קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה לביטול היתר לבניית חדר על הגג: עתירה מנהלית כנגד החלטת ועדת הערר לתכנון ובניה רמת השרון (להלן: "ועדת הערר") מיום 28.8.2010, שלפיה נדחה הערר שהגישו העותרים לביטול היתר הבניה שניתן למשיבים 4-3, הכולל אישור הקלה מהוראות תכנית. העובדות הרלוונטיות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: העותרים והמשיבים הם שכנים, הגרים בבית, צמוד קרקע, הידוע כגוש 6415, חלקה 148 ברמת השרון (להלן: "המבנה"). המבנה רשום כבית משותף והוא כולל ארבע יחידות דיור צמודות ורצופות במבנה טורי, שלהן קירות משותפים. למבנה גגות רעפים בחלל משותף לכל שתי יחידות. העותרים הינם הבעלים של יחידה מס' 4 ואילו יחידה מס' 3 היא בבעלות המשיבים 3-4. כלומר, ביתם של העותרים וביתם של המשיבים 4-3 מחוברים בגג רעפים משותף. על האיזור בו נמצא הבית חלה תוכנית רש/900 (להלן: "התב"ע") שבה נקבע בסעיף 5 ו' א' כי "באישור מיוחד תותר הקמת חדר יציאה לגג עד 23 מ"ר בתנאי שהגג אינו גג רעפים משופע ובתנאי שבמרווחים סביב הבנין לא יהיה מבנה נוסף בין לצורכי חנייה ובין לכל צורך אחר". כמו כן, בסעיף 5יב' לתב"ע צוין כי "תנאי לתוספת בניה עפ"י תכנית זו כולל חדרי יציאות לגג (שמותרים בגג שטוח בלבד) תהיה מותנית בעמידה בהוראות תכנית זו כולל פינוי מבנים הנמצאים בתחום קווי הבניין". המשיבים 4-3 הגישו בקשה להיתר לתוספת בנייה ביחידה שבבעלותם, ובין היתר ביקשו להתיר להם לבנות על הגג חדר יציאה שיהיה בעל גג שטוח (להלן: היתר הבניה" ו"ההקלה"). העותרים הגישו התנגדות למתן היתר הבניה וההקלה לוועדה המקומית לתכנון ובניה - רמת השרון (להלן: "הוועדה לתכ"ב"). העותרים טענו תחילה כי המשיבים לא הגישו בקשה מסודרת למתן הקלה בהתאם להוראות סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכ"ב" או החוק"). כמו כן, בהתנגדותם טענו העותרים כי תוספת החדר על הגג מהווה סטייה ניכרת מהוראות התב"ע הרלוונטית, ולפיכך אין בסמכות הוועדה לאשר תוספת זו במסגרת הליך של הקלה. עוד טענו העותרים כי הבניה המבוקשת משנה את אופייה של הסביבה הקרובה, וכי לחלופין היא מהווה בניה שלא בהתאם לדרישות בינוי או עיצוב המפורטות בתכנית, שנועדו לקבוע את אופייה של הבניה בתחום התכנית ולשמור על אופי הסביבה וחזותה. בנוסף טענו העותרים כי כתוצאה מהוספת חדר על גג היחידה שבבעלות המשיבים 4-3 ייהרסו הגג ותקרת הרביץ שמעל ליחידת העותרים, וכן טענו כי התשריטים וחישוב השטחים שהוגשו על ידי המשיבים 4-3 הינם שגויים. התנגדות העותרים נדונה על ידי הוועדה לתכ"ב ביום 2.2.2010, וביום 17.3.2010 נדחתה, מן הנימוקים הבאים המפורטים להלן: "א. לענין הטענה כי הבניה חורגת מהת.ב.ע. לשם כך התבקשה הקלה. הועדה סבורה כי אין בהקלה סטיה ניכרת ומאחר ואינה משנה את אופי הסביבה (למשל מעברו השני של הרחוב קיימים בתים שבנויים עם גגות רעפים ושטוחים). ב. לענין הטענה כי חוות דעת שמאיות שהוצגו למתנגדים ע"י הקבלן מעידות על כך שלא ניתן לממש זכויות בניה על דרך של תוספות חדרים על הגג - טענה זו אינה רלוונטית להקלה המבוקשת ואין בחוות דעת שמאיות ככל שהוצגו אם בכלל כדי לחייב את הועדה. ג. לענין הטענה כי לא הוצגה תוכנית הנדסית לשמירה על שלמות גג הרעפים - לועדה הוצגה התייחסות המהנדס שחר צבי מטעם המבקשים ולפיה הוספת החדר לא תפגע כלל בשלד המבנה הקיים, ולא תגרום לו שום דפורמציות. כמו כן ע"פ חוות הדעת הרי שתבוצע הפרדה בין 2 הדירות ע"י בניית קיר בלוקים אשר תבטיח יציבות של יחידת המתנגדים. יתרה מכך התייחסות המהנדס שוללת את הטענה בדבר פגיעה בשלמות גג הרעפים של המתנגדים מאחר והפתרון מלמד על כך שאגדי גג המתנגדים נשענים על עמודים וחגורות שנמצאות בקיר המשותף שלא נוגעים בו כלל. בכל מקרה תנאי למתן היתר יהיה המצאת חישובים סטטיים הכוללים התייחסות ספציפית ליח' המתנגדים. 4. לענין הטענה בדבר מיקום הקיר המתוכנן בקומת הגג על פי תוכנית הבקשה נראה שהקיר מצוי בגבול שבין 2 היחידות. למען הסר ספק יש להדגיש ולסמן בתוכניות את מיקום המדוייק על הקיר החדש והמוצע. 5. לענין הטענה בדבר חישובי השטחים מדובר בטענה שכבר עלתה במסגרת ההתנגדות הקודמת בערר, זו טענה קניינית בעיקרה. עפ"י הרשום בנסח המקרקעין שטח הרכוש המשותף 1000 מ"ר וחלקם 48/204. יוצא ששטח המשותף הוא 235 מ"ר ומתוך שטח זה נגזרו זכויות הבניה בבקשה. ובהתאם לכך הוחלט להתיר את ההקלה ולאשר הבקשה בכפוף לאישור מיוחד של 2/3 מחברי הועדה. ההחלטה התקבלה פה אחד". על החלטה זו הגישו העותרים ערר לוועדת הערר. בערר חזרו העותרים על טענותיהם כנגד מתן ההקלה לבניית חדר יציאה על הגג. ביום 28.6.2010 נדון הערר וניתנה החלטת ביניים המורה לוועדה המקומית למסור: "הודעה אשר תפרט את כל המקרים שבהם ניתנו הקלות לבניית חדר יציאה על הגג במסגרת תכנית רש/900 במקום שבו היה גג רעפים". ביום 8.7.2010 נמסרה הודעה מטעם הוועדה לתכ"ב שבה צוין כי "קיימים מקרים לא מעטים בהם ניתנו היתרים לחדרים על הגג במקום שבו היה גג רעפים, במסגרת תכנית רש/900". כמו כן, הוועדה הציגה מספר דוגמאות שבהן ניתנו היתרים כאמור (נספח 12 לעתירה). עמדת הוועדה לתכ"ב בערר הייתה כי יש לאשר את ההקלה המבוקשת, שכן בעבר התפיסה התכנונית שעמדה ביסוד סעיף 5 ו' א' לתוכנית הייתה לעודד בניית גגות שטוחים, על דרך מתן תמריצים כמו האפשרות להקים חדרי גג. הועדה לתכ"ב הסבירה כי תפיסה זו לא עמדה במבחן המציאות, וכיום הבנייה בתחום התכנית היא מעורבת וכוללת בניינים עם גג שטוח, גגות רעפים, ובניינים מעורבים. עוד הסבירה הוועדה לתכ"ב כי המדיניות התכנונית כיום היא לאפשר מיצוי זכויות הבניה במסגרת חדרי גג, ובכך לאפשר הגדלת הדירות לרווחת בעליהן. הוועדה לתכ"ב טענה כי המשמעות של מתן החלטה לפיה ההקלה המבוקשת על ידי המשיבים 4-3 היא בבחינה 'סטייה ניכרת' מהוראות התב"ע ועל כן אסורה, הינה גורפת, חסרת תקדים ותביא בהכרח לקיבעון תכנוני בבנייני מגורים רבים ולהגדלת מצוקת הדיור והצפיפות בבתים. עוד טענה הוועדה כי החלטה מעין זו עלולה להביא להפיכת הקלות אחרות ובנייה קודמת לבלתי חוקית. ביום 24.8.2010 נדחה הערר שהגישו העותרים. ועדת הערר פירשה את הוראות התב"ע הרלוונטיות לעניין וקבעה כי "גם אם ניתן לומר שקיימות מספר אפשרויות פרשניות בשאלה האם התנאי כי הגג עליו מבוקש לבנות את חדר היציאה לגג לא יהיה משופע, הינו חלק מהותי מהגדרת המצבים שבהן ניתן להעניק את זכויות הבנייה הנוספות, שאז לא ניתן לוותר על תנאי זה בדרך של הקלה, או שמא אין מדובר בתנאי מהותי המהווה חלק מהגדרת אותם מצבים שבהן ניתן לאשר את תוספת חדר היציאה לגג, שאז ניתן לוותר על תנאי זה בדרך של הקלה, הרי שיש לדעתנו להעדיף את הפרשנות המאפשרת את בניית חדר היציאה לגג בדרך של הקלה, במקום בו הגג הקיים הוא גג רעפים משופע וזאת בשל מספר נימוקים. בבואנו לפרש תוכנית יש לתת משקל לאופן שבו הוועדה המקומית, אשר יזמה את התוכנית, נהגה לפרש את התוכנית מאז שזו אושרה [...] הוועדה פירשה מאז ומתמיד את הוראת סעיף 5ו'א לתוכנית רש/900 ככזו אשר ניתן לסטות ממנה, ולאפשר בניית חדרי יציאה לגג משופע בדרך של הקלה [...] נציין ונדגיש כי לו לשון הסעיף הייתה חד משמעית ושאינה ניתנה לפרשנות, לא היה בדרך שבה הוועדה המקומית מפרשת ומיישמת את התוכנית כדי להכריע את הכף לטובת הפרשנות שנתנה הוועדה המקומית, אך לא זה המקרה שלפנינו. זאת ועוד; לדעתנו יש לתת משקל משמעותי לעובדה כי אם לא נאשר את ההקלה בנימוק כי לא ניתן לסטות מהוראות סעיף 5ו'א. בדרך של הקלה, הרי שניתן יהיה להגיע לאותה תוצאה תכנונית במהלך דו שלבי דהיינו, העוררים יגישו בשלב ראשון בקשה להיתר בנייה להריסת גג רעפים ולבניית/הותרת הגג היצוק מתחתיו, ובשלב שני הם יגישו בקשה לבניית חדר היציאה על הגג. במצב דברים זה לא תהיה עוד כל מניעה לאשר להם את הבקשה שכן עתה תהיה לפנינו בקשה לבניית חדר יציאה על גג שאינו גג רעפים משופע [...]. איננו חושבים כי ההקלה סותרת את הוראות סעיפים 2(3) ו2(10) לתקנות סטייה ניכרת שכן, לא התרשמנו כי הסעיף הנדון בפנינו בא להבטיח דרישות בינוי או עיצוב הבאים לקבוע את אופיה של הבניה בתוכנית או לשמור על אופי וחזות הסביבה שכן התרשמנו כי קיימת באזור בו מצוי הבניין הנדון בנייה מעורבת, דהיינו, יש באיזור גם גגות שאינם גגות רעפים משופעים. הבנייה המבוקשת תיפגע אומנם באחידות המראה החיצוני של ארבעת הבתים בנויים בחלקה, אך אין אנו רואים כל קדושה באחידות זו [...]. באשר לטענת העותרים כי בניית הגג טומנת בחובה סיכון לשלמות בית המגורים של העוררים, אנו מורים לוועדה המקומית לקבל התייחסות פרטנית של קונסטרוקטור מטעם המשיבים בעניין העבודות הקונסטרוקטיביות אשר תתבצענה במהלך עבודות הבנייה של המשיבים לשם הבטחת יציבות דירת העוררים. בעניין הטענה של פגיעה ברכוש המשותף דין טענה זו להתברר לפני המפקח על הבתים המשותפים". על החלטה זו הוגשה העתירה שלפניי. תמצית טענות הצדדים תחילה טענו העותרים כי היה על ועדת הערר ליתן החלטה בטענה המקדמית שהעלו העותרים, שלפיה לא פעלו המשיבים 4-3 בהתאם להוראות סעיף 149 לחוק התכ"ב, באשר לבקשתם להקלה. בנוסף נטען על ידי העותרים כי האופן שבו פירשה ועדת הערר את סעיף 5ו' א' לתכנית נוגדת את לשונו, ומעניקה למשיבים 4-3 זכויות בניה עודפות, שלא עפ"י התכנית ותוך חריגה מסמכות הוועדה המקומית. לטענת העותרים לשונו הברורה של הסעיף עולה בקנה אחד עם ההיבטים המעשיים של בנייה על הגג ועם האינטרס של שמירה על שלמות המבנה, על יציבותו ועל חזות אחידה ואסתטית של המבנה. בהקשר זה אף טענו העותרים כי פרשנות ועדת הערר הנוגדת את לשון הסעיף ומושפעת, כביכול, ממדיניותה התכנונית של העירייה שלא מצאה ביטוי בתכנית, פוגעת ביכולתו של האזרח להסתמך על תוכניות מתאר שבידיעת הציבור. כמו כן, טענו העותרים כי הוועדה לתכ"ב לא קבעה כי ניתנו הקלות זהות להקלה המבוקשת על ידי המשיבים 4-3, וכי גם אם ניתנו הקלות כאמור, אשר לטענת העותרים ניתנו שלא כדין, אין זו סיבה, לדעת העותרים, להנציח התנהלות המנוגדת להוראות הדין. ועדת הערר חזרה בסיכומיה על עיקרי החלטתה. בפרט ציינה כי מאז אושרה התוכנית, אפשרה הוועדה המקומית לבנות חדרי יציאה לגג, גם במקום בו קיים גג רעפים משופע, וזאת על דרך מתן הקלה. כתוצאה מכך, הסבירה ועדת הערר- בהסתמך על הסברי הוועדה לתכ"ב כי קיימת בסביבה בנייה מעורבת, כלומר גם חדרי יציאה לגג בבתים להם גגות רעפים- אין בבנייה המבוקשת כדי לפגוע באופי הבניה בסביבה. בנוסף, טענה ועדת הערר כי בית המשפט אינו מוסד תכנון ועל כן לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו ולא יתערב בהחלטות תכנוניות, אלא אם נגועה החלטת הרשות התכנונית בחוסר סבירות קיצוני או בפגם משפטי אחר, דבר שאינו מתקיים, לדעת ועדת הערר, במקרה זה. בכתבי הטענות מטעמה, חזרה הוועדה לתכ"ב על הגישה התכנונית אשר עמדה בשעתו ביסוד סעיף 5ו' א' לתוכנית רש/900, והיא עידוד בניית בתים שלהם גגות שטוחים. לכן, הסבירה הוועדה לתכ"ב, כי גישה זו אינה רלוונטית לתוספת בנייה לבתים קיימים, וכי בפועל מאשרת הוועדה המקומית הקלות לבניית חדרי גג, בבקשות בהן עתרו לתוספות בנייה לבתים קיימים בעלי גגות משופעים ולא שטוחים. כמו כן, הסבירה הוועדה המקומית כי הבנייה בתחום התוכנית כיום הינה מעורבת לחלוטין, וכוללת הן בתים להם גגות שטוחים והן בתים להם גגות רעפים. עוד טענה הוועדה לתכ"ב כי קבלת פרשנות העותרים לסעיף 5 ו' א' משמעותה קיבעון תכנוני בבנייני מגורים רבים, הגדלת מצוקת הדיור וצפיפות הדיור בבתים. כמו כן, דוחה הוועדה לתכ"ב את טענות העותרים באשר לפגיעה באופי הסביבה הקרובה וטוענת כי הסביבה הקרובה לביתם של העותרים משופעת במבנים בעלי גגות לא אחידים, וכן טוענת כי מאז אושרה התוכנית, נוהגת הוועדה לתכ"ב לאפשר בניית חדרי יציאה לגג גם בבתים שלהם גגות רעפים. בנוסף, ציינה הוועדה לתכ"ב בעניין זה כי הן מהנדסת העיר והן אדריכל העיר בחנו את ההקלה המבוקשת ומצאו אותה ראויה מהבחינה הארכיטקטונית. הוועדה לתכ"ב טוענת כי בסמכותה ובסמכות ועדת הערר לפרש את הוראות התב"ע, וזאת בהתבסס על ניסיונן התכנוני והמקצועי. בנוסף טענה הוועדה לתכ"ב כי קבלת עמדת העותרים שלפיה היה על הוועדה לתכ"ב להיצמד להוראות התב"ע, מרוקנת מתוכן את הליך ההקלה. המשיבים 4-3 הצטרפו לטענות המשיבות 2-1, והוסיפו וטענו כי הם רכשו את הבית מושא העתירה לאחר שכבר שולם על ידם היטל ההשבחה הנדרש לבניית תוספת חדר על הגג, וכי היה ברור להם שינתן היתר לביצוע תוספת הבניה, שאם לא כן לא היו רוכשים את היחידה במבנה. המשיבים 4-3 טענו, בהקשר זה, כי יגרמו להם נזקים כלכליים בלתי מבוטלים באם לא יינתן להם ההיתר לבניית חדר בגג, כאמור. עוד טענו כי המשיבים 4-3 כי ראוי לדחות את טענת העותרים באשר לפגיעה נטענת בדירת העותרים, באשר טענה זו נטענה בלא שנתמכה בחוו"ד הנדסית מטעם העותרים. מנגד, המשיבים 4-3 תמכו טענותיהם בחוו"ד קונסטרוקטור מטעמם. דיון בקליפת האגוז עניינה של העתירה שלפניי בהחלטת הוועדה המקומית ליתן למשיבים 4-3 היתר, על דרך של מתן הקלה, לבניית חדר יציאה על גג ביתם של המשיבים 4-3. כבר בפתח הדברים יש להזכיר כפי שנטען על ידי המשיבות 2-1, כי מתן היתר לשימוש חורג או להקלה נתון לשיקול דעתם של מוסדות התכנון בכפוף לתנאים הקבועים בחוק. בית המשפט לא יתערב, כעניין שבשגרה, בהחלטות מוסדות התכנון בעניינים אלה, וכי "גבולות התערבותו של בית המשפט בהחלטות ועדות התכנון מצטמצמים לבחינת חוקיות החלטות מוסד התכנון על פי עילות המשפט המינהלי, ולסבירות שיקוליה במסגרת מתחם הסבירות הנתון לה" (מתוך עע"ם 10089/07 אירוס הגלבוע בע"מ נ' לאה ברוך ואח' (טרם פורסם, , 5.4.2011) (להלן: "פסה"ד אירוס הגלבוע"). ומכאן לבחינת ההקלה שניתנה למשיבים 4-3 לבניית חדר יציאה על הגג. סעיף 145(א) לחוק התכ"ב קובע כי "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: (1) התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה; (2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה [...]". (3) כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית [...]". עוד נקבע בסעיף קטן (ב) כי "בקשה להיתר כאמור בסעיף קטן (א) תוגש לרשות הרישוי המקומית וזו לא תיתן את ההיתר, אלא אם כן העבודה או השימוש שבעדם מבוקש ההיתר מתאימים לתכנית ולתקנות אחרות לפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין הנדונים [...]". אף על פי כן, ניתנה הסמכות לוועדה המקומית, כמפורט בסעיפים 146(א) ו-147(א), ליתן היתר לשימוש החורג מתכנית או לאפשר הקלה מתוכנית, וזאת לאחר שקוימה הפרוצדורה הקבועה בסעיף 149 לחוק. המונח 'הקלה' מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"הרשאה לבצע עבודה שהיא טעונה היתר לפי סעיף 145 בסטיה מהוראות תכנית או תקנה אחרת החלות במקום הנדון ושאין בה משום שימוש חורג". סמכותה של הוועדה המקומית למתן הקלה או היתר לשימוש חורג הוגבלה בסעיף 151 (א) לחוק שבו נקבע כי "לא יינתנו הקלה או היתר לשימוש חורג אם יש בכך סטיה ניכרת מתכנית החלה על הקרקע או הבנין". עוד נקבע בסעיף 151 (ב) כי שר הפנים יקבע בתקנות מה ייחשב כ'סטייה ניכרת' לעניין סעיף 151 (א). על בסיס האמור הותקנו תקנות התכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית) תשס"ב-2002 (להלן: "תקנות סטייה ניכרת"), שם נקבע בתקנה 2, הרלוונטית לענייננו כדלהלן: "2. סטייה ניכרת מתכנית, לענין סעיף 151 לחוק, היא אחת מאלה: (1) שימוש בבנין או בקרקע שיש בו שינוי מהשימוש שנקבע בתכנית והוא משנה את אופיה של הסביבה הקרובה; (2) בניה בשינוי מהוראות הבניה הקבועות בתכנית, המשנה את אופיה של הסביבה הקרובה". אם כן, וכפי שאף צוין בפסיקה, על מנת שסטייה מתכנית תיחשב ל'סטייה ניכרת' יש לבדוק קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד כי המדובר בשימוש או בנייה שיש בה שינוי מהוראות שנקבעו בתכנית; השני, כי השימוש או הבנייה האמורים משנים את אופיה של הסביבה הקרובה. בעניין זה ראו דברי כב' השופט יצחק כהן, ס"נ בעת"מ (מחוזי נצרת) 178/08 קן צביה נ' ועדת ערר מחוזית - מחוז צפון (מאגר נבו, 2009) (להלן: "פסה"ד קן צביה"): "סטייה ניכרת מתוכנית משמעה אפוא בנייה שיש בה שינוי מהייעוד ומהדרישות שנקבעו בתכנית כשלאלה מתווסף תנאי נוסף לפיו שינוי הייעוד משנה את אופי וחזות הסביבה הקרובה. בלא קיומו של תנאי אחרון זה אין שינוי הייעוד מקיים את ההגדרה בדבר היותו "סטייה ניכרת מתכנית" (ההדגשות במקור- י.ש.) (ראו גם: דברי כב' השופטת וילנר בפסקה 13 לפסק דינה בעניין עת"מ (מחוזי, חיפה) 8993-12-09 עמאש נ' משרד הפנים (מאגר נבו, 2010)). בענייננו אין מחלוקת כי הבנייה המבוקשת על ידי המשיבים 4-3 להקמת חדר יציאה על גג משופע עולה כדי בנייה החורגת מהוראות התכנית החלה, תוכנית רש/900, שבה נקבע בסעיף 5 ו' א' כי "באישור מיוחד תותר הקמת חדר יציאה לגג עד 23 מ"ר בתנאי שהגג אינו גג רעפים משופע [...]". יחד עם זאת, אין בכך כאמור כדי לשלול את סמכותה של הוועדה לתכ"ב ליתן למשיבים 4-3 היתר לבניית החדר על הגג על דרך מתן הקלה, ויש לבחון האם הבנייה המבוקשת תשנה את אופי הסביבה הקרובה. בדיקת המונח 'הסביבה הקרובה' אינה מצטמצמת רק לשטח הסמוך למקום בו מתבקש השימוש החורג, ובעניינו למבנה שבו מתגוררים גם העותרים, אלא היא מתייחסת לשטח נרחב יותר בסביבתה של הבנייה המבוקשת (פסה"ד אירוס הגלבוע; ד"ר שמואל רויטל, דיני התכנון והבניה (כרך ראשון- המשך, 2010) (להלן: "ד"ר רויטל") בעמ' 695). בענייננו, שוכנעתי מהסברי הוועדה המקומית לתכ"ב כי הבניה בסביבה הקרובה הינה בניה מעורבת, הכוללת בניינים עם גג שטוח, גגות רעפים ובניינים מעורבים, וכי הוועדה לתכ"ב מאפשרת להקים חדרי גג גם על בניינים בעלי גגות משופעים. לפיכך, לא נראה כי הבניה המבוקשת על ידי המשיבים 4-3 עולה כדי 'סטייה ניכרת' כהגדרת סעיף 2 לתקנות סטייה ניכרת, ולכן נתונה הייתה הסמכות לוועדה לתכ"ב ליתן הקלה כאמור. קבלת עמדתם של העותרים כי מלשון סעיך 5 ו' א' עולה כי בנייה על גג משופע הינו תנאי מהותי שלא ניתן לסטות ממנו בשום פנים ואופן, מרוקנת מתוכן את הרעיון העומד בבסיס האפשרות למתן הקלה לסטייה מתוכנית, ואכן עלולה, כטענת הוועדה לתכ"ב, להביא לקיבעון תכנוני. מסיבה זו איני מקבלת גם את טענת העותרים לפיה הבנייה האמורה נחשבת ל'סטייה ניכרת' באשר היא "בניה שלא בהתאם לדרישות בינוי או עיצוב המפורטות בתכנית, שנועדו לקבוע את אופיה של הבניה בתחום התכנית או לשמור על אופי וחזות הסביבה" (סעיף 2(10) לתקנות סטייה ניכרת). כמו כן, לא ניתן לומר כי דרישות הבינוי, בהתייחס לחדרי יציאה לגג, נועדו לשמור על אופי הסביבה וחזותה, כאשר כפי שצוין לעיל ומקובל עלי, הסביבה הרלוונטית הינה סביבה מעורבת מבחינת סוגי הגגות הקיימים בה. זאת במובחן מהחלטת ועדת הערר, לה הפנו העותרים, בעניין ערר 5231/10 בורה שלמה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א, , אשר התבססה, בין היתר, על הבינוי הקיים בסביבה שהיה אחיד, מבחינת גגות רעפים וקו גובה. למרות המסקנה אליה הגעתי כאמור, יצוין כי ראוי שהוועדה לתכ"ב, אשר הגיעה למסקנה כי האמור בסעיף 5 ו' א' אינו משקף עוד את המדיניות התכנונית שלה ברמת השרון, תפעל לתיקון התכנית הקיימת, ויפה שעה אחת קודם. זאת, במקום להשתמש בסמכותה ליתן הקלות או היתרים לשימושים חורגים כאמצעי עוקף לתיקון התכנית. הדברים נאמרו שוב ושוב בפסיקת בתי המשפט, כך למשל בפסה"ד אירוס הגלבוע: "המשפט וההליך התכנוני אינם רואים בעין יפה הרחבת חריגות מתכנית. "אלה נחזות לא אחת כרע הכרחי, והנטייה המובהקת היא להיזקק להן בצמצום כדי שלא יהוו אמצעי העוקף את הצורך בהכנת תכנית חדשות ותיקון תכניות קיימות" (ע"א 5927/98 בחוס גאן נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה חיפה, פסקה 17 לפסק דיני (, 2.7.2003) (להלן: ענין גאן)). מטעמים אלה, יש להגביל מתן היתר לשימוש חורג לנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. יש להימנע מהפיכתו לאמצעי העוקף את הצורך בהכנת תכנית חדשה או בתיקון לתכנית קיימת. לפיכך, היחס להיתר זה הוא כאל רע הכרחי, אשר יש להיזקק לו בצמצום רב". (ראו גם: ד"ר רויטל בעמ' 667). הדברים האמורים ברורים, ואין לי צורך להוסיף עליהם. במיוחד מאחר שהעותרים טענו בסיכומיהם, כי במהלך הדיון בערר ציין ב"כ הוועדה לתכ"ב כי הוועדה אכן יוזמת שינוי תב"ע שעשוי לכלול גם שינוי של הסעיף הרלוונטי (סעיף 4.7 לסיכומי העותרים). טענה נוספת שנטענה על ידי העותרים ואשר אכן כטענת העותרים, נראה כי נעלמה מעיני ועדת הערר, היא הטענה כי ההקלה שניתנה למשיבים 4-3 לבנייה המבוקשת, ניתנה בלא שקוימה תחילה הפרוצדורה הקבועה בסעיף 149 לחוק. בהתאם לעקרון 'הבטלות היחסית', לא בכל מצב שבו יתברר כי ניתנה הקלה או היתר לשימוש חורג בטרם קוימו ההליכים הקבועים בסעיף 149 לחוק, יתבטלו ההקלה או ההיתר מעיקרם (ראו: פסה"ד קן צביה"). בנסיבות מקרה זה, בהתחשב בכך שהעותרים ידעו על בקשת המשיבים 4-3 להיתר בנייה ומתן הקלה, קודם לקבלת ההיתר; העותרים הגישו התנגדות למתן ההיתר אשר נדונה בפני הוועדה המקומית ואף נדונה בפני וועדת הערר - איני מוצאת לנכון באיזון האינטרסים בין הצדדים ולנוכח התמשכות ההליכים, להורות על בטלות ההיתר שניתן למשיבים 4-3 משום אי קיום הפרוצדורה הקבועה בסעיף 149. טענה נוספת שנטענה על ידי העותרים היא כי הבנייה אותה מתכננים המשיבים 4-3 לבצע על גג הרעפים המשותף לצדדים עלולה לסכן את יציבות בית העותרים. טענה זו זכתה להתייחסותה של ועדת הערר, ונקבע על ידי ועדת הערר כי "הוועדה המקומית תקבל התייחסות פרטנית של קונסטרוקטור מטעם המשיבים בעניין העבודות הקונסטרוקטיביות אשר תתבצענה במהלך עבודות הבנייה של המשיבים לשם הבטחת יציבות דירת העוררים". אני מוצאת להוסיף לקביעת ועדת הערר בעניין זה, ומורה כי התייחסות הקונסטרוקטור מטעם המשיבים, תועבר גם לידי העותרים, קודם לתחילת הבנייה. ככל שדעתם של העותרים לא תהא נוחה מעמדת הקונסטרוקטור מטעם המשיבים 4-3, תינתן חוו"ד נוספת ע"י קונסטרוקטור, עליו יסכימו העותרים והמשיבים 4-3. לא יגיעו העותרים והמשיבים 4-3 להסכמה בתוך שבועיים ימים, תבחר הוועדה המקומית קונסטרוקטור מטעמה, ליתן חוו"ד בעניין. עלויות חוו"ד שתינתן על ידי הקונסטרוקטור הנוסף, ככל שתינתן, בין אם הקונסטרוקטור ימונה בהסכמת הצדדים ובין אם עפ"י בחירת הוועדה המקומית כאמור, ימומנו ע"י העותרים. סוף דבר - בכפוף לחוו"ד הקונסטרוקטור, כמפורט בפסק הדין, נדחית העתירה. שקלתי את עניין ההוצאות ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. בניהגגהיתר בניה