קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי השתתפות היסטוריים פיתוח עירוני: על מדוכת הדיון בערעור זה, ניצבת השאלה האם ניתן לחייב נכס שבו מתבצעת בנייה חדשה בתשלום היטל פיתוח נוכח העובדה שבעבר נגבו מן הנכס "דמי השתתפות" בשל הוצאות פיתוח עירוני. הנסיבות המשיב דוד צרפתי (להלן: "צרפתי" או "המשיב"), הוא בעל זכויות במגרש ברח' הדר 37 בהרצליה, חלקה 343 בגוש 6536 (להלן: "הנכס"). בשנת 2003 ביקש צרפתי היתר להריסת מבנה ישן הקיים בנכס והקמת מבנה חדש תחתיו. המערערת, עיריית הרצליה (להלן: "העירייה" או "המערערת"), בדקה את שאלת הצורך לחייב את הנכס באגרות והיטלי פיתוח נוכח בקשת ההיתר. התברר שבשנת 1963 הסתיימה הנחת קו ביוב בגבולות הנכס ושבשנות ה-70 הוחל בהקמת מכון טיהור עירוני. בעת שהסתיימו עבודות הביוב נהגה בהרצליה שיטת גבייה של "דמי השתתפות" בגין עבודות פיתוח תשתית עירונית. בעת שהוחל בהקמת מכון הטיהור שונתה שיטת הגבייה לשיטת "היטל". הבירור העלה עוד שבמהלך השנים הועברו הזכויות בנכס מספר פעמים. לשמה של כל העברה הנפיקה העירייה אישור או תעודה על תשלום המיסים, האגרות וההיטלים העירוניים שכלל הודעה בדבר העדר חוב בגין תשתיות עירוניות. על בסיס האישורים הללו בוצעו העברות הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. ביום 11.7.04 נשלחה לצרפתי, על רקע בקשת ההיתר, הודעה בדבר תשלום אגרות והיטלי פיתוח בשל ביוב ציבורי, ביב מאסף ומכון טיהור. צרפתי גרס שמשמעות דרישת התשלום היא חיובו בתשלומי כפל ולפיכך הגיש ערר אל וועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב"). וועדת הערר הבחינה בהחלטתה בין החיובים בגין ביב ציבורי וביב מאסף לבין החיוב בגין מכון הטיהור. היא פתרה את צרפתי מן החיוב בגין הביב הציבורי והמאסף וחייבה אותו בגין מכון הטיהור. העירייה מערערת על ההחלטה ולפי שאין ערעור מנגד נותר החיוב בגין מכון הטיהור על כנו. עיקרי החלטת וועדת הערר וועדת הערר (כב' השופטת עינת רביד - יו"ר, פסיה פריידין, יוסף מושקוביץ - חברים) החליטה שאישורי העברת הזכויות שניתנו לאורך השנים מהווים אסמכתא לכך שלא קדם להם חוב של הנכס בגין תשלומי חובה עירוניים. מן הקביעה הזאת נגזרת מסקנה שחיובי העבר שולמו. כיוון שבעת ביצוע קו הביוב בשנת 1963 נהגה שיטת "דמי השתתפות" מתבקש שחיובי העבר שולמו כ"דמי השתתפות". עתה מתבקש היתר בגין בנייה חדשה המתקיימת לאחר ששיטת "דמי השתתפות" הומרה בשיטת "היטל". הוועדה סבורה שנוכח הוראת סעיף 27 לחוק הביוב האומרת ש"בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחויב עוד בעל הנכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו...", אין מקום לחיוב הנכס בגין הבנייה החדשה. החלטת הוועדה בעניין החיוב בגין מכון הטיהור אינה נתונה במחלוקת ולכן אינה צריכה לכל פירוט. טיעוני המערערת העירייה חולקת על מסקנת וועדת הערר מסקנות ועדת הערר הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי. מבחינה עובדתית סבורה העירייה שלא היה מקום לגזור מסקנה בעניין היעדר חוב רק מכך שנמסרו לבעלי הנכס אישורים להעברת זכויות. האישורים הללו אכן שיקפו מצב של היעדר חוב. אלא שלעת נתינתם כלל לא התגבש חיוב. לפי רישומי העירייה המבנה הישן לא חובר מעולם אל תשתיות הביוב העירוניות וממילא לא נדרשו "דמי השתתפות" או "היטל" בגין תשתית שלא חוברה. ההיתר המתבקש כעת "הוליד" דרישת תשלום ראשונה בהקשר לביוב. לפני וועדת הערר הונח תצהירו של מנהל הכנסות העירייה מר יעקוב וידר שבו נאמר בין היתר: "מבדיקה שנערכה עלה כי בהתאם לרישומי העירייה, מבנה ישן בה לא חויב ומכל מקום לא שולם בגינו שום תשלום בגין תשתיות הביוב בעבר". יוצא מכך שעד לבקשת ההיתר הנוכחית לא שולם בגין הביוב בחשבון הנכס דבר. נוסף לכך ברור שהעירייה לא יכלה לגבות דמי השתתפות מן המשיב שכן חוק הביוב מורה כך: לא ינהגו עוד לפי חוקי עזר על פי פקודת העיריות 1934... בדבר ביוב, בקשר לביוב שהוחל בבנייתו של חוק זה; התחילה רשות מקומית כדין בהתקנת ביב מאסף אחרי יום ... 31.12.59 ולפני תחילתו של חוק זה, תמסור על כך הודעה לבעלי כל נכס שהביב ישמש אותו ותגבה מהם היטל ... ולא ינהגו בביב זה לפי הוראות חוקי העזר כאמור בסעיף קטן (א) בדבר גביית דמי השתתפות [סעיף 57 לחוק הביוב]. הביוב דנן בוצע בשנת 1963 לאחר שחוק הביוב נכנס לתוקפו. לפי הוראות החוק בזמן הביניים שבין כניסת החוק לתוקף לבין הוצאתם של חוקי עזר עירוניים בדבר היטלי ביוב, אין לגבות "דמי השתתפות" ומתקיימת שיטת גביית היטל שנקבעה בחוק. לפי חוקי העזר שקדמו לחוק הביוב לא ניתן היה לגבות "דמי השתתפות" בגין "ביב מאסף". יוצא אפוא שתצהירו של מר וידר מתיישב עם המצב הנורמטיבי ששרר בשלב ביצוע הביוב בשנת 1963 (שמכוחו לא ניתן היה לגבות דמי השתתפות) והדברים מסבירים את אישורי העברת הזכויות שניתנו לאורך השנים. הקיצור, הדרישה הנוכחית היא הלכה למעשה דרישה ראשונה לתשלום בגין התקנת הביוב והיא נדרשת בשעה שמתקיימת שיטת היטל. הדרישה מחושבת כדין על פי היקף הבנייה ועל פי שיעורי החיוב שהחוק וחוקי העזר קבעום. טיעוני המשיב טיעוני צרפתי נשענים על החלטת וועדת הערר. מוצאם מכך שהמבנה החדש שהוקם בנכס נשען על מערכת ביוב ישנה שהוקמה בשנת 1963 כאשר חוק העזר לעניין גביית הוצאות פיתוח שחל אז נסמך על שיטת "דמי ההשתתפות". שיטה זו שונתה לשיטת היטל בחוק עזר שראה אור בשנת 1964. החלטת ועדת הערר משמיעה שמבחינה עובדתית לא קיים בגין הנכס חוב עבור תשלומי חובה עירוניים לרבות הוצאות פיתוח למיניהם עד למועד הוצאת ההיתר. כיוון שבשנת 1963 בוצעו עבודות ביוב שבגינן צריך היה וניתן היה לחייב את בעלי הנכסים בהשתתפות בחלקם היחסי בעלות העבודה, לא מתקבל על הדעת שדמי השתתפות לא שולמו בידי בעלי הזכויות בנכס. לפני וועדת הערר לא הייתה ראייה מכאן או מכאן; היינו, מצד צרפתי או מצד העירייה; לא לתשלום ולא לאי תשלום "דמי השתתפות". בצדק נשענה וועדת הערר על אישורי העברת הזכויות לאורך השנים שמכולם עולה שעל הנכס לא רובץ חוב בגין תשלום חובה עירוני. גם כעת, היינו בעת הערעור דנן, אין מצד העירייה ראייה להצגת דרישה לתשלום דמי השתתפות שלא קוימה. העירייה היא המחזיקה במידע הרלוונטי לעניין זה. דרישה ראייתית מן הבעלים הנוכחי של הנכס (צרפתי) משמעה הטלת נטל ראייתי כבד ביותר שהוא למעלה מיכולתו של הפרט. עליו "לנבור" במסמכים או לחזר על פתחיהם של בעלי הזכויות הקודמים משך 40 שנה לאחור. הדבר אינו אפשרי. בהנחה ששולמו דמי ההשתתפות ההיסטוריים עומדת הוראת סעיף 27 לחוק הביוב ומשמשת לצרפתי כמגן וכצינה כנגד הטלת חיובי כפל. אשר ל"בנייה החדשה" טוען המשיב כי בהתאם לחוק העזר להרצליה (ביוב) "בעל נכס שנמסרה לו הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייב בהיטל ביוב [בכל שלב]...". מאחר שמאז שהסתיימה התקנת הביוב ההיסטורית לא נוסף לביוב כל "שלב" ולא בוצעה התקנה חדשה של ביוב, לא התהווה "אירוע מס" המצדיק תשלום היטל נוכח הבנייה החדשה. דיון ההכרעה הנדרשת בערעור זה נוגעת הן לשאלת העובדה, האם שולמו "דמי השתתפות" היסטוריים עבור התקנת ביוב לשרות הנכס והן לשאלה האם במציאות הנורמטיבית הקיימת ניתן לדרוש תשלום היטל ביוב נוכח הבנייה החדשה. באורח רגיל אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאי עובדה של הגוף שתפקידו לעסוק בבירור העובדות (בין שמדובר ברשות מנהלית מעין שיפוטית ובין שמדובר בגוף שיפוטי). אולם בענייננו נראה שוועדת הערר הסמיכה את ממצא העובדה שלה על סימוכין הגיוניים ולא על ראייה כלשהי. וועדת הערר הניחה שהעובדה שלאורך השנים ניתנו ביד בעלי הזכויות בנכס אישורים להעברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין מעידה על כך ששולמו היטלים, אגרות ותשלומי חובה עירוניים בגין הנכס, בכלל זה דמי השתתפות בגין הביוב. אולם, הקרקע תישמט מתחת לפני הנחה זו אם יתברר שמעולם לא נדרש הנכס לתשלום חובה כלשהו בגין פיתוח מערכת הביוב שעשויה לשרת אותו. העירייה הציגה לפני וועדת הערר תצהיר של מנהל הנכסים האומר שדרישת לתשלום לא הוצאה לנכס מעולם. תוכן התצהיר אינו מופרך על פניו. בנכס היה קיים מבנה ישן מאוד וקטן מידות. לא מן הנמנע שהמבנה לא חובר לתשתית הביוב העירונית. לא ברור אם המבנה היה מאוכלס, וגם אם כן, אפשר שלצורכי ביוב הסתפקו הבעלים ב"בור ספיגה". נוסף לכך תצהירו של מנהל הנכסים מתיישב גם עם העובדה שנוכח הוראות חוק הביוב וחוקי העזר הרלוונטיים כלל לא ניתן היה בעת התקנת מערכת הביוב העירונית לגבות דמי השתתפות. מכאן דעתי שועדת הערר שגתה בעניין הממצא העובדתי. היה עליה לקבוע שדמי השתתפות בהקשר לביוב, לא שולמו כל עיקר. כיוון שלא שולמו "דמי השתתפות" לא עומדת עוד על הפרק שאלת יישום הוראת סעיף 27 לחוק הביוב בדבר מניעת "תשלומי כפל". מה אם כן הדין בהנחה שצרפתי או בעלי הזכויות שקדמו לו לא שילמו היטלי ביוב בגין הנכס? סמכותה של עירייה להטיל היטל ביוב נעוצה בהוראות סעיף 16 - 18 לחוק הביוב. הדין קובע שעם התקנת או קניית ביוב תודיע על כך הרשות לבעל נכס שהביוב ישמש אותו והרשות רשאית בעקבות ההודעה לגבות היטל בשיעורים הקבועים בדין ובחוקי העזר. התקנת הביוב המשרת את הנכס או עשוי לשרתו היא כמובן התקנה ישנה מאוד. מאידך גיסא הבנייה שתצטרך להישען על הביוב היא חדשה (בניה על פי היתר הבנייה המבוקש). בעניין בנייה חדשה מורה חוק הביוב: ...רשאית רשות מקומית לקבוע בחוק-עזר כי מטר מרובע או מטר מעוקב של בניה יחושבו לפי הבנוי למעשה בכל קומותיו של הבנין, ומשעשתה כן, חייבים בעלי הנכס בהיטל על כל תוספת של מטר מרובע או מטר מעוקב של בניה שתיווסף לנכס אחרי מסירת ההודעה לפי סעיף 16, לפי השיעור המחייב בשעת גמר בניית התוספת [סעיף 18 (3) לחוק הביוב]. בהתאם לכך קובע גם חוק עזר להרצליה (ביוב) לשנת תשל"ד - 1974 כי: נוספה בנייה לנכס אחרי מסירת הודעה כאמור בסעיף 2 לחוק, חייב בעלו בהיטל ביוב לכל מ"ר של בנייה שנתווספה בשיעורים שנקבעו בתוספת כשיעורם המעודכן בעת התשלום (סעיף 3 לחוק העזר). בענייננו פשוט וברור שלנוכח הריסת המבנה הישן מהווה כל הבנייה החדשה כולה "תוספת" לנכס והיא צריכה להיות מחויבת על פי שיעורי ההיטל המעודכנים ליום דרישת התשלום. בעניין אחר שפסקתי בו התעוררה שאלה האם ניתן לחייב בהיטל ביוב בגין תוספת בנייה בנכס שנים לאחר התקנת הביוב ולאחר ששולם ההיטל בעת ההתקנה. באותו עניין הגעתי לכלל מסקנה מבוססת על פסיקת בית המשפט העליון שבהעדר התקנה של מערכת ביוב נוספת או תוספת למערכת הקיימת, תוספת בנייה תהווה "אירוע מס" רק אם היא התרחשה זמן סביר לאחר תשלום ההיטל בגין הבניה המקורית (עת"מ (ת"א) 1757/07 אשבד נכסים נ' עיריית ראש העין, ). נראה לי שענייננו שונה והוא מפני שכאמור מעיקרה לא שולם היטל ולא שולמו דמי השתתפות בגין הביוב המשרת את הנכס. אין זה הגיוני בעיני ואין זה סביר שצרפתי יצא פטור מתשלומי היטל ביוב על יסוד בנייה בהיקף של 770 מ"ר שתהיה נשענת על תשתית ביוב עירונית וזאת מבלי שאי פעם הנכס נשא את חלקו בנטל פיתוח התשתית העירונית הזאת. לפיכך אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת ועדת הערר ומכאן שמוקנה תוקף לדרישת התשלום שנשלחה למשיב. המשיב שילם את הדרישה בעתה (ייתכן שבעקבות החלטת וועדת הערר הוחזר לו חלק מן הסכום ששילם). כיוון שלא הוא יזם את ההליך דנן, אינני רואה מקום להוצאות נגד המשיב. פיתוח עירוני