קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניית סככה לבקר: ההליך, וההליכים שקדמו לו 1. בפני עתירה להורות על בטלותה של החלטה של ועדת הערר לתכנון ובנייה-מחוז מרכז (להלן: "ועדת הערר" או "המשיבה 1") בערר מס' 459/05 מיום 27/4/08, שעניינה הוצאת היתר למשיב 4 להקמת סככה לעגלים, בשטח של 1500 מ"ר, במושב בצרה (נספח ע/1 לעתירה, להלן: "ההחלטה" או "ההחלטה השניה"). 2. להחלטה, קדמה החלטה של ועדת הערר מיום 9.1.06 (להלן: "ההחלטה הראשונה"). בהחלטה הראשונה, קיבלה ועדת הערר ערר שהגיש המשיב 4 על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה-חוף השרון (להלן: "הועדה המקומית" או "המשיבה 3"), לפיה סירבה הועדה המקומית להוציא למשיב 4 היתר לבניית סככה לעגלים, בקובעה, כי אין מניעה להוציא את היתר הבנייה שביקש, גם ללא הכנתה של תכנית מפורטת. על ההחלטה הראשונה הגישו העותרים עתירה לבית המשפט, שנדונה בפני עמיתתי כב' השופטת שרה גדות (עת"מ 1244/06, נספח ע/10 לעתירה, להלן: "העתירה הראשונה"). כב' השופטת גדות, החליטה בפסק דינה בעתירה הראשונה, להחזיר לועדת הערר את הערר לדיון חוזר. על פי האמור בפסק הדין בעתירה הראשונה, התייחסה ועדת הערר בהחלטה הראשונה רק ליעודו החקלאי של השטח, אך נמנעה מלהתייחס לייעודו הנוסף כ"שטח לחלוקה מחדש (רפרצלציה)", לפי תכנית חש/2/10 החלה על השטח נשוא העתירה, ואשר פורסמה למתן תוקף ביום 9.7.70 (י.פ 1642). על כן, כפי שנקבע בפסק הדין בעתירה הראשונה, הושתתה ההחלטה הראשונה על "בסיס נתונים שגוי", והדיון הוחזר לועדת הערר לשם דיון בשאלת התאמת ההיתר המבוקש הן לייעוד של "איזור חקלאי" והן לייעוד של "שטח לחלוקה מחדש (רפרצלציה)". 3. בהחלטה השניה, התייחסה ועדת הערר לתכנית חש/2/10, ודנה בשאלה האם הייעוד של "שטח לחלוקה מחדש (רפרצלציה)" יש בו כדי לשנות את ההחלטה הראשונה, לפיה ניתן להוציא למשיב 4 היתר בנייה לסככת עגלים. ועדת הערר קבעה, כי הייעוד לאיחוד וחלוקה, אינו מעיד כשלעצמו על הצורך בתכנון מפורט נוסף, למעט הצורך בחלוקה למגרשים. שלב זה של חלוקת המגרשים הושלם לדעת הועדה בתכנית משמ/46, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 5.11.87 (י.פ. 3496). על כן, לא מצאה הועדה לשנות את החלטה הראשונה בדבר מתן ההיתר המבוקש למשיב 4. 4. הועדה דנה עוד בטענת העותרים, כי בהחלטה הראשונה, לא נתנה ועדת הערר את דעתה לזכות ההתנגדות הקבועה בחוק, והמחייבת לשם הגשמתה תכנון מפורט. בדונה בטענה זו, התייחסה ועדת הערר אל פרק ה' של תוכנית חש/2/10 ובו פורטה רשימת השימושים המותרים. מן הראוי להביא לצורך ענייננו את הדברים הרלוונטיים, בלשון התוכנית: "א. לגבי שימוש אשר לא הוזכר ברשימת השימושים, תחליט הועדה המקומית על פי גזירה שווה לתכניות המותרות לפי רשימת התכליות באיזור הנידון; ב. כל יעוד אשר אינו לפי תכנית בנין עיר מאושרת טעון אישור הועדה המחוזית; בתכנית מפורטת אפשר לקבוע את השימושים הבאים: (1) אזור חקלאי מיוחד וחלוקה מחדש א. חקלאות, גנים משתלות, חממות; ב. בתי מגורים לצרכי הנ"ל. ג. בניני משק; ד. בניני צבור ושרותים לפי צרכי האזור. (2) אזור חקלאי א. חקלאות, גנים, משתלות, חממות,מטעים; ב. בניני משק; ג. בתי מגורים לפי "תכנית ישוב או שכון" בלבד; ד. בתי עלמין לפי תכנית ב.ע. מפורטת בלבד...." "בנין משק חקלאי" מוגדר בפרק ב', כ"כל מבנה אשר ישמש למטרות חקלאיות, כגון: לול, רפת, דיר מחסן לתורת חקלאית, מתבן וכ"ו". 5. ועדת הערר סברה, כי לשון התוכנית ברורה. מן האמור הסיקה, כי "מקום בו נדרשת תוכנית מפורטת ציינה התוכנית מפורשות כך באותיות של קידוש לבנה. מקום בו זו אינה נדרשת-לא נכתב דבר". בפרק ו' בטבלת האיזורים ב"איזור חקלאי", נאמר, כי המרחקים בין המבנים יקבעו באישור הועדה המקומית. באותה תקופה בה אושרה תוכנית חש/2/10, בטרם נחקק תיקון 43 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "תיקון 43"; "חוק התו"ב" בהתאמה), לא הייתה נתונה לועדה המקומית כל סמכות לאשר תוכנית בניין עיר. במצב דברים זה, סברה הועדה, כי עצם מתן הסמכות לועדה המקומית לאשר את המרחקים בין המבנים, מעידה כי הבניה מותרת מכוח התוכנית. אחרת, לא היה טעם להסמיך את הועדה המקומית בנושא זה. ועדה הערר, ייחסה משקל משמעותי לפרשנות שנתנו גופי התכנון במהלך 30 השנה, מאז אישור התוכנית, לפיה אין צורך בהתניית מתן היתרי בנייה בהכנת תוכנית מפורטת. ועדת הערר, הבחינה בין המקרה שעמד בפניה, ובין הפסיקה עליה הסתמכו העותרים, בדבר הצורך בתוכנית מפורטת. הועדה הסכימה לגישתם, כי היה מקום לחדש את התוכנית ולהתאימה לדרישות העדכניות בחוק התו"ב, לאחר תיקון 43. עם זאת, מול גישה זו, קיים אינטרס ההסתמכות של הציבור ועקרון הוודאות התכנונית. הקביעה, כי יש לחייב הכנת תוכניות מפורטות כתנאי למתן היתרי בנייה, ייצור, לדעת ועדת הערר, ריק תכנוני, שירוקן מתוכן אלפי היתרים שהוצאו בהסתמך על הוראותיה של תוכנית חש/2/10. עוד קבעה ועדת הערר, כי השימוש בסככה לגידול עגלים, אינו חורג משימוש חקלאי המותר בשטח לפי תוכנית חש/2/10, ואינו סותר את האינטרס של העותרים, למנוע הפשרת שטחים חקלאיים לבינוי לצורכי מגורים ומסחר. הקפאת כל בניה בשטח, עד לעריכת תוכנית חדשה, לא תשרת, לדעת הועדה, אינטרס זה. ודווקא הקיבוע של השימוש החקלאי בסככה, מחזק את האינטרס של העותרים. נציגת הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה-מחוז המרכז (להלן: "הועדה המחוזית" או "המשיבה 2") החזיקה בדעת מיעוט, לפיה מאחר שייעוד של חלוקה מחדש, נדרש במפורש בס"ק ב(1) לפרק ה' של תוכנית חש/2/10, יש לערוך תוכנית מפורטת לפני הוצאת היתרי בניה. השאלה שבמחלוקת 6. השאלה העקרונית, שהציבה העותרת 1, "אדם טבע ודין", עמותה רשומה שמטרתה לקדם את ההגנה על איכות הסביבה והחיים בישראל, במרכז עתירתה, היא, האם רשאית רשות תכנון מקומית להוציא היתר בנייה למבנה, ללא תכנון מפורט. עמדות הצדדים עמדת העותרים 7. התשובה של העותרים לשאלה העקרונית שהציבו במרכז עתירתם הינה חד משמעית. תכנון מפורט הוא שלב הכרחי, בלעדיו לא הייתה רשות התכנון המקומית רשאית להוציא את היתר הבנייה לסככת העגלים של המשיב 4. העותרים הסבירו, כי התכנון המפורט, מאפשר למוסדות התכנון לדעת בוודאות את הפרטים העיקריים והמהותיים לשימוש שנעשה בקרקע, ומאפשר לציבור לממש את זכות הטיעון והתנגדות לתוכנית. העותרים הפנו להלכה הפסוקה, שהכירה בחשיבות התכנון המפורט, כתנאי הכרחי לקיום הליך תכנון תקין, וטענו, כי החלטת ועדת הערר אינה עומדת בעקרונות שנקבעו בפסיקה. החלטה זו, כך העותרים, עשויה לפתוח פתח לשיקול דעת רחב מידי, שיאפשר לרשות התכנון המקומית, המשיבה 3, להוציא היתרי בניה למבנים חקלאיים, בכל גודל, צפיפות וצורה שיעלה בדעתה, בכל השטחים עליהם חולשת תכנית חש/2/10, וזאת על אף שהתוכנית כוללת הוראות בדבר אחוזי הבנייה, גובה הבנייה, צפיפות ואיכות הסביבה. 8. לטענת העותרים, שגתה ועדת הערר במסקנתה, באשר להוראות פרק ה' של תוכנית חש/2/10, מאחר והתעלמה מן הכותרת, לפיה, "בתכנית מפורטת אפשר לקבוע את השימושים הבאים". הכותרת, כך העותרים, מתייחסת לכלל השימושים המותרים ב"אזור חקלאי" וב"אזור חקלאי מיוחד וחלוקה מחדש", ועל כן, השימושים המפורטים, צריכים להיקבע בתוכנית מפורטת. אכן, לשימוש של "בתי עלמין" נקבע, כי יש צורך בתוכנית מיוחדת-"תכנית ב.ע. מפורטת" ולשימוש של "בתי מגורים" נקבע, כי יש צורך בתוכנית מיוחדת-"תכנית ישוב או שיכון", אך אין להסיק מכך, כפי שהסיקה ועדת הערר, כי לגבי שאר השימושים, ובהם "בניני משק" לא נדרשת תכנית מפורטת. לחילופין, טענו העותרים, כי גם אם לא תתקבל פרשנותם להוראות פרק ה' של תוכנית חש/2/10, אין לשון ההוראות ברורה, כפי שסברה ועדת הערר. את הלשון העמומה של התוכנית, יש לפרש לפי עקרונות הפסיקה המנחה, באמצעות שיקולי מדיניות המחייבים הכנתה של תוכנית מפורטת. הועדה שגתה, לטענת העותרים, בכך שנתנה משקל מכריע לנימוק כי פרשנות גופי התכנון, הייתה הפרשנות המקובלת במהלך שלושים השנה, מאז אישורה של תוכנית חש/2/10. הועדה התעלמה מהפסיקה הענפה שהובאה בפניה, המחייבת הכנתה של תוכנית מפורטת. ההלכה העקרונית היא, לטענתם, כי תוכנית מפורטת מאפשרת את זכות ההתנגדות ומגשימה בכך את עקרון השקיפות ועקרון הדמוקרטיזציה. לטענת העותרים, חלה הלכה זו גם בענייננו, על אף שנסיבותיו אינן זהות לנסיבות שנדונו בפסיקה עליה הסתמכו בטיעוניהם שהביאו בפני ועדת הערר, ולא היה מקום, לטענתם, לאבחנות שערכה הועדה. 9. עוד טענו העותרים, כי מבנה סככת העגלים של המשיב 4, בולט בשטח ומשפיע על השטח הפתוח, וישנו חשש, כי בתום השימוש החקלאי הנעשה בו, ישונה ייעודו למבנה מסחרי. מה גם, שהמשיב 4 הקדים את הקמת הסככה לבקשת היתר הבנייה וננקטו נגדו הליכים פליליים, בגינם הורשע וחוייב בתשלום קנס. העותרים הבהירו, כי כוונתם אינה להחיל את החלטת בית המשפט בעתירה זו רטרואקטיבית על כל ההיתרים שניתנו בעבר מכוח התוכנית. הלכה למעשה, אין המדובר, אלא במספר מועט של היתרים שניתנו בעבר, כך שלא ניתן לקבל את עמדת הועדה, כי ביטול ההיתר שניתן למשיב 4, הוא בעל השלכות נרחבות. באשר לסככת העגלים של המשיב 4, הבהירו העותרים, כי אין הדיון מתמקד בשאלת הריסת הסככה, אלא בפן העקרוני, הנוגע לחוקיות הוצאת ההיתר לבנייתה. בפני בית משפט עומדת האפשרות לקבוע את בטלותו היחסית של ההיתר, ללא מתן הוראה אופרטיבית להרוס את הסככה, אך העותרים סבורים, שאין מקום לעשות שימוש בעקרון הבטלות היחסית, במקרה זה, וזאת מאחר והסככה נבנתה מלכתחילה ללא היתר. עמדת המדינה (המשיבות מס' 1 ו-2) 10. עמדת המדינה, גם היא, כי נפל פגם בהחלטת ועדת הערר ודינה להתבטל. עם זאת, נימוקי המדינה שונים מנימוקי העותרים. המדינה הציגה גם עמדה שונה מזו של העותרים באשר לתוצאה הנובעת מביטול ההחלטה. המדינה סבורה, כי אם תבוטל ההחלטה, יש להפנות את העותר לקבלת אישור הועדה המחוזית קודם להוצאת ההיתר. המדינה התמקדה בשני נימוקים, המחייבים, לגישתה, את ביטול החלטת ועדת הערר. האחד, נוגע לייעודם הנוסף של המקרקעין לפי תוכנית חש/2/10 כ"שטח לחלוקה מחדש (רפרצלציה)". לפי החלטת בית המשפט בעתירה הראשונה, הוחזר הדיון אל ועדת הערר לשם דיון בייעוד זה. לטענת המדינה, שגתה הועדה בקבעה, כי שלב חלוקת המגרשים הושלם בתכנית משמ/46. המדינה הסבירה, כי התוכנית משמ/46 נועדה לצרכי הסדר רישום, המהווה שינוי לתכנית המתאר המקומית (תוכנית חש/2/10). בהתאם לתוכנית משמ/46, נערך הליך איחוד וחלוקה לאיזור המחנה של מושב בצרה. התכנית חילקה את שטח המושב לנחלות א', מוסדות ציבור, שצ"פ, ושימושים נוספים. מקרקעי המשיב 4 מצויים בגוש 7743 ובגוש הצמוד לו 7678. לטענת המדינה, הגם שגוש 7743 נכלל בקו הכחול של התוכנית, הרי שגוש זה לא חולק במסגרת התכנית, ונותר יחד עם הגוש הצמוד לו, גוש 7678, כחטיבת קרקע אחת של כ-400 דונם. לנוכח המתואר, סבורה המדינה, כי המקרקעין של המשיב 4, לא עברו את השלב התכנוני הנדרש של חלוקה מחדש. 11. המדינה טענה, כי תוכנית חש/2/10, הבחינה בין שלוש חטיבות קרקע ובהם המקרקעין של המשיב 4, שיועדו וסומנו לחלוקה מחדש, ובהם רובם המכריע של השטחים החקלאיים, שלא יועדו וסומנו בחלוקה כזו. קביעת הועדה, כי תוכנית משמ/46 השלימה את שלב החלוקה מחדש לגבי המקרקעין של המשיב 4, אינה נותנת משקל להבחנה שיצרה תוכנית חש/2/10 בין השטחים. עוד טענה המדינה, כי ביום 22.6.78 פורסמה למתן תוקף (י.פ 2447) תכנית מתאר חש/2/10ב' (שינוי תקנון בלבד), במסגרתה נקבע, כי שטח מינימלי של מגרש, הוא כ- 25 דונם (נספח ד' לתגובת המדינה). זאת בהבדל מהשטח המינימלי לפי תוכנית חש/2/10, שעמד על 10 דונם בלבד. לטענת המדינה, הבקשה להיתר של המשיב 4 תוחמת חטיבת קרקע של 5 דונם, ועל כן לא ניתן להוציא למשיב 4 היתר לפי בקשה זו, שאינה מתייחסת למגרש בגודל המינמלי שנקבע בתכנית מתאר חש/2/10ב'. 12. הטענה השניה של המדינה, הינה טענה שלא נדונה בהליכים הקודמים, והנוגעת לתכנית חש/12/3. המדינה טוענת, כי המקרקעין של המשיב 4, כלולים בתוכנית חש/12/3, לפי סעיף 97 לחוק התו"ב, שהינה תתכנית מופקדת. במצב שבו קיימת אי התאמה בין הבקשה להיתר ובין התוכנית המופקדת, נדרש אישורה של הועדה המחוזית. לטענת המדינה, ועדת הערר לא דנה כלל בשאלת קיומה של תוכנית חש/12/3, והתאמתה של בקשת המשיב 4 להיתר לתוכנית מופקדת זו, ועל כן יש לקבוע כי לא עמד בפני הועדה כל המידע הרלבנטי בעת קבלת ההחלטה. המדינה הזכירה, כי כאשר הועדה המקומית דנה בשלב הראשון, בשנת 2004, בבקשת ההיתר, היא פעלה בהתאם לסעיף 97 לחוק התו"ב, והתנתה את הוצאתו באישור הועדה המחוזית, לנוכח קיומה של תוכנית מופקדת. בהמשך, פעלה הועדה המקומית בניגוד לסעיף 97 לחוק התו"ב, ובניגוד להנחיתה שלה, ולא נבחנה התאמה בין הבקשה להיתר ובין התוכנית המופקדת. 13. המדינה הדגישה, גם היא, כי להחלטת ועדת הערר במקרה זה, השלכה נורמטיבית לא רק לגבי סככת העגלים של המשיב 4 אלא גם לעתיד לבוא, כאשר אחרים יבקשו להיאחז בהחלטתה של ועדת ערר, ויבקשו גם הם היתרי בניה מכוח תוכנית חש/2/10. באשר להשלכות רטרואקטיבית של ביטול החלטת ועדת הערר, טענה המדינה, כמו העותרים, כי נכון להיום, הוצאו מספר מועט ביותר של היתרים מכוחה של תוכנית חש/2/10, ורובם המוחלט של ההיתרים באיזור, הוצאו מכוח תוכניות מפורטות. על כן, הדגישה המדינה, צריך הדיון בעתירה זו, להתמקד בפן העקרוני של סבירות ההחלטה של ועדת הערר, בהתאם לאמות המידה של המשפט המנהלי. באשר להליך הפלילי שנוהל כנגד המשיב 4, בשל כך שבנה את הסככה בטרם הגיש בקשה להיתר, הדגישה המדינה, כי להליך זה אין השלכה על הדיון דכאן. המשיב 4, שהקדים את הבניה להיתר, אינו יכול, כך לטענת המדינה, להסתמך על החלטת ועדת הערר, ואין בהיתר שהתקבל לפי החלטתה להכשיר את המבנה, שמלכתחילה נבנה באופן בלתי חוקי. בכל מקרה, לפי עמדת המדינה, אין בית משפט זה צריך לעסוק בשאלת האמצעים שינקטו כנגד המשיב 4, אם תבוטל החלטת ועדת הערר. עמדת הועדה המקומית (המשיבה 3) 14. תשובת הועדה המקומית לשאלה העקרונית שהציבו העותרים, היא, שאין צורך בתוכנית מפורטת לשם מתן ההיתר לסככת העגלים של המשיב 4. לטענת הועדה המקומית, תוכנית חש/2/10 התירה לבנות מבנים חקלאיים על מגרשים בגודל מינימלי של 10 דונם, ובהמשך, לפי תוכנית חש/2/10ב' על מגרשים בגודל מינמלי של 25 דונם, וזאת לפי שיקול דעתה של הועדה המקומית. הועדה המקומית, היא זו המוסמכת לפי התוכנית להתיר בנייה של מבנים חקלאיים, ולקבוע את שטח המבנה וקווי הבניין על פי שיקול דעתה, כאמור בטבלת האיזורים בפרק ו', לגבי "איזור חקלאי". מצב זה דומה, להוראות תוכניות בינוי בתוכניות מתאר מקומיות ומפורטות, הקובעות את יעוד הקרקע ושטחי הבנייה, ומותירות שיקול דעת לועדות המקומיות לקבוע את מיקום המבנים במגרש, צורתם, גובהם וכיוצא באלה, עניינים שאינם מפורטים בתוכניות עצמם. החלטת ועדת הערר תואמת את האמור בתכנית, והיא מאשררת את המצב העובדתי, התכנוני, והמשפטי השורר במרחב התכנון של הועדה המקומית, מאז אישורה של תוכנית חש/2/10 בשנת 1970. לחששם של העותרים, כי החלטת ועדת הערר תביא לכך ששטחים החקלאיים הפתוחים של חוף השרון יתמלאו במבני ענק, אין מקום, והלכה למעשה במשך כ-40 שנה מאז 1970 לא חל שינוי במצבם של השטחים הפתוחים במרחב, וזאת חרף הפרשנות של הועדה המקומית לתוכנית חש/2/10. הפרשנות שמציעים העותרים, היא פרשנות חדשה המשנה את המצב הקיים, ויש לדחותה ולהעדיף את הפרשנות של הועדה המקומית והועדה המחוזית במשך שנים, כל עוד פרשנות זו אינה סותרת את לשון התוכנית. 15. הועדה המקומית טענה, כי תוכנית חש/2/10 היא תוכנית ישנה, וייתכן כי כיום דרושה נדרשת תוכנית מתאר מקומית חדשה, שתהיה תואמת להוראות תיקון 43. בתיקון 43, נקבע, כי תוכניות חדשות חייבות לכלול הוראות בדבר ייעודי קרקע, חלוקה למגרשים, קווי בניין, ושטחי בנייה מותרים. כיום, קובע סעיף145(ז) לחוק התו"ב הוראות מפורשות שיש לכלול בתוכניות שהופקדו לאחר 1.1.96. אך חוק התו"ב לא ביטל את התוכניות הישנות, אלה נשארו בתוקפן, יש לנהוג על פיהן, ולהוציא היתרי בניה גם אם אינן כוללות את אותן הוראות. ודוק, סעיף 145(ז) לחוק התו"ב, מאפשר, גם כיום, להוציא היתרים גם לפי תוכניות חדשות שאינן כוללות את ההוראות המפורטות בו, וזאת לפי שיקול דעת מוסד התכנון. אם המחוקק לא מצא לנכון לצמצם את שיקול הדעת של מוסדות התכנון, גם כאשר קבע הוראות מפורשות לתוכניות חדשות, קל וחומר שאין לצמצמם את שיקול הדעת, כאשר מדובר במתן היתרים לפי תוכניות ישנות שאין חובה לכלול בהן הוראות מפורשות. 16. לטענת הועדה המקומית, לאחר שחלפו שנות דור מאז אישורה של תוכנית חש/2/ 10, יש לשקול את זכות הטיעון והתנגדות של הציבור אל מול זכות ההסתמכות של בעלי החלקות החקלאיות, על הפרשנות שניתנה לתוכנית על ידי הועדה המקומית והועדה המחוזית עד לאחרונה. איזון בין הזכויות, מוביל למסקנה, כי זכויות החקלאים גוברות על כל זכות אחרת לה טוענים העותרים. למעשה, זכות הטיעון מוצתה, מאחר ובעת אישורה של התוכנית לא הוגשה התנגדות כנגד אותו חלק בתוכנית שקבע כי אין צורך בתוכנית מפורטת לשם הוצאת היתרי בניה ב"איזור חקלאי". עוד טענה הועדה המחוזית, כי העותרת, המציגה עצמה כמי שאינטרס שלה הוא הגנה על איכות הסביבה ושמירה על השטחים הפתוחים באזור, מנסה לפגוע בחקלאים ובעל האדמות החקלאיות, ובהם המשיב 4, המבקש להקים בשטחו סככת עגלים ולממש את השימוש החקלאי המותר. 17. במענה לטענת המדינה בדבר הצורך לערוך חלוקה מחדש של השטח נשוא ההיתר, הפנתה הועדה המקומית לתוכנית משמ/46. לטענת הועדה המקומית, המדובר בתוכנית מתאר מקומית, אשר שינתה את הוראותיה של תוכנית חש/2/10 באשר לחלוקת המגרשים במושב בצרה. לכן, לעניין חלוקת המגרשים במושב, מחייבות הוראות מש/46 ואין עוד תחולה לתוכניות חש/2/10 וחש/2/10ב'. על כן, צדקה ועדה הערר בקבעה כי הוגשם השלב של החלוקה מחדש שהיה על המקרקעין לעבור בדרכם לקבלת ההיתר. במענה לטענת המדינה, בעניין ההתאמה לתוכנית המופקדת חש/3/12, טענה הועדה המקומית, כי זוהי טענה חדשה שלא עלתה בהליכים הקודמים. על כן, מושתקת המדינה מלהעלותה בהליך זה. לגופה של הטענה, השיבה הועדה המקומית, כי תוכנית חש/3/12 היא תוכנית נמוכה בהירארכיה שלה מתוכניות חש/2/10 ומשמ/46, אשר הופקדה בשנת 1976 אך לא אושרה מאז. תוכנית חש/3/12 המחלקת לחלקות של 5 דונם אינה מחייבת. החלוקה המחייבת היא זו שנקבעה בתכנית משמ/46 משנת 1987. למעשה, בענייננו, הבקשה להיתר הבנייה תואמת את התכנית המאושרת חש/2/10 ואת התוכנית המופקדת חש/3/12, ואין צורך באישור ועדת המשנה להתנגדויות, כאמור בסעיף 97(ב) לחוק התו"ב. תוכנית חש/2/10 קובעת, כי באיזור חקלאי, ינתן היתר בניה למבנה חקלאי "לפי אישור הועדה המקומית". כך גם קובעת התוכנית המופקדת. בין התוכניות קיימת התאמה מלאה. עמדת המשיב 4 18. המשיב 4 אימץ את עמדתה העקרונית של המשיבה 3, ואת כל הטענות המשפטיות שנטענו על ידה. בטיעוניו, התמקד המשיב 4 בהשלכות הביטול של ההיתר לאחר הקמת סככת העגלים במשך חמש שנות קיומה. לטענתו, ביטול ההיתר, הוא סנקציה חריפה וחמורה, העשויה לפגוע בזכויותיו החוקתיות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויותיו שלו, כך המשיב 4, גוברות על זכות הטיעון וזכות ההתנגדות. לטענת המשיב 4, העותרים והמדינה, נטפלים אל הסככה שבנה, על אף שביקש וקיבל היתר להקמתה, ועל אף שנעשה בה שימוש חקלאי בלבד, ואין היא פוגעת בנוף שבאזור. עוד טען המשיב 4, כי בכל מקרה, אין להורות על הריסת הסככה, הן בשל קיומו של מעשה בית דין, שהתגבש בפסק דינו של בית משפט זה בעתירה הראשונה, והן בשל כך, שהעותרים ויתרו על הסעד של ביטול היתרים שניתנו בעבר מכוח תוכנית חש/2/10 . גם המדינה במסגרת התיק הפלילי שניהלה נגדו, לא עתרה להריסת הסככה, והסתפקה בקנס כספי. עמדת מרכז המועצות האזוריות בישראל (המשיב 5). 19. גם עמדת המשיב 5, היא, כי ניתן להעניק היתרי בניה למבנים חקלאיים מכוח תוכנית חש/2/10 ללא צורך בתכנית מפורטת. עמדה זו סמך המשיב 5 על טענותיה המשפטיות של המשיבה 3. המשיב 5 הוסיף משלו, והפנה למספר תוכניות מתאר החולשות על שטחים חקלאיים שונים בארץ, מכוחן מעניקות הועדות המקומיות לתכנון ולבניה היתרים להקמת מבנים חקלאיים. לטענת המשיב 5, תכנית חש/2/10 אינה יוצאת דופן מבחינת הוראותיה, המעניקות שיקול דעת לועדות המקומיות לאשר מבנים חקלאיים ולקבוע את גודלם, ללא צורך בהכנתה ובאישורה של תוכנית מפורטת כתנאי למתן ההיתרים. גישה זו, כך המשיב 5, נועדה להקל על החקלאים שמקור פרנסתם בעיבוד קרקע חקלאית דרישה להכנתה ואישורה של תוכנית מפורטת, עשויה לסרבל עד מאוד את הפעילות החקלאית במדינה. הדרישה להכנת תוכנית מפורטת פוגעת בצורה בלתי סבירה באפשרות של המשיב 4 ושל חקלאים אחרים לנצל את קניינם, ואינה מתיישבת עם מעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 20. עוד הוסיף המשיב 5 לטענותיה המשפטיות של המשיבה 3, כי סעיף 145 (ב) לחוק התו"ב, קובע, כי ניתן להעניק היתרים לבניה מכוח כל תכנית שהיא, ולאו דווקא מכוחה של תוכנית מפורטת. משיב 5 טען, כי זכות ההתנגדות אינה ניתנת לכולי עלמא, והיא מותנית בהיותו של המתנגד בעל זיקה לקרקע. העותר 2, נעדר כל זיקה כנדרש. העותר מתגורר בישוב חרוצים, במרחק של כ-3 ק"מ מסככת העגלים של המשיב 4, ולא עומדת לו זכות ההתנגדות. טענת העותרים, לפיה לא ניתן לדעת מה יקום על המקרקעין בעתיד, אם יופשרו הקרקעות לבניה, ובשל כך לא ניתן לממש את זכות הטיעון וזכות ההתנגדות, אינה נכונה, וזאת משום שבתוכנית חש/2/10 הותרה בניה של מבנים חקלאיים. במענה לטענת המדינה, בדבר הצורך לערוך חלוקה מחדש של השטח נשוא ההיתר, המשיב 5 סבר גם הוא, כי עם אישורה של תוכנית מש"מ 46, הושלם הצורך בחלוקה חדשה של המגרשים. תוכנית זו ביטלה את כל ההוראות בתוכניות הקודמות, תוכנית חש/2/10 ותוכנית חש/2/10ב', בדבר הצורך בחלוקת הקרקע. במענה לטענת המדינה, בעניין ההתאמה לתוכנית המופקדת חש/3/12, טען המשיב 5, גם הוא, כי המדובר בטענה חדשה שלא הועלתה בהליכים הקודמים על ידי נציגי הועדה המחוזית, על אף שידעו, או למצער, צריכים היו לדעת, על קיומה של התוכנית המופקדת. ככזו, הטענה בגדר הרחבת חזית אסורה. לגופה של הטענה, טען המשיב 5, כי התוכנית הופקדה לפני למעלה מ-33 שנים, בשנת 1976, ומאז ועד היום טרם אושרה למתן תוקף. על כן, אבדה התוכנית המופקדת מתוקפה, ופחתה ההצדקה להטיל מגבלות מכוחה מעבר להגבלות שבתוכנית שבתוקף חש/2/10. במצב דברים זה, אין כל רלוונטיות לסעיף 97(ב) לחוק התו"ב. מה גם, שלדעת המשיב 5, אין כל סתירה בין בקשת ההיתר נשוא העתירה ובין התוכנית המופקדת, ובינה ובין התוכנית שבתוקף חש/2/10. דיון החובה להכין תוכנית מפורטת 21. נקודת המוצא להכרעה בשאלה העקרונית שהציבו העותרים בבסיס עתירתם, היא, לשונה של תוכנית חש/2/10. ועדת הערר בהחלטתה סברה, כי לשון הוראותיו של פרק ה' לתוכנית היא ברורה. באשר לשימוש של "בתי מגורים" ב"אזור חקלאי מיוחד וחלוקה מחדש", נדרש להכין תוכנית מיוחדת-"תכנית ישוב או שיכון", ובאשר לשימוש לבתי עלמין באזור, נדרשת "תכנית ב.ע. מפורטת". מכך הסיקה הועדה, כי באשר לשאר השימושים באיזור זה, ובהם השימוש של "בניני משק", לא נדרשת תוכנית מפורטת. מנגד, העותרים, נאחזו בכותרת, לפיה "תכנית מפורטת אשר לקבוע את השימושים הבאים" וטענו, כי זו חולשת על כלל השימושים המפורטים ב"אזור חקלאי מיוחד וחלוקה מחדש". ייאמר כאן ומייד, כי פרשנות העותרים מעוררת קושי. לפי גישתם, החובה להכין תוכנית מפורטת חלה גם על שימושים כמו "חקלאות" ו"גנים", שלכל הדעות, אינם כרוכים בבנייה כלשהי ועניינם בעיבוד קרקע חקלאית לצורכי חקלאות. גישה כזו היא מרחיקת לכת. 22. העותרים עצמם, עמדו על האפשרות שגישתם הפרשנית לא תתקבל, וטענו לחילופין, יש לפרש את הוראות פרק ה' לתוכנית חש/2/10, לפי שיקולי מדיניות המחייבים הכנתה של תוכנית מפורטת. העותרים הפנו לפסיקת בית המשפט העליון בעע"ם 10112/02 אדם טבע ודין-אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה-מחוז ירושלים (לא פורסם, , ניתן ביום 29.12.03) (להלן: פרשת "כביש מס' 1"). בפרשת כביש מס' 1, דן בית המשפט העליון בשאלה, האם מותר על פי הדין לבנות נתיב שלישי בכביש מס' 1 העולה לירושלים, שלא על-פי תוכנית מפורטת, ובלא שהוכן תסקיר השפעה על הסביבה. בדונו בשאלה זו, בחן כב' השופט חשין (כתוארו אז), את תוכניות התכנון והדין הרלוונטי, ומצא, כי הם מחייבים הכנתה של תוכנית מפורטת לשם הרחבת הכביש. אך גם אם אין המדובר בהוראות חד משמעיות, קבע כב' השופט חשין, כי הכף נוטה לקיומה של חובה להכין תוכנית מפורטת לאור שיקולי המדיניות באותו מקרה. כב' השופט חשין עמד על שני שיקולי מדיניות עקרון השקיפות ועקרון הדמוקרטיזציה, העשויים להכריע את כף הפרשנות, באומרו: "שתי דוקטרינות אלו שעמדנו עליהן זה-עתה - דוקטרינת השקיפות ודוקטרינת הדמוקרטיזציה של פעולות השילטון והמינהל - מדברות, ובקול רם מדברות הן, לזכות פירושה של תוכנית מי/200 כמחייבת הכנתה של תוכנית מפורטת להרחבת הכביש. אכן, פירוש תוכנית מי/200 כמטילה חובה על הרשויות להכין תוכנית מפורטת מקיים, ובמלואה, את דוקטרינת השקיפות, שהרי תוכנית מפורטת יש לפרסם ברבים. וביודענו כי לעותרת - ולציבור כולו - שמורה זכותם להתנגד לתוכנית, תוסיף ותתקיים במלואה גם הדוקטרינה של הדמוקרטיזציה. שני שיקולי-על אלה אינם בנמצא כלל בדרך הפירוש החלופית, דהיינו, בפרשנו את תוכנית מי/200 כמתירה הרחבת הכביש על-פי תוכנית שתוכן במשרד ובלא שהציבור יידע עליה דבר. יש בה בדוקטרינה איפוא כדי לחזק את הפירוש לתוכנית מי/200 שהמערערות מחזיקות בו". 23. כב' השופט חשין, עמד על כך, כי הגשמת עקרון הדמוקרטיזציה בדיני התכנון, מחייבת מתן זכות התנגדות לבעלי מעמד הרואים עצמם נפגעים מתוכנית, וזאת על ידי שיתופו של הציבור בהליכי התכנון. על זכות ההתנגדות עמד כב' השופט אור (כתוארו אז) בע"א 2962/97 ועד אמנים-חוכרים ביפו העתיקה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב, פ"ד נ"ב (2) 362 (להלן: פרשת "ועד אמנים"), 379:  "ההתנגדות היא המכשיר באמצעותו ניתנת לאזרח זכות טיעון בפני הרשות עובר לפגיעה בו בגידרה של תכנית. בהקשר זה, תכליתה המרכזית של זכות זו היא '...לעשות צדק עם בני אדם שהאינטרס שלהם עשוי להפגע מההחלטה' ... אכן, תכניות נועדו לקדם לא רק נושאים פיזיים, כי אם גם 'מטרות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ואקולוגיות' ... אך לצד תועלת כלל חברתית זו, פוטנציאל הפגיעה של תכניות בפרטים הוא רב. לא פעם, הגשמתן של מטרות כלל חברתיות רצויות על ידי השלטון עלול להסב פגיעה קשה לפרטים החיים במעגל ההשפעה של פעולות אלה. זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי נחוצה בהם או להקטינה. היא משפרת גם את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן. מבחינה זו, מאפשר מכשיר ההתנגדות 'לחדד ולגבש, בדרך של יצירת 'סכסוך' (lis) בין גורמים מעונינים שונים, את עיקר הבעיתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך, להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת' ... ניתן לסכם איפוא ולומר כי מדובר ב'...זכות דיונית חשובה מאד, שיש לשמור עליה מכל משמר'...". 24. אין חולק, כי שיקולי המדיניות עליהם עמדה הפסיקה, משקפת מגמה רצויה בדיני התכנון והבנייה. אך אין לקבל את טענת העותרים, כי בנסיבותיו של ענייננו, יש בשיקולי מדיניות אלה, כדי להכריע את הכף. מקובלת עלי ההבחנה שערכה ועדת הערר בין העובדות שנדונו בפסיקה שהניחו בפניה העותרים (הם פסקי הדין שהובאו לעיל), ובין מקרה זה. ביסוד חוות דעתו של כב' השופט חשין בפרשת כביש מס' 1, ניצבה ההנחה כי התוכנית מי/200, תוכנית המתאר המקומית שכביש מס' 1 נמצא בתחומיה, מחייבת הכנתה של תוכנית מפורטת. לא כך באשר לתוכנית נשוא עתירה זו. כאמור, גישתם הפרשנית של העותרים להוראותיו של פרק ה' לתוכנית חש/2/10 היא מרחיקת לכת, והפרשנות שנתנה ועדת הערר היא בהחלט אפשרית. אני סבורה כי יש לתת משקל לפרשנות של מוסדות התכנון בהליכים הקודמים, כל עוד המדובר בפרשנות אפשרית. עמד על כך עמיתי כב' השופט ע' מודריק בעת"מ 1317/06 ג'יימס בראט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ת"א (לא פורסם, , ניתן ביום 15.2.07) באומרו כי "בעניין פרשנות הוראות התב"ע עלי לתת את משפט הבכורה לרשות התכנונית", וזאת מאחר "שמעיקרה נתפסת רשות התכנון המקומית כבעלת המומחיות והניסיון המעשי המתאימים לשם ביסוס שיקול הדעת שלה במתן ההיתר הקונקרטי". 25. להשקפתי, נכונה היתה עמדתה של ועדת הערר, שנתנה משקל משמעותי לפרשנות שנתנו גופי התכנון במהלך 30 השנה מאז אושרה התוכנית חש/2/10. לא כך העותרים, שסברו שועדת הערר שגתה במשקל שנתנה לשיקול זה, באשר לטעמם, נוהל הנוגד את החוק, לא יזכה להכשר רק משום שהפך לשגרה. דא עקא, שאינני סבורה,כאמור, כי הפרשנות של מוסדות התכנון, נוגדות את הוראות התוכנית. העותרים עצמם, עמדו על הקושי בשינוי הפרשנות בעיתוי זה, על מנת להתאימה אל המגמה הרצויה בפסיקה וחוק תו"ב לאחר תיקנו במסגרת תיקון 43, והבהירו כי אין בכוונתם לבקש את תחולת החלטת בית המשפט בעתירה זו רטרואקטיבית, לגבי כל ההיתרים שהוצאו בעבר מכוח התוכנית. אין כל נפקא מינה לכך, כי רק מספר מועט של היתרים הוצאו בעבר מכוחה של תוכנית מחש/2/10, וכי הרוב המוחלט של ההיתרים הוצאו מכוח תוכניות מפורטות. די בכך, כי מוסדות התכנון הבהירו, כי הפרשנות שנתנו להוראות ההסדר הייתה מקובלת, ודי בכך שהמדובר בפרשנות אפשרית, על מנת להעמיד על רגליו את אינטרס ההסתמכות, אותו יש לשקול אל מול שיקולי המדיניות עליהם הצביעו העותרים. ודוק, המשיב 5, הבהיר, כי תוכנית חש/2/10 אינה יוצאת דופן מבחינת הוראותיה והפרשנות המעניקה שיקול דעת לועדות המקומיות, לאשר מבנים חקלאיים ולקבוע את גודלם, ללא צורך בהכנתה ובאישורה של תוכנית מפורטת מקובלת גם בתוכניות מתאר אחרות החולשות על שטחים חקלאיים שונים בארץ. 26. אכן, משקלו של אינטרס ההסתמכות אינו פועל במלוא תוקפו בכל הנוגע למשיב 4, אשר בחר משיקוליו להקדים את בניית הסככה לבקשה להוצאת ההיתר, אך על כך נתן המשיב 4 את הדין במסגרת התיק הפלילי שנוהל נגדו. עם זאת, אין להתעלם מכך, כי ההיתר ניתן למשיב 4 בהתאם לנוהג מקובל ואפשרי, לפי שיקול דעת הנתון למוסדות התכנון, ולאחר דיון במספר גלגולים, כולל בעתירה לבית משפט זה. סעד אופרטיבי נגדו, בדמות ביטול ההיתר, ואף הריסת הסככה לעגלים, משמעותו פגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית, אותה יש לשקול מול שיקולי המדיניות עליהם הצביעו העותרים, תוך הכרה בזכויותיו כזכויות יסוד לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. השימוש שעושה המשיב 4 בסככה לעגלים, הוא שימוש חקלאי לפי הייעוד המותר בתוכנית מח/2/10. העותרים לא הצביעו על שימוש חורג, וחששם, כי בעתיד תשנה הסככה את יעודה לייעודים מסחריים הוא חשש בעלמא, שאין לו על מנה לסמוך. הטענה כי ישנה נטייה באזור לשנות את ייעודם של מבנים חקלאיים ולהופכם למבנים מסחריים, גם היא אינה מבוססת ואינה משנה בעיני, כל עוד משמשת הסככה לצרכיים חקלאיים. אל מול טענה זו, עומדת טענת המשיבה 3, כי הלכה למעשה, במשך כ-40 שנה מאז 1970 ואישורה של תוכנית חש/2/10, לא חל שינוי במצבם של השטחים הפתוחים במרחב, וזאת חרף הפרשנות של הועדה המקומית לתוכנית. 27. עמדת העותרים בשאלה העקרונית שהציבו בבסיס עתירתם, נסמכת בעיקרה על הוראות החוק הפסיקה, ולאו דווקא על הוראותיה של תוכנית חש/2/10. אכן בפסיקה מקובלת הגישה, שאף בהיעדר דרישה מפורשת לכך בדין החרות, ייטה בית המשפט להורות על הכנתה של תוכנית מפורטת, אם נוכח שהיעדר הפירוט עלול לפגוע באינטרס ציבורי חשוב ((ראו למשל: בג"ץ 5145/91 מימון נ' ראש המועצה המקומית אבן יהודה, פ"ד מח(1) 457, 467; ובג"ץ 10/00 עיריית רעננה נ' המפקחת על התעבורה, מחוזות ת"א והמרכז, פ"ד נו(1) 739, 751). בפרשת כביש מס' 1, נתן כב' השופט חשין, משקל רב לאינטרס הציבורי של שמירה על ערכי הנוף, הטבע, והיסטוריה באיזור שבו עובר הכביש, ואשר הוכרז כגן לאומי. בפרשת "ועד האמנים" המוזכרת גם היא בהחלטת ועדת הערר, דובר בבניה קבועה ואינטנסיבית, בשטח רגיש ביפו העתיקה, שהוגדר כשמורה ארכיטקטונית מכח תוכנית שלא עברה הפקדה. בעניננו, לא הצביעו העותרים על אינטרס ציבורי מיוחד, למעט המראה של הסככה לעגלים בשטח, המשפיעה על השטח הפתוח, והחשש בעלמא לשינוי יעודה בעתיד. במצב דברים זה, מקובלת עלי ההבחנה שערכה ועדת הערר וקביעתה שאין "הנדון דומה לראיה". כמו כן, מקובלת עלי, הערת הועדה כי רצוי לחדש את הדין ולהתאימו להוראות תיקון 43 לחוק התו"ב ולדרישות העדכניות בפסיקה. אך לפי הדין הקיים אינני רואה, להתערב במסקנת ועדת הערר כי רשות התכנון המקומית היתה להוציא את היתר הבנייה לסככת העגלים של המשיב 4 , גם ללא תכנון מפורט. האם הושלם שלב החלוקה מחדש של המקרקעין 28. בפסק דינה של עמיתתי כב' השופטת גדות, בעתירה הראשונה (עת"מ 1244/06) הוחלט להשיב את הדיון אל ועדת הערר, לשם דיון בייעודו הנוסף של השטח כ"שטח לחלוקה מחדש (רפרצלציה)". ועדת הערר דנה בעמדת המדינה בשאלה זו, והגיעה למסקנה כי שלב התכנון מחדש הושלם, עם פרסומה למתן תוקף של תכנית מש"מ/46. אינני רואה מקום להתערב בקביעה טכנית זו של ועדת הערר. המדינה טענה בפני, כי שגתה ועדת הערר בקביעתה זו, שכן הוראותיה של מש"מ/46 לא ביטלו ולא יכלו לבטל, את ההוראות לגבי חלוקת הקרקע בתכנית חש/2/10 וחש/2/10ב', ובשל המדרג הקיים בין התוכניות. תוכנית מש"מ/46, כך המדינה, היא תוכנית מפורטת שאינה יכולה לגבור על תכנית חש/10/2 שהינה תכנית מתאר מקומית, וזאת בהתאם להוראות סעיף 129 לחוק התו"ב הקובע כי "תכנית מיתאר מקומית - כוחה יפה מתכנית מפורטת, אם לא נאמר אחרת בתכנית המיתאר". 29. דין טענה זו של המדינה להידחות. בעניין זה, מקובלת עלי טענתה של המשיבה 3, באשר למצב הדברים. המשיבה 3 טענה, כי מבחינת ההירכאיה התכנונית תוכנית מש"מ/46 היא תכנית מתאר מקומית, אשר שינתה את הוראותיה של תכניות המתאר המקומיות חש/2/10, שמימלא לא כללו הוראות מפורטות באשר לחלוקת המגרשים במושב בצרה. הדברים נכתבו במפורש בעמוד הפתיחה של תוכנית מש"מ/46 לפיהם תוכנית זו היא "שינוי לתכנית מתאר מקומית חש/2/10" (וראו בעמוד 2 לתוכנית). סעיף 133 לחוק התו"ב קובע: "מוסד תכנון שבסמכותו לאשר תכנית, מוסמך, באותה הדרך, לשנותה, לבטלה או להתלותה ובלבד שלמגיש התכנית תינתן, ככל האפשר, הזדמנות להשמיע דעתו". תכנית מש"מ/46 קבעה, היא עצמה, כי היא מהווה שינוי לתכנית חש/2/10 ואם סברה המדינה כי לא ניתן לשנות בתוכנית מש"מ/46 את הוראות תכנית חש/2/10, מן הראוי היה שטענה זו תעלה בעת אישור התוכנית. התאמת ההיתר לתוכנית המופקדת המפוקדת חש/3/12 30. טענת המדינה באשר לתוכנית המופקדת חש/3/12 היא טענה חדשה שלא הועלתה ולא נדונה בפני ועדת הערר, וזאת על אף שנציגת הועדה המחוזית היתה חברה בועדה ואף כתבה דעת מיעוט. טענת המדינה כיום, כי בשל העדר כל התייחסות של מוסדות התכנון לתוכנית המופקדת, לא עמד בפניהם כל המידע הרלבנטי הדרוש להכרעה לגבי הוצאת ההיתר מעוררת את השאלה, מדוע לא טרחה המדינה לעלות את העניין בהליכים הקודמים. לגופה של הטענה, הבהירה המשיבה 3, כי תוכנית חש/3/12 היא תוכנית מפורטת אשר הופקדה בשנת 1976 ועד היום טרם אושרה. בפסיקה נקבע כי "ככל שחולפות השנים מאז ההחלטה על ההפקדה הולכת ופוחתת ההצדקה להטיל מגבלות על בעלי הזכויות מעבר לאלה הקיימות על פי התכניות שבתוקף" (עע"ם 3683/05 אוריה השקעות חדרה בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה חדרה (לא פורסם, , ניתן ביום 11/12/06). המשיבה 3 הבהירה, כי לא קיימת סתירה בין ההיתר שהוצא לפי תכנית חש/2/10 ובין הוראותיה של התכנית המופקדת חש/3/12. על כן לא נדרש אישורה של הועדה המחוזית לפי סעיף 97 לחוק התו"ב. למעשה, המדינה לא הצביעה על קיומה של חוסר התאמה בין התוכניות וטענתה התמקדה בכך, שהעניין לא נבחן על ידי מוסדות התכנון בהליכים הקודמים. אינני רואה מקום לבחון עניין זה לראשונה במסגרת עתירה זו, או להורות על השבת הדיון אל ועדת הערר. המדינה לא הצביעה על חוסר התאמה הנדרש לבחינה. לנוכח חלוף הזמן מאז הופקדה תוכנית חש/3/12 מבלי שאושרה, ספק בעיני, גם אילו היתה מוכחת אי התאמה, אם סתירה בין התוכניות תוביל להגבלת ההיתר או לביטולו. 31. אשר על כן, אני דוחה את העתירה. העותרים ישלמו לכ"א מהמשיבים 3, 4 ו-5 הוצאות העתירה ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. בניהסככה