קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לתיקון פנקס החברים: 1. המושבה מצפה הוקמה בשנת 1908, בידי פועלי העליה השניה, על אדמות עין כתאב, הסמוכות לטבריה. המערערת, מצפה - אגודה להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ, נרשמה כאגודה שיתופית ביום 10.5.1977. לפניי ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם) מיום 2.2.10, לפיה החליט לדחות את השגת המערערת על ממצאיו של החוקר מטעמו, עו"ד ד"ר דורון דינאי, שהמליץ בפניו שלא לקבל את בקשתה לתיקון פנקס החברים של משיבות 1 ו-2 (להלן: תנובה), ולא לכלול בו את המערערת כחברה בתנובה. החלטת הרשם 2. המערערת לא חלקה כי אין היא עצמה רשומה בפנקס החברים, וכן לא חלקה על כך שמעולם לא בקשה להתקבל כחברה בתנובה במועד כלשהו שלאחר התאגדותה. כך גם לא טענה, כי היא עצמה רכשה מניות בתנובה. בנוסף לא טענה, כי יש להכיר בחברותה שלה בתנובה, מכוח התנהגות. טענתה בפני החוקר הייתה, כי "ירשה" את מעמד החברות, המגיע לחקלאים ה"היסטוריים" שהתיישבו במצפה, אשר יש לראותם כ"אגודה בלתי רשומה" או כ"שותפות בלתי רשומה", ולפיכך הייתה בעלת כשירות להתקבל כחברה בתנובה על פי התקנון (להבדיל מיחידים). עיקר טענתה, כי חברות זו נוצרה מכוח התנהגות, באשר אין בידיה ראיות לכך שאותו "תאגיד בלתי רשום" שקדם לה, פנה אי פעם בבקשה פורמאלית להתקבל כחבר תנובה. 3. הרשם קיבל את עמדת החוקר, וקבע בהחלטתו, כי אין דיני האגודות השיתופיות מכירים ב"הורשת חברות" (סעיף 5 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973: להלן - תקנות החברות; סעיף 17 לפקודת האגודות השיתופיות: להלן - הפקודה; ע"א 191/86 אטינגר ואח' נ' נהריה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ) . הסייג היחיד המאפשר, בתנאים מסוימים, להעביר מניה או יחידת השתתפות של מי שנפטר בתוך שנה אחת מיום מותו, למי שיוצע בהתאם לתקנות של אותה אגודה, הוא סעיף 31(3) לפקודה. על פי סעיף זה, רשאית האגודה להעביר את מנייתו של הנפטר או את מידת ההשתתפות שלו, בתוך שנה לאחר מותו, לאדם שיוצע בהתאם לתקנותיה של האגודה, אם התקבל אותו אדם כהלכה כחבר באגודה על פי התקנות ועל פי תקנותיה של האגודה. אם לא יוצע אדם כזה, תעביר האגודה לאדם שהוועד יראה בו את יורשו או את נציגו החוקי של הנפטר, את הסכום השווה לשוויה של המניה או של מידת ההשתתפות שלו. החברות עצמה אינה עוברת, אפוא, בירושה, להבדיל מן הזכויות הכספיות. לפיכך, ככל ש"ירשה" המערערת את חקלאי מצפה, הרי שבהעדר קבלה לחברות, כנדרש על פי הוראת סעיף 31(3) לפקודה ועל פי תקנון תנובה, זכויות ה"יורשים" מסתכמות, לכל היותר, בפיצוי חלקי מוגבל למניות האישיות, בכפוף לתקנון תנובה ולכללי ההתיישנות. אלא שהמערערת לא הוכיחה כי היא "יורשת" של חקלאי מצפה. טענתה להמשכיות היסטורית נסמכת על זיקה פרסונאלית בינה לבין חקלאי מצפה. הרשם סבר כי טענה זו אינה יכולה לעמוד, שהרי אין כל חפיפה משפטית ביניהם. גם מן הבחינה העובדתית לא ניתן לדבר על המשכיות, שכן ברבות השנים התחלפו משפחות ונוספו משפחות חדשות. בהקשר זה ציטט הרשם מממצאיו של החוקר מטעמו, אשר קבע כי עד שנת 1977 התגוררו במושבה 7 משפחות, ואילו עתה מתגוררות בה 35 משפחות, מהן 21 מקיימות משק חקלאי, ו- 25 חברות במערערת. מכאן שאין זהות פרסונאלית בין חברי המערערת היום לבין חקלאי מצפה ה"היסטוריים". ועוד קבע הרשם, כי גם לו נכון היה להניח, לצורך הדיון, כי בידי חקלאי מצפה האמורים היו זכויות כלשהן, לא הציגה המערערת כל מסמך המייפה את כוחה לפעול בשם אותם חקלאים, ובוודאי לא לתבוע את זכויותיהם לעצמה. 4. הרשם הוסיף וקבע, כי המערערת לא הוכיחה שהחקלאים משנות ה- 50 וה- 60 היו רשומים כדין. לא הוצבע מטעמה על תקדים משפטי המכיר באישיות משפטית המכונה "אגודה לא רשומה". בנוסף מצא הרשם, כי הראיות שהובאו אינן תומכות במסקנה כי החקלאים פעלו כ"שותפות בלתי רשומה". מסקנת החוקר, כי חקלאי מצפה ה"היסטוריים" היו קבוצת יחידים, אשר פעלו על פי הסדרים פנימיים של שיתוף פעולה ועזרה הדדית, מקובלת עליו. 5. ועוד הפנה הרשם לתקנון תנובה, אשר בכל גרסאותיו לאורך השנים לא אפשר ליחידים להיות חברים בה, אלא לתאגידים בלבד (סעיף 8.2 לתקנון). מאחר שהמסקנה אליה הגיע הרשם הינה שהחקלאים ה"היסטוריים" לא היו מאוגדים כאגודה שיתופית, ולא הוכח כי ביקשו אי פעם להתקבל כחברים בתנובה, כמתחייב מן התקנון, נותר לבדוק שמא התקבלו בדרך אחרת, שלא על פי התקנון. הרשם נפנה לבדוק, אפוא, האם התקבלו החקלאים הללו כחברים מכוח התנהגות. בהקשר זה הפנה הרשם לתקנה 2א לתקנות החברות, הקובעת כי ניתן לראות אדם כחבר אגודה אם נהג הוא עצמו, וכך נהגו בו, כחבר האגודה, וזאת במשך תקופה סבירה לפי נסיבות העניין, והכל אם לא נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה. הרשם עומד בהחלטתו על כך שהמבחן לפי תקנה 2א הינו מבחן כפול, ובלשון אחרת, נדרשת הדדיות: אין די בכך שאדם נהג כחבר, שכן ההנחה היא שאין כופין חברות באופן חד צדדי. נדרשת כוונה הדדית, ורק אם האגודה נהגה אף היא כלפי אותו אדם כחבר, ניתן לדבר על הדדיות (ת.א. (באר שבע) 308/91 רחל גבעון נ' אגודת "תקומה") . על פי מבחן זה קבע הרשם, כי עצם שיווק התוצרת החקלאית של החקלאים ה"היסטוריים" באמצעות תנובה אין בו כדי להופכם לחברים בה, שכן גם חקלאים שאינם חברים נהגו לשווק את תוצרתם באמצעותה. סימן מובהק לכך שהחקלאים ה"היסטוריים" של מצפה לא נתפסו בעיני תנובה כחברים מצא הרשם בעובדה שהללו לא זומנו מעולם להשתתף בוועידות של תנובה, ואלה לא דרשו להיות מוזמנים אף שידעו על קיומן. אשר לניכוי התשלומים על חשבון השותפות בהון, קיבל הרשם את ממצאיו של החוקר באשר לאי ההקפדה, בשנים הרלבנטיות, על סיווג הניכויים מן המשווקים כעמלה עבור פעולת השיווק להבדיל מניכוי עבור מניות. בנוסף, באותם ימים נהגה תנובה לגבות בגין יחידות השתתפות בהון גם ממי שלא היו חברים ולא יכולים היו להיות חברים, ואיש לא הקפיד בעניין, לא מצידה של תנובה ולא מצד המשווקים שלא היו חברים בה. גם המחזיקים ביחידות ההשתתפות לא ייחסו להן, באותם ימים, ערך כלכלי של ממש. יחידות ההשתתפות קיבלו משמעות כספית רק בשנת 2008, בעקבות מכירת תנובה לקרן איפקס ולחברת מבטח שמיר. הרשם סבור, כי רק משהתחוור למערערת, כי יתכן ולחברות בתנובה יש ערך כלכלי לא מבוטל, נזכרה להעלות תביעות וטענות שהתיישנו זה מכבר. עיקר טענות הצדדים 6. טענותיה של המערערת הן שתיים. הטענה האחת, כי לא התנהל הליך משפטי הוגן בפני החוקר מטעם הרשם, ובפני הרשם עצמו. בעוד שהמערערת הגישה תצהירים ומסמכים הנתמכים בתצהירים, הרי שתנובה הציגה גרסאות עובדתיות ומסמכים, מבלי שאלה נתמכו בתצהירים. החוקר הכריע על יסוד מידע שנמסר לו במסגרת בדיקות אחרות שערך, ולפיכך לא ניתנה לה הזדמנות להגיב על גרסאות אלה, ואף אין היא יודעת את זהות האנשים שמסרו אותן גרסאות בהליכים האחרים. כך גם הרשם, בתורו, הסתמך על אותן ידיעות עלומות, כגון "עדויות רבות מפי בעלי תפקידים בתנובה", שאיש אינו יודע היכן נשמעו, מי הם העדים וכו'. קביעותיו העובדתיות אינן מבוססות על מסמכים ו/או על תצהירים, לא הייתה למערערת הזדמנות ללומדן, לבחון על איזו תשתית הן נסמכות, ולחקור את הטוענים להן. 7. הטענה האחרת היא כי הרשם טעה לגופו של עניין בכך שדחה את השגתה של המערערת על דו"ח החוקר. במסגרת טענה זו, נטענו על ידי המערערת מספר טענות משנה. על פי הטענה האחת, טעה הרשם כשביסס את החלטתו על כך שאין לקשור בין חקלאי מצפה ה"היסטוריים" לבין האגודה המערערת. לטענת המערערת, מעולם לא טענה כי החברות בתנובה הוענקה לחקלאים עצמם, אלא כי המניות הוענקו למושבה מצפה, שעל שמה גם נרשמו, ללא תלות ברישום משפטי פורמאלי של אותו מושבה, משום שהכל ידעו כי המושבה מאוגדת על בסיס שיתופי. טענת המערערת היא כי המושבה מצפה, והאגודה של היום חד הם, לפיכך לא נדרשה כלל הורשה של המניות, וכי הזהות הפרסונאלית בין חברי המושבה דאז לבין חבריה היום היא אך אינדיקציה לכך שהמדובר באותו תאגיד. מאחר ששותפות שאינה רשומה או אגודה בלתי רשומה היא בבחינת תאגיד, כשירה הייתה המושבה, עוד בטרם רישומה כתאגיד בשנת 1977, להתקבל כחברה בתנובה, שכן הוכח שמן הבחינה העובדתית הייתה, מאז הקמתה, בבחינת התאגדות שיתופית. מכל מקום, הובאו בפני הרשם עדויות לכך כי תנובה קיבלה לשורותיה גם משקים לא מאוגדים, וכי משקים אלה היו זכאים למלוא הזכויות כיתר חבריה של תנובה. משהתגברה, לדידה, על המכשול של כשירות להתקבל כחברה בתנובה, טענה המערערת כי הובאו בפני הרשם ראיות מספיקות על מנת לקבוע כי המושבה מצפה זכתה למעמד של חברה בתנובה על דרך של התנהגות. בין היתר, המדובר בכך שתנובה הנפיקה תעודות מניה על שם מצפה, וגבתה תשלומים עבור מניות אלה. כנגד מסמכים ברורים אלה הסתפק הרשם בקבלת טענה סתמית לפיה ארעו טעויות בגבייה וברישום בספריה של תנובה. לטענת המערערת, מן העובדה שמצפה מחזיקה במניות של תנובה, צומחת לפחות חזקה כי האוחז בהן הינו חבר באגודה שיתופית, ועל הטוען ההיפך נטל כבד לסתור, בו לא עמדה תנובה כלל ועיקר. ועל כל אלה, לטענת המערערת, היה על הרשם לדחות את עמדתה של תנובה מטעמי השתק, מניעות וחוסר תום לב, לאחר שגבתה ממצפה, מהלך שנים ארוכות, סכומים משמעותיים כתשלומים בגין מניות, והנפיקה למצפה מניות עבור תשלומים אלה. מנגד, הסכימה מצפה, ששיווקה את תוצרתה באמצעות תנובה, לניכויים שביצעה האחרונה מהסכומים שהגיעו לה, וזאת כתשלומים עבור המניות. 8. תנובה טוענת בתשובתה, כי רישומה של אגודה הוא אקט הייסוד שלה, לפיכך לא יכולה להיות בנמצא "אגודה לא רשומה", ובדין דחה הרשם את טענתה זו של המערערת. גם ביחס לאפשרות האחרת, היינו שיש להכיר במושבה כשותפות בלתי רשומה (ובהתעלם מן הדעות השונות בעניין עצם קיומה של אישיות משפטית שכזו), הרי שהוכחת קיומה היא שאלה שבעובדה, וקביעותיו של החוקר בעניין זה, היינו שלא הוצגו בפניו מסמכים כלשהם מהם ניתן ללמוד על מודל ברור של שותפות ושל חלוקת הזכויות והחובות בין השותפים, הינן חד משמעיות. שותפות בלתי רשומה שסממני פעילותה הם אלה שנתבררו בפני החוקר אינה יכולה להיראות כתאגיד, וממילא אינה יכולה להחשב כאישיות משפטית הכשירה לחובות ולזכויות. 9. בנוסף טוענת תנובה, כי "התאגיד בגלגולו הקודם" והמערערת אינם יכולים להיחשב תאגיד אחד. לטענתה, בעניין זה חל שינוי בעמדתה של המערערת. לאחר שהרשם דחה את הטענה לפיה "הוריש" התאגיד הקודם את מעמדו כחבר בתנובה למערערת, ולאחר שנוכחה כי לא תוכל לעמוד על טענה זו, מטעמיו של הרשם, שינתה המערערת את טעמה ועתה טוענת היא כי התאגיד הקודם והיא עצמה היינו הך הם, וכי המדובר בישות אחת שהתקיימה ברציפות למן יום היווסדה של המושבה. טענה זו נסתרת, לטענת תנובה, מתוכה. ככל ש"התאגיד בגלגולו הקודם" היה "אגודה לא רשומה", המדובר ביצור משפטי נטול ממשות, ולפיכך אקט הרישום של המערערת הוא האקט המכונן שלה, הוא המקנה לה את מהותה התאגידית והוא המכונן את אישיותה המשפטית הנפרדת. ממילא אין היא יכולה להחשב כ"המשך" של אותה אגודה בלתי קיימת. ומנגד, אם "התאגיד בגלגולו הקודם" היה שותפות בלתי רשומה, ממילא אין אפשרות לטעון שהמערערת, שהיא תאגיד מסוג אגודה שיתופית, בבחינת המשך רציף של שותפות בלתי רשומה. לטענת תנובה, די במסקנות אלה כדי לדחות את הערעור, שהרי באין "תאגיד בגלגולו הקודם", ממילא אין מי שיכול היה להתקבל לחברות בתנובה, ממילא אין חברות בתנובה וממילא אין מה להעביר למערערת. 10. עוד סבורה תנובה, כי מסקנת החוקר לפיה מאז ומעולם רק תאגיד כשיר היה להתקבל כחבר בתנובה, להבדיל מיחידים, מעוגנת היטב בראיות שבאו בפניו, ובכללן נוסחיו ההיסטוריים של תקנון תנובה, אשר בכולם מופיעה ההוראה האמורה, ופנקס החברים ההיסטורי של תנובה שלא נמצא בו ולו אזכור לחבר אחד שאינו תאגיד. 11. גם בהנחה שהמערערת הייתה מתגברת על מכשלת כשירותו של "התאגיד בגלגולו הקודם" להתקבל כחבר בתנובה, לא הוכחה קבלתו בפועל. כאמור, אין בידי המערערת לטעון כי ניתנה אי פעם החלטה פורמאלית על קבלה. ובאשר לחלופה של קבלה על דרך ההתנהגות, הרי שלא הוכחה ההתנהגות ההדדית הנדרשת. אכן נגבו סכומים מספר פעמים בשנות ה- 50 וה- 60, אשר סווגו כ"גבייה בגין מניות" ואף הונפקו בגינם מספר תעודות מניה, אולם המדובר במקרים ספורים ומועטים, שאין בהם כדי להעיד על כוונה הדדית בעניין החברות הנטענת. תנובה טוענת, כי לא יכולה להיות מחלוקת שמבחינתה, סיווג הגביה כ"גבייה עבור מניות" מקורה בטעות, שהרי על פי רישומיה, "התאגיד בגלגולו הקודם" מעולם לא היה חבר בה, ולפיכך לא אמורים היו להיגבות ממנו סכומים עבור מניות, והוא לא היה כשיר להחזיק במניות. ועוד לטענת תנובה, עצם ההחזקה במניותיה אין בה כדי להעיד על חברות. על פי דין רק חבר באגודה שיתופית כשיר להחזיק במניותיה, וכל עוד לא התקבל "התאגיד בגלגולו הקודם" לחברות בתנובה, לא יכול היה להחזיק במניותיה. בהקשר זה וסיפה תנובה וטוענת, כי לא ניתן לייחס לחקלאי מצפה שהסיקו מעצם קבלת תעודות המניה (המופיעות, בין היתר, על שם "מצפה - מושב עובדים", אשר אין חולק כי אישיות משפטית כזו מעולם לא התקיימה), כי "התאגיד בגלגולו הקודם" התקבל לחברות בתנובה וכי הם החליטו להסכים לכך, בדרך של העדר מחאה. על פי הטענה, סביר יותר להניח כי חקלאי מצפה לא ייחסו כל חשיבות לטעות זו, באשר הסכומים שנגבו מהם תמורת שיווק תוצרתם היו זהים, בין לו המדובר ביצרן שהוא חבר בתנובה ובין אם לאו. יתרה מזאת, המדובר בהתנהגות ספוראדית, שהתקיימה לסרוגין במהלך 4 שנים מתוך 80 שבמהלכן שווקה התוצרת החקלאית של המושבה באמצעות תנובה. מאז שהוצאה תעודת המניה האחרונה חלפו 35 שנים, ולא התקיים כל סממן של חברות או של התנהגות ממנה ניתן ללמוד על מערכת יחסים הדדית של חברות. 12. אשר לתקינות ההליכים בפני החוקר והרשם טוענת תנובה, כי לוז המחלוקת בינה לבין המערערת הינו משפטי, ולא ניתן להבין כיצד נפגעו זכויותיה הדיוניות של המערערת כתוצאה מכך שתנובה לא התיימרה להציג גרסה עובדתית ספציפית לשם סתירת טענותיה העובדתיות, בכל הנוגע לאופן התנהלותה ההיסטורי של המושבה. הליך הבירור נערך על פי תקנה 6 לתקנות החברות. המדובר בהליך בירור דו שלבי. תחילה מתנהל שלב החקירה, על ידי חוקר מטעם הרשם, והמדובר בהליך אינקויזיטורי ולא אדברסרי. החוקר הוא המחליט אלו עדים יזומנו לחקירה ובאיזה אופן תגבה עדותם. החקירה נעשית על ידו וללא נוכחות הצד שכנגד. במסגרת הליכים אלה אין הליכים מקדמיים, אין בידי מי מן הצדדים זכות קנויה לעיין במסמכי משנהו, והחוקר הוא המחליט אלו מסמכים ואלו טיעונים, אם בכלל, טעונים התייחסות של הצד שכנגד. לתקנות סדר הדין האזרחי אין תחולה בהליכים הללו, ולפיכך טענתה של המערערת לפיה הוראות הדין מחייבות הגשת תצהירים אין לה על מה שתסמוך. השלב השני, המתנהל בפני הרשם, הוא השלב האדברסרי. ההתדיינות בשלב זה נעשית, בדרך כלל, על ידי הגשת טיעונים בכתב, ולאחר מכן מתקיים דיון בעל פה, במסגרתו רשאים הצדדים לבקש את זימונם של עדי הצד שכנגד, לשם חקירתם בחקירה נגדית. לטענת תנובה, מתנהלים מזה כעשור עשרות הליכים מעין זה, וברובם הגדול שימש ד"ר דורון דינאי כחוקר מטעם הרשם, וכך גם בעניין הנדון. ד"ר דינאי רכש במהלך השנים מומחיות ובקיאות רבה, וריכוז החקירות בידיו אפשר ביצוען של חקירות מעמיקות. מטבע הדברים, רבות מן הטענות המועלות על ידי הטוענים השונים חוזרות על עצמן, ומעוררות סוגיות כלליות ועקרוניות. בראשן, סוגיית החיובים שסווגו כניכויים בגין מניות תנובה. לשם בירורן, הקדיש החוקר מאות רבות של שעות עבודה, חקר עשרות רבות של עדים מטעם תנובה ועיין באלפי מסמכים שהומצאו לו מטעמה. משכך, אין כל יסוד לטענת המערערת לפיה תנובה לא הגישה מסמכים או לא הביאה עדים. על ראיות אלה ביסס החוקר, בין היתר, את ממצאיו בתיק הנדון. ועוד טוענת תנובה, כי על אף העדרה של זכות קנויה לעיין במסמכי הצד שכנגד במסגרת הליך החקירה, תנובה מאפשרת לכל טוען לחברות הפונה אליה בעניין זה, לעיין בכל המסמכים הרלבנטיים לעניינו והמצויים בידה. במקרה הנדון, לא פנתה המערערת בשום שלב בבקשה לעיין במסמכים הללו. ועוד נטען, כי מאחר שאין המדובר בהליך אדברסרי, אין החוקר כפוף במסגרתו לכללים החלים בהליך שיפוטי מעין זה, ובפרט לכללים החלים ביחס לסוגי הידיעה השיפוטית שהמותב היושב בדין רשאי או אינו רשאי לעשות בהם שימוש לצורך הכרעתו. כך גם, אין להעלות על הדעת כי החוקר ישוב ויחקור, כל אימת שמתעוררת טענה זהה, אותם עדים עצמם, ויקבל מהם אותן תשובות. לפיכך, לא נפל כל פגם בהליך החקירה שניהל החוקר מטעם הרשם. הוא הדבר גם ביחס להליך שהתנהל בפני הרשם. על מנת למנוע טענות מן הסוג הנטען כאן, עומדת תנובה על זימונם של העדים על מנת שייחקרו במסגרת הדיון המתנהל בפני הרשם. כך היה גם בהליך הנוכחי. תנובה עמדה על זכותה לחקור את עדיה של המערערת, והמערערת רשאית הייתה לבקש את זימון עדיה של תנובה לחקירה נגדית. אלא שהמערערת לא ביקשה לעשות כן, ואין היא יכולה להלין אלא על עצמה. הכרעה 13. על מנת שתתקבל עמדתה, על המערערת להתגבר על מספר קשיים: עליה להראות, כי מצפה ה"היסטורית" הייתה תאגיד (כטענתה: "אגודה בלתי רשומה" או "שותפות בלתי רשומה"), שכן גם היא מודה בכך שחקלאי מצפה, כיחידים, לא התקבלו כחברים בתנובה. עליה להראות, בהנחה שתתגבר על השלב הראשון, כי המדובר בתאגיד מן הסוג שתנובה הייתה נכונה לקבלו על פי התקנון. ובהנחה שתתגבר על השלב השני, עליה להראות כיצד נכנסת היא בנעליו של אותו תאגיד, מהווה המשך רציף לו ומהווה מושא לזכויותיו ולחובותיו. ולאחר שהתגברה על כל אלה, עליה להראות כי חברותו של אותו תאגיד קודם, שהיא ממשיכתו, אכן נוצרה מכוח התנהגות, שכן גם לשיטתה מעולם לא היה הליך קבלה רשמי, על פי התקנון. נראה בעיני, כי המערערת לא הצליחה להתגבר ולו על השלב הראשון, וכך גם לא על יתר השלבים, ובדין דחה הרשם את השגתה על קביעות החוקר מטעמו. 14. הטענה כי יש להכיר במצפה ההיסטורית כ"אגודה בלתי רשומה" אינה יכולה לעמוד. רישומה של אגודה הוא אקט קונסטיטוטיבי, ולא אקט פורמאלי. רישומה הוא שמכונן את האישיות המשפטית המכונה "אגודה שיתופית". הדברים עולים מנוסחו המפורש של סעיף 21 לפקודת האגודות השיתופיות, הקובע כי "משנרשמה אגודה הריהי נעשית גוף מאוגד...". בספרה "אגודות שיתופיות - דין ונוהל" (1995), כותבת פרופ' אוטולנגי ז"ל: "ייסוד אגודה שיתופית הינו פעולה רצונית של המתאגדים; אך על מנת שרצונם זה יסתיים בהקמת אישיות משפטית, יש צורך ברישומה בפנקס האגודות השיתופיות" (עמ' 133). אל מול דברים נכוחים אלה, לא הציגה המערערת כל אסמכתא משפטית שיש בה כדי לתמוך באפשרות קיומה של "אגודה בלתי רשומה", ודומה כי הדברים הם בבחינת תרתי דסתרי. בצדק כתב החוקר, כי לא מצא בטיעוני המערערת כל נימוק ענייני, מדוע יש לעסוק ב"להטוטנות משפטית", כלשונו, על מנת לאפשר לקבוצת אנשים שאיש לא מנע מהם להתאגד כדין, ליהנות למפרע מיתרונות ההתאגדות. בצדק הסיק מהתנהלותם של חקלאי מצפה לאורך עשרות שנים, כי החליטו במודע להימנע מלהתאגד, מסיבות השמורות עימם (סעיף 23 להחלטתו, נספח 3 לסיכומי תנובה). אין בידי לקבל את הטענה, לפיה המדובר בהתנהלות אופיינית לראשית המאה שעברה, בחקלאים שהיו טרודים בעבודת האדמה ולא שמו ליבם לדקויות משפטיות כאלה ואחרות. אין המערערת יכולה לחלוק על העובדה ההיסטורית, כי צורת ההתאגדות באגודות שיתופיות הייתה מקובלת בהתיישבות החקלאית זמן רב לפני קום המדינה (סעיף 23 להמלצת החוקר), וכפי שמצאו החקלאים ביישובים אחרים זמן להתאגד, כך יכולים היו חקלאי מצפה לעשות זאת, בהיותם שוכנים בקרב עמם ומודעים למתרחש סביבם. לא למותר להביא, בהקשר זה, מדבריו של בית המשפט העליון בפסק דין שניתן לא מכבר, בבג"צ 861/07; ע"א 8192/09; 2054/09 קמחי ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות ואח', , המתאר את האגודה שיתופית במילים אלה: "לסיכום, מטרתה של האגודה שיתופית היא לשמש מסגרת לפעילויותיהם של גורמים בעלי אינטרסים משותפים, למען קידום מצבם הכלכלי, על פי עקרונות הקואופרציה. עקרון זה בא לידי ביטוי בתקנוני האגודות מושא דיוננו, המהווים את 'המשפט החוקתי' של כל אגודה ואגודה" (שם, פסקה 43). הנה כי כן, אגודה חסרת "חוקה", לאו אגודה היא. 15. אשר לאפשרות לראות בחקלאי מצפה "שותפות בלתי רשומה", ובהתעלם משאלת תוקפה של אישיות משפטית כזו, סבר החוקר, ובדין סבר, כי לא הונחה בפניו תשתית ראייתית שיש בה כדי להוביל למסקנה כי כזו הייתה התנהלותם של החקלאים הללו, וכזה היה אורח חייהם. מסקנתו מעוגנת היטב בעובדות שהונחו בפניו. החוקר מצא, כי חשבון הבנק של אחד החקלאים (זכריה קמחי ז"ל), בו הופקדו תמורות השיווק של התוצרת החקלאית, לא התנהל כחשבון של שותפות, אלא כחשבון המנוהל בידי מיופה כוח. הכספים שנזקפו לזכות החקלאים, והחיובים לחובתם, היו לפי נתוני הצריכה והשיווק האינדיבידואלים של כל משק, ולא על פי אחוזי שותפות קבועים או על פי הסכם אחר כלשהו. כך גם לא הצליחה המערערת להציג רישומו של נכס כלשהו שנרשם על שם השותפות הנטענת. גם רישומי ההכנסות וההוצאות, והדיווחים לרשויות המס, נעשו על ידי החקלאים באופן אישי ולא כשותפות. לו בשותפות מדובר, היה מצופה כי ינוהלו ספרי שותפות בצד ספרי השותפים. ב"כ המערערת אינו טוען כנגד ממצאי עובדה אלה, אולם מבקש להסיק מנתונים אחרים, המתבטאים בהתנהלותם הפנימית של המתיישבים ובאופן בו נתפסו על ידי גורמים חיצוניים, כי אכן המדובר ב"התאגדות שיתופית כזו או אחרת", שהגושפנקא שניתנה לה אינה נופלת מרישום (סעיף 34 להודעת הערעור). כך, למשל, מצביעה המערערת על חוזי החכירה בין מנהל מקרקעי ישראל לבין "מצפה", מהם ניתן ללמוד כי רשות מרשויות המדינה ראתה במצפה אישיות משפטית, היכולה לחכור קרקעות, וכך מסתמכת היא על שטרי מניה שהנפיקה תנובה על שם "מצפה", או "מצפה - מושב עובדים". בצדק משיבה על כך תנובה כי המערערת לא הציגה כל נסח רישום, המעיד על רישומה של "מצפה", טרם הקמתה של המערערת עצמה, כבעלת זכויות חכירה בחלקות האמורות, וכי מכל מקום, ככל שכך נהג מנהל מקרקעי ישראל, הרי שמדובר בטעות, ואין בה כדי ליצור שותפות יש מאין. בכל הנוגע לרישום על גבי שטרי המניה, אתייחס לכך כשאדון בטענה בדבר חברות מכוח התנהגות. אכן, המדובר במושבה קטנה ביותר. אין ספק כי מתיישביה נהגו חברות רבה האחד כלפי השני, וסייעו זה לזה בעת הצורך. אולם ממצאיו של החוקר, אותם אימץ הרשם, ולפיהם פעילותה הכלכלית לא התאפיינה בשותפות, אלא בשיתוף פעולה מסוים בין חבריה, מעוגנים היטב בעובדות שהוצגו בפניו. בהקשר זה הזכיר החוקר את עדותו של מי שהיה מנהל מחוז חיפה מטעם תנובה משך עשרות שנים, מר אחיעזר צעירי, ולפיה זכור לו כי אותו קמחי, בעל החשבון שאליו הופקדו כספי התמורה בעד שיווק התוצרת החקלאית, היה מקבל לידיו שיקים הערוכים על שמות החקלאים הבודדים, ולא על שם מצפה, וזאת לפי חשבונות שהיה קמחי מביא, אשר כללו פרוט לפי החקלאים. אכן, קמחי היה המוציא והמביא עבור חקלאי מצפה, אולם אין בכך משום הוכחה לקיום התאגדות כדין אלא לקיומם של יחסי הרשאה ויפוי כוח לשם יעילות וחסכון. הרישום במחוזות תנובה, כך קובע החוקר, על מספר יצרן אחד, נעשה מטעמי נוחיות מנהלית ולא בא להעיד על מבנה תאגידי כלשהו (סעיף 31). 16. היקף הביקורת השיפוטית על ממצאי עובדה של הרשם ושל החוקר מטעמו, מצומצם אף יותר מהיקף ההתערבות בשיקול הדעת שלו. בית המשפט יתערב בממצאי עובדה במקרים חריגים, כמו כאשר לא עמדה בפני הרשם תשתית ראייתית כלשהי עליה יכול היה לסמוך את קביעותיו, או כאשר נקבעו ממצאים ממניעים פסולים. מסקנה זו נובעת בראש ובראשונה מכוח העקרון הכללי לפיו אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה, אלא מקום שממצאים אלה אינם עומדים במבחן ההיגיון או שאין לעובדות שנקבעו על מה שיסמכו. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף כשהמדובר בערעור מנהלי על החלטה של הרשם, אשר ניתנה בתחום המקצועי עליו הוא מופקד, בין אם הראיות נשמעו לפניו ובין אם נאספו על ידי חוקר מטעמו (עמ"נ (י-ם) 501/08 "קטיף" מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של הפועל המזרחי בע"מ נ' דהרי) . לא נמצא לי עילה להתערב בממצאים אלה. הנה כי כן, המסקנה לפיה אין לראות במצפה ה"היסטורית" תאגיד בלתי רשום, בין אגודה בלתי רשומה ובין שותפות בלתי רשומה, מעוגנת בעובדות ובדין. ואם כך הוא, לא הייתה כשירה להתקבל כחברה בתנובה, על פי התקנון. 17. גם לו התגברה המערערת על המכשלות המונעות את ההכרה במושבה מצפה כתאגיד בלתי רשום, הרי שאין המדובר בתאגיד מן הסוג שכשיר היה להתקבל כחבר בתנובה. לתמיכה בטענתה, מביאה המערערת הערת שוליים מספרה הנ"ל של פרופ' אוטולנגי, ולפיה עם חבריה של תנובה נמנים לא רק תאגידים כי אם גם חקלאים פרטיים. כמו כן מתבססת היא על ציטוט מן הספר "בלבטי התנובה" (1973) שנכתב על ידי מי שהיה ממייסדי תנובה, מר נחום ורלינסקי, ממנו מבקשת היא ללמוד כי בשלב מסוים, לאחר 1931, החליטה תנובה להעניק זכויות מלאות למשקים שאינם משתייכים ל"ניר שיתופי" (ועל כך בהמשך), אולם נאמנים לעקרונות תנובה בנוגע לעבודה עברית. כאמור, אין המערערת טוענת שיחידי המושבה התקבלו אי פעם כחברים בתנובה. אלא שלטענתה, כפי שקבלה יחידים, כך ניתן להסיק שקבלה לשורותיה גם משקים שלא היו מאוגדים באגודות שיתופיות. בכל הנוגע לציטוט מספרה של פרופ' אוטולנגי, הרי שהמדובר בעניין עובדתי, שאין למחברת יתרון בקשר אליו על פני החוקר, העוסק זה שנים בענייניה של תנובה. החוקר בדק את כל נוסחיו ההסטוריים של תקנונה של תנובה (סעיף 35 להחלטתו), ואת פנקס החברים ההסטורי שלה (סעיף 29, סעיף 36). ממצאיו הם כי התקנונים מעולם לא אפשרו קבלת חברים שאינם תאגידים, וכי גם פנקס החברים אינו מכיל שמות כאלה. כבר אמרנו, שאין דרכו של בית המשפט לערעורים מנהליים להתערב בממצאי עובדה של החוקר מטעמו של הרשם. ודאי כך, כשהמדובר בחוקר העוסק זה שנים בעניין הנדון, וצבר ידע רב ביותר. לא למותר להוסיף, כי העובדה שתקנונה של תנובה לא אפשר קבלת יחידים היא בבחינת עובדה מושרשת בהחלטות שונות של הרשם, אשר תנובה ראתה לצרף לסיכומיה (תיק מס' 74/317/07 חזן ואח' נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ; תיק מס' 74/478/07 מנשס ואח' נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ). על עובדה זו חזר בית המשפט העליון, כעניין המובן מאליו, בבג"צ 861/07 הנ"ל (פסקה 2). אשר לציטוט מספרו של ורלינסקי, בצדק טוענת תנובה כי זה אינו יכול לשמש ראיה לנוכח מסמכיה הרשמיים של תנובה מעבר לכך, גם על פי תוכנו אין הוא תומך בטענתה של תנובה. הציטוט עוסק בהתקשרויות מסחריות של תנובה לצורך שיווק תוצרת חקלאית ולא בקבלה לחברות. התקשרויות אלה לא היוו בסיס לקבלה לחברות, כפי שעוד נראה להלן. מעבר לכך, וכפי שקובע החוקר (סעיף 36), תקנון תנובה הגביל, תחילה, את החברות, לאגודות שיתופיות חקלאיות החברות ב"ניר שיתופי" או בחברת העובדים, או לאגודות הקרובות בעקרונותיהן לגופים אלה. רוצה לומר, החברות הוגבלה לאגודות השייכות לתנועת התיישבות העובדת, שהייתה, הלכה למעשה, בעלת השליטה בתנובה. בשלב מסוים אפשר התקנון לקבל לחברות גם תאגיד שאינו אגודה מן הסוג האמור לעיל, אולם זאת בתנאי שהחברות תאושר הן בידי "ניר שיתופי" והן בידי רשם האגודות השיתופיות. בהקשר זה קובע החוקר, כי חקלאי מצפה, שלא היו מאוגדים כאגודה שיתופית, אף לא היו שייכים באופן רעיוני או אורגני לתנועת התיישבות העובדת. על פי מכתבו של מר שלמה רייזמן, מנכ"ל התאחדות האיכרים, שהוגש לתיק, השתייכו חקלאי מצפה מאז ומתמיד להתאחדות האיכרים בישראל, גוף שייצג את החקלאים הפרטיים בישראל. לא מצאתי בטיעוניה של המערערת עילה להתערב בממצא זה, ולכך יש להוסיף, כי המערערת לא טענה ולא הביאה ראיה לכך שהתבקשה אי פעם הסכמה של "ניר שיתופי" או של רשם האגודות השיתופיות לקבל את מצפה כחברה בתנובה. 18. מסקנת הביניים היא, כי מצפה לא הייתה כשירה מעולם להתקבל כחברה בתנובה. אין אפשרות להתייחס אליה כאל תאגיד, תנובה לא קבלה כחבר מי שאינו תאגיד המשתייך לתנועת ההתיישבות העובדת, וגם כשהורחבו סוגי התאגידים שתנובה הייתה מוכנה לקבלם כחברים, מעבר לאלה המשתייכים לתנועת ההתיישבות העובדת, הרי שמצפה, שהשתייכה להתאחדות האיכרים, מעולם לא פנתה ולא קבלה את אישורה של "ניר שיתופי" ואת אישורו של רשם האגודות השיתופיות,על מנת להתקבל כחברה בתנובה. 19. משהגענו למסקנה כי מצפה לא הייתה כשירה להתקבל כחברה על פי התקנון של תנובה, הרי שהמערערת אינה ממשיכה דבר. ממילא נופלת מאליה טענת המערערת, לפיה "ירשה" את מעמדו של התאגיד הקודם (שעל פי קביעת הרשם מעולם לא התקיים) כחבר בתנובה, או שיש לראותה כהמשכו הרציף של התאגיד הקודם. במאמר מוסגר ייאמר, כי נראה שעל טענת ה"הורשה" אין המערערת עומדת עוד, שכן אף לה ברור, כי החברות באגודה שיתופית הינה חברות אישית, שאינה ניתנת להעברה, כפי שקבע הרשם. כך מבהיר בית המשפט העליון בבג"צ 861/07 הנ"ל, כי מניות ההשתתפות בתנובה אינן מניות רגילות, שכן מניות של אגודה שיתופית אינן סחירות ואינן ניתנות להעברה (שם, פסקה 2). 20. אולם גם בהנחה לפיה התגברה המערערת על המכשלה בעניין הכשירות של "התאגיד הקודם", הרי שעמדתו של החוקר, ובעקבותיה זו של הרשם, לפיה לא ניתן לדבר כלל על "המשכיות היסטורית" בין המערערת לבין חקלאי מצפה מקובלת עלי לחלוטין. טענה זו, הנסמכת על "זיקה פרסונאלית" בין החקלאים לבין חברי האגודה היום, אין בה ממש. החקלאים ה"היסטוריים", שייסדו את המושבה, כאמור, בשנת 1908, נפטרו, חלקם עזבו, התווספו חדשים, ותחת משפחות ספורות שהתגוררו במקום עד שנת 1977 (בין שש לעשר משפחות), היום מתגוררות בה, לטענת המערערת 29 משפחות, ולפי קביעת החוקר 35 משפחות. גם לדידה של המערערת, לא כולן נמנות עם משפחות המייסדים. משכך, אין זיהוי פרסונאלי בין חקלאי העבר לבין חברי האגודה היום. בצדק מוסיף החוקר, כי גם לו הייתה זיקה פרסונאלית כזו, אין היא יוצרת "חפיפה משפטית" בין החקלאים ה"היסטוריים" לבין המערערת. בהקשר זה טוענת תנובה, והדין עמה, כי ככל שתתקבל עמדת המערערת כי מצפה הייתה "שותפות בלתי רשומה", הרי שעמדה זו מכשילה את טענתה כי היא המשכה של אותה שותפות, משום שאין בנמצא הליך ההופך שותפות בלתי רשומה, באופן אוטומטי, מעצם רישומה, לאגודה שיתופית, תוך שמירה על רצף "תאגידי". ואם כך הוא, אין המערערת באה בנעליה של אותה שותפות בלתי רשומה, שחדלה להתקיים (ככל שהתקיימה קודם לכן) מרגע שנוסדה המערערת מכוח רישומה. ועל כך שאין מעמד החברות בתנובה יכול להיות מושא ל"הורשה", בפרט לא בין תאגידים, כבר עמדנו לעיל, ולמעשה אין המערערת טוענת היום אחרת. די בכך כדי לדחות את הערעור. 21. למעלה מן הצורך נברר את השאלה האם, בהנחה שהמערערת התגברה על כל האמור לעיל, ניתן לומר כי מצפה התקבלה כחברה בתנובה מכוח התנהגות? אין חולק כי חקלאי מצפה או המערערת עצמה, מעולם לא פנו בבקשה להתקבל כחברים בתנובה, על פי התקנון. לכל הפחות, אין בידי המערערת להצביע ולו על שמץ ראיה לביסוס טענה כזו. התשובה לשאלה, האם הפכה מצפה חברה בתנובה מכוח התנהגות, קושרת עצמה גם לדיני ההשתק והמניעות. כפי שנראה להלן, בנסיבות העניין הנדון, אין מתעוררת כל שאלה של השתק או מניעות, שכן מסקנת הרשם ולפיה חקלאי המושבה מעולם לא ראו עצמם כחברים בתנובה ולא התנהגו כחברים בה, וכך גם לא ראתה אותם תנובה כחברים, מעוגנת היטב בעובדות. 22. התשתית לטיעוניה של המערערת בפרק זה היא עצם העובדה שהתוצרת החקלאית של מצפה שווקה באמצעות תנובה, והעובדה שבידי המערערת עלה להציג תעודות מניה שהנפיקה תנובה על שם "מצפה" או על שם "מצפה - מושב עובדים". תעודות המניה צורפו כנספחים 2-4 להודעת הערעור, וכן צורפו עותקים מדוחות שיווק שהונפקו על ידי מרכז תנובה והמתעדים גביית תשלומים על חשבון מניות מחלק מתמורות השיווק (נספח 5). נספח 2 הינו אישור משנת 1965, ולפיו "מצפה" היא הבעלים של 3 מניות. נספח 3 הוא העתק קבלה משנת 1963, עבור "מצפה", המעידה על קבלת תשלום עבור 30 מניות. נספח 4 הינו העתק מקבלה משנת 1962, גם היא עבור "מצפה", המעידה על קבלת תשלום עבור 144 מניות. נספח 5 הינו מקבץ של מסמכים שהונפקו על ידי תנובה, על שם "מצפה - מושב עובדים", המתעדים "תשלומים על חשבון מניות" בשלהי שנות החמישים וראשית שנות השישים. גם המערערת מודה, כי אין בעצם ההחזקה במניות כדי להעיד על חברות בתנובה, שכן המהלך הוא הפוך: על פי הדין רק מי שחבר באגודה שיתופית כשיר להחזיק במניותיה (ת"א (ת"א) 30124/06 ארגון מושבי הנגב נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ, , והאסמכתאות המובאות בו). אלא שלטענתה, יש בעצם ההחזקה משום ראיה לחברות בתנובה, והנטל על תנובה להפריכה. 23. מהמלצתו של החוקר עולה, כי המסמכים שנבדקו על ידו בהזדמנויות שונות, מובילים למסקנה כי גם בתקופות הרלבנטיות לחקירה בתיק הנדון, ההחלטה על קבלת חברים חדשים לתנובה נעשתה, ככלל, על פי החלטות מתועדות של מוסדותיה, וכי החלטות אלה תועדו בפנקס החברים הידני שנוהל במרכז תנובה. ועוד עולה, כי ככלל תנובה לא קבלה חברים רק על יסוד שיווק תוצרת חקלאית באמצעותה או על יסוד תשלומי מניות. לפנקס נוספו כחברים רק אלה שחברותם אושרה בהחלטות הנהלה (סעיף 43 להמלצה). רוצה לומר, אין בנתונים העובדתיים עליהם נשענת המערערת כדי להקים חזקה, לפיה אושרה חברותם של חקלאי מצפה בהחלטה מפורשת (וכאמור, אף המערערת אינה טוענת כך). כל שנותר לבדוק הוא האם יש בעצם השיווק או בניכוי עבור מניות מתמורות השיווק כדי ליצור חברות מכוח התנהגות. על שאלה זו השיב החוקר, ובעקבותיו הרשם, בשלילה, ואני סבורה כי גם בעניין זה הדין עימם. 24. תקנה 2א לתקנות החברות קובעת, כי "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין ... יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו(ב), זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה". תקנה זו קובעת מבחן כפול, של הדדיות: על הטוען לחברות להוכיח שלא רק הוא נהג כחבר, אלא שגם האגודה נהגה כלפיו כחבר. גישה זו היא בבחינת המובן מאליו: אדם אינו יכול לכפות עצמו כחבר בגוף כלשהו, באופן חד צדדי. 25. כאמור לעיל, עצם השיווק של תוצרת חקלאית באמצעות האגודה אין בו כדי להצביע על מנהגה של תנובה בחקלאי מצפה כחברים. בפני החוקר באו ראיות, בדמות עדויותיהם של בעלי תפקידים בתנובה, ולפיהן שיווקה תנובה תוצרת חקלאית הן עבור חבריה והן עבור מי שאינם חבריה. התנהלות זו אף עוגנה בתקנון, ובטאה את רצונה של תנובה להגדיל ככל הניתן את היקפי השיווק באמצעותה, על מנת להגדיל את כוחה והשפעתה בשווקים. בשלב מסוים, החלה תנובה להפריד את נתוני השיווק של מי שאינם חברים, והם אוגדו בקבצים נפרדים. החוקר מצא, כי בשנים 1968-1969 סווגו שיווקי מצפה כשיווקים מ"לא חברים", או מ"בודדים" (סעיף 49). הנה כי כן, שיווק תוצרתה החקלאית של מצפה באמצעות תנובה אינה יכולה להוות ראיה לחברות מכוח התנהגות, ובמסקנה עובדתית זו לא נמצאה לי עילה להתערב. 26. אשר למניות, ברור הוא כי תקנון תנובה לא אפשר קבלה לחברות באמצעות תשלום עבור מניות, והדרך היחידה שהותוותה בו הינה הגשת בקשה מתאימה וקיומם של הליכים פורמאליים במוסדות תנובה. בצדק קובע החוקר, כי תשלום על חשבון מניות הוא תוצר לוואי של הקבלה לחברות. עם זאת, מן המסמכים שעיין בהם החוקר עולה, כי תנובה נהגה לגבות "קומיסיון" מחקלאים שאינם חברים בה, עבור פעולות השיווק שביצעה. לא פעם נרשמו פעולות הגבייה הללו, בטעות, כגבייה עבור מניות. המדובר בטעויות בשל היקפי הפעילות הגדולים, ההתעסקות עם מאות רבות של חקלאים וספקים, ובעיות תקשורת מחשבים בין המרכז לבין המחוזות, כאשר עיקר ההתחשבנות נעשתה במחוזות בעוד שפנקס החברים התנהל במרכז ולא היה ממוחשב אותם ימים. אלא שאין המדובר בגביית יתר, שכן הסכום הכולל שנגבה מאלה שאינם חברים שווה, בקירוב, לזה שנגבה מן החברים. רוצה לומר, אם מלוא הסכום שנגבה מאלה שאינם חברים הינו בבחינת עמלה (קומיסיון), שלמו החברים אותו סכום, שחלקו הוגדר כעמלה וחלקו האחר הוגדר כתשלום עבור מניות. בבג"צ 861/07 הנ"ל עומד גם בית המשפט העליון על עובדה זו (פסקה 56 לפסק הדין), ואף מזכיר באותו עניין את פסק הדין בת.א. (ת"א) 30124/06 שהוזכר לעיל, בו נקבע כי ניכוי מוטעה עבור מניות לא גרם לתובעת שם נזק, שכן הסכום שנוכה זהה לסכום העמלה שצריך היה לנכות ממנה כמשווקת שאינה חברה (שם, פסקה 59). החוקר קובע עוד, כי במהלך החקירות שביצע בעשרות מקרים אחרים מצא שתופעה זו של גביית מניות עבור מי שלא הייתה כל מחלוקת שלא היה חבר ולא יכול היה להיות חבר בתנובה הייתה תופעה נפוצה, ואיש לא הקפיד בכך בזמנים הרלבנטיים. לא למותר לציין כי העובדות העומדות ביסוד פסק הדין בת.א. (ת"א) 30124/06 הנ"ל תומכות בממצאיו של החוקר. החוקר מונה בהחלטתו סיבות שונות לתופעה זו, שלא זה המקום לפרטן, ובכללן העובדה שאין ליחס למושג "מניה" בתנובה של אותם ימים אותה משמעות המיוחסת היום למושג "מניה". מכאן מסקנתו, כי מי שלא היו חברים ונוכו מהם מניות תחת עמלות, לא היה להם עניין מעשי להביא לתיקון הטעות. ודאי שאין לפרש את שתיקתם כהבעת כוונה אקטיבית לראות עצמם כחברים מכוח ההחזקה במניות. עוד מצא החוקר, כי חקלאי מצפה לא פנו בעבר לתנובה ודרשו להכיר בהם כחברים, מעולם לא נדרש על ידם, קודם לפניית המערערת, כי שמם יתווסף לרשימת החברים על יסוד השיווק ועל יסוד הגבייה עבור המניות. גם המערערת עצמה, שנוסדה בשנת 1977, לא ראתה לנכון לפנות בעניין זה במשך למעלה מ- 30 שנה. העובדות אינן מלמדות, אפוא, כי חקלאי מצפה, או אותו "תאגיד בלתי רשום", התייחסו אל עצמם אי פעם כחברים בתנובה. כל שניתן להצביע עליו הוא שתיקה הולכת ונמשכת מהלך עשרות בשנים, וגם כאשר הפסיקה תנובה להנפיק תעודות מניה על שם מצפה, לפני למעלה מ- 35 שנים, ולגבות כספים עבור מניות כאלה, לא תועדה כל פנייה מטעם מי מחקלאי המושבה המוחה על כך. אין, אם כך, בראיות, כל אינדיקציה ל"התנהגות כחברי תנובה" מצד חקלאי המושבה, כנדרש בתקנה 2א לעיל. הוא הדבר גם בכל הנוגע לתנובה. ממצא בר חשיבות שמצא החוקר בהקשר זה הינו, שמשהחלה תנובה, בשלהי שנות השישים, לאגד את הגביות השגויות הללו, ממי שאינם חברים, בקבצים נפרדים, לא תורגמו גביות אלה לרישומים בפנקס החברים. החוקר לא מצא ולו מקרה אחד בו צורף שמו של מי שנגבו ממנו תשלומים עבור מניות בשגגה, לפנקס החברים, וכך גם לא נמצא ולו מקרה אחד בו זומן גורם כזה, על יסוד הגבייה השגויה, לוועידות תנובה. כדבריו: "הייתה אבחנה והפרדה ברורה בין פנקס החברים, שהתנהל ב'מרכז תנובה' ואשר החברים נרשמו בו רק על יסוד החלטות הנהלה, לבין מערכת הנהלת החשבונות, שהתנהלה במחוזות ואשר בה אכן נפלו מעת לעת טעויות" (סעיף 61). ראיה נוספת לכך שתנובה לא ראתה בחקלאי מצפה חברים, מצא החוקר בעובדה שהללו לא זומנו מעולם לוועידות תנובה (סעיף 66). חקלאי מצפה, מצידם, מעולם לא מחו על כך. הנה כי כן, גם מצידה של תנובה אין למצוא בראיות "התנהגות" שיש בה משום הכרה בחקלאי המושבה כחברים בה. משכך, אין לקבל את טענותיה של המערערת לפיהן מושתקת תנובה מלטעון כנגד חברותם של חקלאי מצפה. 27. המסקנה היא, כי לא ניתן להכיר במצפה בגלגולה הקודם (יהיה אשר יהיה) כחברה בתנובה מכוח התנהגות, שכן החקלאים לא הראו בהתנהגותם כי הם נוהגים כחברים בתנובה, כפי שתנובה לא הראתה בהתנהגותה כי היא נוהגת בהם כחברים. ממילא אין המערערת יכולה להחשב כחברה מכוח התנהגות - שלא הייתה. הטענות בדבר תקינות ההליך: 28. גם בטענות אלה לא מצאתי ממש. החוקר המתמנה מטעם הרשם מנהל הליך אינקויזיטורי, ומציג את ממצאיו בפני הצדדים ובפני הרשם. הליך זה אינו כולל זכות של מי מן הצדדים לחקירת העדים. החוקר הינו רשות מנהלית, ומותר לו לעשות שימוש בראיות מנהליות. ראיות אלה יכולות להשען על מומחיותו, או על ידע שנצבר אצלו, ואלה יכולות לשמש תשתית נאותה להחלטתו, אף ללא צורך באיסוף נתונים נוספים (בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412). ואכן, הידע שנצבר על ידי החוקר מטעמו של הרשם הינו ידע נרחב ביותר, בכל הקשור בסוגיה שלפנינו. איני סבורה כי הבטחת הגינותו של ההליך מחייבת פתיחתה מחדש של חקירה בנוגע לאופן קבלת חברים לתנובה בשנים הרלבנטיות, כאשר כל המסמכים והעדים הרלבנטיים כבר באו בפני החוקר. כעולה מן ההחלטה, החוקר פנה לב"כ המערערת ואפשר לו להציג מסמכים כהבנתו, כגון מידע לגבי פרטי ההתחשבנות והתשלומים של תנובה עם חקלאי מצפה, או מסמכים שיוכיחו כי חקלאי מצפה התנהלו כשותפות. 29. המלצת החוקר עמדה לעיונו של ב"כ המערערת. ככל שסבר כי נכון יהיה לחקור אותם עדים שהחוקר הזכיר, מבלי לנקוב בשמותם, ואשר העידו לפניו בכל הנוגע למצב הרישומים בתנובה, יכול היה לפנות ולדרוש כי זהותם תחשף, וכי הם יזומנו לעדות בפני הרשם בהליך שנועד לשם כך. כך גם יכול היה לדרוש לעיין במסמכים שצויינו על ידי החוקר ככאלה שעמדו ביסוד החלטתו. ההליך המתנהל בפני הרשם הינו הליך מעין שיפוטי, אולם גם הרשם הוא רשות מנהלית, והוא מגיע למסקנותיו על יסוד ראיות מנהליות, ובכללן הידע והמומחיות שנצברו בידי החוקר מטעמו (עמ"נ (י-ם) 501/08 הנ"ל). ההליך נועד להבטיח כי תינתן לצדדים הזדמנות להעמיד לבחינה ראיות אלה, והזדמנות נאותה ניתנה למערערת. משבחרה להמנע מלבקש לעיין באותם מסמכים, או להמנע מלבקש לזמן את העדים עליהם השתית החוקר את ממצאיו, אין לה להלין אלא על עצמה. פגם בהליך אין כאן. הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. הערבון שהופקד יועבר לב"כ המשיבות. אגודה שיתופיתפנקס חברים