קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין: 1. כללי בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, בתיקים בד"א 2/10 ו-בד"א 130/09, מיום 20.2.2011 (להלן:"פסק הדין") ולפיו, הורשע המבקש בעבירות שליחת יד בכספי פקדון ובהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת דין על פי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. בגין עבירות אלו נגזרו על המבקש העונשים הבאים: השעיה בפועל של 4 חודשים; השעיה על תנאי למשך 12 חודשים, הוצאות משפט ופיצוי למתלונן והכל, כפי שנקבע בפסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי (חיפה - תיק בד"מ 43/09). עוד נקבע בפסק הדין כי עונש ההשעיה בפועל יחל ביום 15.5.2011. אין חולק כי פסק הדין הומצא למבקש כדין ביום 27.2.2011. 2. על העובדות, הטענות וההליכים על פי הנטען, התנהלו בין המבקש לבין לקוחו (המתלונן בהליך המשמעתי) הליכים אזרחיים, בגדר תובענות כספיות הדדיות. במהלך הדיון שם, הושג, ביום 28.2.2011, הסכם פשרה (שקיבל תוקף של פסק דין) ולפיו, נמחקו התובענות ההדדיות והמתלונן התחייב לבטל את תלונתו, נשוא ההליכים המשמעתיים. בקשת המתלונן לביטול תלונתו, הוגשה ללשכת עורכי הדין במחוז חיפה ונדחתה, מחמת העדר רלוונטיות לאחר שנקבע כי פסק הדין שניתן, במועד שקדם להסכם הפשרה, מחייב את המבקש לכל דבר ועניין. לצד הבקשה לביטול התלונה, פנה המבקש, ביום 12.4.2011, בבקשה דחופה, לבית הדין המשמעתי הארצי, לביטול פסק הדין ולהארכת המועד להגשת ערעור. ביום 5.5.2011 נדחתה בקשתו. משכך, הוגשה הבקשה דנא להארכת המועד. לטענת המבקש, בשל פסק הדין "... נכנס לדכאון חריף, שנתו נדדה... ומשרדו החל להדרדר עד כדי סגירתו... " (סעיף 7 לבקשה). זאת ועוד "... המצב אליו נקלע הביאוהו למצב בו איננו יכול לתפקד כאדם נורמאלי... לרבות ניהול משרדו ולרבות הגשת ערעור במועד הנדרש" (סעיף 9 לבקשה). לפיכך, טען, כי הערעור לא הוגש במועד בשל נסיבות שאינן בשליטתו והוסיף כי קבלת הבקשה לא תגרום נזק למשיבה, שכן במסגרת האיזונים הראויים, יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות משפטיות. בהמשך הוסיף וטען לסיכויי הצלחה גבוהים ביותר, בערעור מהטעם כי קביעת בית הדין המשמעתי הארצי, לפיה, המבקש לא היה רשאי לקזז כספים מכספי פיקדון, איננה יכולה לעמוד. לבקשה צורפו תצהיר, בתמיכה וכן כתב הערעור על נספחיו. להשלמת התמונה יוער, כי לצד הבקשה דנא הוגשה בקשתו הנוספת לעיכוב ביצוע פסק הדין, שבעניינה, כך נקבע, תינתן החלטה בכפוף למתן החלטה בבקשה להארכת המועד. בתגובת המשיבה נטען כי האיחור להגשת הערעור אינו מינורי, משחלפו כ-70 ימים, מיום מתן פסק הדין. עוד נטען כי, המבקש לא סיפק בבקשתו טעם של ממש המצדיק את האיחור, הן מבחינת טענתו לפגיעה בכבודו והן מבחינת הטענה לביטול התלונה, במסגרת התביעה האזרחית. המשיבה הוסיפה כי, הגשת בקשה להארכת מועד, להגשת הערעור, לבית הדין המשמעתי הארצי, איננה יכולה להוות טעם של ממש המצדיק את האיחור שכן על המבקש היה להגיש את ערעורו עד ליום 29.03.2011, וביום הגשת הבקשה לבית הדין הארצי, ביום 17.04.2011, כבר חלף המועד להגשת הערעור. המשיבה הדגישה, כי מניין הימים להגשת הערעור חל מיום המצאת פסק הדין ולא מיום מתן החלטת בית הדין המשמעתי הארצי בבקשה שהוגשה לו לעניין הארכת המועד. בעניין סיכויי הערעור, טענה כי הם קלושים, נוכח הפסיקה הנוהגת לעניין העבירות בגינם הורשע המבקש, (ראה למשל, עלמ"ע 7030/09 לשכת עו"ד נ' עו"ד נאסר מונדר, 27.6.2010). המבקש השיב לתגובת המשיבה וחזר על טענותיו, תוך שהדגיש את סיכויי הערעור, נוכח קביעת בית הדין הארצי, לפיה, ניתן עקרונית לקזז כספים מכספי פקדון, גם ללא הסכם בכתב ולאחר שניתנה הסכמת המתלונן-הלקוח לקיזוז. 3. המסגרת הנורמטיבית סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלו:"החוק") קובע כי "... על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי רשאים הנאשם והקובל לערער לפני בית המשפט המחוזי בירושלים...". על פי תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ו - 1988 (להלן:"התקנות"), המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, הוא 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. יחד עם זאת, בית המשפט או הרשם רשאים להאריך את המועד להגשת הערעור "... מטעמים מיוחדים שיירשמו". השיקולים להארכת המועד דומים לשיקולי בית המשפט או הרשם לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ד"ר ש. לוין, פרוצדורה אזרחית - סדרי הדין מיוחדים בבתי המשפט (תשס"ג-2003), פרק 58, עמ' 244, 246 והפסיקה שהובאה שם). אם כן, נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 2 שם). כידוע, המבחן של טעם מיוחד נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק דין או החלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של טעם מיוחד נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה. לפיכך נקבע, כי טעות או אי ידיעת הדין, אין בהן כדי להקים טעם מיוחד להארכת המועד (בש"א 8794/09 בלום נ' א.פ (באר-שבע) סחר תעשייה ושיווק בע"מ, 15.11.09; בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רשל"צ נ' מיכקשווילי פ"ד נ(3) 209). מכאן, טעות (שבדין), לעניין טיב הליכי התקיפה של החלטה שיפוטית איננה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד להארכת מועד, או הצדקה לאיחור בהגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 187/02 רפאל טהלר נ' אריה וייס, 28.1.2002), הגם שנקבע כי "... אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת המועד" (רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, 29.1.2002. לשון אחר, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, 22.4.2009, לשיקולי הנוגעים העניין, ראה; א.גורן- סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 770-773) יחד עם זאת, עניינה של הבקשה בגדר הליכים משמעתיים, אשר אלה מצויים, מקדמת דנא, במעגל המעין - פלילי ומכאן, כי סדרי הדיון בהם דומים לאלה הנוהגים בהליכים פליליים (בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל-אביב, 10.5.2009). לפיכך, נדמה כי יש לרכך במידה מסויימת את דרישת הטעם המיוחד, בערעור על הליכים משמעתיים, של לשכת עורכי כדין (ראה 4354/01 דוד ברוך, עו"ד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב -יפו, פ"ד נו(1) 440). לשון אחר, "... ניתן יהיה להסתפק בטעם שהוא מיוחד פחות מן הרף הנוהג בהליכים אזרחיים, אך גבוה מן הרף הנוהג בהליכים פליליים ממש בהם כלל אין צורך ב"טעם מיוחד" (בש"ם 8266/04 עו"ד מרק צל נ' ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין (לא פורסם) ), על"ע 3461/06 שאול אברהם נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, 29.5.2006). מאידך, על בית המשפט לשקול את משך האיחור, הנימוקים לו וסיכויי הערעור (ראה עמל"ע 13465-10-10 גאנם אבו ריא נ' לשכת עורכי הדין בישראל, 22.12.2010), הגם, שלעניין יישומם של הכללים בדבר הארכת מועדים על הליכים משמעתיים יש להפעיל שיקול דעת בזהירות רבה, במיוחד כשמדובר בערעור על זיכוי מאשמה (ראה ב"ש 216/85 מדינת ישראל נ' עצמון, פ"ד מ(ב) 325, 329 ו' -ז') או אפילו במקרה של ערעור על קולת העונש (ב"ש 293/87 הועד המחוזי נ' הלוי, פ"ד מ"א (2) 527, 531). 4. דיון יאמר מיד בכל הכבוד הראוי, כי לאחר שבחנתי את טענות המבקש, תגובת המשיבה ותשובת המבקש, שקלתי את השיקולים הרלוונטיים הדרושים לעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. בחינת הבקשה על נספחיה מלמדת בעליל, כי זו הוגשה בשיהוי (אובייקטיבי וסובייקטיבי) ניכר, משחלפו כ-70 יום מיום המצאת פסק הדין לידי המבקש, והסבריו, אינם מבהירים כנדרש את השתהותו המשמעותית, בהגשת הערעור. (ראה והשווה: ע"פ 6606/07 מזרחי נ' מדינת ישראל, 30.8.2007; ב"ש מחוזי (י-ם) 9812/09 חליל נ' מדינת ישראל, 20.12.2009). ודוק, אף אם סבר המבקש כי היה מקום לפנות, תחילה, למשיבה, הרי שפנייתו איננה מייתרת את הגשת הערעור, לבית המשפט, כקבוע בסעיף 71 לחוק, מקום בו לא הצביע על מקור בדין לסמכותו של בית הדין המשמעתי (הארצי), להיזקק לבקשתו להאריך את המועד להגשת הערעור ואין בטעותו (שבדין) כדי להקים לו טעם מיוחד(עלע(י-ם) 21/8 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' בנרי ניק, עו"ד, 9/2/2009). זאת ועוד, אף אם סבר המבקש כי יש בהסכם הפשרה, שהושג במסגרת ההליכים האזרחיים בינו לבין המתלונן, כדי לשנות מתוצאת פסק הדין, היה עליו לפנות מיד, בסמוך לאחריו, בבקשה להארכת המועד, לבית המשפט המוסמך, תחת המתנה נוספת (מבלי שניתן לה טעם מניח את הדעת), ופנייה לבית הדין המשמעתי הארצי. והעיקר, המבקש חדל מלהציג כל טעם, המצדיק את האיחור בהגשת הערעור. טענתו, לפיה נשללה ממנו האפשרות לתפקד כאדם נורמאלי ולנהל את משרדו, הובאה באופן כללי וסתמי, מבלי שנתמכה בראיה כלשהי, שיש בה כדי לבסס ולו לכאורה, את הסיבה בגינה נמנע מלהגיש את הערעור במועד. מכאן, משלא הוצג טעם סביר, לא כל שכן טעם של ממש, כנדרש בתקנות, די בכך, כדי לדחות את הבקשה. מעבר לצורך, יש לדחות את הבקשה מחמת סיכויי הערעור הקלושים. בחינת פסק הדין מעלה כי המבקש הורשע בקיזוז, שלא כדין, של כספים אותם החזיק עבור לקוחו, המתלונן. מכאן, אף אם היה זכאי המבקש לשכר טרחה, ואף אם ניתן, עקרונית, לקזז כספים, מכספי פיקדון, על יסוד הסכם בעל-פה ולמעלה מכך, אף אם נוצר ספק ( סעיף 21 לפסק הדין), בעניין הסכמת המתלונן- הלקוח, באשר לקיזוז, הרי משלא .."היתה הסכמה לגבי הסכום" (שם), שיקוזז, הרשעתו, לכאורה, בעינה עומדת, שכן המבקש לא היה רשאי לקזז מכספי הלקוח את הסכום שלטענתו מגיע לו, מבלי שניתנה לכך הסכמה מפורשת מצד הלקוח ואין בהליכים האזרחיים שהתנהלו בינו לבין לקוחו (המתלונן), כמו גם הסכם הפשרה, שם, כדי לשנות ובעניין זה מקובלים עליי, טענות המשיבה, בתגובתה (סעיפים 10-15). מכאן, אף אם נניח לטובת המבקש, כי לכאורה אינטרס המשיבה לסופיות ההליכים לא נפגע באופן ממשי, נוכח פניותיו (באיחור), אל מוסדותיה (ראה והשווה: בש"א 5925/01 יחזקאל נסימי נ' הודיה מושב עובדים והתיישבות שיתופית בע"מ, 12.8.2001), אין בשיקול זה לעצמו, כדי להכיר בהתנהלותו הנפסדת של המבקש וההליכים שנקט קודם להגשת הבקשה, כ"..טעם ממשי המניח את הדעת" (ע"פ 2585/10 נגר נ' מדינת ישראל, 13.4.2010; בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל, 11.8.2009), שכן בנסיבות העניין, יש ליתן משקל, לסיכויים הלכאוריים הקלושים של ההליך, המטים את הכף לעבר דחיית הבקשה. בעניין זה נקבע, כי "... ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעלי הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו" (בש"א 5636/06 נפתלי שר נ' שלומי גפן , 23.8.2006). 5. סוף דבר הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםלשכת עורכי הדין (משמעת)ערעורעורך דיןלשכת עורכי הדין