קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת כלי נשק לאחר הפקדה: 1. העתירה שבכותרת, עניינה החלטתו של המשיב מס' 3 מיום 31.5.2011 - החלטה בה נדחה ערר שהגיש העותר נגד החלטה על ביטול רישיון לכלי ירייה שהיה בידיו. 2. הרקע הרלבנטי לנדון הוא זה: העותר הוא בן 33 והוא עובד למחייתו כחוקר פרטי. בין היתר, הוא מוסר מסירות משפטיות במגזר הערבי. העותר התגרש ונישא בשנית הוא אב לבן מנישואיו הראשונים. הוא החזיק ברישיון לכלי ירייה מאז 2004. ביום 2.5.2009 נחקר העותר בחשד כי איים על פרודתו (לימים גרושתו) והזיק לרכוש (פ.א. 30827/09). הוא הפקיד את כלי הירייה שהיה ברשותו. תיק זה נסגר מחוסר ראיות. בעקבות חקירתו בתיק האמור, נפתח נגדו תיק נוסף (פ.א. 31312/09), במסגרתו נחשד העותר בהפרת הוראה חוקית הקשורה להסדרי ראיה של ילדם המשותף. תיק זה נסגר מחוסר עניין לציבור. יצוין עוד, כי רישיונו של העותר כחוקר פרטי הוארך כל אותה העת, חרף ההתפתחויות האמורות, וגם בעת הזו הוא מחזיק בידיו רישיון חוקר פרטי לשנת 2011. משביקש העותר לקבל חזרה את רישיון כלי הירייה שהיה לו, נתבקש להמציא מסמכים נוספים על קיום התבחין, שעניינו "עיסוק באזור זכאי". העותר טוען בעתירתו, כי המציא את המסמכים כמבוקש, אולם בקשתו להשבת הרישיון - סורבה. על החלטה זו הגיש העותר ערר לממונה לפי חוק כלי הירייה, תש"ט-1949, אולם ערר זה נדחה (החלטה מיום 6.10.2010). בהחלטה בערר נרשם, כי תפיסת כלי הירייה וביטול הרישיון, באו על רקע המלצת המשטרה בגין "איומים, היזק לרכוש במזיד וקיום מסוכנות לציבור". בהחלטה נרשם, כי המלצת המשטרה העדכנית היא שלא לחזור מעמדתה, בשל שני התיקים הפליליים שנפתחו נגד העותר (וחרף סגירתם). בהחלטה נרשם גם, כי באיזון מכלול השיקולים הוחלט להכריע את הכף לטובת האינטרס של שלום הציבור. 3. על החלטה זו, הוגשה עתירה מינהלית לבית-משפט זה (עת"מ 58933-11-10) . לאחר דיון שהתקיים לפניי במעמד ב"כ הצדדים, הודיעה באת-כוח המשיבים, נוכח הערות בית המשפט, על הסכמה לביטול החלטתו של הממונה בערר וקבלת החלטה מחודשת, אשר בה "תבוא התייחסות לעובדה כי שני התיקים נסגרו, האחד מחוסר ראיות והאחד מחוסר עניין לציבור; לחלוף הזמן וכן לשאלה האם בנסיבות המקרה יש לקבל את המלצת המשטרה ככתבה וכלשונה, בשים לב למידע שעליו הסתמכה המשטרה בהמלצתה זו". בהמשך לכך, נמחקה העתירה (פסק-דין מיום 11.4.2011). 4. עניינו של העותר הושב אפוא לקבלת החלטה חדשה בערר. החלטה זו התקבלה ביום 31.5.2011 - היא ההחלטה מושא עתירה זו. בהחלטה נדחה הערר. נרשם בה, כי העמדה העדכנית של הממונה במשטרה מיום 19.5.2011, היא לא לתת רישיון בידי העותר, "משום עבירות האיומים והיזק לרכוש במזיד". צוין עוד בהחלטה, כי מחומר החקירה והנתונים המיוחסים לעורר, עולה חשד למסוכנות מצידו נגד פרודתו ונגד אחרים, וההתרשמות היא כי המדובר באדם "הנוטה להתעצבן בקלות, לא יציב ומסוכן". בהחלטה צוין, כי הגם שנסגרו התיקים, עדיין מתן כלי הירייה בידי העורר - עלול להוות סכנה למשפחתו ולאחרים. בסופו של יום הוחלט, גם בערר שני זה, על העדפת האינטרס של שלום הציבור ודחיית הערר. מכאן העתירה שלפניי. 5. בעתירה חזר בא-כוחו של העותר בעיקרון על אותן הטענות שטען בעתירתו הקודמת. הוא הדגיש, כי לא נפתח נגד העותר כל תיק נוסף מאז האירועים האמורים. התיק האחרון מתוארך לחודש יולי 2009. מאז חלפו למעלה משנתיים ימים. לא מיוחס לעותר כל שימוש בנשק או איום זה או אחר באמצעותו. אף לא מיוחסת לו כל פגיעה בפרודתו (גרושתו). הנשק נדרש לעותר במסגרת עיסוקו כחוקר פרטי וכל עיכוב בהשבתו גורם לו נזק. הודגש עוד, כי עמדת העותר היא, שלא היה כל בסיס לתלונותיה של פרודתו (גרושתו) מלכתחילה, ולא בכדי נסגרו התיקים האמורים. נסיבות המקרה הן כאלו אפוא, שאין תשתית עובדתית כלשהי, ודאי שלא ברף הראייתי הנדרש לכגון דא, כדי להותיר גם בעת הזו את ההחלטה לפיה לא יושב לעותר רישיונו. 6. המשיבים ביקשו כי העתירה תידחה, בהיעדר כל פגם שיצדיק התערבות בהחלטת המשיבים - החלטה שניתנה על בסיס חוות-דעת עדכנית של הגורמים המקצועיים. הודגש בתשובה, כי הגם שהתיקים שנפתחו נגד העותר ונסגרו, לא הבשילו לכדי כתב אישום, וחרף חלוף הזמן, לא הגיעה העת לשנות מן ההחלטה. באת-כוח המשיבים הדגישה, כי המדובר במקרה המבוסס על המלצה מקצועית של גורמי המשטרה, וכי מדיניות המשטרה במקרים מעין אלה היא להמתין לפחות שלוש שנים מיום פתיחת התיק הפלילי עד לנכונות לשקול את השבת הרישיון. משטרת ישראל, על יסוד עברו של העותר ומכלול נסיבות העניין, מצאה לנכון להמליץ שלא להשיב לעותר את רישיון הנשק בעת הזו, ואין מקום להתערב בהחלטה מקצועית זו. זאת ועוד, התרשמות הגורמים המקצועיים במשטרה מחומר החקירה בתיקים היא, כי העותר "נוטה להתעצבן בקלות, לא יציב ומסוכן" (סעיף 27 לכתב התשובה). אשר-על-כן, נתבקש לדחות את העתירה. 7. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, כמו גם עיינתי בחומר החקירה שהוצג לעיוני - במעמד צד אחד (בהסכמת בא-כוח העותר), מסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל. אכן, נקודת המוצא היא כזו, לפיה המדובר בהחלטה מקצועית של הגורמים האמונים על עניין זה, ולכך יש ליתן משקל בדמות אמת-מידה מצמצמת יחסית של התערבות בית-משפט זה (ראו למשל, עת"מ (ח') 27480-01-11 קלנטיריה נ' פקיד הרישוי (3.7.2011)). זאת ועוד, אין כמובן להקל ראש בעניין מושא הליך זה שהוא רישיון לשאת נשק חם, כאשר החשד בו נחשד העותר בשעתו היה קשור לאיומים, כמו גם העובדה שמדובר היה בסכסוך בין בני-זוג, על כל המשתמע מכך (ראו למשל, עת"מ (ת"א) 2356/09 שטוסר נ' משרד הפנים (12.9.2010)). זאת ועוד, לא היה חולק לפניי, כי עצם סגירת התיקים נגד העותר, אינו מחייב את השבת הרישיון במובן זה, שמבחן הראיה המינהלית אינו זהה לרף הנדרש במסגרת ההליכים הפליליים (ראו למשל עת"מ (י-ם) 475/06 סטי יעקב נ' משרד הפנים (20.11.2006)). אוסיף ואציין עוד, כי לאחר שעיינתי בחומר החקירה בשני התיקים האמורים, ניתן במידת-מה להבין את היסוד שהיה בעת ההיא לאי-השבת רישיון הנשק לעותר מיד לאחר סגירת התיקים. 8. יחד עם זאת, הנתונים שלעיל אינם עומדים בפני עצמם. מדובר בנטילת רישיון נשק ממי שהיה לו רישיון כאמור, ועל-כן נדרש להראות סיכון מספיק לשלילת הרישיון, על בסיס תשתית ראייתית מספקת (ראו בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי, פ"ד לו(1) 317, 328-329 (1981); עת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר (13.4.2005)). מאז פתיחת התיקים חלף פרק זמן משמעותי, העומד על למעלה משנתיים ימים, בהן לא באה כל תלונה נגד העותר. הוא המשיך בעבודתו כחוקר פרטי ואף קיבל רישיון לכך, על-פי דין. אין בידי המשיבים כל מידע עדכני נוסף, המבסס מסוכנות של העותר (השוו עע"ם 10786/08 פוני נ' פקיד רישוי לכלי ירייה (החלטה מיום 1.1.2009)). על כך יש להוסיף את העובדה, שהתיק המשמעותי יותר מבין השניים - נסגר כאמור מחוסר ראיות, ואילו התיק האחר נסגר מחוסר עניין לציבור (כאשר בחומר הראיות שהוצג לעיוני, אף לא הייתה הודעתו המלאה של העותר). מעבר לכך, גרסת העותר הקיימת גם בחומר החקירה, מראה כי העותר הכחיש את כל שיוחס לו. זאת ועוד, לא הייתה מחלוקת על כך, שרישיון הנשק נדרש לעותר לצורך עיסוקו, וכי לא מיוחס לעותר כל מעשה אלימות כלפי גרושתו, ודאי שלא תוך שימוש בנשק או איום בשימוש בו. 9. במצב דברים זה, לא מצאתי כי האיזון שערך בעת הזו הממונה בערר בין השיקולים השונים - חרף העמדה המקצועית של המשטרה - הוא כזה המצדיק מסקנה לפיה, אין להשיב לעותר את רישיון כלי הירייה שהיה ברשותו במשך שנים רבות. החלטת הממונה בערר לא נתנה משקל מספיק לשיקולים השונים שהובאו לעיל, ובכלל זה חלוף פרק זמן כה משמעותי ללא כל מידע נוסף (אף לא חומר חסוי) (וראו פרשת שללם שלעיל); הרקע לתלונות ההדדיות בין בני הזוג; היותם פרודים מזה זמן רב, והעובדה שהתיקים השונים נסגרו, ובעיקר תיק האיומים וההיזק, שנסגר מחוסר ראיות. מכאן, שההחלטה אינה יכולה לעמוד ודינה להתבטל. 10. לא נעלמה מעיניי טענת ב"כ המשיבים, לעניין מדיניות משטרת ישראל, לפיה במשך שלוש שנים לאחר תלונה מעין זו, לא מושב רישיון נשק למי שהיה בידו רישיון כאמור. על כך יש לומר, כי נימוק זה - לא הופיע בכתב התשובה ואף לא בהחלטתו של הממונה בערר, ומכל מקום, אפילו המדובר במדיניות של המשיבים (ומדיניות זו לא עמדה במבחן במקרה שלפניי, ואף לא הונח הבסיס המקצועי לה - והשוו עע"ם 9187/07 לוזון נ' משרד הפנים (לא פורסם, , 24.7.2008)), הרי שאין בכך כדי לפטור את המשיבים מן החובה לשקול כל מקרה על-פי נסיבותיו (ראו למשל, בג"ץ 1458/90 בן-שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1) 322 (1990)). בבחינה זו של נסיבות המקרה הקונקרטיות, המסקנה היא כאמור לעיל. זאת ועוד, לא נעלמה מעיניי חוות הדעת המקצועית של המשטרה, שבאה לידי ביטוי בהחלטת הממונה בערר (האחרונה), ולפיה העותר "מתעצבן בקלות, לא יציב ומסוכן". אלא שעמדה מקצועית זו לא הובעה במסגרת ההמלצה שניתנה לממונה בערר, בהחלטתו הראשונה מיום 6.10.2010, והעניין אומר דרשני. מעבר לכך, משעה שבאת-כוח המשיבים הודיעה, שלא נתקבל כל מידע נוסף מאז התלונות, בוודאי שמאז הדיון שהיה לפניי בעתירה הקודמת, לא ברור מה הוא הבסיס לאבחון זה של העותר, שבא רק בעת הזו, על יסוד אותו חומר חקירה בדיוק ובחלוף זמן ממושך אף יותר. 11. התוצאה היא לפיכך, כי העתירה מתקבלת ורישיון כלי הירייה שהיה לעותר - יושב לו. לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות, בנסיבות המקרה. נשקרישיון נשק