קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת אזרחות אריתראית: 1. זו היא עתירה התוקפת את החלטת המשיב מיום 3.10.2010 על פיה קבע המשיב כי העותר לא הוכיח את זהותו כאזרח אריתראה, וכן את החלטתו של מנהל יחידת המסתננים במשרד הפנים מיום 26.10.2010 , שלא לבחון מחדש את זהותו של העותר לאחר שהומצא למנהל יחידת המסתננים העתק צילומי של תעודת הזהות של אימו של העותר. כמו כן תקפו העתירה והשלמת הטענות לעתירה, את החלטת המשיב שלא להכיר בעותרת מס' 2 כאריתראית. אלא, שביום 26.1.2011 הוכרה העותרת 2 כאריתראית על ידי המשיב, ולכן עתירתה בעניין זה אינה עומדת עוד. בעניינה של העותרת 2 נתקפת החלטת המשיב שלא ליתן לה רישיון עבודה. לאור העובדה שהעותרת 2 היא אשתו ואם בנו של העותר 1, מבקש העותר 1 בנוסף, להשוות את מעמדו למעמדה מכוח נישואיהם. 2. העותר 1 הסתנן לישראל ביום 18.2.2008 ונעצר. במהלך השנים נערכו לעותר חמישה ראיונות. במהלכם טען העותר שנתינותו אריתראית. העותר טען שהוא נולד באריתראה, אך בהיותו בן שנתיים עזב עם משפחתו לאתיופיה ומעולם לא שב לאריתראה. העותר המציא לפקידי המשיב תעודת הטבלה מקורית וכן העתק צילומי של תעודת הזהות של אביו. כאמור לעיל, לאחר שניתנה ההחלטה הנתקפת, המציא העותר למנהל יחידת המסתננים גם העתק צילומי של תעודת הזהות של אימו. בנוגע לתעודת ההטבלה אותה הציג העותר, התעורר חשד אצל פקידי המשיב באשר לאמיתות התעודה, שכן תאריך הלידה המופיע בתעודה שונה מתאריך הלידה שמסר העותר וכן כי לא נכתב על גבי התעודה היכן הונפקה. עוד נמצא כי העותר דובר אמהרית מצוינת וכי הטיגרינית (היא השפה המדוברת באריתריאה) אינה שפת אימו. בסופו של דבר נקבע כי העותר לא הצליח להוכיח את זהותו האריתראית וכי מרכז חייו היה תמיד באתיופיה. עוד נקבע כי אימו של העותר חיה באדיס אבבה אשר באתיופיה ולכן הוא יכול להיזקק להגנת אתיופיה. 3. לטענת המשיב, מסמך ההטבלה המקורי אותו הציג העותר, אינו יכול לאמת את דבריו שכן התעורר חשד לגבי האותנטיות של המסמך. עוד טוען המשיב כי העותר היה צריך להציג מסמכים, כגון תעודת זהות או דרכון משגרירות אריתראה, לצורך אימות דבריו. מוסיף המשיב וטוען כי העותר לא ידע להשיב על שאלות בסיסיות בנוגע לאריתראה. בנוסף טוען המשיב כי בשנת 2004 פרסמו שלטונות אתיופיה מסמך משפטי אשר קובע בסעיף 2 שבו כי אדם שהגיע מאריתראה והיה תושב אתיופיה כאשר הפכה אריתראה למדינה עצמאית, יהיה זכאי לאזרחות אתיופית ואם לא יחפוץ בכך, אך ירצה להמשיך ולהתגורר באתיופיה, יזכה להגנה ולזכויות שוות ערך לאלה של אזרחים אתיופים. לאור האמור במסמך זה, טוען המשיב, כי פתוחה הדרך בפני העותר לקבל הגנה באתיופיה. לטענת המשיב, לא הוכיחו העותרים כי הם בני זוג נשואים וכן לא הוכיח העותר את אבהותו על בנה של העותרת. עוד טוען המשיב כי הוא אינו מאשר השוואת מעמד כאשר מדובר בבני זוג אשר לאחד מהם ניתנה אשרה זמנית בארץ או מכוח היותו הורה לקטין אשר ניתנה לו אשרה. המשיב מבסס טענתו זו על סעיף 12 לנוהל מבקשי המקלט. 4. עתירה זו מעלה מספר שאלות: א. מהי מידת ההוכחה הנדרשת מאדם המבקש הגנה על סמך נתינותו, כאשר הוא מבקש להוכיח אותה נתינות שלו ועל מי מוטל הנטל? ב. האם ניתן ליתן הגנה לאדם על סמך העובדה שבן זוגו זכאי לאותה הגנה? ג. האם זכאי, מי שזכה להגנה מכוח ההגנה הקולקטיבית הניתנת לנתיני אריתריאה, לקבל גם רישיון עבודה בישראל? דיון והכרעה 5. בעניין נטלי ההוכחה הנדרשת יש להפנות לעת"מ 53854-07-10 שם קבע כבוד השופט אמיר כללים יסודיים בעניין נטלי ההוכחה. אומר כבר עתה, כי דעתי כדעתו של כבוד השופט אמיר. כאשר נתין זר בא בשערינו ומבקש לחסות תחת הגנה קולקטיבית הניתנת לנתיני מדינה מסוימת, עליו לשכנע כי הוא נתין של אותה מדינה. כאשר אותו נתין הרים את הנטל ורשויות ההגירה מבקשות לשלול ממנו את ההגנה הקולקטיבית בשל נתינות נוספת, עובר הנטל לכתפי הרשויות לשכנע כי אמנם יש לו נתינות נוספת כזאת. אם מצליחה הרשות להוכיח נתינות כפולה, אזי חוזר הנטל לכתפיו של מבקש ההגנה ועליו לשכנע שאין הוא יכול לקבל הגנה מתאימה באותה מדינת נתינות שנייה שלו. 6. בענייננו, הציג העותר שלושה מסמכים: תעודת הטבלה מקורית, העתק צילומי של תעודת הזהות האריתראית של אביו והעתק צילומי של תעודת זהות של אימו של העותר שעל פיה היא נתינת אריתראה. בנוסף הציג העותר תעודת נישואים שלו ושל העותרת 2 וכן תעודת לידה ישראלית של בנם של העותרים שבה רשום העותר כאביו של הילוד. המשיב קבע כי קיים בליבו ספק באשר לאותנטיות של תעודת ההטבלה. יצוין כי על פי תעודת ההטבלה נספח ג1 לעתירה, נתינותו של העותר היא אריתראית. המשיב מבסס את סברתו זו על שוני בין תאריך הלידה שמסר העותר בע"פ ובין התאריך הרשום בתעודת ההטבלה וכן על שני כתבי יד שונים המופיעים בתעודת ההטבלה. בהחלטתו, מתעלם המשיב כליל מן ההעתקים הצילומיים של תעודות הזהות של הוריו של העותר. באשר לתעודת ההטבלה, יש לומר כי המשיב אינו מבסס את קביעתו על בדיקה מדעית של התעודה על ידי מומחה לדבר, אלא על סברת כרס של אחד מפקידיו. רשות מנהלית אינה רשאית לפסול ראיה מנהלית שמגיש אדם כלשהו על בסיס חשד שאין לו בסיס. הבסיס לחשד יכול שיבוא מבדיקה מקצועית והשוואתית של מומחה לדבר ואינו יכול לבוא מהתרשמות של אדם שאין לו כל מומחיות וניסיון בבדיקת אותנטיות של מסמכים. המשיב התעלם כליל מן ההעתקים הצילומיים של תעודות הזהות של הוריו של העותר שעל פיהן הם שניהם אריתראים. רשות המנהלית אינה רשאית להתעלם מראיות המוצגות בפניה ועליה לנקוט עמדה מפורשת באשר למשקלן של אותן ראיות. במכתבו של מנהל יחידת המסתננים מיום 26.10.2010 המופנה לבא כוח העותרים (נספח י'2 לעתירה), מציין מנהל יחידת המסתננים כי קביעת זהות אינה מתבססת על מסמכים ותעודות שאינם מסמכי נסיעה או תעודת זהות. בסוף מכתבו מציין מנהל יחידת המסתננים כי זהותו של העותר תיבחן מחדש רק במידה ונמצא ברשותו דרכון או תעודת זהות אישיים. בכל הכבוד, אין בידי לקבל עמדה זו. עסקינן בקביעת נתינות על סמך ראיות מנהליות. אדם המבקש לזכות בהגנה מכוח נתינותו, אינו צריך להוכיח את נתינותו מעבר לכל ספק סביר או אף במאזן ההסתברויות. כל שעליו לעשות הוא להראות כי קיימת אפשרות שטענתו היא טענת אמת. אם הרשות סבורה אחרת, מועבר הנטל לכתפיה להראות שטענת המבקש אינה אמת. ראה לעניין זה את אשר נקבע על ידי כבוד השופט אמיר בעת"מ 3415-05-10. שם נקבע כי אדם המבקש להוכיח, לצורך קבלת מעמד של פליט, את הסכנה הנשקפת לו במדינת מוצאו, די לו להציג גרסה סבירה שאינה קורסת מיניה וביה. כבוד השופט אמיר נסמך על פסק דין שניתן בבית המשפט העליון בארצות הברית בעניין דומה בפרשת Ins v. Cardoza-Fonseca 480 US 421 שם בעמ' 431 נפסק מפי כבוד השופט סטיבנס בדעת הרוב: "That the fear must be "well-founded" does not alter the obvious focus on the individual's subjective beliefs, nor does it transform the standard into a "more likely than not" one. One can certainly have a well-founded fear of an event happening when there is less than 50% chance of the occurrence taking place". אני סבור כי גם כאשר מדובר בהוכחת נתינות של אדם הנמלט מאזור סכנה, יש לנהוג באותה אמת מידה. אין לצפות מאדם הנמלט על נפשו, שידאג קודם לכן ויאסוף מסמכים מקוריים שלא יכולה להיות מחלוקת לגבי אמיתותם. די לו לאותו אדם שימציא ראיות ברמה המנהלית אשר על פניהן תומכות בגרסה הסבירה אותה הוא מעלה. בענייננו המציא העותר את תעודת ההטבלה, בה מצויין מפורשות שהעותר הוא אריתראי, שהמשיב לא נתן לה משקל עקב חשדותיו הבלתי סבירים ואת צילומי תעודות הזהות של הוריו, שבשתיהן מצויין שמדובר בנתינים אריתראים, אליהם לא התייחס המשיב כלל בהחלטתו. לכן החלטת המשיב בעניין קביעת זהותו של העותר נראית בעיני בלתי סבירה. על המשיב מוטלת החובה לקבל את הראיות שהציג העותר או לסתור אותן לאחר חקירה ודרישה. המשיב לא בדק כלל את המסמכים שהציג העותר ולכן לא היה רשאי לנהוג כפי שנהג. גרסתו של העותר בדבר מדינת נתינותו היא גרסה סבירה אשר נתמכת בראיות אשר ברמה המנהלית די בהן. העובדה שהעותר חי באתיופיה מאז היה בן שנתיים, אין בה כדי לשלול את נתינותו האריתריאית. כמו כן סביר בעיני שמי שחי באתיופיה מאז גיל שנתיים ידבר אמהרית שוטפת והטיגרינית אשר בפיו לא תשמע כשפת אימו. כך גם באשר לבקיאותו של העותר בפרטים הסטוריים לאומיים הקשורים לאריתראה. העותר למד 12 שנים בבית ספר באתיופיה וסביר להניח שאתיופיה, אויבתה של אריתראה, לא תלמד את תלמידיה פרטים הסטוריים ולאומיים של אויבתה. לפיכך נראים לי נימוקי המשיב בלתי סבירים. 7. באשר לטענת המשיב לפיה העותר זכאי לאזרחות אתיופיה או לפחות להגנה שם הרי שהמשיב לא הוכיח כלל את הדין האתיופי כפי שצריך להוכיח דין זר. לאור האמור אינני יכול לקבל את הטענות הנסמכות על הדין האתיופי. מהמסמך אשר צורף בתשובת המשיב והנחזה להיות דבר חקיקה אתיופי, עולה כי בסעיף 20 באותו מסמך נקבע שאתיופי אשר רכש אזרחות אחרת מאבד את אזרחותו האתיופית. ובצד סעיף זה מורה סעיף 22 כי חידוש אזרחות אתיופית גם למי שאיבד אותה לפי סעיף 20 מותנה בויתור על האזרחות הזרה. בעניינו העותר הוא בן להורים אריתראים ולכן הוא אזרח אריתראה מלידה. טענה זו של העותר בדבר הדין האריתראי הקובע כך - לא נסתרה והמשיב אף לא כפר בה. לפיכך, ומאחר והעותר לא הביע את רצונו לוותר את אזרחותו וזהותו האריתראת אין הוא יכול לרכוש אזרחות אתיופית. מכל מקום, אינני סבור שניתן לכפות על אדם לוותר על אזרחותו בה הוא חפץ, או לרכוש לעצמו אזרחות שאולי הוא זכאי לה אך אין הוא חפץ בה. 8. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי החלטת המשיב בעניינו של העותר 1 לא היתה סבירה וכפועל יוצא מכך, אני קובע כי העותר 1 הוא אריתראי הזכאי להגנה הקולקטיבית הניתנת בישראל לבני מדינת נתינותו. משכך קבעתי, אינני רואה להיזקק לטענתו החילופית של העותר בדבר זכאותו להשוואת מעמדו למעמד אשתו - העותרת 2. בכל מקרה, המשיב לא היה רשאי לכפור בקשר הנישואין שבין העותרים בלא כל ראייה ובודאי שלא יכול היה לכפור, בלא ראייה כלשהי, באבהותו של העותר על בנה של העותרת כאשר שני העותרים טוענים שהעותר הוא אבי הקטין ותעודת הלידה הישראלית של הקטין מציינת זאת במפורש. 9. העותרת 2 עתרה לקבלת רשיון עבודה. בעניין זה נפסק כבר בבג"צ 6312/10 כי אין ליתן רשיונות עבודה למי שזכאים להגנה קולקטיבית מכח נתינותם. בכל הכבוד, אני סבור שהלכה זו ראוי לה שיערך בה עיון מחודש, אך אין זה המקום ואין זו השעה. 10. סיכומו של דבר שאני מקבל את עתירתו של העותר 1 וקובע כי הוא אריתראי הזכאי להגנה הקולקטיבית הניתנת לכל האריתראים בישראל. לפיכך, אני מבטל את החלטות המשיב בעניין זה. כמו-כן, ולאור קביעתי הנ"ל, אני מבטל את תנאי השחרור שקבעתי לעותר ביום 23.11.2010 ומורה כי הסך של 1,000 ₪ שהפקיד העותר יוחזר לו באמצעות בא-כוחו. לאור האמור, אני מחייב את המשיב לשאת בהוצאות העותרים ובשכ"ט בא-כוחם בסכום כולל של 10,000 ₪ שישולם לעותרים באמצעות בא-כוחם. משרד הפניםאזרחות