשתי יצאה ראשונה ונגשה ולקחה בזרועותיה את התינוק שנרדם ונכנסה ישר הביתה.. אני פתחתי את דלת הנהג שהייתה סמוכה למדרכה של הבית, יצאתי החוצה כאשר רגל שמאל בין הרכב למדרכה ואיבדתי את שיווי המשקל ובלמתי על המדרכה את הנפילה עם יד ימין". 3. לאחר הנפילה, העיד התובע בתצהירו כי נכנס לביתו. היד התנפחה והוא סבל מכאבים חזקים, ועל כן פנו התובע ואשתו לבדיקה במוקד חירום. על טופס הבדיקה במוקד החירום (נספח ד' לתצהיר התובע) נרשם בסיבת הפניה: "נחבל ביד ימין". אין אזכור למעורבות רכב או לכך שהחבלה ביד ארע תוך כדי ירידה מרכב. 4. בחקירתו הנגדית נדרש התובע לתאר את נסיבות התרחשות התאונה לפרטי פרטים. התובע שב והסביר, כי חנה את רכבו צמוד למדרכה, במרחק של 10-20 ס"מ משפת המדרכה, כאשר המדרכה היתה לשמאלו (עמ' 7 שו' 8-9). הוא המתין ברכב כשמנועו דולק בעת שאשתו הוציאה את התינוק מרכבם. לאחר מכן התעכב עוד זמן מה ברכב כדי לקרוא את ההודעות שנשלחו למכשיר הטלפון הסלולרי שלו. לאחר שקרא את ההודעות, שם את הפלאפון בכיסו, כיבה את המנוע, הכניס גם את המפתחות של הרכב לכיסו ופתח את הדלת לכיוון המדרכה (עמ' 7 שו' 25-27). ואז, מוסיף התובע ומתאר (עמ' 7 שורה 27-28): "תוך כדי הירידה מהאוטו - פתחתי את הדלת, רגל שמאל יצאה החוצה ודרכה לצערי במרווח שבין האוטו למדרכה... הכנסתי את רגל שמאל בין המדרכה לאוטו ופשוט עפתי" (הדגשה שלי - א.ז). משנתבקש התובע איך אפשר "לעוף" כלשונו במצב דברים זה, כאשר רגל אחת מחוץ לרכב ורגל אחת בפנים, הסביר: "אני מתרומם.. האירוע הזה קרה תוך כדי התרוממות מהמושב. יצאתי מהאוטו הצידה... רגל ימין שלי עדיין הייתה בתוך האוטו" (עמ' 8 שו' 11). 5. מנגנון הנפילה עדיין לא היה ברור די צורכו, והוסבר לתובע, שהינו מהנדס במקצועו, ועשה רושם של בחור נבון ואינטליגנטי ללא כל בעיות הבעה או ביטוי, כי עליו להסביר לפרטי פרטים כיצד קרתה התאונה, שכן יש קושי להבין את נסיבות המקרה, לאור העובדה שהוא פנה לצאת עם רגל שמאל הצידה, כך שמנגנון הנפילה היה צריך להיות לכיוון צידו השמאלי של גופו, ובכל זאת נחבל ביד ימין דווקא, ורגלו השמאלית שהייתה תפוסה לטענתו בין המדרכה לרכבו כלל לא נפגעה. בתשובה לבקשת ההבהרה, אמר התובע: "איך זה קרה - כמו כל פעולה שבן אדם עושה כשהוא יוצא מהאוטו, כמה פעמים ביום. לא היה שום דבר שהוא לא שיגרתי, גם היום אני עושה את הפעולה הזאת באופן שגרתי. אז נתפסה לי הרגל בין הרכב למדרכה, שמה נכנסה הרגל. זה משהו שעוצר תהליך של הליכה וגורם לך ליפול" (עמ' 8 שו' 17-19). 6. ובהמשך, לשאלות בית המשפט, חזר התובע והעיד כי למעשה אין לו הסבר כיצד קרתה התאונה: "זה קרה, אין לי הסבר לזה. אני עושה כל יום את הפעולה הזאת. הרגל שלי לא קרה לה כלום, אין לי הסבר מדעי לזה, זה מה שקרה. אם זה מסביר משהו - אני מאד מאד מאד עובד עם יד ימין שלי, אולי זה אומר משהו. אני לא יודע גם עכשיו להגיד איפה הייתה יד ימין שלי כשאני יוצא מהרכב, זה היה שגרתי לחלוטין" (עמ' 10 שור' 10-14). 7. להשלמת התמונה נציין, כי התובע התבקש לציין מתי נודע לו כי נסיבות האירוע לטענתו, מהוות "תאונת דרכים", והסביר, כי משגילה כי נותר לו נזק ביד המגביל אותו בפעולות מסוימות, פנה להתייעץ עם חברה, שהינה עורכת דין במקצועה והיא זו שהסבירה לו כי אפשר לראות בתאונה משום "תאונת דרכים". משנתבקש לציין את פרק הזמן שעבר מאז התאונה ועד להתייעצות, לאחר שנוכח כי נותר לו נזק, הסביר כי מדובר בתקופה שלאחר הורדת הגבס (עמ' 11 שור' 3-13). 8. עד כאן עדותו של התובע. יש לציין כי מטעם התובע הוגש לתיק בית המשפט גם תצהירה של אשתו, אלא שתצהיר זה נמשך מתוך התיק מאחר ורעייתו לא יכלה להגיע לבית המשפט למתן עדות, לטענת התובע, בשל מחלתו של תינוקם. אישור רפואי לכך לא הומצא, ואף לא התבקשה דחיית הדיון מבעוד מועד בשל כך, ואף לא במהלך הישיבה. 9. ב"כ התובע מבקשת מבית המשפט לקבוע כי עסקינן בתאונת דרכים. לטעמה, תיאור התובע את נסיבות התאונה, אשר מתאים להגדרת "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא נסתר, שכן הנתבעת נמנעה מלהביא כל עדים, ואף חזרה בה מהעדתו של חוקר שעל קיומו הצהירה. לטענתה, לא הובאה כל גרסה אחרת להתרחשות הנזק, גם במסמכים הרפואיים שהוגשו. מנגנון התאונה כפי שהוסבר על ידי התובע נשמע סביר באוזני באת כוחו, ואף סביר כי התובע אינו זוכר לפרטי פרטים את נסיבות האירוע, שכן מדובר בפעולה שגרתית, ולפיכך לא הקדיש לה מחשבת תחילה, שכן לא ידע כי הוא עומד ליפול. 10. מאידך, ב"כ הנתבעת סבורה כי התובע לא הוכיח את תביעתו. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שלא נמצא לה כל תימוכין חיצוניים במסמכים הרפואיים. הסברו של התובע על נסיבות התאונה אינו הגיוני לטעמה, והתובע לא נתן הסברים מספקים מדוע נפל וכיצד לא נפגע כלל בצדו השמאלי. ב"כ הנתבעת גם תמהה על כך, שבמסמך ממוקד החירום לא נרשם כי מדובר בנפילה מרכב, שעה שאשתו של התובע פיזיוטרפיסטית, אשר בוודאי מטפלת בנפגעי תאונות דרכים וערה לחשיבות ציון עובדה זו בפני הצוות הרפואי. 11. בתשובתה לסיכומי ב"כ הנתבעת, מעלה ב"כ התובע על נס את העובדה שלא צוין במסמכים הרפואיים כי מדובר בתאונת דרכים. דווקא שתיקת התובע ואשתו מחזקת את מהימנות הגרסה. באשר לאי הבאת עדות רלבנטית, ב"כ התובע סבורה כי אין לזקוף לחובת התובע את חזרתו בו מן הכוונה להעיד את אשתו, שכן היא לא ראתה את התאונה, ועל כן עדותה לא הייתה חיונית. מאידך, מבקשת היא לזקוף לחובת הנתבעת את אי העדת החוקר. 12. דיון עדות אחת ויחידה נשמעה בתביעה זו, והיא עדותו של התובע. לא הובאה על ידי הנתבעים כל גרסה סותרת לגרסתו של התובע, כפי שהובאה בעדותו. יחד עם זאת, לעדותו של התובע גם לא נלווה כל סיוע, שכן אין לראות ברישום במסמכים הרפואיים השונים שהוצגו על ידי התובע והנוגעים לטיפולים הרפואיים שקבל לאחר הפגיעה, משום חיזוק לגירסתו. במסמכים נרשם כי התובע "נחבל ביד ימין". לא מצוין כי החבלה ארעה כתוצאה מנפילה, או כי החבלה נגרמה בעת ירידה מרכב או כל מעורבות של רכב או כל אזכור, ולו אף חלקי ביותר, לגרסת התובע אודות נסיבות התרחשות התאונה. הרישום הינו "ניטראלי" לחלוטין, ואינו תומך בגרסתו. 13. לעניין זה, קובעות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971, כי באם בית המשפט פוסק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאינה הודאת בעל דין, ואשר אין לה סיוע, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. "על בית המשפט רק ליתן דעתו גם ליחידותה של עדות זו וגם לחוסר הסיוע, ונתינת דעת זו צריכה להשתקף מפורשות בהחלטתו. אולם לשם כך אין די בנוסחה הסתמית וחסרת המשמעות שהשופט כביכול "מזהיר את עצמו".. דרוש נימוק אמיתי, שיש להעלות על הכתב כמצוות החוק; למשל, טעם שבהערכת העדות, הנעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר" (ראה: א. הרנון, "דיני ראיות", ירושלים, דפוס אקדמי 1970 - 1970, שער שני עמ' 5-7). נימוק נוסף המצדיק הסתפקות בעדות יחידה ומהימנה של בעל דין יכול להיות אי האמון שרוחש השופט להכחשותיו של הצד שכנגד (שם, עמ' 7 וכן ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני פ"ד כ"ז(1) 741,746). כך אם קבלת העדות היחידה נבעה לא רק מנטייה להעדיף אותה על פני העדות הנוגדת אלא מאמון מלא בנכונותה, די בכך כדי לצאת ידי חובת סעיף 54 לפקודת הראיות (שם, עמ' 7 וכן ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא פ"ד כ"ז (1) 679,681, ע"א 259/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי,פ"ד מו(1) 733). חובת ההנמקה לפי סעיף 54 חלה על בית המשפט גם אם העדות היחידה לא נסתרה על ידי עדות נגדית, אך בהעדר עדות נגדית ניתן יהיה להסתפק בהנמקה פחות חזקה. 14. שקלתי בכובד ראש את עדותו של התובע ואת טיעוני הצדדים, והגעתי למסקנה כי לא ניתן לבסס על עדותו היחידה של התובע את פסק הדין, ועל כן למעשה לא הרים התובע את נטל השכנוע שהיה מוטל עליו להוכיח את תביעתו. 15. הנני מתקשה ליתן אמון מלא ובלתי מסויג בגרסת התובע. חרף שאלות חוזרות ונשנות, לא סיפק התובע הסבר מפורט לנסיבות התרחשות התאונה. אכן מדובר לכאורה בפעולה שגרתית ביותר, של יציאה מרכב לאחר נסיעה, פעולה המבוצעת לעיתים תכופות מבלי תשומת לב מיוחדת, ושאינה גורמת כל נזק. יחד עם זאת, דווקא בשל התוצאה הטראומטית שלה, מצופה מן התובע כי יוכל לשחזר ביתר פירוט את נסיבות ביצועה של פעולה שגרתית זו במועד התאונה. 16. זאת ועוד. אין הגיון פנימי בתיאור שסיפק התובע. התובע הסביר כי הניח את רגל שמאל מחוץ לרכב, בין המדרכה לרכבו. המרווח היה בין 10-20 ס"מ, כך שכף רגלו של התובע שמידת נעלו 44, לא יכולה הייתה להיות מונחת בניצב לרכב אלא רק במקביל לרכב ולמדרכה, בתוך המרווח הצר. התובע החל בתנועה החוצה מן הרכב, ותוך כדי התרוממות לטענתו "עף" ונפל ובלם את הנפילה ביד ימין (עמ' 8 שו' 1-2). אין סיבה הגיונית לכך, שבמצב שתיאר התובע "יעוף". נקיטתו בלשון זו מעידה על קיום תאוצה כלשהי, שלא יכולה הייתה להתרחש בנסיבות שתוארו. גם אם נתייחס למילה "עפתי" כאל פליטת פה על דרך ההגזמה, כאשר כוונתו ל"נפלתי" (כהצעת ב"כ התובעת בסיכומיה), גם אז אין הדבר הגיוני בעיני שבמצב זה, כשהתנועה החוצה מן הרכב נעשית הצידה, לא נפל התובע על צידו השמאלי של גופו, לא בלם עם יד שמאל, ולא נחבל ואפילו לא נשרט ברגל שמאל, שהיתה תפוסה באותה עת בין הרכב למדרכה. התובע לא ידע להסביר היכן הונחו ידיו, וכיצד הגיעה ידו הימנית החוצה, כשרגלו הימנית עדיין היתה בתוך הרכב. 17. התובע הגיע תוך זמן קצר ביותר לבדיקה רפואית במוקד החירום. גרסתו שם נייטראלית לחלוטין, ואינה מצביעה על מעורבות של רכב, ואפילו לא על נפילה, שלא נאמר נפילה תוך כדי יציאה מרכב. למסירת מידע נכון על נסיבות התאונה יש חשיבות לא רק למטופל אלא גם למעניק הטיפול, קרי: מוקד החירום, אשר במקרה של תאונת דרכים שולח את חשבון הטיפול למבטח. וגם אם תמצי לומר, כי בערב האירוע, לא היה התובע ער לצורך לציין מעורבות של רכב בפגיעה, מדוע לא הוזכר הדבר בהמשך ביקוריו לצורך טיפול רפואי, ואפילו לא לאחר שכבר קבל ייעוץ משפטי? (ראה: נספחים ה' ו-ו' לתצהיר התובע ו אישור רפואי מיום 3.11.02 נספח ז' לתצהירו של התובע, וראה ייפוי הכח שחתם התובע לב"כ שצורף לכתב התביעה, מיום 29.10.02). 18. כאמור, גם לא התרשמתי כי יש ליתן אמון מלא ובלתי מסויג באמיתות גרסתו של התובע. אימון כזה יכול היה לכשעצמו להוות בסיס להנמקה להסתמכות על עדות יחידה (ראה: יעקב קדמי, על הראיות חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד - 2003, עמ' 1244). התובע היה זחוח בחקירתו, וחרף רהיטותו והרושם האינטליגנטי שעשה, לא הצליח להסביר בפרוטרוט את נסיבות התרחשות התאונה. חוסר יכולתו לתאר את המצב העובדתי ששרר במועד התרחשות התאונה מעמעם את מהימנות גרסתו. 19. אינני סבורה כי אי העדת החוקר מטעם הנתבעת יכולה להוות הנמקה מספקת לפי סעיף 54 לפקודת הראיות. עדותו של חוקר תלויה בדרך כלל בעדויות המובאות מטעם הצד שכנגד. משבחר התובע למשוך את תצהירה של אשתו, וויתרה ב"כ הנתבעת על עדות החוקר, וכנראה הא בהא תליה. כך שעדות זו חדלה להיות רלבנטית, ועל כן אין לזקוף את אי העדתו של החוקר לחובת הנתבעת, ואין בכך להוות בסיס מספיק להנמקה להסתמך על עדותו של התובע. 20. סוף דבר לא ניתן לבסס את פסק הדין על עדותו היחידה של התובע. התובע לא הצליח, איפוא, להרים את נטל השכנוע המוטל עליו להוכיח את גרסתו לתאונה שבעקבותיה נגרם לו הנזק המוסכם. אין מנוס מדחיית התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ₪. המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין. ניתן היום י"ז באלול, תשס"ה (21 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים. אגי זהבה, שופטת כף הידידייםשבר