קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה להוצאת דרכון: בפני עתירה בה מתבקש בית המשפט להורות למשיבים להנפיק לעותר דרכון ישראלי. א. תמצית עובדתית והליכים קודמים : העותר דורג'אם מחאג'נה נולד בשנת 1954 בעיר אום אל פאחם, בהיותו בן 16 עזב העותר את הארץ ועבר להתגורר במדינות שונות ביניהן - ירדן, לבנון ותוניסיה כמוגדר בלשון העותר "מעשה שובבות". בין השנים 2009-2008 החליט העותר כי ברצונו לחזור ארצה, לשם כך פנה העותר מספר פעמים למשיבים בבקשה להנפקת תעודת מעבר חד פעמית. משהושבו פניו ריקם, עתר העותר ביום 5.5.09 לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ (ראה: בג"צ 3818/09, {טרם פורסם} ) להנפקת תעודת מעבר חד-פעמית., ביום הדיון משך העותר עתירתו והעתירה נמחקה בהסכמה. ביום 14.2.10 עתר העותר לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (ראה: עת"מ 338/10) להנפקת תעודת מעבר. ביום 14.4.10 התקיים דיון בבית המשפט לעניינים מינהלים בירושלים בפני כבוד השופטת בן-אור במהלכו, הסכימו המשיבים להנפיק לעותר תעודת מעבר חד פעמית, וזאת בכפוף להתחייבות לפיה העותר לא יבקש תעודת זהות או דרכון ישראלי עד להכרעה בשאלת אזרחותו. באותו מועד ניתנה החלטת בית משפט התואמת את הסכמת הצדדים, לפיה וכפי הדיון בעתירה בבג"צ הנ"ל כי ההחלטה בשאלת אזרחותו של העותר תינתן עד ליום 11.5.10. לאור פסק הדין בעתירה המנהלית הנ"ל, קיבל העותר תעודת מעבר חד פעמית איתה נכנס לישראל ביום 28.4.10. עם כניסתו של העותר לישראל, החלו המשיבים בהליך בדיקת שלילת אזרחותו של העותר, הליך אשר נמשך למעשה עד עצם היום הזה. ביום 13.7.10 קיבל העותר תעודת זהות ישראלית. בעתירה כאן היום בפני,מלין העותר באשר לאי קבלת דרכון ישראלי . ביום 8.3.11 ניתנה תשובת המשיבים לעתירה באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים ולפיה חל עיכוב במינוי הוועדה אשר בוחנת שלילת אזרחותו של העותר, אולם המינוי הושלם עתה ועניינו של העותר, לאמור בחינת שלילת אזרחותו תובא בפני הוועדה תוך פרק זמן "קצר ביותר" (לשון המכתב) . ביום 14.3.11 ניתנה החלטתי לפיה, על המשיבים להמציא תוך 30 יום תגובה מקדמית לעתירה. ביום 13.4.11 הודיעו המשיבים כי שר הפנים חתם על מינוי פורמאלי של הוועדה ולכן זקוקה הוועדה ל 30 ימים נוספים על מנת לגבש החלטותיה. נעתרתי לבקשת המשיבים וקבעתי את הדיון ליום 15.5.11. המשיבים הגישו בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון ב 30 ימים נוספים, וזאת לאור החלטת יו"ר הוועדה לקיים ישיבה נוספת לשם קבלת התייחסות גורמים נוספים הרלוונטיים למתן ההחלטה. נעתרתי לבקשה והדיון נקבע ליום 23.5.11. ביום 23.5.11 התקיים דיון בעתירה במהלכו הצהירה ב"כ המשיבים שלהערכתה ההליך יושלם תוך 21 ימים, נוכח הצהרה זו ולאור הסכמת הצדדים קבעתי דיון בתיק ליום 21.6.11. ביום 21.6.11 התקיים דיון בעתירה, במהלכו עדכנה ב"כ המשיבים את בית המשפט כי הוועדה הגישה המלצותיה לשר הפנים וכעת מבוקשת ארכה לשם מתן החלטתו של שר הפנים בעניין. לנוכח עדכון ב"כ המשיבים ולנוכח העובדה כי יכול ויהיה פתרון ללא צורך בהתערבות כדי החלטה שיפוטית, הוריתי כי על המשיבים להגיש תשובתם לעתירה עד ליום 17.7.11 וקבעתי את התיק ליום 19.7.11. ביום 19.7.11 הגישו המשיבים את תגובתם המקדמית לעתירה. ביום 19.7.11 התקיים דיון בעתירה במהלכו ביקשו הצדדים שהות להגיש תשובתם, לפיכך החלטתי כי ב"כ המשיבים תגיש תשובתה עד ליום 28.7.11 ואילו ב"כ העותר יהיה רשאי להגיש תשובתו עד ליום 1.8.11, לאחר שיגישו הצדדים תשובתם יונח התיק לפניי לשם מתן החלטה. ביום 28.7.11 הגישו המשיבים תשובתם לעתירה. ב"כ העותר, לא ראה להוסיף על טענותיו. מכאן, פסק דין זה. ב. טענות הצדדים : טענות העותר : ראשית טוען העותר כי הוא זכאי לקבל דרכון ישראלי כמו כל אזרח ישראלי אחר וזאת על פי סעיף 2(א) לחוק הדרכונים, תשי"ב - 1952 (להלן: "חוק הדרכונים"), וכי כל סירוב ליתן דרכון כאמור בחוק הדרכונים צריך להיות מנומק מטעמים ממשיים ולא באופן שרירותי. שנית טוען העותר כי אי הנפקת דרכון ישראלי עבורו מנוגדת לאמור בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לפי חוק היסוד כל אדם חופשי לצאת מישראל וכל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל. שלישית טוען העותר כי כל האנשים אשר יצאו את הארץ בשנות ה - 60 ו ה - 70 וחזרו לישראל קיבלו דרכונים. רביעית טוען העותר כי הוא חוזר לישראל במטרה להשתקע בה, ולראייה הגיש בערכאה אחרת תביעת אבהות בכדי שיוכל להביא את ילדיו לישראל, דבר המעיד על רצינות כוונתו להשתקע בארץ. לבסוף טוען העותר כי לעת הזו הוא אזרח ישראלי הזכאי לקבל דרכון ישראלי, ועצם שקילת האפשרות לבטל אזרחותו הישראלית אינה מקנה למשיבים סמכות לסרב להנפיק לו דרכון ישראלי. טענות המשיבים : המשיבים טוענים כי דין העתירה להדחות הן מחמת חוסר ניקיון כפיים, הן בהיותה תיאורטית והן לגופה. באשר לטענה בדבר חוסר ניקיון הכפיים, טוענים המשיבים כי סיבת עזיבת העותר את הארץ לפני כ ארבעה עשורים נבעה מרצון העותר לקדם ולבצע פעילות טרור כנגד מדינת ישראל. לטענתם, סיבת יציאת העותר מישראל לירדן במוגדר "מעשה שובבות" היא מסולפת ומטעה במפגיע את בית המשפט ומקימה עילה לסילוק העתירה על הסף מטעמי חוסר ניקיון כפיים. עוד טוענים המשיבים כי ממידע הקיים אצל שירות הביטחון הכללי, העותר עזב את הארץ כדי להצטרף לארגון טרור, וכן לאורך כל שנותיו מחוץ למדינה עסק העותר בפעילות צבאית נגד מדינת ישראל במסגרת ארגון הטרור. בשל פעילותו זו בוחנים המשיבים כעת את ביטול אזרחותו הישראלית, בהתאם לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק האזרחות"). בדבר היות העתירה תיאורטית, טוענים המשיבים כי עד ההכרעה בשאלת שלילת אזרחותו, הוצע לעותר לקבל תעודת מעבר שתאפשר לו יציאה מישראל וחזרה אליה, לאמור כי חופש התנועה לגבולות המדינה לא נפגע עקב ההחלטה שלא ליתן לו דרכון בשלב זה. מכאן שכל מטרתה של העתירה דנן (כך לטענת המשיבים), הינה ליצור לחץ מלאכותי ומיותר על המדינה לקבל החלטה בסוגיה עקרונית של ביטול אזרחות מטעמים תיאורטיים והצהרתיים גרידא. לעניין דחיית העתירה גופה, טוענים המשיבים כי הליך שלילת אזרחותו של העותר הקבוע בחוק האזרחות סעיפים 11(ב)(2) ו- 11(ג) בו, הוא הליך מורכב, בעל השלכות רחבות מעבר לאלה הנוגעות לעותר בתיק זה , וזאת בשל הסדר משפטי מורכב (לפיו נדרשת פניה של שר הפנים לבית המשפט לעניינים מינהלים לאחר מתן הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה) וכן לאור העובדה כי מדובר בהליך הננקט ע"י המדינה לראשונה בפרוצדורה הקיימת. אשר על כן, סבורים המשיבים כי ההחלטה בדבר "שלילת אזרחותו" של העותר הינה החלטה משמעותית אשר צריכה להתקבל לאחר שנבחנה בכובד ראש ע"י כלל הגורמים הנוגעים בדבר. בנוסף טוענים המשיבים כי החלטת שר הפנים מושא העתירה דנן התקבלה בהתאם לסמכותו של השר לפי סעיף 6(1) לחוק הדרכונים לאמור, העובדה שנושא אזרחותו של העותר נמצא בבירור מגדירות את העותר כמי שאזרחותו "מסופקת" לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק הדרכונים. הגדרת העותר כמי שאזרחותו מסופקת, מקנה לשר סמכות לשלול מן העותר קבלת דרכון ומותירה בידיו תעודת מעבר המאפשרת יציאה מישראל וחזרה אליה. לסיום טוענים המשיבים כי בנסיבות העניין, החלטת שר הפנים שלא ליתן לעותר דרכון ולהסתפק במתן תעודת מעבר התקבלה במסגרת מתחם שיקול הדעת הנתון לשר הפנים מכוח סמכותו הטבועה ועל פי חוק הדרכונים. ההחלטה עולה בקנה אחד עם הקבוע בחוק ומממשת את תכליתו שלא ליתן דרכון למי שאזרחותו מסופקת. המשיבים סומכים ידיהם על בג"ץ 125/80 אנג'ל נ' שר הפנים פ"ד לד (4) 329 (להלן: "בג"ץ אנג'ל") ומקישים ממנו כי לשר הפנים סמכות טבועה להשלים את כל הבירורים הנחוצים לצורך קבלת החלטה בדבר הפניה לבית המשפט טרם ביטול אזרחותו של העותר. עד כאן עיקרי התשתית העובדתית ותמצית טיעוני ב"כ הצדדים. מכאן ואילך דיון והכרעה. כמפורט, ראיתי לדון בשאלה המהותית בדבר הנפקת דרכון לעותר,למרות שמדובר באי הנפקתו לעת הזו,כמפורט להלן. ג. דיון והכרעה : לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ובנספחיהם ולאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להנפקת דרכון להידחות. לא מצאתי בהחלטת המשיבים למנוע מן העותר קבלת דרכון בעת הזו, משום פגיעה בזכות מזכויותיו היסודיות. המשיבים העמידו בפני העותר חלופה ראויה בדמות תעודת מעבר באמצעותה יכול הוא לצאת ולהיכנס את הארץ עד למתן החלטה בדבר שלילת אזרחותו. הווי אומר, זכותו הבסיסית של העותר "לחופש תנועה" לא נפגעה ההחלטה בדבר הנפקת תעודת מעבר ולא דרכון בנסיבות העותר שבפני, היא סבירה ומידתית. עוד אעיר, כי בדיון בעת"מ 338/10 (ירושלים) צוין כי העותר לא יבקש תעודת זהות ישראלית או דרכון ישראלי עד להכרעה בשאלת אזרחותו, אך עם זאת נקבע כי ההחלטה תינתן עד ליום 11.5.10, כפי החלטת בימ"ש העליון בבג"צ 3818/09 -החלטה שלא קוימה. לאור האמור, ולא בכדי פירטתי המועדים בפתיח לעיל, אין לקבל התנהלותם של המשיבים בעתירה.,נשוא המועדים. המשיבים לא עמדו במועדים אשר נקבעו להם ע"י בתי המשפט השונים, וכן התעלמו מהחלטותיהם. בכללם גם מהחלטת ביהמ"ש העליון (בשבתו כבג"צ), אשר הורה למשיבים באופן מפורש ליתן החלטה בשאלת אזרחותו של העותר עד ליום 11.5.10. לא זו בלבד שהמשיבים לא עמדו במועד זה, הרי שגם כיום בחלוף שנה ו 4 חודשים בקירוב מיום כניסת העותר לארץ טרם ניתנה החלטה בעניין אזרחותו. עם כל ההבנה לקשיים ולמורכבות השאלה, וכאשר כנטען מדובר בפעם הראשונה בה נדונה שאלה מורכבת זו, מדובר בהתנהלות לא נכונה, חורגת ושלא כהלכתה. אסור ליצור מצב בו בירוקרטיה וגם בעניין מורכב, תגרום לגרירת רגליים תוך אי עמידה בהחלטת בימ"ש, באורח חוזר ולתקופה משמעותית. ד. המסגרת הנורמטיבית : סעיף 2 לחוק הדרכונים קובע למי יינתן דרכון ישראלי או תינתן תעודת מעבר: "(א) דרכון יינתן לאזרח ישראלי לפי בקשתו. (ב) תעודת מעבר תינתן - (1) למי שאינו אזרח ישראלי או למי שאזרחותו בלתי מוגדרת או מסופקת; (2) במקרים מיוחדים - לאזרח ישראלי לפי בקשתו". (ההדגשות לעיל ולהלן שלי - י.כ.). סעיף 6 לחוק הדרכונים קובע כי אין מדובר בהענקה אוטומטית של דרכון או תעודת מעבר בהתאם לתנאי סעיף 2, וכי לשר הפנים מסור שיקול דעת האם להעניק דרכון או תעודת מעבר אם לאו, גם למי שממלא אחר תנאי סעיף 2, והאי לשון סעיף 6 : "השר רשאי, לפי שיקול דעתו - (1) לסרב ליתן דרכון או תעודת מעבר, ולסרב להאריכם; (2) לקבוע תנאים למתן דרכון או תעודת מעבר ולהארכתם; (3) לבטל דרכון או תעודת מעבר שניתנו או לקצר את תקופת תקפם, ולצוות על החזרתם; (4) לסייג, בין בזמן מתן דרכון או תעודת מעבר ובין לאחר מכן, את הארצות שביחס אליהן יהיה להם תוקף." הלכה פסוקה היא כי : "אזרחות אינה תנאי מספיק לקבלת דרכון. עניין מתן הדרכון נתון לשיקול דעת שר הפנים " (ראו: בג"ץ 3282/98 לוצ'נסקי נ' שר הפנים טרם פורסם, (ניתן ביום 14.3.1999)) (להלן: "עניין לוצ'נסקי"). ברם, שיקול הדעת האמור כפוף, ככל החלטה מנהלית, לביקורת שיפוטית. שיקול דעת זה "אינו מוחלט. אסור לו, לשר הפנים, לשקול שיקולים זרים, אסור לו להפלות. צריך שהשיקול יהיה סביר" (ראו לעיל : עניין לוצ'ינסקי) . האזרחות מציינת את הזיקה המיוחדת שבין אדם למדינה, זיקה זו מעניקה לו זכויות ומטילה עליו חובות (ראו למשל, בג"צ 754/83 רנקין נ' שר הפנים, פ"ד לח(4) 113, 117)., בין היתר מוקנות לאזרח בלבד זכות הבחירה לכנסת והזכות להיבחר לה, הזכות לקבל דרכון, האפשרות להיות מועסק כעובד מדינה ועוד. להיות אזרח היא זכות וגם חובה. "אזרח" מוגדר יליד הארץ או תושב קבוע במדינה, שהוא בעל זכויות מלאות בה (ראו: אברהם אבן שושן, המילון החדש, מהדורה משולבת, תשמ"ה, כרך ראשון א-ה) והשווה להגדרה לפרטיה בחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (סעיף 1 לחוק האזרחות). רוצה לומר, המדינה כגוף, כריבון מקנה לפרט בתוכה תעודה, דרכון, המאפשר לו זכות מעבר בין מדינות כניסה ויציאה אך לא רק זאת, דרכון מהווה אמירה, "סטטוס" לפרט המחזיק בתעודה לאמור,המדינה בה אני מצוי, מקנה לי תעודתה לא רק להיכנס ולצאת אלא, גם הצהרה כאזרח חופשי. מנגד, מחזיק התעודה כפרט, מצהיר בהחזקתו אני אזרח נאמן למדינה שהנפיקה לי הדרכון, הקניית דרכון יש בה גם הבעת אמון ולשר הפנים כנציג הרשות המבצעת שיקול דעת בהנפקתו. לשם ההשוואה, ניתן לראות בעולם גישות שונות באשר לקשירת הקשר בין שאלת אזרחותו של אדם לבין מתן דרכון. כך למשל, בשיטת המשפט האמריקנית המבחן הקובע למתן דרכון אמריקני איננו מבחן האזרחות אם כי מבחן "הלאומיות", משמע, דרכון אמריקני יכול ויינתן למי שאיננו במוגדר "אזרח אמריקני" ובלבד שהוא חב בחובת אמונים למדינת ארה"ב. כבר לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, הוכנס לחוקת ארה"ב תיקון מספר 14 המגדיר מיהו אזרח אמריקאי ( ראו: U.S. Const. amend. XIV, sec. 1.) : "All persons born or naturalized in the United States, and subject to the jurisdiction thereof, are citizens of the United States ..." ברם, לעניין קבלת דרכון אמריקני נקבע כי דרכון אמריקני יינתן רק למי שמוכיח נאמנות אישית קבועה ("permanent allegiance " ) לארה"ב בלי קשר לשאלת אזרחותו. לעניין זכאות קבלת דרכון אמריקני נקבע ב "UNITED STATES CODE SERVICE" (להלן: "U.S.C.") (ראו: TITLE 22. FOREIGN RELATIONS AND INTERCOURSE   CHAPTER 4. PASSPORTS ) כמפורט : § 212.  Persons entitled to passport "No passport shall be granted or issued to or verified for any other persons than those owing allegiance, whether citizens or not, to the United States ". כבר בשנת 1910 קבע ביהמ"ש של מחוז וושינגטון בפרשת Edsell v Mark (1910, CA9 Wash) 179 F 292 כי החזקה בדרכון איננה ראיה לכך שהאדם האוחז בו הינו אזרח ארה"ב, וכך נאמר: "The passport issued to the appellee by the Department of State was not evidence of his citizenship" יחד עם זאת, למעמדו האישי של האדם יש השפעה לסוג הדרכון אותו הוא יקבל לידיו, כך למשל אזרח ארה"ב ומי שאינו אזרח ארה"ב זכאים לקבל "REGULAR PASSPORT" דרכון "רגיל" כהגדרת הסעיף (ראו: 22 C.F.R. SECS.51.3(a)), דרכון שצבעו הוא כחול, כאשר שוב המבחן הינו מבחן הלאומיות . ואילו למי שטרם נשבע אמונים לארה"ב תינתן תעודת מעבר אחרת המעידה על הסטטוס האישי בו הוא מצוי. כך למשל, החלק ה 8 לחוק ההגירה האמריקני קובע כי לאדם שאיננו אזרח ארה"ב תינתן תעודה המעידה על הסטאטוס שלו כמי שאינו אזרח וכך נכתב (ראו: Immigration Law and Procedure PART 8 NATIONALITY AND CITIZENSHIP CHAPTER 99 Evidence of American Citizenship) : § 99.07 Other Documents Issued by Secretary of State [1] In General [2] Registration Abroad as American Citizen [3] Identity Documents for Travel to the United States [4] Certificate of Nationality for Use in Foreign Judicial or Administrative Proceedings תעודה נוספת המוענקת ע"י ממשלת ארה"ב הינה "תעודת מסע" או בשמה המוכר "REFUGE TRAVEL DOCUMENT" " , צבעה של התעודה הוא כחול וירוק והיא מוענקת למי שסווג ע"י ממשלת ארה"ב כ"מהגר" או כ "פליט" (ASYLEES ) , התעודה מעניקה לבעליה את הזכות להיכנס לתחומי ארה"ב ותוקפה הוא לשנתיים. מנגד, קיימות שיטות משפט הקושרות קשר הדוק בין היות האדם אזרח לבין זכותו לקבלת דרכון. כך למשל, בשיטת המשפט הגרמנית ניתן לראות כי העיקרון המנחה לעניין קבלת אזרחות ודרכון גרמני הינו עיקרון " jus sanguinis" (דין הדם) לפיו אדם יחשב אזרח גרמניה רק אם הוריו הינם אזרחי גרמניה ללא קשר למקום לידתו. ב1999 העביר הפרלמנט הגרמני ( ה "bundestag") שינוי בחוק האזרחות הגרמני המקל עם תושבים זרים לקבל אזרחות גרמנית, במיוחד בכל הנוגע לילד הנולד לתושבים זרים בקבלת אזרחות גרמנית. (ראו: Nationality Act Staatsangeh?rigkeitsgesetz, StAG). בתאריך 28.08.2007 נכנסו לתוקף שינויים בחוק האזרחות. עיקרי התקנות החדשות עוסקים בהחלת "הסדר רכישת אזרחות מכוח ישיבה". אם הממסד הגרמני התייחס אליך במשך 12 שנים כאל גרמני עפ"י חוק האזרחות והונפקו לך במהלך תקופה זו תעודות זיהוי גרמניות, האזרחות הגרמנית נקנית אוטומטית מכוח ישיבה (ראו: Section 3 [Acquisition of citizenship] ) כמפורט: "(2) German citizenship shall also be acquired by any person who has been treated by German public authorities as a German national for 12 years and this has been due to circumstances beyond his or her control. In particular, any person who has been issued a certificate of nationality, a passport or a national identity card shall be treated as a German national. Acquisition of citizenship shall apply as of the date when the person was deemed to have acquired German citizenship by treating him or her as a German national. The acquisition of German citizenship shall extend to those descendants who derive their status as Germans from the beneficiary pursuant to sentence 1." בנוסף, קובע חוק האזרחות הגרמני כי אזרח גרמני יישא רק באזרחות אחת אלא אם קיבל אישור מרשויות גרמניה לשאת אזרחות נוספת. אזרחות נוספת פרט לאזרחות הגרמנית שלא על דרך קבלת אישור הרשויות תוביל לשלילת האזרחות הגרמנית (ראו: Section 17 [Loss of citizenship]) כמפורט : Citizenship shall be lost by release from citizenship (Sections 18 to 24), by acquisition of a foreign citizenship (Section 25), by renunciation (Section 26), by adoption by a foreigner (Section 27), by joining the armed forces or a comparable armed organisation of a foreign state (Section 28) or by a declaration (Section 29). בהתאם, קובע חוק האזרחות הגרמני כי דרכון יינתן רק למי שהינו אזרח גרמני. מתוך מבט על שיטות המשפט השונות ניתן לראות כי קיימות גישות שונות באשר לכריכת שאלת האזרחות ומתן הדרכון, בעוד שהשיטה בארה"ב איננה מתנה את קבלת הדרכון בקבלת אזרחות, השיטה הגרמנית מחייבת את נושא הדרכון הגרמני להחזיק באזרחות גרמנית. אך גם השיטה האמריקנית וגם השיטה הגרמנית שומרות באופן מובהק על זכותו הבסיסית של כל אדם לצאת את ארצן אם באמצעות דרכון ואם באמצעות תעודת מעבר אחרת. בענייננו, צא ולמד כי החלטת המשיבים בעת הזו שלא להעניק לעותר דרכון והותרתו עם תעודת מעבר, המאפשרת חופש תנועה מלא, הינה סבירה גם בראי שיטות המשפט השונות. מן הכלל אל הפרט : שיקול הדעת המנהלי : לטענת העותר, החלטת השר נתקבלה באופן שרירותי וללא נימוקים וטעמים ממשיים. בטענתו זו של העותר אין ממש. במקרה דנן, הפעיל המשיב את שיקול הדעת המוקנה לו על פי חוק והחליט ליתן לעותר תעודת מעבר ולא דרכון (להלן: "ההחלטה"). בחינת החלטתו זו של המשיב מלמדת, כי היא מבוססת על בחינה עניינית והוגנת של התשתית העובדתית הספציפית לעותר ואני אפרט : מעיון בכתבי המשיבים עולה, כי ההחלטה התקבלה במסגרת דיונים על שלילת אזרחות העותר, במהלכם הוצגה למשיב חוות דעת שירות הביטחון הכללי על פיה, העותר עזב את הארץ כדי להצטרף לארגון טרור, ועסק לאורך השנים בפעילות צבאית נגד מדינת ישראל במסגרת ארגון הטרור (ראו: סעיף 5 לכתב התשובה). בנוסף נשענת ההחלטה על העובדה כי העותר נטש את הארץ קרוב לארבעה עשורים וחזר רק לאחרונה. כמו כן הביא המשיב בחשבון את העובדה כי לעותר חלופות אחרות לצאת את הארץ בדמות דרכונים ממדינות אחרות, וכן תעודת מעבר שמוכנים המשיבים ליתן לעותר. לפיכך, לנוכח עברו של העותר והחלופה שהועמדה לרשותו לא הייתה אי סבירות קיצונית או אי סבירות בכלל החלטת שר הפנים, שנוסחה כחלה לעת הזאת ולא נעלה דלת קבע, עד להכרעה סופית בשאלת אזרחותו. טענת הפגיעה בזכות החוקתית : לטענת העותר, אי הנפקת דרכון ישראלי עבורו מנוגדת לאמור בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לפי חוק היסוד כל אדם חופשי לצאת מישראל וכל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל. בצדק הפנה בא כוח העותר לסעיף 6 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הקובע: כי כל אדם חופשי לצאת מישראל וכל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל. ברם, עיון בכתבי הטענות מלמד כי המשיבים בהחלטתם לא פגעו בזכותו החוקתית של העותר, ולא מנעו ואינם מונעים ממנו לצאת ולהיכנס לארץ. המשיבים העמידו בפני העותר חלופה ראויה בדמות תעודת מעבר באמצעותה יכול הוא לממש את זכותו כפי שהיא עולה מחוק היסוד. בנוסף, בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נקבעה זכותו של כל אדם לצאת מישראל וכל אזרח ישראלי להיכנס אליה, אך האופן בו תמומש הזכות (בין אם בדרכון ובין אם בתעודת מעבר) נקבעה בחוק הדרכונים. לפי חוק הדרכונים, אזרחות ישראלית כשלעצמה אינה מקנה למחזיק בה את הזכות לקבלת דרכון ישראלי, הסמכות להעניק לאזרח ישראלי דרכון או תעודת מעבר, כמו גם הסמכות להאריך את תוקפם, נמסרה בחוק הדרכונים לשיקול דעתו של שר הפנים. לאור האמור, דין טענה זו להידחות. טענת האפליה : לטענת העותר, לפי מיטב ידיעתו, כל האנשים אשר יצאו את הארץ בשנות ה - 60 ו ה- 70 וחזרו לישראל קיבלו דרכונים. אשר לטענת ההפליה, בידוע הוא כי תנאי להעלאת טענה כזו בבית המשפט הנו הפניה למקרים הפרטניים החושפים לפי הנטען יחס שונה אל אחרים במצב שווה. העותר נמנע מלנקוב בעתירתו פרטי המקרים שטופלו לטענתו באופן שונה על ידי משרד הפנים, והסתפק בטענה בעלמא כי לפי מיטב ידיעתו קיימים מקרים כגון דא. מכל מקום, כלל ידוע הוא כי בהחלטות מנהליות בכלל ובהחלטות מנהליות העוסקות בכניסה ויציאה מישראל בפרט יש לבחון בחינה עניינית והוגנת של התשתית העובדתית הספציפית לעותר (ראו: בג"ץ 5016/96, 5025, 5090, 5434 חורב ואח' נ' שר התחבורה ואח', פ''ד נא(4) 1 עמ' 34 - 33 וגם עתמ (י-ם) 8393/08 ‏עבד אלכרים בעירת נ' משרד הפנים- מינהל האוכלוסין‏ , טרם פורסם 3.8.09). בחינת נסיבותיו הספציפיות של העותר מלמדות (כפי שציינתי לעיל) כי נוכח עברו ההחלטה הינה החלטה סבירה ועניינית. לפיכך, דין טענת האפליה להידחות. בטרם אחתום, אציין עוד כי טענות המשיבים בדבר העדר ניקיון כפיים של העותר כאן, בטענה ל"מעשה שובבות" רגליים להן, ובנסיבות רגילות יכול וטענת סף זו די היה בה להורות על מחיקת העתירה (לעניין מחיקת עתירה אשר הוגשה בהעדר ניקיון כפיים ראו: בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 324 (1998)) וגם עתמ (חי') 38311-02-10‏ ‏ אשכנזי זלצמן בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בעמ, 2.8.2010 ). אך כמפורט, לא ראיתי לעשות כן לאור הטענות המהותיות אשר הונחו לדיון כאן, וכך גם כך, כאשר המשיבים לא עמדו במועדים כפי הוראות בתי המשפט. עוד יצוין, כי היה ולא הייתה החלטה מפורשת נשוא בג"צ 3818/09 הנ"ל, למתן החלטה בדבר שאלת האזרחות של העותר,החלטה שהמשיבים לא עמדו בה, הרי הייתה בפנינו עתירה שהקדימה את זמנה. אחרית דבר : לאור האמור לעיל, נוכח עברו של העותר, ובהצטרף העובדה כי העותר לא בא את הארץ זה ארבעה עשורים , בהתחשב בחלופה הראויה שהעמידו המשיבים לעותר בדמות "תעודת המעבר" אשר איננה פוגעת בזכותו לחופש תנועה, כאשר מדובר בהחלטה לעת הזו, באין בהחלטת המשיבים חוסר סבירות או חריגה מהסמכות המוקנית לשר כזרוע המבצעת וגם על פי חוק הדרכונים, אני מורה על דחיית העתירה להנפקת דרכון,ככזו. בכל מקרה, המשיבים ייעשו למתן תשובה לעותר בשאלת האזרחות כנדרש. בנסיבות המקרה והתנהלות המשיבה באשר למועדים, אין צו להוצאות. משרד הפניםדרכון