קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היתר לישיבת קבע בארץ: בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות למשיב ליתן לעותר 1 (להלן - העותר) היתר לישיבת קבע בארץ, וכן לאפשר לו להתחיל בהליך המדורג של איחוד משפחות עם אישתו, העותרת 2. רקע 1. העותר נולד בחברון ביום 16.06.1979, ושם מתגוררים הוריו עד היום. בשנת 1998 נישא העותר לגב' חיתאם אבו רג'ב, אזרחית ישראלית תושבת עכו (להלן - אשתו הראשונה), ומאז הוא מתגורר בישראל. ביום 16.06.1999 הגישה אשתו הראשונה של העותר בקשה לאיחוד משפחות (אחמ"ש) עבור העותר, מכח נישואיהם, והעותר קיבל ביום 24.07.01 אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, שהוארכה מדי שנה, וכן תעודת זהות שאף תוקפה הוארך מדי שנה. ביום 6.08.09 התגרש העותר מאשתו הראשונה, וסמוך לאחר מכן, ביום 25.08.09, נישא לעותרת 2, אף היא אזרחית ישראלית, תושבת הכפר דבוריה (להלן - אשתו השניה). השניים מתגוררים בכפר דבוריה, וביום 8.08.10 נולד ילדם המשותף. בסמוך לאחר נישואיו לאשתו השניה, פנה ב"כ העותרים למשיב וביקש להאריך את תוקף היתר השהיה של העותר בארץ, וכן להנפיק לו תעודת זהות חדשה. במכתב מיום 25.10.09 דחה המשיב את הבקשה בנימוק כי העותר "קיבל מעמד בישראל מתוקף היותו בן זוג לאזרחית ישראלית, מרגע שפקעו נישואיו הופסק ההליך המדורג" (בנספח ה' לעתירה, ההדגשה במקור). עוד צויין במכתב כי "על פי חוק הכניסה והאזרחות מיום 1.08.05, רשאי מרשך להגיש בקשה חדשה לאחמ"ש שתיבחן בהתאם לנהלים". בהמשך פנתה אשתו השניה של העותר למשיב בבקשה דומה. ביום 15.04.10 דחה המשיב את הבקשה מן הטעם שהעותר הינו מתחת לגיל 35 שנים. נגד החלטת המשיב, הוגשה עתירה זו שבפניי. תמצית טענות העותר 2. עיקר טענתם של העותרים הינו, כי שגה המשיב עת טיפל בבקשה משל היתה בקשה חדשה למתן היתר שהייה לעותר. לטענתם, העותר חי בארץ מאז שנת 1998 על פי היתר כדין, כאן מרכז חייו וכאן הוא מנהל עסק להובלות המפרנס את משפחתו. גירושיו מאשתו הראשונה ונישואיו מחדש לאשה אחרת, לא הופכים אותו, כך העותרים, למי שמבקש אישור שהייה חדש, אלא למי שמבקש להאריך אישור קיים. משכך, טעה המשיב כאשר החיל על עניינו של העותר את הוראת סעיף 3 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה), תחת סעיף 4(1) לאותו חוק, שהוא, לדידם, הסעיף הרלוונטי. משלא החיל המשיב על עניינו של העותר את סעיף החוק המתאים ומשלא נשקלו לגביו העדר המניעה הבטחונית, שהייתו רבת השנים בישראל והעובדה כי הקים משפחה עם אזרחית ישראלית, חורגת ההחלטה ממתחם הסבירות. 3. עוד טוענים הם, כי הבקשה להארכת תוקף רישיון הישיבה של העותר נדחתה מבלי שנערך לו שימוע ומבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו, ואף מבלי שהדחייה נומקה כדבעי בהתאם לעקרונות המשפט המינהלי. בהחלטתו לא איזן המשיב ולא נתן משקל ראוי לעובדת שהייתו רבת השנים של העותר בישראל, לעסק שהוא מנהל כאן, להיעדר מניעה בטחונית בעניינו ולזכותו החוקתית לחיי משפחה תקינים עם זו שאהבה נפשו. העותרים ערים לכך כי זכות חוקתית זו, ככל זכות חוקתית, אינה מוחלטת, ועשויה לסגת מפני זכויות ואינטרסים אחרים. ברם, טוענים הם, מקום בו החלטת הרשות פוגעת פגיעה קשה בזכות בסיסית של האזרח, ובוודאי מקום בו מדובר בזכות חוקתית, יש לאפשר לנפגע להשמיע דבריו בטרם קבלת ההחלטה. החלטת המשיבים, כך העותרים, פוגעת בזכויות חוקתיות של אזרחית ישראלית על בסיס שייכות אתנית לאומית, ובכך מהווה היא החלטה מפלה הנגועה בגזענות. משמעות ההחלטה נשוא עתירה זו הינה כי נשללת מן העותרת 2, אשתו השניה של העותר ואזרחית מדינת ישראל, הזכות לשיוויון, הזכות לפרטיות והזכות לחירות אישית בבחירת בן זוג וניהול חיי משפחה. על יסוד האמור, מבקשים העותרים כי בית המשפט יושיט להם את הסעד המבוקש על ידם. תמצית טענות המשיבים 4. בכתב תשובתו לעתירה טוען המשיב כי ביום 16.06.99 הגישה אשתו הראשונה של העותר בקשה לאישור ישיבת קבע לעותר מכח נישואיהם. הבקשה אושרה לאחר שנבחנה על פי נהלי משרד הפנים, ולעותר ניתנה אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, שהוארכה מדי שנה. עם גירושיו של העותר מאשתו הראשונה, נסגרה בקשתה, ובהתאם בוטל רישיון הישיבה בו החזיק העותר, כך שמאז 6.08.09 שוהה הוא בארץ באופן בלתי חוקי וללא כל מעמד. 5. המשיב דוחה את טענת העותר לפיה יש להתייחס אל בקשת איחוד המשפחות שהגישה אשתו השניה (ביום 24.03.10) כאל בקשה להמשך שהייתו של העותר בישראל, כמו גם את טענתם כי יש להחשיב את תקופת השהייה שלו בארץ מאז נישואיו לאשתו הראשונה. לטענתו, המקור היחידי לשהותו של העותר בישראל מאז שנת 1999, ואשר מכוחו הוענקו לו אשרות השהייה הזמניות עד שנת 2009, הינו נישואיו לאזרחית ישראלית, היא אשתו הראשונה. בהתאם לסעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן - חוק האזרחות), ההקלה בהליך ההתאזרחות של בן הזוג הזר שואבת כוחה מתוקף הקשר הזוגי עם האזרח הישראלי. לזר לא עומדת כל זכות משל עצמו להקלה בקבלת מעמד בישראל מתוקף חוק האזרחות, מקום בו לא מתבקשת הענקת מעמד כאמור על ידי בן זוגו האזרח הישראלי. לפי מדיניות משרד הפנים, אשר הוכרה בפסיקה, על בן הזוג הזר לעבור הליך מדורג שנקבע על ידי שר הפנים (להלן - ההליך המדורג). במסגרת הליך זה, מוארך רישיון הישיבה של האזרח הזר מדי שנה, במשך מספר שנים, וזאת, בין היתר, כדי לעמוד על המשך קיומו של קשר הנישואין עליו מבוססת בקשת ההתאזרחות. מקום בו פקע קשר הנישואין בין בני הזוג, והתא המשפחתי פורק, חדל להתקיים הרציונאל העומד בבסיס ההקלה שקובע סעיף 7 לחוק האזרחות, קרי - הגנה על שלמות התא המשפחתי ומניעת הדילמה בין הקמתו לבין המשך מגורים בישראל - וממילא אף אין יסוד לקבלת אזרחות ישראלית מכח אזרחותו של בן הזוג הישראלי, וההליך המדורג מופסק לאלתר. לאור האמור, מדיניות משרד הפנים קובעת כי במקרים בהם פקע קשר הנישואין במהלך תקופת המבחן המדורג, ובעת שלאזרח הזר היה מעמד זמני בלבד בישראל, אין עוד מקום להמשך המבחן המדורג ולמעבר לשלב הבא בו - והמעמד הזמני פוקע. 6. לאור האמור, טוענים המשיבים, כי ההחלטה על ביטול רישיון הישיבה של העותר החל ממועד גרושיו מאשתו הראשונה, נתקבלה כדין וממועד זה ואילך שוהה העותר בישראל באופן בלתי חוקי. בקשתה של העותרת 2 לאיחוד משפחות, שהוגשה ביום 24.03.10, הינה בקשה חדשה אשר סורבה מכח חוק הוראת השעה שנכנס לתוקף עובר לגרושיו של העותר מאשתו הראשונה. לעותר אין כל זכות קנויה לקבלת מעמד בישראל, ומעמדו הוקנה לו אך מכח נישואיו לאשתו הראשונה. משקשר הנישואין עימה פקע והוגשה בקשה חדשה, אין לראות בפרק הזמן ששהה העותר בארץ בתקופת נישואיו הראשונים, כזמן העובר איתו עם נישואיו בשנית. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. 7. המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקרה על השאלה איזהו הדין שיש להחיל על המקרה דידן. סעיף 1 לחוק האזרחות קובע לאמור : "אזרחות ישראלית נקנית - מכוח שבות לפי סעיף 2, מכוח ישיבה בישראל לפי סעיף 3, מכוח לידה לפי סעיף 4, מכוח לידה וישיבה בישראל לפי סעיף 4א, מכוח אימוץ לפי סעיף 4ב, מכוח התאזרחות לפי הסעיפים 5 עד 8, או מכוח הענקה לפי סעיף 9. לא תהיה אזרחות ישראלית אלא לפי חוק זה." סעיף 7 לאותו חוק, שעניינו התאזרחות של בעל ואישה, קובע כי: "בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א)". 8. ביום 6.08.03 נכנס לתוקפו חוק הוראת השעה, אשר עיגן הסדר חדש בנוגע לבקשות לאיחוד משפחות של בני זוג ישראלים עם בני זוגם תושבי האזור. חוק הוראת השעה, שתוקפו הוארך מעת לעת, נחקק בהתאם להחלטת הממשלה מספר 1813 מיום 12.05.02, וזאת לאור המציאות הבטחונית בארץ מאז פרוץ אירועי האינתיפאדה השניה. בהצעת חוק זו נאמר, כי באירועים אלה התגלתה מעורבות גוברת והולכת של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, ואשר ניצלו את מעמדם בישראל לשם מעורבות בפעילות טרור ובכלל זה סיוע לביצוע פיגועי התאבדות (ראו: הצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, ה"ח 31; וראו גם עע"ם 5569/05 משרד הפנים נ' עויסאת, ניתן ביום 10.08.08). 9. חוק הוראת השעה, בסעיף 2, מחיל עצמו אף על חוק האזרחות, ואינו מותיר שיקול דעת לשר הפנים בהידרשו לבקשות למתן מעמד בישראל לתושבי האיזור. הסעיף קובע כי: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור ... ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל...". למעשה, עם כניסתו של חוק זה לתוקף, התהפכה מדיניות איחוד המשפחות שנהגה בישראל עד אותה עת. אם בעבר יכול היה אזרח ישראלי להתאחד עם בן זוגו מהאזור, אלא אם נתקיימה עילה השוללת זאת, בין פלילית ובין ביטחונית (להלן - המדיניות הישנה), הרי שעם עיגון המדיניות החדשה בחוק, בקשות לאיחוד משפחות נדחות, אף בהיעדר מניעה ביטחונית או פלילית, בכפוף לחריגים המנויים בחוק עצמו. 10. בשנת 2005, בעקבות הערות בית המשפט העליון אגב דיון בעתירות שהוגשו בעניין חוק הוראת השעה (ראו בג"ץ 7052/03 עדאללה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' שר הפנים ואח' פ"ד סא(2) 202, בג"צ 7102/03 ח"כ זהבה גלאון נ' שר הפנים, , בג"צ 8099/03 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים) , ובד בבד עם הארכת תוקפו של החוק, הורחבו החריגים לתחולת ההגבלות הקבועות בו. הרחבת החריגים נעשתה ביחס לאוכלוסיות אשר על פי הערכות גורמי הביטחון הן בעלות פוטנציאל לסיכון בטחוני מופחת, והוא על מנת להשיג את מטרתה של הוראת השעה, מזה, ולהבטיח כי מטרה זו תושג באופן מידתי יותר, מזה. יוצא אפוא כי ככלל, וכל עוד מוארך תוקפו של חוק הוראת השעה, לא יוענקו רישיונות ישיבה בישראל ולא תוענק אזרחות, אלא בכפוף לחריגים המנויים בסעיפים 3-3ג לחוק זה, כאשר כל החריגים הללו כפופים לאמור בסעיף 3ד, לפיו התקיימות החריג מותנית בהיעדרה של מניעה ביטחונית בעניינו של בן הזוג תושב האזור. עד כאן עיקרי המסגרת הנורמטיבית באשר למתן רישיון ישיבה לתושב האזור, אשר נישא לאזרח או תושב ישראלי, ואשר אינו מחזיק בהיתר שהייה בתוקף. 11. בענייננו, אין טענה לקיומה של מניעה ביטחונית ליתן לעותר מעמד בישראל. השיקול הביטחוני לא היווה טעם לדחיית הבקשה. זו נדחתה, כזכור, בנימוק שגילו של העותר הינו מתחת ל- 35 שנים, ולפיכך לא חל לגביו החריג שנקבע בסעיף 3 (1) המורה כי: "על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים לפי שיקול דעתו לאשרבקשת תושב האזור למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור - (1) לגבי תושב אזור שגילו מעל 35 שנים - לשם מניעת הפרדתו מבת זוגו השוהה כדין בישראל;". באשר לחריגים הקבועים בסעיפים 3-3ג, אף העותר לא טען לתחולתם בעניינו. 12. חריג נוסף המעניק שיקול דעת לשר הפנים, הוא זה שנקבע בהוראת המעבר שבסעיף 4 לחוק הוראת השעה. חריג זה עניינו בהארכת תוקפו של רישיון ישיבה בישראל, להבדיל ממתן היתר חדש, מקום בו החזיק האזרח הזר ברישיון ישיבה בתוקף, ערב תחילת החוק, אף אם אינו עומד באחד החריגים המנויים בחוק הוראת השעה. וכך קובע הסעיף : " על אף הוראות חוק זה -(1) רשאי שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, להאריך את תוקפו של רישיון לישיבה בישראל או של היתר לשהייה בישראל, שהיו בידי תושב אזור ערב תחילתו של חוק זה, בהתחשב, בין השאר, בקיומה של מניעה ביטחונית כאמור בסעיף 3ד;". הסעיף מורה אפוא כי ביחס למי שהחזיק ברשיון לישיבה בישראל שהיה בתוקף עובר לחקיקת הוראת השעה, תמשיך לחול המדיניות הישנה לעניין איחוד משפחות, קרי - הארכת הרישיון על פי שיקול דעת שר הפנים, אלא אם נתקיימה מניעה בטחונית, וזאת מבלי שיהא עליו לעמוד בתנאי החריגים הקבועים בחוק. 13. בענייננו, חלוקים ביניהם הצדדים בשאלה, האם יש להחיל על בקשת האחמ"ש, שהגישה אשתו השניה של העותר, את הוראת סעיף 3(1), שעניינו מתן רשיון חדש, או שמא לאור השנים הארוכות בהן שהה העותר בישראל מכח רשיון ישיבה ובהיעדר מניעה בטחונית, יש להחיל את הוראת סעיף 4, הדן בהארכת תוקפו של רשיון ישיבה קיים. דומני, שעל מנת להכריע בשאלה זו בנסיבות המקרה דידן, יש לבחון תחילה את תכליתן של הוראות החוק העומדות במוקד הדיון. 14. התכלית הסובייקטיבית, שעניינה במטרות, בערכים ובמדיניות שהמחוקק ביקש להגשים באמצעות החוק, נלמדת, בין היתר, מלשון החוק ומההסטוריה החקיקתית שלו (אהרון ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה, נבו הוצאה לאור 1993, בעמ' 211). תכליתו הסובייקטיבית של חוק הוראת השעה וההסטוריה החקיקתית שלו נדונו בהרחבה בבג"ץ 7052/03 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202 (להלן - פרשת עדאלה). נקבע בו כי תכליתו הכללית של חוק זה היא בטחונית (שם, פיסקה 24 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא מ' חשין). לשון החריגים המנויים בחוק, המאפשרים בנסיבות מסויימות מתן רישיון ישיבה בישראל, מלמדת כי מטרתם היתה למנוע פגיעה בתא המשפחתי. באופן רחב יותר, ועל רקע מכלול הוראותיו של חוק הוראת השעה והמטרות המונחות בבסיסו, ניתן לומר, כי תכליתם של חריגים אלה הינה שמירה על התכלית הבטחונית אותה נועד לקדם חוק הוראת השעה, באופן מידתי ותוך צמצום הפגיעה בזכויות אדם ככל הניתן. באופן דומה, אף החריג הקבוע בסעיף 4, נועד להביא לפגיעה פחותה ככל הניתן בתא המשפחתי ובזכויות יסוד של בן הזוג הישראלי, מקום בו נסיבות העניין מצביעות על סיכון פחות. 15. באשר לתכלית האובייקטיבית, שעניינה ערכי היסוד של השיטה המשפטית בחברה דמוקרטית (ראו ברק לעיל בעמ' 201-204), זו נבחנת, בין היתר, על רקע מהות דבר החקיקה, מערך החקיקה הכולל ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית (שם, בעמ' 249-251). ערכי היסוד של השיטה המשפטית הנוהגת בישראל כוללים הגנה על זכויות האדם, וכללי הפרשנות הנהוגים בה מחייבים כי תינתן לחוק פרשנות המתיישבת עם ההגנה על זכויות אלה, תוך צמצום הפגיעה בהן ככל שהדבר ניתן (ראו: פרשת עדאלה, פסקאות 30-38 לפסק דינו של כב' הנשיא ברק, ופסקאות 1 ו - 6 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). כאמור, סעיף 3(1) מעיד על עצמו כי הוא נועד למנוע פגיעה בתא המשפחתי. אחת התכליות האובייקטיביות של הסדר זה הינה אפוא הגנה (כפוף לסייגים שנקבעו) על הזכות החוקתית לחיי משפחה, ובאופן פרטני יותר, על זכות בן זוג תושב ישראל, לנהל חיי משפחה עם בן זוגו תושב האזור. תכלית אובייקטיבית נוספת המונחת בבסיס הסעיפים 3(1) ו - 4, היא הגשמת תכליתו הבטחונית הכללית של חוק הוראת השעה, המחייבת הטלת הגבלות מסויימות על זכויות אדם לשם שמירה על בטחון אזרחי המדינה. כאמור לעיל, קביעת רף גיל שמעליו רשאי יהיה שר הפנים לשקול האם להעניק לבן הזוג הזר רישיון ישיבה בישראל, ומתחת לו, לא יהיה הדבר נתון לשיקול דעת שר הפנים, מבוססת על טעמים בטחוניים אלו. אף מתן שיקול מתן שיקול דעת לשר הפנים בהארכת תוקף של רישיון ישיבה, מקום בו התושב הזר אינו עומד בתנאי החריגים המאפשרים מתן רישיון חדש, אולם הוא מחזיק ברישיון בר תוקף שניתן לו עובר לחקיקת החוק, ולא קיימת מניעה בטחונית בעניינו, מגשימה את התכלית הבטחונית של החוק. 16. ניתן אפוא לסכם ולומר, כי חוק הוראת השעה קובע מדיניות חדשה לפי ככלל, וכל עוד החוק עומד בתוקפו, לא יינתנו רישיונות ישיבה או היתרי שהייה חדשים. עם זאת, מתווה החוק שני מסלולים לקבלת רישיון ישיבה. האחד, עניינו קבלת רישיון חדש במקרים חריגים המנויים בחוק (סעיפים 3-3ג), בהם רשאי שר הפנים, לפי שיקול דעתו ליתן רישיון ישיבה בישראל, ובכך למזער את הפגיעה בזכויות מוגנות מבלי לפגוע בתכלית הבטחונית העומדת בבסיסו. ואזכיר, כי התקיימות חריגים אלה, כפופה אף היא להיעדר מניעה בטחונית (סעיף 3ד לחוק). המסלול השני, נקבע כהוראת מעבר בסעיף 4, ועניינו הארכת רישיונות ישיבה קיימים. במקרים אלה, תמשיך המדיניות הישנה לעמוד בתוקפה, והאישורים יוארכו בכפוף להיעדר מניעה בטחונית. ברם, מדובר למעשה בתנאי כפול - בידי בן הזוג הזר היה רישיון ישיבה בתוקף ערב כניסת החוק, ותוקף הרישיון לא פג עובר לבקשת ההארכה. 17. הן החריגים המנויים בסעיפים 3-3ג, והן הוראת המעבר שבסעיף 4, מגשימים את מימוש הזכות החוקתית למשפחה, וראוי על כן כי יתפרשו ויוחלו בהרחבה. אלא, בעוד שתכליתה של הוראת המעבר הינה לקיים את הזכות למשפחה של בן הזוג הישראלי בנסיבות עובדתיות המקימות אינטרס הסתמכות וציפייה לגיטימיים, תוך א יזון בינה לבין שיקולי ביטחון, הרי שביחס לבקשות חדשות נקט המחוקק מדיניות איסור גורפת על יסוד שיקולי ביטחון אלה. יפים לעניין זה דברי כב' הנשיאה ביניש בבג"ץ 7444/03 בלאל מסעוד דקה נ' שר הפנים, (ניתן ביום 22.2.10): "הוראות המעבר הן חלק מהחריגים שהחוק אימץ, המאפשרים, בתנאים מסוימים, מתן היתר ישיבה או שהייה לבן זוג מהאזור לצורך איחוד משפחות לאחר המועד הקובע. מאחר שהחריגים, והוראות המעבר בכללם, מקדמים ומשתלבים במימוש הזכות החוקתית למשפחה, ראוי להם כי יתפרשו ויוחלו בהרחבה, במסגרת חקיקה הפוגעת בזכות יסוד של אדם למשפחה. תכליתן של הוראות המעבר הינה לקיים את הזכות למשפחה של בן הזוג הישראלי בנסיבות עובדתיות המקימות אינטרס הסתמכות וציפייה לגיטימיים לכך. אלא שבעוד שביחס לבקשות חדשות לאיחוד משפחות נקט המחוקק מדיניות איסור גורפת על יסוד שיקולי ביטחון, משמרות הוראות המעבר זיקה מסוימת בין הזכות למשפחה לבין שיקולי ביטחון על בסיס אינדיבידואלי" (שם, בפיסקה 23; ההדגשה שלי - ד' ח'). 18. ומן הכלל אל הפרט - כאמור, ביום 16.06.99 הגישה אשתו הראשונה של העותר בקשת אחמ"ש למתן היתר שהייה בישראל עבור העותר. לאחר שהבקשה נבחנה בהתאם למדיניות הנהוגה באותה עת, ובהיעדר מניעה בטחונית או פלילית בעניינו, קיבל העותר רישיון ישיבה בישראל והחל בהליך המדורג. רישיון הישיבה של העותר חודש מדי שנה, וזאת עד שנת 2009. משמע, כי במשך כשש שנים לאחר כניסת חוק הוראת השעה לתוקף, חודש רישיון הישיבה של העותר, מכח האמור בסעיף 4 (קרי - הארכת רישיון ישיבה בתוקף על אף אי עמידתו של העותר בחריגים האחרים המנויים בחוק הוראת השעה). עם גירושיו של העותר מאישתו הראשונה, ובהינתן כי בקשת האחמ"ש מוגשת על ידי בן הזוג הישראלי (המזמין), כאשר תנאי לאישורה הוא קשר נישואין בין בן הזוג הישאלי ובן זוגו תושב האיזור, בוטל רישיון הישיבה של העותר באופן אוטומטי עם הגירושין ביום 6.08.09. ממועד זה, לא היה רשאי עוד העותר לשהות בישראל על פי רישיון הישיבה שניתן לו מכח נישואיו לאשתו הראשונה. בסמוך לאחר נישואיו לאשתו השניה, הגישה האחרונה, ביום 24.03.10, בקשת אחמ"ש למתן היתר שהייה עבורו, מכח נישואיהם הם. לאור האמור, צודק המשיב בטענתו כי משפג רישיון הישיבה של העותר עם גירושיו, אין תחולה עוד לסעיף 4 לחוק הוראת השעה, שכן במועד הגשת הבקשה, לא החזיק העותר ברישיון ישיבה בתוקף. 19. משקבעתי כי בנסיבות המקרה דידן, לא ניתן היה לילך במסלול אותו מתווה סעיף 4 לחוק הוראת השעה, ברי כי משלא עומד העותר בתנאי החריג הקבוע בסעיף 3(1) לחוק, בשל היותו מתחת לגיל 35 שנים, אין בסמכות שר הפנים להיעתר לבקשה. משכך, לא ניתן לטעון כי החלטת המשיב הינה בלתי סבירה ומצדיקה התערבות בית המשפט. מאותו טעם, גם אין לקבוע כי החלטת השר פגומה מפאת אי קיום שימוע לעותרים עובר לקבלתה. קיומו של שימוע לא היה בו כדי להקנות לשר הפנים סמכות שהמחוקק לא העניק לו, וממילא לא היה בשימוע - לו נערך בנסיבות אלו - כדי לשנות את התוצאה. 20. באשר לטענת העותרים כי החלטת המשיב נגועה בהפליה, וגורמת לפגיעה קשה בזכותם לחיי משפחה ולשוויון, ומטעם זה יש לקבל את העתירה, חוששני כי אף דין טענה זו להידחות. בפרשת עדאללה דן בית המשפט העליון בהרכב מורחב של 11 שופטים בשורה של עתירות שהוגשו נגד חוקתיותו של חוק הוראת השעה וקבע, בדעת רוב, כי דין העתירות להידחות. בפסק דינו דן המשנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין בהרחבה בשאלת מידת הפגיעה שפוגע חוק הוראת השעה בזכויות חוקתיות של אזרחי מדינת ישראל, וקבע שעל אף הפגיעה, לא קמה עילה חוקתית לביטול החוק. זאת בין בשל העובדה כי הזכות ל"כבוד האדם" אינה גוזרת מתוכה חובה חוקתית המוטלת על המדינה להתיר כניסה לישראל לאזרחים זרים שנישאו לאזרחי המדינה; בין בשל העובדה כי לעת מלחמה רשאית מדינה למנוע כניסתם של נתיני אוייב לשיטחה, גם אם נישאו לאזרחי המדינה; ובין בשל כך כי בענייננו מתקיימים מבחני פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הדברים שנאמרו שם חלים גם על ענייננו ואיני רואה לחזור עליהם. סוף דבר 21. תוצאת פסק דין זה בנסיבותיו האישיות של העותר שלפניי אינה פשוטה, שכן העותר מתגורר בישראל מזה שנים רבות ובשום שלב לא נטען לגביו כי קיימת בעניינו מניעות ביטחונית. עם זאת, ולאור השינוי החקיקתי אשר מצמצם את שיקול דעת שר הפנים בבקשות לאיחוד משפחות, לא מצאתי כי נפל פגם המצדיק התערבות בית המשפט בהחלטה נשוא עתירה זו. משכך, העתירה נדחית. עם זאת, הצו הארעי האוסר על הרחקתו של העותר מן הארץ, ימשיך לעמוד בתוקפו למשך 60 ימים נוספים מהיום. בנסיבות הכוללות של העניין, אין צו להוצאות. אשרה (ויזה)משרד הפניםרשיון ישיבת קבע