קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גבייה מנהלית של חוב שהתיישן: העותר, קשיש בשנות ה- 80 לחייו ואב שכול, גילה בוקר בהיר אחד, על סף דלת ביתו, דרישה לתשלום תשלומי חובה עירוניים, ברובם המכריע בני 20 שנה ויותר, שהומצאה לו על ידי המשיבים, בסך 2,563,196.20 ₪. במהרה, ננקטו כנגד העותר הליכי גבייה מינהליים, חסכונות חייו של העותר בבנקים עוקלו וחרדה גדולה השתלטה על חייו. בסופו של יום, מסתיים הליך הגבייה בו נקטו המשיבים כנגד העותר בקול ענות חלושה, משהסתבר כי מדובר בדרישת תשלום בלתי מבוססת ולמצער בחוב שהתיישן, ברובו, זה מכבר. 1. רקע הדברים א. הצדדים העותר, מתנה אהרון, קשיש בשנות ה- 80 לחייו ואב שכול, הינו בעל הזכויות במבנה בן שתי קומות בשטח של 780 מ"ר, הנמצא ברחוב הסדנא 6 באור יהודה, אשר משמש כאולם אירועים ושמחות (להלן: "הנכס"). המשיבה 1, עיריית אור יהודה (להלן: "המשיבה או העירייה"), הינה הרשות המקומית שבתחומה מצוי הנכס. המשיב 2, מר דניאל אורון (להלן: "המשיב"), הינו חשב מלווה וגובה ממונה אצל המשיבה וזאת מכוח סעיפים 142א' ו-142ב' לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"). לעניין זה יש לציין כי ביום 15.2.10 במהלך הדיונים בעתירה הוחלף החשב המלווה בחשבת מלווה, גב' שושנה צאיג. ב. הנכס ודרישת התשלום בגינו את הנכס, רכש העותר בשנת 1985 לערך ומאז נהג להשכירו למפעילים שונים, כולם אנשי מקצוע בתחום ארגון אירועים ושמחות. לגרסת העותר, כל השוכרים חתמו על הסכמי שכירות שבהם התחייבו לשלם ארנונה כדין והם נרשמו כמחזיקים ברישומי העירייה על פי דיווחים שהועברו אליה מעת לעת, הן על ידי העותר והן על ידי השוכרים. יצוין, כי על אף חלוף הזמן ובאופן ראוי לציון, שמר העותר בידיו את הסכמי השכירות הרלבנטיים והוא מפרט בעתירתו, כמעט באופן מלא, את כל הסכמי השכירות בחתך תקופות ואף מצרפם כנספח לעתירתו (ראו סעיפים 3-9 לעתירה. כן ראו נספח ב' לעתירה). בחודש יוני 2009 התקבלה בידי העותר דרישה לתשלום חוב מכוח פקודת המיסים (גביה) מיום 9.3.09, בסך מצטבר של 2,563,196.20 (ראו נספח ג' לעתירה, להלן: "דרישת התשלום"). בסמוך לאחר מכן, עוקלו חשבונותיו וחסכונותיו של העותר בבנק הפועלים ובבנק דיסקונט (ראו נספחים ה'-ו' לעתירה). העותר נזעק לברר את פשרו של החוב וביום 2.6.09 קיים ב"כ העותר פגישה עם מנהלת הגביה אצל המשיבה, הגב' רחל עמיאל. לעותר הופק תדפיס, לפיו היתרות לתשלום הינן כדלקמן: "היטל כביש" בסך 321,634 ₪; "פינוי אשפה" בסך 58,936 ₪, "שונות" בסך 128,464 ₪, "יתרות מים" בסך 51,844 ₪; "יתרות ארנונה עד שנת 2004" בסך 2,095,937 ₪; "יתרות ארנונה לשנת 2008" בסך 111,345 ₪; "יתרות ארנונה לשנת 2005" בסך 36,337 ₪; "יתרות ארנונה" בסך 201,309 ₪ (ראו נספח א' לעתירה). אציין, כי אף שמדובר בדרישה לתשלום מיליוני שקלים, דרישת התשלום ותדפיס היתרות הינם לקוניים למדי והם אינם כוללים כל פירוט והסבר. במהלך הפגישה עם מנהלת הגבייה נמסרו לב"כ העותר פרטים חלקיים ביותר וזאת רק לעניין חובות הארנונה הנדרשים. כך, בין היתר, הובהר, כי בכל הנוגע ל"יתרות ארנונה עד שנת 2004" המדובר בחוב ארנונה שרובו ככולו מתייחס לשנים הקודמות לשנת 1993, ככל הנראה לתקופה שבין השנים 1985 עד 1993. לא הובהר כלל מהי התקופה המדויקת של החוב, מהו סכום החוב הנטען ומהו שיעור הריבית שהצטברה בגינו. כן הובהר, כי קיים חוב ארנונה נוסף בסכומים נמוכים וזניחים ביחס לחוב שלפני שנת 1993 וזאת לחודשים מסוימים בשנת 2005 ובשנת 2008. לא נמסרו כל פרטים לגבי החובות המופיעים תחת הסעיפים "היטל הסלילה", "פינוי אשפה", "יתרות המים" ו-"שונות". כל מאמצי העותר לקבלת הסבר ופירוט נוסף על מהות החוב הנטען עלו בתוהו. גם ניסיון העותר לעכב את הליכי הגבייה המינהליים בהם נקטו המשיבים, זאת עד להמצאת כל החומר הרלבנטי ומתן הבהרות לעניין החוב, לא צלח, בין היתר לאור עמדת המשיב. על כן, הגיש העותר ביום 5.7.09 את העתירה דנן. ג. ההליך המשפטי בעתירה שהגיש, מבקש העותר מבית המשפט לקבוע, כי איננו המחזיק בנכס לתקופות החיוב הנטענות וכי המשיבה פעלה בניגוד לדין כאשר שינתה את רישומיה באופן חד צדדי ורטרואקטיבי ללא כל הסבר ונימוק והסבה על שמו חובות של מיסים עירוניים שונים המצטברים לסך של כשלושה מליון ₪. עוד מבקש העותר כי בית המשפט יקבע כי בכל מקרה, המשיבים מנועים מלנקוט בהליכי גבייה ואכיפה מינהליים מסוג כלשהו כנגד חובותיו הנטענים של העותר הרשומים בספרי העירייה. לחילופין, מבקש העותר, גם אם תאומץ השערה לפיה העותר היה המחזיק בנכס לתקופות מסוימות הרלבנטיות לחוב, הרי שיש למחוק חוב זה מספרי המשיבה, בחלוף שנים ארוכות עקב התיישנות; שיהוי בלתי מוסבר; רשלנות קיצונית של המשיבים או עקב התנהלות לא סבירה ולא מידתית של המשיבים שגרמה לעותר נזק ראייתי. לחילופי חילופין, הרי שאין לחייבו בריבית פיגורים דרקונית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם- 1980 וזאת לאור מחדלי המשיבים ונוכח ההשתהות הבלתי סבירה בטיפולם בנושא. בד בבד עם העתירה, הגיש העותר בקשה לקבלת צו ביניים לעיכוב הליכי הגבייה המינהליים שננקטו כנגדו על ידי המשיבים ולביטול הליכי העיקול שבוצעו בחשבונותיו. בו ביום ניתן צו ארעי כמבוקש על ידי כב' השופט פוגלמן ונתבקשה תגובת המשיבים לבקשת העותר לקבלת צו ביניים (בש"א 31749/09) . לאחר קבלת תגובת העירייה לבקשה לצו ביניים (המשיב לא הגיש כל תגובה מטעמו) התברר, לראשונה, כי הבסיס העובדתי להטלת העיקול על סך 2,563,196.20 ₪ הוא חוב משנת 1986 בסך 50,771 ₪ נכון ליום 31.3.87, אשר "תפח" ושיעורו להיום הינו 679,000 ₪. חוב זה, אשר היה רשום על שם "אולמי זמיר", הועבר על שם העותר בשנת 1996 (ראו סעיף 3.1 לתגובה). עוד הסתבר מתגובת המשיבה, כי "בין השנים 1987-1990 אין לעירייה מידע לגבי החיובים שהיו אז, מאחר וספרי החשבונות לתקופה האמורה לא אותרו על ידי המשיבה.." (ראו סעיף 3.2 לתגובה). באשר להיטל סלילת הכביש, הסתבר כי המדובר בכביש שנסלל בשנות ה- 90 וכי המדובר בסכום שערכו להיום, כולל הצמדה וריבית, הינו 326,892 ₪ (ראו סעיף 3.9 לתגובה). לאור האמור, הסכימה המשיבה ש"הצו המבוקש לעיכוב הליכי מימוש העיקול יינתן לגבי כל סכום העיקול, למעט 500,000 ראשונים, שאין לראותם שנויים במחלוקת.." (סעיף 9 לתגובה). המשיבה לא הסבירה, מדוע בנסיבות אלו, נקטה מלכתחילה בהליכי גבייה בסכום של 2,563,196.20 ₪. יצוין, כי בתגובתה של המשיבה לא ניתן כל הסבר באשר לגבי החובות המוגדרים בדרישת התשלום כ"יתרות מים", "פינוי אשפה" ו"שונות". אני רואה עניין זה בחומרה, שכן בשלב זה היה מצופה מהעירייה לבחון את הדברים לעומקם. דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שלעירייה מונה חשב מלווה. מטרת המינוי להסדיר את ענייניה הכספיים של העירייה. הסדרה זו אינה כוללת נקיטת הליכי גבייה מינהליים לחובות שאין בגינם כל אסמכתא. ניתן היה לצפות כי עם הגשת העתירה תעשה בדיקה נוספת ע"י החשב המלווה, אך כפי שאפר להלן, ככל הנראה הדבר לא נעשה. ביום 6.8.09 ניתן צו ביניים כמבוקש על ידי כב' השופט זפט, אשר ציין בהחלטתו, בין היתר, כדלהלן: "בתשובה לבקשה, המשיבה אינה עומדת מאחורי דרישת החוב, ומסכימה למתן צו המגביל את הליכי הגבייה ל-500,000 ₪. העירייה אינה מסבירה מדוע מעיקרא נקטה בהליכי גבייה בסכום העולה כמה מונים על סכום החוב. בנסיבות אלו, ניתן בזה הצו המבוקש.. אין בהחלטה זו כדי למנוע נקיטת הליכי גביה לפי דרישת מס חדשה, שתהא תואמת את החוב הנכון לשיטת העירייה" (בש"א 31749/09). לאור החלטה זו והאמור בתגובת המשיבה, הגיש העותר ביום 15.10.09 בקשה למתן פסק דין חלקי. העותר טען בבקשתו, כי בנסיבות אלו, בהן המשיבה עצמה מודה כי חוב בשיעור כנטען בדרישת התשלום לא קיים ולמצער, היא מתקשה ליתן הסבר לבסיס המשפטי והעובדתי לסכום הנטען, לא היה מקום מלכתחילה לנקיטת הליכים מינהליים. על פניו, בהחלט היה מקום להיעתר לבקשת העותר, שהרי הליכי גבייה אינם מיועדים למקרה בו מדובר בחובות ישנים, המשתרעים על פני שנים, כאשר לא ברור מי היה המחזיק כאשר נוצר החוב, כבענייננו. לפיכך, בהחלטתי מיום 20.10.09 הורתי, כדלהלן: "על פני הדברים צודק המבקש ויש מקום לבטל את כל ההליכים בגין החוב שהעירייה הודתה כאילו קיים. ביהמ"ש ממליץ למשיבה לקבל בקשה זו ואז יילקח בחשבון הדבר לעניין ההוצאות." העירייה לא קיבלה את המלצתי והתנגדה לבקשת העותר. משכך, קבעתי בהחלטתי מיום 17.1.10, כדלהלן: "לאור תגובת המשיבה אין מקום ליתן פסק דין. אולם, אם יתברר כי אכן סכום זה חויב שלא כדין, יילקח הדבר בחשבון כפי שציינתי, לעניין ההוצאות." ביום 11.4.10 התנהל לפני דיון מקדמי בעתירה במעמד הצדדים, במהלכו שבתי וציינתי, כדלהלן: "לאור העובדה כי מרבית החוב נוצר מלפני שנות ה-90 של המאה הקודמת ונראה על פני הדברים כי אין זה המקרה המתאים לעיקול מינהלי בית המשפט ממליץ למשיבים כי העתירה תתקבל ויבוטלו הליכי הגבייה המינהליים. אין בדברים אלו כדי להביע דעה לגבי עצם קיום החוב והעירייה כמובן תהא רשאית לנקוט בכל הליך משפטי לתבוע בו את החוב שהיא סבורה שמגיע לה..." (ראו פרוטוקול מיום 11.4.10). גם המלצה זו נדחתה על ידי המשיבים. כאמור, בשלב זה לאור העובדה שלעירייה מונה חשב מלווה, גם הפרקליטות לוותה את ההליכים. לאחר הדיון האמור הגישו המשיבים כתבי תשובה לעתירה. מכתב תשובתה של המשיבה עולים, לראשונה, פרטים מלאים לעניין היטל סלילת הכביש הנדרש. מסתבר, כי המדובר בחוב בסך 23,000 ₪, אשר נוצר בגין כביש שנסלל בשנת 1990 לערך בגבול הנכס ואשר "תפח" במשך השנים לסך 326,892 ₪ (ראו סעיפים 9.9-9.10 לכתב התשובה). זאת ועוד. לראשונה הועלתה הטענה, כי קיים חוב ארנונה לשנת 2000 ואילו חוב הארנונה לשנת 2005, שנזכר בדרישת התשלום, נעלם כלא היה (ראו סעיף 9.6 לכתב התשובה). כמו כן, חוב הארנונה משנת 1986, אשר עמד בתגובת המשיבה לבקשה לצו ביניים על סך 679,568 ₪, הכפיל עצמו, כהרף עין, לסך 1,302,989 ₪ (ראו סעיף 9.1 לכתב התשובה). גם הפעם המשיבה לא מסרה כל פרטים באשר לחיובים בגין "פינוי אשפה", "שונות" ו"יתרות מים", אשר נזכרו בדרישת התשלום. למותר לציין, כי יש לראות בחומרה רבה נקיטת הליכי גביה על יסוד שומה הכוללת יתרות תשלום בלתי מבוססות ובלתי מפורטות, כפי שהסתבר כבר בשלב זה של הדיון. התנהלותה של העירייה ושל משרד הפנים באמצעות החשב המלווה - כמעט בלתי נתפסת - הטלת עיקולים בסך של מיליוני שקלים, על חסכונות חייו של קשיש בן 80, ללא כל בדיקה מקדמית. כאשר העותר עומד על זכויותיו פותח בהליכים משפטיים, גם אז לא טורחת העירייה או המדינה (באמצעות החשב המלווה) לספק תשתית מינימאלית שיש בה להבהיר את החוב הנדרש. ויודגש, המשיבה הגישה תגובה לצו ביניים, תשובה לבקשה למתן פסק דין חלקי וכתב תשובה ארוך ומפורט. גם הפרקליטות הגישה כתב תשובה ובכולם נעשה ניסיון לפרט את מקור החוב ללא הצלחה. בשים לב לעובדה שעד עצם היום הזה לא נתנה המשיבה כל פרטים על החוב הנטען תחת "פינוי אשפה", "שונות" ו"יתרות מים", ברי, כבר עתה, כי אין לחובות אלו כל בסיס עובדתי, ראייתי ומשפטי. ביום 17.6.10 הורתי על הגשת סיכומי הצדדים. ימים ספורים לאחר מתן הצו לסיכומים, נפל דבר בכל הנוגע למצב המשפטי הרלבנטי, עת ניתן פסק דינו התקדימי של בית המשפט העליון ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (מיום 20.6.10, להלן: "עניין נסייר"), שם דובר בדרישה משנת 2002 לתשלום ארנונה משנת 1992. בית המשפט קבע, לראשונה, כי נישום, שהרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי, רשאי להתגונן בטענה כי המס התיישן, גם אם הוא תוקף את הדרישה במסגרת הליך אזרחי שהוא יוזם, ולא כ"טענת הגנה" מפני תביעה שהוגשה כנגדו. לאחר קבלת פסק הדין בעניין נסייר, ביטל בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים פסק דין של בית משפט זה (כב' השופטת נ' אחיטוב) שבגדרו אושרה גביית ארנונה שהתיישנה, זאת לאור ההלכה שנפסקה בעניין נסייר (ראו עע"מ (ת"א) 7907/07 פלוני נ' עיריית ת"א (מיום 8.7.10). כן ראו עע"מ 10372/08 עיריית בת-ים נ' אדוט (מיום 4.1.2011), שם דחה בית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית משפט זה (כב' השופט רוזן), אשר קיבל את העתירה והורה על הפסקת הליכי הגבייה, בנימוק שנקיטת ההליכים לאחר שנים רבות איננה סבירה. בית המשפט לעניינים מנהליים סבר באותו עניין, כי לא ניתן להעלות טענת התיישנות כלפי הליכי הגבייה המנהליים ובקביעה זו התערב בית המשפט העליון, בהסתמך על עניין נסייר, וקבע כי ניתן במסגרת עתירה מנהלית לטעון טענת התיישנות כנגד הליכי הגבייה המנהליים). בסיכומיה, מציינת המשיבה, לראשונה, כי היא מקבלת את הצעתי מיום 11.4.10 וכי היא מוכנה להימנע מנקיטת הליכי גביה מינהליים. אין אלא להצר על כך, כי הסכמת המשיבה התקבלה רק בשלב זה של הדיון, עת מצויים אנו בשלב כתיבת פסק הדין. לאור הודעת המשיבה, כאמור, מתייתר הדיון בשאלת תוקפם של הליכי הגבייה המינהליים בנסיבות דנן, עת המדובר בחוב שברובו התיישן. אולם, לשיטתה של העירייה, טענת ההתיישנות שבפי העותר אינה יפה כאשר מדובר בבקשה לקבלת אישור לרשם המקרקעין מכוח סעיף 324(א) לפקודת העיריות, שאז היא רשאית לסרב ליתן אישור כאמור, אף אם החוב נשוא האישור התיישן. משכך, השאלה המרכזית שנותרה לדיון הינה האם רשאית עירייה להימנע ממתן אישור לרשם המקרקעין בשל חוב ארנונה שהתיישן זה מכבר. ברם, לטענת המשיבה, אין להיזקק לדיון האמור, באשר העותר לא טען במסגרת עתירתו את הטענה כי אין לגבות חוב שהתיישן באמצעות עיכוב מתן אישור לרשם המקרקעין ומשכך המדובר בהרחבת חזית. טענה זו מוטב היה לה למשיבה לולא נטענה. לאחר שהעירייה פועלת בחוסר תום לב משווע ומנסה לגבות חובות שאין להם כל בסיס, בגיבוי החשב המלווה מטעם משרד הפנים,למצער עליה להשיב לטענות לגופן. בנוסף, אין מדובר בהרחבת חזית, שכן, לכל אורך עתירתו ביקש העותר סעד לפיו "המשיבים מנועים מלנקוט בהליכי גבייה ואכיפה מינהליים מסוג כלשהו כנגד חובותיו הנטענים של העותר הרשומים בספרי העירייה (ההדגשה שלי-מ' א' ג')" (ראו, בין היתר, הסעדים המבוקשים בגדר העתירה, סעיף ב לחלק הכללי בעתירה. כן ראו סעיפים 76, 80 לעתירה). משכך, גם מצאתי לנכון להיעתר לבקשת העותר לצירוף אסמכתאות לעניין תחולתו של עניין נסייר על הליכי גבייה מינהליים, לרבות האפשרות לסרב למתן אישור לרשם המקרקעין בשל חוב ארנונה שהתיישן זה מכבר (ראו החלטה מיום 23.6.11). אין גם ממש בטענת המשיבים, אשר נטענה בשפה רפה, לפיה העתירה הוגשה בשיהוי; כפי שיובהר להלן, טענת המשיבה, לפיה שלחה לעותר דרישות תשלום לאורך השנים, נטענה בעלמא, ללא כל בסיס עובדתי וראייתי. דרישת התשלום הראשונה התקבלה בידי העותר במהלך חודש יוני 2009. מיד עם קבלתה, נפגש ב"כ העותר עם מנהלת הגבייה אצל המשיבה ומשניסיונו לעכב את הליכי הגבייה לא צלח, הגיש ביום 5.7.09 את העתירה דנן. סבורני כי מהר מכך לא ניתן. 2. העלאת טענת ההתיישנות במסגרת הליך גבייה פאסיבי א. מסגרת הדיון סעיף 324(א) לפקודת העיריות קובע, כדלהלן: "לא תירשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפני הרשם, או לפני עוזר הרשם, תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר - סולקו במלואם או שאין חובות כאלה". סעיף זה הינו אחד האמצעים העומדים לרשותה של רשות מקומית לגביית חובות לרבות חובות ארנונה. כידוע, פקודת העיריות מסמיכה את העירייה לגבות חוב ארנונה ומים בשתי דרכים חלופיות (סעיף 317 לפקודת העיריות). הרשות רשאית לבחור בין הדרך האזרחית, קרי, הגשת תביעה כספית לבית המשפט וגביית החוב הפסוק בדרכי הוצאה לפועל, או גביית החוב בדרכי גבייה מנהליים, על ידי נקיטת הליכים כמו הטלת עיקול מכוח פקודת המיסים (גבייה), או בדרך פסיבית, כגון באמצעות סירוב להעניק אישור לטאבו, אותו היא מוסמכת ליתן מכוח סעיף 324(א) לפקודת העיריות. ההצדקה למתן יתרון לרשות המקומית בדרכי אכיפת החיובים על מחזיקי המקרקעין בתחומה הוסברה בעע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי (מיום 15.2.06, להלן: עניין עיריית הרצליה):  "לרשות המקומית ניתנו אמצעי גבייה נוספים על ידי המחוקק, אמצעים שהדין נמנע מלהקנות לבעל דין "רגיל" המבקש לפרוע את חובותיו, וזאת בכדי לסייע בידה באכיפת חובותיה. ההצדקה להרחבת קשת האמצעים הנתונים בידי הרשות ברורה. לרשות המקומית חייבים רבים והיא מהווה "שחקן חוזר" בנעליה כנושה. כוח האדם האמון על אכיפת החובות מטעם הרשויות מוגבל בכמותו ופיתוח מנגנוני אכיפה אקטיביים עשוי לגזול משאבים רבים מתקציבה. כמו כן, להבדיל מנושה "רגיל", הנהנה בעצמו מזכייתו בהליך המשפטי, הכספים הנגבים אמורים לשרת את כלל הציבור ולספק שירותים מוניציפאליים בסיסיים לתושבים. אינטרס זה מצדיק כשלעצמו את יצירת מנגנוני האכיפה המפורטים, תוך מתן יתרון דיוני לרשות המקומית על פני בעל דין אחר המבקש לגבות את חובותיו והפרת האיזון האדוורסרי בין הצדדים. אמצעי האכיפה המנהליים מאפשרים לרשות להפעיל מנגנון גבייה אפקטיבי, ללא השקעה רבה של כספי ציבור, על ידי ניצול ה"צמתים" על ציר הזמן בהם נזקק החייב לשירותי הרשות (כלשונו של חברי, השופט מ' חשין (כתוארו אז), בבג"צ 779/92 סלאמה נ' ראש עירית נצרת, פ"ד מז (5) 183, 186). "צמתים" כגון העברת זכויות במרשם המקרקעין (המותנית, כאמור, באישור הרשות בדבר היעדר חובות הרובצים על המקרקעין) וקבלת היתרים שונים מידי הרשות וועדת התכנון". בעבר, ניתנו מספר רב של פסקי דין בהם נפסק כי התיישנות חוב הינה טענת הגנה דיונית שאינה מפקיעה את זכותו המהותית של הנושה. אשר על כן, נקבע, כי לא ניתן להעלות טענת התיישנות במסגרת הליכי גבייה מינהליים, באשר המדובר בטענת הגנה בלבד, בבחינת "מגן" ולא "חרב" וכי עירייה רשאית להימנע ממתן אישור ללשכת רישום המקרקעין אף שמדובר בחוב ארנונה שהתיישן (ראו, למשל, פסק דינה של כב' השופטת ברוש בעת"מ (ת"א) 3161/08 שותפות היכל השלג נ' עיריית פתח תקווה (מיום 25.4.10 והאסמכתאות הרבות הנזכרות שם; ראו גם עת"מ (ת"א) 1292/01 שושן נ' עיריית רחובות (מיום 23.2.04)). עם זאת, בתי המשפט פסקו, כי הפעלת הליכי גבייה מינהליים כפופה לכללי המשפט הציבורי וכי על הרשות לנהוג בסבירות, בתום לב, במידתיות ולהפעיל רק שיקולים ענייניים. מקום בו העירייה לא עשתה מאום שנים רבות כדי לגבות את החוב, לא העמידה את האזרח על חובו ואפשרה לו לסמוך על התנהגותה ולהניח כי זנחה את תביעתה, היא לא תוכל לגבות את החוב בדרכי גבייה מנהליים, על ידי נקיטת הליכים כמו הטלת עיקול מכוח פקודת המיסים או בדרך פסיבית, כגון באמצעות סירוב להעניק אישורים הנדרשים ממנה מכוח החוק (ראו, בין היתר, עניין הרצליה הנ"ל, שם הושארה בצריך עיון השאלה האם עירייה רשאית להימנע ממתן אישור ללשכת רישום המקרקעין אף שמדובר בחוב ארנונה שהתיישן; עת"מ (ת"א) 1578/08 אדוט שמואל ז"ל נ' עיריית בת ים (מיום 04.11.08; עת"מ (נצ') 1188/07 יוחאי נ' עיריית צפת (מיום 4.11.08; עת"מ 1006/06 (ת"א) טובה גורפינקל נ' עיריית פתח תקווה (מיום 9.7.07)). כאמור, בעניין נסייר קבע בית המשפט כי הרשות אינה רשאית לגבות חובות ארנונה שהתיישנו. באותו מקרה עלתה שאלת התיישנות חובות ארנונה אל מול הליכי גבייה מינהליים אקטיביים שנקטה העירייה מכוח פקודת המיסים (גביה) ופקודת העיריות. בסופו של יום, קבע בית המשפט, כי הליך הגביה המנהלי מהווה "תביעה לקיום זכות" ועל כן, לפי הוראת סעיף 2 בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ניתן לטעון התיישנות נגדו. עוד נקבע, כי ניתן לטעון להתיישנות במסגרת עתירה מנהלית נגד הגביה המנהלית, למרות שמטבע הדברים טענת התיישנות הינה טענת "מגן" ולא "חרב". כב' השופטת ד' ברלינר, בהסכמת השופטות א' פרוקצ'יה וא' חיות, מציינת בעניין נסייר, בין היתר: "תכלית הסדר הגבייה המינהלי היא להקל על הרשות בהיבטים שונים של הזמן והעלות הכרוכים בנקיטת הליכים אזרחיים רגילים. לצורך כך פטר המחוקק את הרשות מהחובה לאשר את זכותה בפסק דין והעמיד לעזרתה אמצעי אכיפה שונים. לכך אין דבר וחצי דבר עם שאלת ההתיישנות. ההתיישנות, על אף היותה נטועה במישור הדיוני, אינה טענה טכנית. היא מבקשת לאזן בין האינטרס של התובע והנתבע בנוגע להשפעה שיש למעבר הזמן בין מועד היווצר הזכות לבין המועד בו מימושה נתבע. היתרון שבחר המחוקק להעניק לרשות במישור האכיפה, על ידי קביעתם של הסדרי גבייה מינהליים, אינו צריך להשפיע על איזון זה" (שם, בעמ' 25). כב' השופטת א' פרוקצ'יה הגיעה לאותה מסקנה, תוך שהיא מבחינה בין סיווג הליכים השייכים לתחום האזרחי, הכפופים לדיני ההתיישנות, לבין הליכים השייכים לתחום המינהלי, הכפופים לדיני השיהוי. לדעתה תחום המס שייך לתחום האזרחי ועל כן היא מציינת: "ככלל, בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה; הנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף; ואשר לאינטרס הציבורי - אמנם, חסימת תביעת הרשות בטענת התיישנות פוגעת באינטרס הציבורי לממש את גביית המס במלואה; עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה עומדת כנגד שיקולי היציבות והוודאות המושגים בהחלת תקופת ההתיישנות האזרחית על תביעות הרשות למימוש הגבייה. תוצאה זו, לפיה התביעה לתשלום ארנונה כפופה להתיישנות האזרחית, מתיישבת עם התפיסה הכללית העולה מתוך חקיקת המס בישראל והפסיקה הקשורה בה, לפיה תביעות לתשלום מס או להשבתן כפופות בדרך כלל לתקופת התיישנות אזרחית. אכן, בחוקי מס רבים קיימות הוראות התיישנות ספציפיות, בעיקר ביחס לתביעות להשבת מס ששולם ביתר או בחסר, אולם לעתים גם ביחס לקביעת השומה עצמה. ... הימצאותם של הסדרי התיישנות ספציפיים מצביעה אף היא על שיוכם הענייני של חוקי המס לדין ההתיישנות האזרחי, להבדיל מהשיהוי המינהלי" (שם, בעמ' 44). אני סבורה כי הטעמים העומדים בבסיס פסק הדין בעניין נסייר, בנוגע להתיישנות החובות ויכולתו של נישום לעורר טענה זו גם כנגד הליכי גבייה מנהליים, ישימים ונכונים אף בסוגיית מתן אישור על פי סעיף 324 לפקודת העיריות. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הוראות פקודת המסים (גבייה) ועם תכליתה של טענת ההתיישנות, כטענת ההגנה מהותית כנגד דרישת החוב, כפי שעמד עליהם בית המשפט העליון בעניין נסייר:  "האם מבחינת תכליתו של מוסד ההתיישנות ישנו טעם טוב ליצור הבחנה הנעוצה בכך שהחוב נגבה באמצעי גבייה מינהליים? אני סבורה שהתשובה שלילית. כל הרציונלים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי. הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו. גם השיקולים של ויתור ומחילה ושל אינטרס הציבור באי העסקת מערכות השלטון בחובות ישנים, תקפים באותה מידה. על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט" (שם, בעמ' 24, מפי כב' השופטת ברלינר). עמדה דומה נקטו בתי המשפט המחוזיים בעקבות עניין נסייר (ראו, למשל עת"מ 467-07-10 (חיפה) יצחק סלומון נ' עיריית חיפה (מיום 8.12.10); ראו גם עת"מ (מר') 27008-12-10 פריידל פרידה אהרונסון נ' עירית לוד (מיום 5.4.11) וכן עת"מ (נצ') 156/09 נידם יוסף ואח' נ' עיריית צפת (מיום 5.6.11). הנה כי כן, המשיבה אינה רשאית להימנע ממתן אישור ללשכת רישום המקרקעין ככל שמדובר בחוב ארנונה שהתיישן. לשאלת התיישנות החוב בענייננו אפנה עתה. ב. תקופת ההתיישנות סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע, כדלהלן: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות, ולפיו: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) 2 - עשרים וחמש שנה". על פי פסק הדין בעניין נסייר, הליך הגביה המנהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לתשלום חובו ובדרישה זו ניתן לראות "תביעה לקיים זכות", שכנגדה יכול הנישום להעלות טענת התיישנות. מכאן, נגזר, כי הליך הגבייה המנהלי, הנפתח בהפניית דרישה לנישום לשלם את חובו, בהתאם לסעיף 4 לפקודת המסים (גבייה), יכול להתייחס לחובות שהתגבשו לכל המאוחר בשבע השנים שקדמו לדרישה. בכתב התשובה לעתירה, טוענת המשיבה, כי "הודעות ודרישות תשלום בגין החובות, נשלחו אל העותר מידי פעם באופן שוטף, כמו לכל יתר החייבים בעירייה" וכי "בהתאם לרישומים בספרי העירייה נשלחו התראות ודרישות בין היתר, במועדים שלהלן: 14.10.95, 14.10.96, 14.6.01, 14.6.02, 15.3.03, 13.6.03, 14.7.04, 30.11.05, 12.6.06, 11.7.07, 3.12.08, 31.12.08, 9.3.09" (ראו סעיף 14 לכתב התשובה. ראו גם סעיף 26 לסיכומי המשיבה). אולם, המדובר בטענה שנטענה בעלמא, ללא כל בסיס עובדתי וראייתי, מבלי שהמשיבה הציגה ולו דרישת תשלום אחת אשר נשלחה לעותר, קודם לדרישת התשלום מיום 9.3.09. המשיבה אף לא הציגה את אותם "רישומים" עלומים בספריה, לא כל שכן תצהיר המאשר את אמיתותם. משבחרה המשיבה לא להמציא מסמכים כאמור, יש להניח שהמסמכים לא תומכים בגרסתה, אלא להפך. לפיכך, כל שיש לפניי היא דרישת התשלום מיום 9.3.09 אשר הומצאה לעותר בחודש יוני 2009. משכך, כל חובות העותר שנתגבשו לפני שבע השנים שקדמו לדרישת התשלום התיישנו זה מכבר. בכלל זה "היטל כביש", "יתרות ארנונה" ו"יתרות ארנונה לשנת 2004". כאן המקום לציין, כי באשר ל"היטל הכביש", טענה המשיבה בסיכומיה, כי יש להתעלם מטענות העותר כנגד חוב זה, באשר הן נטענו לראשונה בסיכומיו. ברם, טענת המשיבה אין לה על מה שתסמוך, שהרי העותר טען בעתירתו גם לעניין חוב זה (ראו, למשל, סעיפים 15, 26 לעתירה) ואף הפנה לדרישת החוב, נשוא העתירה, נספח ג' לעתירה וכן לתדפיס היתרות, נספח א' לעתירה, שם צוין, במפורש, "היטל כביש". עוד אציין, כי במסגרת הסעדים המבוקשים עתר העותר גם לקבלת צו שיורה למשיבים ליתן פירוט מלא של הנתונים בבסיס דרישת התשלום (ראו סעיף ד לעתירה). משכך, טענת המשיבה הינה מקוממת, בבחינת "לעג לרש", שעה שהמשיבה לא סיפקה לעותר כל מידע ופרטים לעניין חוב זה, ברם היא מצפה שהעותר יפריך את עצם קיומו של החוב האמור וישטח טענותיו בעניין זה בפירוט. הנה כי כן, המשיבה אינה יכולה לסרב ליתן לעותר אישור לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות, ככל שהיא נסמכת על חובות שהתיישנו זה מכבר. נותרו לדיון חובות הארנונה משנת 2005 ומשנת 2008, אשר נזכרו בדרישה לתשלום וטרם התיישנו. אולם, כאמור, בתשובתה זנחה המשיבה את טענותיה לעניין החוב משנת 2005 והעלתה, לראשונה, טענות לעניין חוב ארנונה משנת 2000. אולם, מובן כי ככל שקיים חוב משנת 2000, הרי שאף הוא התיישן זה מכבר וכל שנותר לדיון הוא החוב משנת 2008, בסך של 105,250 ₪. על כך להלן. 3. חוב הארנונה משנת 2008 בהתאם לאמור בעתירה, בתקופה הרלבנטית הושכר הנכס למר ראובן קטייב (הסכם שכירות לתקופה שמיום 25.10.04 ועד ליום 31.1.08) ולקייטרינג שלווה (הסכם שכירות לתקופה שמיום 1.11.08 ועד היום). הנה כי כן, גם לגרסת העותר, בתקופה שמיום 1.2.08 ועד ליום 1.11.08 לא הושכר הנכס. בסיכומי התשובה מטעמו מציין העותר כי גם בעשרה החודשים האמורים הושכר הנכס, אולם הוא לא איתר את הסכמי השכירות הרלבנטיים. עם זאת, העותר מציין כי הוא מוכן לשלם את החוב לתקופה זו, בכפוף לבדיקת זכאותו לקבלת פטור לחצי שנה לנכס ריק וכן בכפוף להסרת החוב המופרך בסך מליוני ₪ מחשבונו. לאור הודאת העותר, מתייתר הצורך לדון בתוקפו של החוב הנ"ל., עם זאת, בשים לב להתנהלותה השערורייתית של המשיבה, ולכך שחייבה את העותר בסכומי עתק ללא כל פירוט והסבר, ולא אפשרה לעותר לבדוק את חובותיו או להתגונן בפני הדרישה, אני מורה כי העותר לא יחויב בריבית פיגורים בגין החוב האמור, כי אם בגין הקרן והפרשי הצמדה בלבד. 4. שיהוי, חוסר סבירות וחוסר הגינות יש להדגיש, מעבר לאמור לעיל, כי בענייננו מתקיימים מצד העירייה גם שיהוי, חוסר סבירות וחוסר הגינות, המצדיקים, כל אחד כשלעצמו, את קבלת העתירה. הליכי הגבייה המינהליים אמנם מעוגנים בדין ואין ספק כי הליכים אלו נועדו ליתן בידי הרשויות שלהן הוענקה מכשיר יעיל וחשוב לגביית חובות מחייבים סרבנים, אשר מגיעים לקופה הציבורית. עם זאת, בדומה לגבי הפעלה של כל סמכות מינהלית, אשר מוסרת בידי הרשות כוח לבצע פעולות פוגעניות ללא הליך משפטי, שומה על הרשות להפעיל סמכות זו בזהירות, תוך הקפדה בבדיקת קיומם של כל התנאים להפעלתה. על המשיבים, בעלי הסמכות לנקיטת הליכי גבייה מינהליים, חלה חובה מוגברת לדקדק בקלה כבחמורה, בכל הנוגע להליכי הגבייה המינהליים. מוטלת עליהם החובה לשמור על האיזון הנכון בין ההכרח לגבות מחייבים סרבנים לבין הקפדה דווקנית על הוראות הדין ועל נוהלי הגבייה, על מנת שהפגיעה בזכויות הפרט, באמצעות הליכי גבייה מינהליים, אמנם תושתת על אדנים מוצקים. יש בעייתיות רבה בהימנעות המשיבה מלבצע כל פעולה ליידוע העותר על קיום החוב ומלפעול לגביית החוב, כל זאת תוך שהחוב תופח. הבעייתיות האמורה נובעת מכך שעקב הודעה מאוחרת זו היה נוצר קושי רב לעותר - אם היה מסלק את החוב לעירייה - לנסות ולהיפרע מן השוכרים-החייבים, שנים רבות לאחר התרחשות הדברים. בעייתיות נוספת יש פה אף בשימוש בכלי של סירוב למתן אישורים, כדי לנסות ולאלץ את העותר לסלק חוב, שספק אם היה בידי העירייה לגבותו בדרך אחרת (בסוגיה זו ראו: עע"מ 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ ניתן ביום 5.7.11; עע"מ 10372/08 עיריית בת-ים נ' אדוט הנ"ל; עניין נסייר; עניין הרצליה הנ"ל; עת"מ 467-07-10 יצחק סלומון נ' עיריית חיפה הנ"ל. כן ראו פסק דיני בעת"מ 1072/09 חלופסקי יצחק נ' עיריית בת ים (מיום 24.3.11). זאת ועוד. האפשרות שרשות מקומית תנקוט "שב ואל תעשה" משך שנים רבות ותתעורר יום אחד ותמציא לאזרח דרישת תשלום בסכום אסטרונומי, כרעם ביום בהיר, ללא כל פירוט והסבר ותוך שימוש באמצעי גבייה מנהליים נוקשים, נראית לי בלתי סבירה בעליל ונעדרת הגינות. הנה כי כן, מקום בו המשיבה לא עשתה מאום שנים רבות כדי לגבות את החוב, לא העמידה את העותר על חובו ואפשרה לו לסמוך על התנהגותה ולהניח כי זנחה את תביעתה, היא לא תוכל להימנע ממתן אישור על פי סעיף 324 לפקודת העיריות. 5. סוף דבר: העתירה מתקבלת ברובה המכריע. הליכי הגבייה המינהליים אשר ננקטו כנגד העותר, לרבות עיקולים שהוטלו על חשבונות העותר בגדרם, בטלים. המשיבה תמציא לעותר אישור לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות בכפוף לתשלום חוב הארנונה משנת 2008 (בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, וכן תבדוק אפשרות מתן פטור בשל נכס ריק לחלק מהתקופה). מן הראוי כי המשיבים יערכו בדק בית רציני באשר להתנהלותם בפרשה זו. המשיבה תשלם לעותר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 80,000 ₪. בפסיקת הוצאות הבאתי בחשבון את התנהלותה הבלתי ראויה של המשיבה בהטילה עיקול על סך מיליוני שקלים ללא כל בסיס עובדתי ראוי ואת התעקשותה להמשיך בהליכים המשפטיים, אף שמן הראוי היה להיעתר לעתירה עוד בראשיתה. בשים לב למעורבותו של משרד הפנים בפרשה זו באמצעות החשב המלווה, שגם היא לא הייתה ראויה, תשלם המדינה לעותר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 80,000 ש"ח. גביה מנהליתחוב