קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להורות על מאסר שר הפנים: הרקע לבקשה וטענות הצדדים: בפני בקשה, אשר הוגשה מכוח פקודת בזיון בית משפט, במסגרתה התבקש ביהמ"ש לעניינים מנהליים להורות על מאסרו של שר הפנים עד אשר ימלא אחר הוראות פסק דינו של בימ"ש זה מיום 22.8.2010, כך שיונפק למבקש 2 אישור כניסה ושהייה בישראל במסגרת חידוש הליך איחוד המשפחות ו/או להשית על המשיב קנס כספי משמעותי בגין כל יום שחלף ובו המשיב לא מילא אחר הוראות פסק הדין. כפי שפורט בפסק הדין שניתן ביום 22.8.10, המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") היא אזרחית ישראלית המתגוררת בכפר ג'ת. המבקש 2 (להלן: "המבקש") הינו תושב הרשות הפלסטינאית מהכפר עתיל שבנפת טול כרם. ביום 9.4.1996 נישאו המבקשים ומאז נולדו להם ארבעה ילדים המתגוררים עם אימם בג'ת. מאז נישואיהם מנסים המבקשים להסדיר את כניסתו של המבקש לישראל ומעמדו. המבקשים אף הגישו עתירה לבג"צ אשר במסגרתה הוסכם כי המשיב יבחן את פנייתם (בג"צ 3695/04) . ביום 7.11.04 אושרה בקשתם לאיחוד משפחות ומאז ניתנו למבקש היתרי כניסה לישראל כאשר כל היתר ניתן לתקופה קצובה של חודשיים עד שישה חודשים. לקראת פקיעתו של ההיתר האחרון פנו העותרים בבקשה לחידוש ההיתר ונענו כי בקשתם נדחתה מטעמים בטחוניים והן מאחר שנמצא כי מרכז חייו של העותר הוא בכפר עתיל. על רקע זה ולאחר שפנייתם בהשגה אל המשיב לא נענתה, למרות שהציגו בפני המשיב את מכתבו של המפקד הצבאי, לפיו לא קיימת מניעה בטחונית או משטרתית לכניסת המבקש לישראל ולמרות שהמפקד הצבאי המשיך להעניק למבקש היתרי כניסה לישראל לשם עיסוק בסחר, פנו המבקשים לבימ"ש זה במסגרת העתירה הראשונה (עת"מ 09 - 06 - 1551), אשר בה ניתן פסק דין ביום 29.9.09 ולפיו נפלו פגמים בהליך קבלת ההחלטות אצל המשיב. העתירה לסעד העיקרי שעניינו מתן מעמד בישראל למבקש 2 נדחתה, אך ביהמ"ש הורה על החזרת עניינם של המבקשים ובקשתם לאיחוד משפחות וכן את בקשתו של המבקש להיתר כניסה לישראל, לדיון אצל המשיב. כן נקבע כי עד להשלמת ההליך יוחזר למשיב ההיתר שניתן לו בעבר להכנס לישראל. ביום 26.10.09 נערך למבקשים שימוע על ידי המשיב וביום 1.12.09 ניתנה על ידי המשיב החלטה הדוחה את פניית המבקשים. בהמשך, ביום 18.1.10 ניתנה על ידי בימ"ש זה החלטה נוספת בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט שהוגש על ידי המבקשים. בהחלטה זו קבע בימ"ש זה, אגב ביקורת על התנהלות המשיב, כי ההליך הנכון בו על העותרים לנקוט הוא בדרך של הגשת עתירה חדשה. בהתאם הוגשה עתירה זו כנגד החלטת המשיב שניתנה ביום 1.12.09 (עת"מ 10 - 05 - 1196) ובמסגרתה ניתן פסק הדין שבנדון ביום 22.8.2010 ולפיו על המשיב לחדש את הליך איחוד המשפחות של המבקשים וכן להעניק למבקש היתר שהיה בישראל מכוח הליך איחוד משפחות. כן נקבע במסגרת פסק הדין כי המשיב לא שקל את השיקולים הנדרשים לשם החלטה שעניינה הפסקת הליך מדורג במסגרת של איחוד משפחות ומתן החלטה לאיסור כניסת המבקש לישראל, כי במסגרת השימוע שנערך למבקשים ובמסגרת בחינת הנתונים על ידי עורכת השימוע לא נבחנו טענות המבקש בדבר מרכז חייו וכן לא נבחנה עדכניות המידעים בעניין מעורבותו של המבקש בפעילות של יצור אמל"ח, כפי שיוחס לו בשימוע, או בכל פעילות אחרת שיש בה כדי לסכן את בטחון המדינה או את שלום הציבור. במסגרת הבקשה הנוכחית, אשר הוגשה ביום 6.9.10, טוענים המבקשים כי למרות האמור בפסק הדין שניתן ביום 22.8.10, המשיב התעלם מהחלטות ביהמ"ש ולא הנפיק למבקש אישור כניסה ושהייה בישראל במסגרת חידוש הליך איחוד המשפחות. המשיב טען בתגובתו לבקשה, אשר הוגשה ביום 12.9.10, כי פסק הדין מקוים ככתבו וכלשונו וכי פסק הדין הועבר לגורמים הרלוונטיים, אשר נערכו לישומו הדווקני. כן נטען בתגובה כי עם קבלת פסק הדין ובהתאם לאמור בו הונחו הגורמים הרלוונטיים לפעול ליישום הצווים שניתנו, כי מאגרי הנתונים עודכנו בפרטי פסק הדין והצווים שניתנו והגורמים השונים נערכו למלא אחר הנדרש בכל הנוגע להנפקת היתר שהיה וחידוש הליך איחוד המשפחות. המשיב טען בתגובתו כי בהתאם לפסק הדין תונפק למבקשת הפניה למת"ק ושם יונפק למבקש היתר כניסה ושהיה בישראל וכי בהתאם לנהלי המשיב, על המבקשת להגיע ללשכת המשיב בחדרה, מצויידת ב-2 תמונות דרכון, אשר יצורפו לטופס אותו עליה למלא. כן נטען כי נוהל זה מוכר היטב למבקשים, אשר אין זו הפעם הראשונה בה הם פונים בבקשה לקבלת היתר שהיה בישראל עבור המבקש. ב"כ המשיב הודיעה כי מבירור שערכה עולה כי עד מועד הגשת התגובה לא פנו המבקשים ללשכת המשיב בחדרה ולפיכך לא ניתן היה למסור לידי המבקשת את ההפניה למת"ק וכי על המבקשים לפעול על פי הנהלים המוכרים להם ולפנות ללשכת המשיב לקבלת ההפניה למת"ק. המבקשים השיבו בתשובה לתגובת המשיב כי פנו לפרקליטות במכתב מיום 2.9.10 וביקשו לדעת כיצד המדינה נערכת לביצוע פסק הדין, אך לא קיבלו כל מענה לפנייתם. כן נטען כי המשיב מבקש להציב בפני המבקשים אינספור מכשולים בירוקרטיים והיה על המשיב להנפיק למבקש היתר כניסה חדש ללא הליכים בירוקרטיים נוספים הכרוכים בהגשת בקשה חדשה לאיחוד משפחות. בהמשך, בהודעת עדכון שהגישו המבקשים ביום 15.9.10, טענו המבקשים כי למרות שהמבקשת הגיעה ללשכת המשיב בחדרה, נאמר לה שעליה לשוב כלעומת שבאה, מאחר שגב' לאוריס הכט מצויה בחופשה עד ה- 5.10.10 והיא הפקידה היחידה המטפלת במבקשים. המשיב טען בתגובה לטענות אלה כי כאשר המבקשת הגיעה ללשכת המשיב בחדרה ביום 15.9.10 היה עליה לציין שהגיעה בעקבות ההליכים שבנדון והפקידה שאליה פנתה לא הצליחה להבין את מבוקשה ולכן היא התבקשה לשוב ביום 5.10.10 עם חזרת גב' הכט מחופשה. עוד נטען כי מיד עם התברר העניין פנה מנהל הלשכה בחדרה למשרד ב"כ המבקשים ישירות והזמין את המבקשת לשוב למשרדי המשיב לקבלת ההפניה ואכן המבקשת הגיעה למשרדי המשיב ונמסר לה טופס ההפניה למת"ק במסגרת בקשתם לאיחוד משפחות ובהתאם להוראות פסק הדין. בהמשך, ביום 19.9.10, הגיש ב"כ המבקשים הודעת עדכון נוספת לפיה, למרות האמור בהודעת המשיב, גם לאחר שהמבקשת קיבלה אישור בכדי להתיר את כניסת המבקש לישראל, משהתייצב המבקש במת"ק שער אפריים כשהוא מצויד באישור הנ"ל עדיין לא הותרה כניסתו לישראל ונטען כי הוא עדיין רשום במחשב כמנוע כניסה מטעמי בטחון וכי משרד הפנים לא עדכן את המת"ק בדבר התרת כניסתו לישראל. לאחר החלטות נוספות שניתנו בעניין הגישו המבקשים הודעה נוספת לפיה נכון ליום 3.10.10 המדינה טרם התירה כניסתו של העותר לישראל ואיחודו עם משפחתו וכן טרם שילמה את מלוא ההוצאות שנפסקו בפסק הדין. ב"כ המשיב הגיש בתגובה הודעה מיום 3.10.10 לפיה הושלמה הסדרת מתן היתר הכניסה למבקש במסגרת בקשתו לאיחוד משפחות והמבקש מוזמן להגיע למת"ק עם המסמכים הנדרשים ומכתב ההפניה ולקבל את היתר הכניסה. ביום 25.10.10 הוגשה מטעם המבקשים בקשה למתן הכרעה בבקשה שלפי הפקודה לביזיון ביהמ"ש, במסגרתה נטען כי היתר הכניסה לישראל ניתן למבקש רק ביום 4.10.10, למרות שפסק הדין נועד למימוש עד ליום 1.9.10 וכי ראוי להשית על המדינה קנס משמעותי בגין אי היערכותה לביצוע פסק הדין מיום הינתנו (22.8.10) ועד ליום בו ניתן לבסוף למבקש היתר הכניסה. בהמשך נקבעו מספר מועדים לדיון בבקשה שנדחו לבקשת הצדדים מטעמים שונים. במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 30.6.11 טען ב"כ המבקשים כי הוא מסכים שאין מקום לאכוף את ביצוע פסק הדין על המדינה במונחים של קנס או מאסר, כפי שהתבקש בבקשה המקורית שהוגשה, אך לטענתו יש להטיל על המשיב הוצאות בשל כך שהמבקשים נדרשו להליך זה. ב"כ המשיבה טענה לעניין זה כי פקודת בזיון בית משפט לא חלה על המדינה לאור סעיף 42 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש), לפיו "אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה, אלא אם נאמר בו במפורש" ומאחר שפקודת בזיון בית משפט לא קובעת במפורש כי היא חלה על המדינה, אין מקום להחיל אותה על המדינה. כמו כן, נטען כי מנוסח הוראת הסעיף שמורה על סנקציה של מאסר או קנס, שבדר"כ הינן סנקציות חסרות משמעות כאשר מדובר במדינה, ניתן להסיק כי הפקודה אינה חלה על המדינה. עוד נטען כי ההסדר בפקודת בזיון בית משפט צופה פני עתיד ולא עוסק בעבר ומטרת הסנקציות אינה ענישה אלא אכיפת קיום פסק הדין. ב"כ המשיבה טענה כי בענייננו כל שניתן היה לעשות לשם קיום פסק הדין נעשה ולו המבקשים היו נוקטים באמצעים על מנת לפתור את הבעיות שנוצרו ולא לשם יצירת הליכים משפטיים, המבקש היה מקבל את ההיתר הרבה לפני המועד שבו קיבל אותו. נטען כי מכתב ההפניה למת"ק היה מוכן בלשכת המשיב בחדרה כבר בעת ביקורה של המבקשת שם בתאריך 13.9.10, אך בשל אי הבנה של הפקידה את המבקשת ובשל העובדה שהפקידה המטפלת שהתה בחו"ל, נשלחה המבקשת כלעומת שבאה. כן נטען כי אילו היו יוצרים המבקשים קשר עם הפרקליטות באמצעות בא כוחם, הבעיה הייתה נפתרת במקום. נטען כי לא היה שום ניסיון על ידי מי מגורמי המשיב לעכב את ביצוע פסק הדין וננקטו הצעדים הנדרשים בכדי לסייע ולהביא לביצועו המיטבי של פסק הדין וכי גם אם היו תקלות באופן יישום פסק הדין, בין אם בשל צירוף נסיבות ובין אם בשל שיתוף פעולה לקוי מצד העותרים, לא הייתה כוונה להפר את פסק הדין. כן נטען כי פסק הדין בוצע וקוים ולכן בקשת המבקשים היא אקדמית ודינה להדחות. כמו כן, נטען כי פקודת בזיון בית משפט צופה פני עתיד ואינה באה להעניש על שאירע בעבר ואינה ישימה בענייננו. על כן, נטען כי אין מקום לנקוט בסנקציה כנגד המדינה. ב"כ העותרים מפנה לסעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח - 1958, לפיו דין המדינה כדין כל אדם וטוען כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט מתייחס גם למדינה. נטען כי כאשר המחוקק רצה להוציא את המדינה מתחולתו של חוק מסוים, הוא עשה זאת במפורש ובהעדר חיקוק ספציפי המוציא את המדינה מתחולת פקודת בזיון בית משפט ובשילוב עם סעיף 2 לחוק המדינה כבעל דין, יש לפרש את פקודת בזיון בית משפט כחלה על המדינה. עוד נטען כי התנהלות המשיב הייתה בלתי תקינה וכי למרות שב"כ המבקשים פנה לפרקליטות עוד ב- 2.9.10 לא נאמר לו שהמבקשת צריכה להגיע ללשכת המשיב וגם לאחר שהמבקשת הוחתמה על טופס בקשה חדשה להתרת כניסת המבקש לישראל חלפו כשלושה שבועות נוספים עד שהותרה כניסתו לישראל. כמו כן, נטען כי לקח למשיב כחודש למלא אחר הוראות פסק הדין שניתן ולכן על המדינה לשלם בגין הוצאות ההליכים שהמבקשים נאלצו לנקוט לשם אכיפת פסק הדין. דיון ומסקנות: כאמור, מדובר בבקשה לאכיפת פסק הדין אשר ניתן על ידי בימ"ש זה ביום 22.8.10 ואשר נכנס לתוקף ביום 1.9.10. פסק הדין קוים ובוצע על ידי המשיב כבר ביום 4.10.10 ועל כך אין מחלוקת. למרות העובדה שפסק הדין קוים כבר ביום 4.10.10 ב"כ המבקשים עמד על בקשתו אשר הוגשה לפי פקודת בזיון בית משפט והוא מבקש להטיל על המשיב הוצאות אשר ירתיעו את המשיב מלנהוג בעתיד כפי שנהג כלפי המבקשים. כפועל יוצא מכך עמד ב"כ המבקשים על בקשתו לקיום דיון בבקשה לאכיפת פסק הדין מכוח פקודת בזיון בית משפט, זאת למרות שהדיון התקיים זמן רב לאחר שפסק הדין כבר בוצע וקוים על ידי המשיב. כמו כן, נדרשו שני הצדדים להליך להגיש הודעות, טיעונים ותגובות, אשר רובם הוגשו לאחר שכבר בוצע פסק הדין. סבורני כי בנסיבות העניין, מאחר שפסק הדין קוים ובוצע כבר ביום 4.10.10 ומאחר שסבורני שהעיכוב שנגרם בביצוע פסק הדין, עיכוב של כחודש ימים, נגרם בשל צירוף מקרים ונסיבות ולא בשל התנהלות כושלת מצד המשיב, כפי שיפורט בהמשך, והמבקשים לא הביאו ראיות לתמיכה בטענותיהם כי העיכוב נגרם בשל התנהלותו של המשיב, יש לדחות את הבקשה וכן אין מקום להטיל על המשיב הוצאות או סנקציות כלשהן, כמבוקש על ידי המבקשים. על כן, כאמור, דינה של הבקשה לאכיפת פסק הדין להדחות, שכן פסק הדין קוים ובוצע על ידי המשיב ועל כן הבקשה מתייתרת, שכן אין מקום להפעלת סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט לאכיפת פסק הדין בנסיבות העניין, זאת אף מבלי להתייחס לשאלה האם יש מקום להפעלת סעיף 6 לפקודה כנגד המדינה ובמקרה שפסק הדין כבר בוצע וקוים. בנוסף, סבורני כי במקרה זה המבקשים אף לא תמכו טענותיהם כי העיכוב בביצוע פסק הדין נגרם בשל התנהלות המשיב, כפי שיפורט בהמשך ולכן, גם אם אניח לצורך העניין כי ניתן היה להפעיל את סעיף 6 לפקודה, אינני סבור כי נסיבות העניין מצדיקות את הפעלתו. באשר לבקשת ב"כ המבקשים להטיל על המשיב הוצאות בשל אי קיום פסק הדין במשך כחודש ימים ממועד כניסתו של פסק הדין לתוקף, סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום להיעתר לבקשה זו, שכן, כאמור, העיכוב נגרם ברובו בשל צירוף מקרים ונסיבות ולא בשל התנהלות לקויה מצד המשיב. בנסיבות העניין, סבורני כי לא היה מקום להגיש את הבקשה שבנדון מלכתחילה, אלא היה על ב"כ המבקשים לסייע למבקשים בביצוע פסק הדין באמצעות הפרקליטות. פסק הדין שבנדון נכנס לתוקפו ביום 1.9.10 וכבר ביום 6.9.10 הזדרז ב"כ המבקשים והגיש בקשה זו לפי פקודת בזיון בית משפט, במסגרתה, כאמור, התבקש ביהמ"ש להורות על מאסרו של שר הפנים (!) וכן להשית על המשיב קנס כספי משמעותי בגין כל יום שחלף עד לקבלת היתר הכניסה על ידי המבקש. בבקשתו, שהוגשה, כאמור, ביום 6.9.10, ציין ב"כ המבקשים כי פנה לפרקליטות במכתב מיום 2.9.10 שטרם נענה. יצוין כי 2.9.10 היה יום חמישי ולכן יש לקבל את טענת הפרקליטה כי המכתב, אשר הועבר לה על ידי מזכירות הפרקליטות, הונח על שולחנה רק ביום חמישי בצהריים ולכן ראתה אותו רק עם הגיעה לעבודה בתחילת השבוע שלאחר מכן, כלומר, ביום 5.9.10. סבורני כי היה על ב"כ המבקשים לאפשר לפרקליטה זמן סביר על מנת לטפל במכתבו ולהשיב לו, כאשר ברור וידוע שאם המכתב התקבל אצל הפרקליטה ביום חמישי בצהריים, אין היא יכולה לטפל בעניין במהלך סוף השבוע שבו איננה נמצאת בעבודה ולכן אינה יכולה לראות את המכתב. על כן, סבורני כי הגשת הבקשה למאסרו של שר הפנים והטלת קנס על המשיב ביום 6.9.10, מבלי שניתן לפרקליטה זמן סביר לטיפול במכתב ובפניית ב"כ המבקשים, מהווה פניה מוקדמת לביהמ"ש מבלי שנעשה ניסיון כנה ואמיתי לטפל בעניין מחוץ לכותלי ביהמ"ש. כשישה ימים לאחר הגשת הבקשה הוגשה תגובת הפרקליטות במסגרתה הובהר כי הגורמים הרלוונטיים אצל המשיב נערכו ליישום פסק הדין וכי על המבקשת לפנות ללשכת המשיב בחדרה כדי לקבל את טופס ההפניה למת"ק. מסתבר כי לאחר קבלת תשובה זו הגיעה המבקשת ללשכת המשיב בחדרה, אך בשל צירוף מקרים ונסיבות ובשל גורמים שאינם תלויים בצדדים, כגון יציאתה של הפקידה המטפלת בעניין לחו"ל והעובדה שהפקידה שטיפלה בפנייתה של המבקשת לא הבינה את דבריה ואת העובדה כי מדובר בפסק דין שיש לבצעו (שכן המבקשת לא הציגה בפני הפקידה את פסק הדין), הוחזרה המבקשת כלעומת שבאה. יצוין לעניין זה כי לו הייתה המבקשת פונה לבא כוחה, אשר היה יכול לסייע בהבהרת הדברים ולהפנות את נציגי המשיב לפסק הדין שניתן, סביר להניח כי הייתה מקבלת כבר באותו מועד את ההפניה המבוקשת. רק לאחר שהגיע המקרה לידיעתו של מנהל לשכת המשיב בחדרה, פנה זה לב"כ המבקשים על מנת שיפנה את המבקשת ללשכת המשיב לקבלת ההיתר. עוד יצוין לעניין זה כי חגי תשרי חלו במועדים שבין התאריך שבו נכנס לתוקפו פסק הדין ובין התאריך שבו בוצע לבסוף. אמנם אין הדבר מצדיק את העובדה שבמשך כחודש שהה המבקש הרחק ממשפחתו, למרות שהיה אמור לקבל את ההיתר ולהצטרף למשפחתו בסמוך לאחר מועד פסק הדין, אך ניתן להבין שמדובר בצירוף מקרים שגרם לעיכוב בביצוע פסק הדין ולא בהתנהלות כושלת מצד המשיב או בכוונת זדון כלשהי. מאותן סיבות ניתן להבין מדוע קבלת ההיתר ארכה כשבועיים לאחר ביקורה של המבקשת בלשכת המשיב וחתימתה על הבקשה המחודשת, שכן בין מועד ביקורה בלשכת המשיב ובין מועד קבלת ההיתר חלה פגרת סוכות. כך גם לגבי העברת תשלום ההוצאות שנפסקו לטובת המבקשים במסגרת פסק הדין. העיכוב שנגרם בביצוע פסק הדין במשך כחודש ימים לא נגרם בשל התנהלות כושלת או לקויה מצד המשיב ובכל מקרה לא הוכחה טענת המבקשים כי התנהלותו של המשיב הייתה לקויה ו/או כי מי מנציגי המשיב נהג כלפיהם בזלזול, אלא המדובר בצירוף מקרים ונסיבות שגרמו לעיכוב של כחודש ימים בביצועו של פסק הדין. לכן סבורני כי אין מקום, בנסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל, להרתיע את המשיב מלנהוג כך בעתיד ולהטיל עליו הוצאות בגין העיכוב שנגרם ובגין ניהול ההליך, שכאמור, ניתן היה להימנע מהגשתו בנסיבות המקרה. סיכום: אשר על כן, בסיכומו של דבר, הבקשה נדחית מאחר שפסק הדין קוים ובוצע. מאחר שלא הובאו ראיות לכך שהעיכוב של כחודש ימים בביצועו של פסק הדין נגרם בשל התנהלות לקויה של המשיב, יישא כל צד בהוצאותיו. אוסיף עוד כי ככל שסבורים העותרים שהתנהגות המשיב גרמה להם נזק כי אז פתוחה בפניהם הדרך להגיש תביעה לפיצוי עבור נזקיהם, ככל שיוכחו. זה ההליך הנכון ולא הליך כפי שהוגש בפני, במסגרת של פקודת בזיון בית משפט. למען הסר ספק אני בהערתי זו הבעת עמדה או קביעה כי קימת זכאות לפיצוי, נושא שיבורר בהליך המתאים, ככל שתוגש תביעה מתאימה לבית משפט מוסמך. מאסרשר הפנים