קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להאריך תוקף רישיון עסק: המבקשת הגישה בתיק עת"מ 13870-01-11 עתירה מנהלית, שבה היא מבקשת להורות למשיבים להאריך את תוקפם של רישיונות העסק שבידיה למפעלי הבטון ולמפעל האספלט שלה לתקופה של שנתיים, החל ביום 1.2.11. בגדר העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים שיורה למשיבים להאריך את רישיונות העסק שבידיה עד למתן פסק דין בעתירה. לאחר ששקלתי את טענות המבקשת והמשיבים, הן בכתב והן אלה שנשמעו בדיון שהתקיים ביום 25.1.11, הגעתי לכלל דעה שיש לדחות את הבקשה. בפתח הדברים אציין שמעת שהוגשה הבקשה הטרידה אותי שאלת סמכותו של בית משפט זה לדון בעניין, וגם לאחר ששמעתי את טענות המבקשת לא הוסר הספק המקנן בליבי בעניין זה. כפי שמציינת המבקשת בפסקה הפותחת את כתב העתירה, עניינה של העתירה הוא הסכם שנחתם בינה לבין המשיבה 1 ("העירייה") ביום 27.2.07 ואשר, כטענת המבקשת, הביא לקיצם הליכים משפטיים ארוכים (פליליים ומנהליים) שהתנהלו בין הצדדים על רקע פעילותם של מפעלי הבטון והאספלט של המבקשת ללא רישיון עסק ("ההסכם"). על אף שהסעד המבוקש בכתב העתירה הוא הארכת רישיונות העסק שבידי המבקשת, מהותו של ההליך היא אכיפתו של ההסכם, והמבקשת מסתמכת על הוראת סעיף 5 של פיסקה ג' הקובעת כי: "במידה ומחמת סיבה המהווה כוח עליון (שאינה בשליטת מחצבי אבן (המבקשת, א"ק)) תתעכב הקמת המפעלים החלופיים העירייה תאריך את המועד לסגירת המפעלים בלבד לפרק הזמן בו התקיימה המניעה מחמת אותו כוח עליון. בכל מקרה, תקופת האורכה לא תעלה על שנתיים". בכתב העתירה מרחיבה המבקשת את טענותיה על כך שבמהלך התקופה שמאז חתימת ההסכם ועד עתה היא השקיעה מאמצים ועשתה ניסיונות רבים לקבל ממינהל מקרקעי ישראל הקצאת קרקע חלופית למפעלים אולם, לטענתה, הדבר לא הסתייע בשל מחדלים שהיא מייחסת למינהל מקרקעי ישראל, וכן גם למשיב 2 ("ראש העירייה") אשר לטענתה פעל באופן שהיה בו כדי לסכל את הקצאתו של שטח קרקע שאליו תוכל להעתיק את המפעלים. עיקר טענתה של המבקשת הוא, אפוא, שמתקיימות הנסיבות המהוות כוח עליון ולכן, לפי סעיף 5 האמור, על המשיבים לדחות את המועד לסגירת המפעלים, שבהסכם נקבע שהוא 31.1.11. לפי סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000 ("החוק"), סמכותו של בית משפט זה היא לדון בעתירות כנגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי באותה תוספת. סעיף 7 של התוספת הראשונה קובע, בחלקו הרלוונטי, את הסמכות בענייני רישוי עסקים לאמור: "ענייני מתן רישיון או ביטול רישיון, היתר זמני או אישור לעסק טעון רישוי, לרבות קביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968...". נראה לי שעל מנת שעניינה של המבקשת יבוא בגדר הסמכות לפי סעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק, צריכה הייתה להינתן על ידי ראש העירייה החלטה המסרבת לתת בידי המבקשת רישיון עסק או שראש העירייה היה חדל מלתת החלטה במקום שהוגשה לו על ידי המבקשת בקשה לרישיון עסק. מן האמור בכתב העתירה, שעליו גם נסמכת הבקשה, ברור שלא רק שאין אלו פני הדברים, כי אם המבקשת כלל לא הגישה בקשה לרישיון עסק, וממילא לא סורבה בקשתה, ואין כל החלטה של ראש העירייה או העדר החלטה שלו אשר ניתן להעמידם לביקורת שיפוטית. לעומת זאת, טענת המבקשת בכתב עתירתה היא שיש לאכוף על המשיבים בכלל, ועל ראש העירייה בפרט, את הוראתו של סעיף 5 של ההסכם, ולכן יש להורות להם לתת בידי המבקשת רישיון עסק למפעליה. כאמור, איני בטוח כלל ועיקר שסעד ממין זה, של אכיפת הסכם שנעשה עם רשות שלטונית, הוא בגדר סמכותו של בית משפט זה, ואם נכונה מסקנתי התוצאה צריכה להיות שהבקשה, וכמותה גם העתירה, יידחו. תמיכה לכך שעניינה של העתירה אינו ראוי להתברר בבית משפט זה אני יכול למצוא גם בכך שהמבקשת עותרת, כאמור, לאכוף על העירייה את ההסכם בכלל ואת הוראת סעיף 5 של פיסקה ג' שלו בפרט. על פי תוכנו שייך ההסכם לסוג ההסכמים הידוע כהבטחה מנהלית אשר אכיפתם מצריכה בירור עובדתי מפני שההלכה היא ש"על מנת שהרשות תיקשר בהבטחתה, נדרש כי יתמלאו מספר תנאים, כדלקמן: נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה" ( בג"ץ 3978/06 מימוני נ' צבא הגנה לישראל , טרם פורסם, , 29.6.08, והאסמכתאות הנזכרות שם). נוכח רוחב יריעת המחלוקת העובדתית המשתקפת מכתבי הטענות, בעיקר בשאלה אם מתקיימות נסיבות שהן בבחינת כוח עליון, נראה שלא ניתן להכריע בה ללא בירור עובדתי אשר ההליך המנהלי אינו מתאים לו. מעבר לכל אלה, אני רואה לנכון להסביר מדוע גם לגופו של עניין אין מקום להיעתר לבקשה, ועל מנת לעשות כן יש לעמוד על הנסיבות שהביאו לכריתת ההסכם. בשעתו הוגש נגד המבקשת ונגד שניים ממנהליה כתב אישום בתיק עמ"ק 1005/04 בבית משפט לעניינים מקומיים בקריות אשר ייחס למבקשת ולמנהליה עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, ובית המשפט התבקש, בין השאר, להורות על הפסקת פעילות העסק (נספח י"א לתשובת המשיבים). ביום 19.10.06 ניתנה על ידי בית המשפט הכרעת דין בתיק הנ"ל, שהייתה מנומקת ומפורטת לעילא, ועל פיה הורשעו שלושת הנאשמים בעבירה שיוחסה להם. לאחר מכן הוגש לבית המשפט הסדר טיעון שנעשה בין המדינה לבין הנאשמים (המבקשת ומנהליה) והוסכם בו, בין השאר, שמועד סגירת המפעלים יהיה 30.1.11. בסעיף 6 של הסדר הטיעון נכללה הוראה זהה במהותה להוראת סעיף 5 בהסכם, היינו נקבע שבהתקיימות סיבה המהווה כוח עליון תהיה המבקשת רשאית, בהסכמת המאשימה, להגיש לבית משפט לעניינים מקומיים בקריות בקשה בכתב (בתיק עמ"ק 1005/04) לדחות את המועד לסגירת המפעלים בלבד, ורק לפרק הזמן שבו התקיימה המניעה מחמת אותו כוח עליון. חלק זה של הסדר הטיעון נדחה על ידי בית המשפט, ובחלק של גזר הדין מיום 18.3.07 המתייחס למבקשת (נספח י' לכתב העתירה) הוצא צו סגירה לשלושת מפעליה, ונקבע כי הוא ייכנס לתוקפו במקרה שהמפעלים לא יקבלו רישיון עסק. בית המשפט לעניינים מקומיים התייחס להסכמה שבסעיף 6 של הסדר הטיעון, שלפיה ייכנס צו הסגירה לתוקף רק ביום 31.1.11, ואמר במילים מפורשות שלא ניתן לאשר הסדר המבוסס על מצב עניינים שבו אין למבקשת רישיונות עסק. בית המשפט הוסיף וקבע (בסעיף 47(ב) של גזר הדין) כי אם יינתן למבקשת רישיון עסק, יהיה עליה לנהוג על פי התנאים שנקבעו בו ולסגור את המפעלים במועד שבו יפוג תוקפו של הרישיון. כאן המקום להוסיף שההסכם שימש גם כחלק מהסדר בין המבקשת לבין העירייה בתיק עת"מ 2244/04 בבית משפט זה, שבו עתרה המבקשת למתן רישיון עסק, ואחרי שנכרת ההסכם הוא הוגש לבית המשפט, אשר נתן ביום 26.3.07 פסק דין שלפיו נמחקה העתירה. אם כן, מצב העניינים הוא שבעת שנעשה ההסכם לא היה למבקשת רישיון עסק והרישיון שניתן לה, ואשר תוקפו עומד לפוג עתה, ניתן לה במסגרת הוראות ההסכם והסדר הטיעון ולא כפועל יוצא של הליך רישוי עסקים תקין. לאור כל אלה, המסקנה שלדעתי יש להסיק מן הנאמר בעתירתה של המבקשת הוא שמאז שנת 2004 לפחות לא פנתה המבקשת בבקשה לרישיון עסק, וממילא היא גם לא קיבלה רישיון כזה בהליך רישוי הנדרש על פי חוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968 ("חוק הרישוי"), והסעד שלו היא עותרת הן כסעד זמני והן כסעד עיקרי בעתירה הוא מתן הכשר, מכוחה של החלטה שיפוטית, למצב עניינים זה. העובדה שמאז שנעשה ההסכם ועד עתה היה בידי המבקשת רישיון עסק שהוצא לה על ידי העירייה איננה משנה את מסקנתי, מפני שברור שרישיון זה לא הוצא לה לאחר שעמדה בדרישות חוק הרישוי, כי אם רק כחלק מהסכמת העירייה שקיבלה ביטוי בהסכם ובהסדר הטיעון. בכך אין די כדי להצדיק את הארכתו של המצב הקיים ולכן, כאמור, יש לדחות את הבקשה. למעלה מן הצורך אוסיף עוד כי גם אם הייתי נדרש לשאלת הסעד המבוקש בכתב העתירה, היינו אכיפתה של התחייבות שניתנה על ידי העירייה, היה מקום לבחון את עמדת המשיבים בכלל וראש העירייה בפרט, על רקע עילות ההתערבות במשפט המנהלי. על אף כל טענות המבקשת המפורטות בהרחבה בעתירה, איני יכול לומר שהשתכנעתי בקיומה של עילת התערבות בעמדתם המסרבת להאריך את תוקפו של רישיון העסק. השיקולים שעליהם נסמכים העירייה וראש העירייה הם שיקולים של טובת ציבור תושבי העיר נשר, ולא מצאתי בטענות המבקשת עילה להעדיף את עניינה של המבקשת על פני עניינו של ציבור התושבים. הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪ . רישיון עסק