קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת אסיר לקבל טיפול שיקומי: מבוא וטענות הצדדים לפניי עתירת אסיר לשלבו בטיפול שיקומי לעברייני-מין. העותר טוען כי שיקום נטייה לעבריינות-מין כמוהו כטיפול רפואי, וככזה - הענקתו לאסיר היא בגדר זכות מוקנית. היעדר שיקום, והותרת האסיר שבוי בנפתולי אישיותו המעוותת, פוגע בכבוד האדם שלו. העותר טוען גם לאפליה בינו לבין האסירים המקבלים טיפול כאמור, ולשלילת הבחנה על יסוד היות העותר תושב-חוץ או בעל מועד שחרור רחוק. העותר מוסיף ומציין כי בלתי סבירה דחיית הטיפול לסוף תקופת המאסר, דבר שמשמעותו הפקעת הסיכוי לשחרור מוקדם; ובלתי סבירה שלילת טיפול שיקומי מעברייני-מין, חרף עלותו ומגבלות התקציב, נוכח האינטרס הציבורי בהפגת מסוכנותם של עברייני-מין. המשיב מבסס החלטתו על חוות-דעת מב"ן בדבר אי-התאמתו של העותר לטיפול; על הקושי למצוא לעותר מסגרת טיפולית נוכח היותו נמנה עם האוכלוסייה המיוחדת של אסירים טעוני-הגנה; ועל השילוב של מיעוט המקומות הפנויים במסגרות הטיפוליות, עם מיקומו הנמוך של העותר בסדר הקדימות לזכייה במקום כזה. מיקום נמוך זה נובע הן מאי-ההתאמה האמורה, ממועד השחרור הרחוק-יחסית של העותר מהכלא, ומהיותו תושב-חוץ, שהאינטרס הישראלי בשיקומו נמוך-יחסית. קביעת מב"ן בדבר אי-התאמתו של העותר לטיפול איני מסכים עם ב"כ העותר כי חוות-הדעת מגלה מסוכנות ואישיות פגומה, שאין עליהן מחלוקת, אך אינה מגלה אי-התאמה לטיפול. אדרבא, בחוות-הדעת, ובמסמכים הטיפוליים שצורפו לה, יש התייחסות מודגשת להתרשמות המקצועית מהיעדרה של בשלות אמיתית לטיפול, המבוססת על תובנה עמוקה של בעיית העותר ואמפתיה לקורבנות; להבדיל מאמירות מניפולטיביות כלפי הבודקים שנועדו לספק את האינטרסים של העותר. בנסיבות אלו ברור מחוות-הדעת כי לדעת מומחי מב"ן - העותר אינו בשל לטיפול, ולפיכך אין גם סיכוי סביר להצלחת הטיפול. מאליו יובן כי אבחנה מקצועית כאמור מקרינה גם על סדר הקדימויות הטיפולי במסגרת המשאבים הטיפוליים המוגבלים. העותר לא הציג חוות-דעת נגדית, שלפיה העותר בשל לטיפול, ואשר מומחי המשיב לא השכילו להראות כי עמדתם המקצועית הנוגדת סבירה על אף האמור באותה חוות-דעת. לפיכך לא עמדה לפני המשיב אלא התייחסותו המקצועית הבלתי-מאותגרת של מב"ן. עמדתי במקום אחר על הספקנות הראויה בענייני שיקום עבריינים [פ (ת"א) 3442/09 מ"י נ' גדמו, גזר-דין מיום 2.12.10, פסקאות 58-59. בהפניה ל'עבירות ועונשים' הכוונה ל-שלמה גיורא שוהם, גבריאל שביט, גבריאל קאבאליון, תומר עינת, עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה, מהדורה שלישית, 2009): "השאיפה לשיקום עבריינים שופעת אופטימיות רבה בדבר יכולתם של אנשים לתקן את דרכיהם, ובדבר יכולתה של החברה לגרום לאנשים לתקן את דרכיהם. דא-עקא, שספק רב אם הניסיון תומך באופטימיות זו, ואם המשאבים היקרים הכרוכים בטיפולים הפרטניים והמוסדיים שהשיקום נזקק להם אכן מניבים תשואה נאותה. "אנו עדים לתופעה מדאיגה ועצובה כאחת, שעולה ממחקרים שממצאיהם זכו לחיזוק מכיוונים שונים. שיטות הטיפול הקיימות לא הניבו, אם להתבטא בזהירות, תוצאות משביעות רצון. מרבית המחקרים אשר הובאו בספרנו זה מראים שלמאמצי הטיפול אין כמעט השפעה על שיקומו של העבריין" [עבירות ועונשים, עמ' 20]. אפילו בהקשר של עבריינים צעירים, שלגביהם נטען כי השיקול השיקומי צריך להיות השיקול הדומיננטי [שם, עמ' 1] - אין לתוחלת השיקום תמיכה מחקרית [שם, עמ' 19]. דו"ח מרטינסון, שפורסם בארה"ב בשנת 1975, סקר יריעה רחבה של מחקרים וניסיון קליני, והגיע למסקנה העגומה, אך הנחרצת, כי "אף שיטת טיפול בעבריינים לא מצליחה להשיג את מטרתה ולהוציא מקרים בודדים, 'דבר אינו עובד' (nothing works)". הדו"ח גרם זעזוע, שבעקבותיו הועמד לבחינה מחקרית חוזרת ומדוקדקת. למרבה האכזבה והתסכול, מסקנותיו אושרו [עבירות ועונשים, עמ' 138]." כאשר, מעבר לספק הכללי בדבר האפקטיביות של הטיפול השיקומי, מתרשמים המומחים-לדבר כי המועמד לטיפול אינו מגלה בשלות לטיפול - מתחזקת עוד-יותר המסקנה כי חבל לבזבז את משאבי הטיפול המוגבלים על מטופל זה, תוך גזילתם מאחרים שסיכוייהם נחזים כטובים יותר. פקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.54.02, בעניין מסגרות שיקום לאסירים [בסעיף 5(ה)(4)], קובעת כי "הערכת העו"ס המטפל כי האסיר בעל מוטיבציה וכוחות לשינוי" היא תנאי לשילוב בטיפול שיקומי. סעיף-קטן (ג) שם קובע כי חוות-דעת מב"ן תנחה את השיקום. יוזכר כי פקודות הנציבות הן בגדר 'דין' [פקודת בתי הסוהר, סעיף 80ג]. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע שהחלטת המשיב, שלא לכלול את העותר בין המעטים שזכו לטיפול הייעודי הזמין לעברייני-מין, בהתבסס על חוות-הדעת המקצועית הבלתי-מאותגרת של מומחי מב"ן, לא הייתה סבירה. למעשה, קביעה זו מייתרת את הדיון בשאר הטענות שהועלו בעתירה, וחורצת את גורל העתירה לדחייה. חרף זאת, אני מוצא לנכון להעיר גם בדבר טענות נוספות שהועלו בעתירה, שמא תהיה בכך תועלת בהקשרים אחרים בעתיד. ההיקש בין טיפול שיקומי לעברייני-מין לבין טיפול רפואי בסיס אפשרי לבחינת תקפותו של ההיקש בין טיפול רפואי לבין טיפול פסיכולוגי או סוציאלי לעברייני-מין, במגמה לסייע להם להתגבר על דחפים חזקים מן הנורמאלי, או על מנגנוני ריסון עצמי חלשים מן הנורמאלי - הוא בחינה אם טיפולים בעלי אופי דומה נכללים בסל הבריאות, המגלם את השירותים הרפואיים שהמדינה רואה עצמה מחויבת לתתם לאזרחיה. ואמנם, מצאנו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, בתוספת השנייה [סעיף 22 בדבר מקצועות פארה-רפואיים] כי בסל הבריאות נכללים, בין השאר, הטיפולים הבאים: (ד) שרות פסיכולוגי (1) שרותי אבחון והערכה פסיכולוגיים (2) יעוץ פסיכולוגי במרפאות ראשוניות, בבתי חולים כללים, במכונים ובגנים טיפוליים. (3) טיפול פרטני, זוגי, משפחתי, קבוצתי. (4) התערבות פסיכולוגית בזמן משבר (5) טיפול פסיכולוגי שיקומי ונוירופסיכולוגי. (6) טיפול פסיכותרפוטי פעיל וממושך לא יותר משנתיים, במידה שקיימת אינדיקציה למתן טיפולים מעבר לכך - על פי המלצת הגורם המטפל הבכיר (ה) עבודה סוציאלית - (1) טיפול פסיכוסוציאלי למטרות רפואיות במצבים חריפים (2) טיפול פסיכוסוציאלי למטרות רפואיות במחלות ממושכות (3) טיפול בחולה ובמשפחתו בסיוע למיצוי משאבים אישיים וגיוס משאבים קהילתיים, וחברתיים ומוסדים לטפול בחולה כחלופה לאשפוז או מניעתו. עינינו הרואות, אפוא, כי הטענה שלפיה טיפול פסיכו-סוציאלי לאנשים עם פתולוגיות שבהשפעתן ביצעו עבירות מין באופן רצידיביסטי מהווה סוג של טיפול רפואי - אינה מופרכת. כפועל-יוצא מכך, לא מופרכת הטענה כי שירות בתי הסוהר מחויב להעניק טיפול רפואי (או, ליתר-דיוק, פארה-רפואי) כאמור, לאסירים הנזקקים לכך, כשם שהוא מחויב להעניק לאסירים שירותי בריאות מקובלים אחרים. אמנם, בחוק ביטוח בריאות ממלכתי הוטעם כי החובה לטפל כפופה למסגרת התקציבית [סעיף 3(ד) בחוק]. אולם, "זכויות אדם עולות כסף" [דנג"ץ 4191/97 אפרים רקנט נ' בית הדין לעבודה מיום 10.12.00, פסקה 25 בפסק דין הרוב, מפי הנשיא ברק]. האילוץ התקציבי אכן תוחם את היקף החובה; אך יש להקפיד שקו התיחום יעבור במקום קביל מבחינת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. גם סל הבריאות תוחם את הזכאות לטיפול פסיכולוגי, כגון המגבלה הנזכרת לעיל בדבר משך הטיפול. אולם אי-מתן כל טיפול שהוא, במקום שהטיפול נדרש ונחזה להיות בר-תוחלת - אינו מתיישב עם קיומה של חובה כאמור. הבחנה על בסיס תושבות ומועד שחרור העותר לא הראה יסוד לחשד כי ביסוד ההבחנה בין העותר לאסירים אחרים שזכו לטיפול שיקומי לעברייני-מין עומדים שיקולים אחרים זולת אלו המוצהרים; קרי: קרבתו של מועד השחרור הצפוי, והיות האסיר תושב ישראל. שני השיקולים הללו סבירים מן ההיבט של האינטרס הציבורי (של ציבור משלמי המסים הישראלי) במתן הטיפול. גם סל הבריאות מוענק לתושבי ישראל, ולא לשוהים זמניים [חוק ביטוח בריאות ממלכתי, סעיף 3(א)]. כמו כן, קדימותם של אסירים תושבי ישראל בקבלת טיפול כאמור מעוגנת בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.54.02 הנזכרת [סעיף 1(ב)], שכזכור הנה בגדר 'דין' [פקודת בתי הסוהר, סעיף 80ג]. לצד מוסריות אוניברסאלית ושוויוני - קיימת גם מוסריות פרטיקולארית, בין-אישית או בין-קבוצתית, המבוססת על יחסים מיוחדים ומחויבות מיוחדת. כבר נאמר, ברוח זו, כי "עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין" [בבלי בבא-מציעא עא, א]. גם העיקרון של מתן הטיפול בשלב הסמוך למועד השחרור הצפוי מעוגן בפקודת הנציבות הנזכרת [בסעיף 7(ב)]. אמנם, בהתייחס למועד השחרור הצפוי מובא בחשבון גם "שחרור במועד שבו ישלים האסיר נשיאת 2/3 מתקופת המאסר בניכוי התקופה של שחרור מינהלי" [שם, סעיף 3(ה)(1)]. אולם ברור כי בהינתן הצורך בסדר קדימות - מי ששחרורו המלא כבר ממשמש-ובא קודם למי שמועד ה"שני-שליש" שלו קרב. יוטעם כי מן ההיבט של הזכות לטיפול רפואי כעניין של זכות-אדם מוקנית - אין הבדל בין תושב לזר, ובין אסיר שעוד חזון למועד שחרורו לאסיר על סף שחרור. אולם, משגם לתושבי ישראל ששחרורם קרוב יש זכות-אדם מוקנית לטיפול, כמוהם כלאסירים אחרים; אולם האינטרס הציבורי מצדד בהעדפתם של הראשונים - ובהינתן אילוץ של מחסור במקומות פנויים במסלול הטיפולי - יש טעם בסדר-קדימות המבוסס על האינטרס הציבורי. לאור המקובץ, אין כל אי-סבירות בסדר הקדימות שלפיו נוהג המשיב במתן טיפול שיקומי לעברייני-מין בכלל, וביישומו של סדר קדימות זה לגבי העותר, שהוא תושב-חוץ שמועד שחרורו רחוק, בפרט. ההוצאה על שיקום עברייני-מין והאינטרס הציבורי יש הוצאות שתועלתן כה מובהקת ורבה, וההפסד הכרוך בהזנחה הנובעת מאי-ההוצאה כה מובהק ורב, עד כי ה"חיסכון" בהן אינו בגדר הכרח תקציבי שלא יגונה, אלא בגדר איוולת גמורה. מובן כי אין להצדיק איוולת גמורה כ'שיקול-דעת סביר' במסגרת הפררוגטיבה של השלטון בהקצאת משאבים. דא-עקא, שכאמור לעיל - אין כל ביטחון שההשקעה בשיקום עבריינים מניבה תועלת מובהקת או רבה. מובן שאין כל ביטחון כאמור לגבי עברייני-מין שסווגו כבלתי בשלים לטיפול. בכלל זה, לא הוצגו נתונים שלפיהם הטיפול הנדון גורר עלייה מובהקת וניכרת בהסתברות לשחרור מוקדם של עברייני-מין, שאכן עשוי להניב חיסכון בעלות הכליאה. עוד יוזכר כי חרף ההמלצות על הרחבת היקף הטיפול בעברייני-מין בפסיקה שהוזכרה בעתירה - לא מצאתי שבית המשפט הורה בפועל למשיב להקים מערך טיפולי רחב-היקף, חרף העלויות התקציביות הכרוכות בכך, לצורך מימוש ההמלצה. כידוע, לא בנקל יתערב בית המשפט המינהלי במדיניות תקציבית [בג"ץ 8255/08 עלי מחמד עיסא מוסא נ' שר הביטחון מיום 1.9.10] לפיכך יש לקבוע כי לא בוססה טענת העותר לחוסר-סבירותה של ההשלמה עם האילוצים התקציביים, הגורמים להיקפו המצומצם של הטיפול הייעודי בעברייני-מין. סיכום למשיב היה יסוד סביר, המעוגן בחוות-דעת מב"ן שלא נסתרה, לקבוע כי העותר אינו בשל לטיפול שיקומי בעברייני-מין. לפיכך אין אי-סבירות בהחלטת המשיב שלא לשלב את העותר בטיפול שיקומי כאמור. במיוחד סבירה החלטת המשיב כאמור בהינתן המחסור במקומות פנויים במסגרות הטיפוליות לעברייני-מין; בשים לב לאי-הבשלות-לטיפול של העותר כאמור, ולסדר הקדימות הסביר, והמעוגן בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר שהנה בגדר 'דין', שלפיו תושב ישראל קודם לתושב-חוץ, ואסיר העומד להשתחרר בקרוב קודם לאסיר שאינו עומד בהכרח להשתחרר בקרוב. יחד עם זאת, יש מקום לגישה כי לעבריינות-מין יש גם היבט של פתולוגיה נפשית-אישיותית, ולפיכך הטיפול השיקומי בעברייני-מין הוא גם סוג של טיפול (פארה-)רפואי. לפיכך, יש מקום לגישה כי מתן טיפול לאסירים עברייני-מין הצפויים להיתרם מכך - אינו בגדר הטבה גרידא, כדוגמת מתן חופשה; אלא הוא בגדר זכות מוקנית של אותם אסירים, כמו גם בגדר השקעה רציונאלית בהקטנת עלויות חברתיות. לפיכך יש מקום להיערכות שירות בתי הסוהר להקצאת משאבים נאותים להרחבת אפשרויות הטיפול בעברייני-מין, לרבות טעוני-ההגנה שביניהם. אני מברך על הודעת באת-כוח שירות בתי הסוהר בדיון כי אכן נעשית היערכות כזו במסגרת השירות. יש מקום גם להרחבת הקיבולת של הטיפול הייחודי המוענק במסגרת מב"ן. העתירה נדחית. בית סוהר / כלאאסירים