קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היתר לפתיחת עסק בשבת: 1. עתירה להורות למשיבה ליתן לעותרים היתר לפתיחה בשבת של עסק של חנות לממכר דגים, שהם מנהלים ברחוב נווה שאנן 34 בתל-אביב (להלן: החנות), ולקבוע כי היה על המשיבה לקבל את הבקשות שהגישו בעבר למתן היתר לפתיחת החנות בשבת, וכן להורות למשיבה לחדול לצמיתות מנקיטת כל הליך משפטי ו/או מבצעי, בגין קנסות שהוטלו על העותרים ואשר יוטלו עליהם בעתיד בגין פתיחת החנות בשבת, ולהשיב לעותרים את הסכומים שנגבו מהם עד היום. כמו כן מבקשים העותרים מבית-המשפט לקבוע כי מנהל מחלקת רישוי עסקים במשיבה אינו מוסמך לדון בבקשת העותרים למתן היתר, וכי החלטת מועצת העיר של המשיבה בנוגע למדיניות מתן ההיתרים הינה ארכאית, מנותקת מן המציאות ולוקה בחוסר סבירות קיצוני. רקע עובדתי בקליפת האגוז 2. העותר - יהודי, והעותרת - שאינה יהודיה, עובדת זרה, הינם שותפים בבעלות ובהפעלת החנות לממכר דגים, ברחוב נווה שאנן 34 בתל-אביב שבאזור התחנה המרכזית הישנה. תחילה, היה העותר הבעלים היחידי של החנות, אולם בשלב מאוחר כלשהו, הוכנסה העותרת כשותפה לעסקו, וזאת על-מנת לאפשר את פתיחתה והפעלתה של החנות בשבת. העותר מפעיל את החנות בימי השבוע ואילו העותרת מפעילה את החנות בסופי השבוע. 3. העותרים הפעילו את החנות בשבתות ללא היתר כדין, ולכן הוטלו על העותרים עשרות קנסות והוגשו נגדם כתבי אישום (הודעות קנס), בהליך ב- 3449/06 בבית-המשפט לעניינים מקומיים (להלן: ההליך הפלילי), המייחסים להם עבירות של פתיחת עסק בימי שבת, לפי סעיף 2(א) לחוק עזר לתל-אביב - יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות, התש"ם-1980) (להלן: חוק העזר). בהכרעת-הדין בהליך הפלילי, דן בית-המשפט לעניינים מקומיים בטענת העותרים בדבר קיומה של "אכיפה בררנית" ודחה אותה לגופה. בגין הרשעתם בדין בהליך הפלילי, נגזרו על העותרים קנסות בשיעורים שונים. בנוסף על-כך הטילה המשיבה על העותרים קנסות נוספים. העתירה 4. ב"כ העותרים העלה שלל טענות ונימוקים בעתירה; אולם, אין מקום לפרט ולמנות את כל הנימוקים והטענות שהעלה ב"כ העותרים. אתייחס אליהן לגופן, מקום שנכון יהיה לדון בהם. יחד-עם-זאת, אציין בקליפת האגוז כי בעתירה, שבים העותרים וחוזרים על טענתם העיקרית שהעלו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, והיא, קיומה של אכיפה בררנית. העותרים מסתמכים על פסק הדין שניתן בעת"מ 2111/08 סיימון דוקה נ' עיריית תל-אביב - יפו ואח' (לא פורסם, , 16/3/2009) (להלן: "עניין דוקה"). עליו הסתמכו העותרים גם בדיון בהליך הפלילי. העותרים מפנים בעתירה לצילומים ודו"חות מידע המוכיחים, לטענתם, את האפלייה. כמו כן טוענים העותרים, כי המשיבה מתעמרת בהן, דבר המתבטא בהתעלמות ארוכה מבקשותיהם לקבלת היתר לפתיחת העסק בשבת ובמתן תשובה שלילית לבקשותיהם שניתנו באיחור רב, כאגב אורחא שלא על-ידי הפורום המוסמך, ללא מתן זכות טיעון ובחוסר סבירות קיצונית. 5. המשיבה טוענת, כי עתירתם של העותרים היא למעשה לצוות עליה להימנע מביצוע פסק-הדין שהוטל על העותרים בהליך הפלילי ומנקיטת הליכים משפטיים בגין עבירות שהעותרים מתעתדים לבצע. המשיבה שבה ומדגישה, כי אין לה כל סיבות לרדיפה אישית נגד העותרים או טעמים לא ענייניים אחרים לאכיפה, ואין בראיות אותן צירפו העותרים לעתירה כדי לבסס את האפליה הנטענת. הוא הדין בראיות משנת 2007 שהוגשו בשעתו בעניין דוקה, ואשר בהליך הפלילי נקבע במפורש לגביהן שהן רלוונטיות לעניין דוקה, ההליך שבמסגרתו הוגשו. 6. באשר לבקשת העותרים למתן היתר, אשר הוגשה לטענתם, ביום 4/6/2009, כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בהליך הפלילי, טוענת המשיבה, כי ב"כ העותרים, אכן פנה במכתב אל מחלקת רישוי העסקים אצל המשיבה בבקשה לקבלת היתר לפתיחת החנות בשבת, דא עקא, שבבקשה נפלו שגיאות בשמה של העותרת שנכתב כ"אולגה אולסן" וכן בכתובת החנות. זאת ועוד, המועד הנקוב בראש המכתב תמוה, מאחר שהמכתב התקבל באגף הרישוי רק בחודש ינואר 2010. בכל אופן, הבקשה נדחתה על יסוד החלטות מועצת המשיבה מיום 1/12/1996 ומיום 21/12/2009, לפיהן היתרי עבודה בשבת יינתנו לבעלים של עסק שאינו יהודי רק באזורים מסויימים ביפו ולא בשאר אזורי העיר, ואין במספרם הרב של דיירי הרחוב שאינם יהודיים הנזקקים לדגים דווקא בשבת, כדי להצדיק את פתיחת החנות בשבת, שכן לרשותם של הצרכנים הפוטנציאליים, עומדות חלופות מעשיות קרובות ונגישות ביפו הסמוכה. החלטת המשיבה ניתנה בסמכות על-ידי מנהל אגף רישוי עסקים, וטענת העותרים בדבר היעדר זכות הטיעון הינה עלומה ולא מפורשת. דיון אכיפה בררנית 7. טענתם העיקרית של העותרים הינה כאמור "אכיפה סלקטיבית" - טענה שנידונה ונדחתה על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בהליך הפלילי. העותרים הגישו ערעור על פסק-הדין בהליך הפלילי לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (עפ"א 8094/09), , אולם משכו ערעורם. עתירה זו, ככל שהיא מתייחסת לביטול הקנסות וההליכים הפליליים, אינה אלא ניסיון לערער בשנית על פסק-דינו החלוט של בית המשפט לעניינים מקומיים ובכך "לעקוף" בדרך של עתירה מינהלית את קביעתו בשאלת האכיפה הבררנית (ראה בעניין את דבריו של כב' השופט עוזי פוגלמן בבש"א 32328/09 בתיק זה, ובבר"ם 6085/03 יעקב אביוב נ' ועדת הערר המחוזית (לא פורסם, , 24/9/03)). דרך זו לא תצלח. ראה גם דברי כב' השופט אליקים רובינשטיין, בבג"צ 6794/06 אביגדור נמני נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם, , 31.8.06): "ביום 22.8.06 הוגשה העתירה שלפנינו, בה התבקש, בטיעונים ארוכים ומפורטים, ביטולו של פסק-דינו של בית-משפט השלום, ולחלופין, הפחתת העונש. כן התבקש צו ביניים, המורה על עיכוב ביצועו של גזר הדין, ובפרט גביית התשלומים. דין העתירה להידחות על הסף: "כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו ערכאת ערעור על החלטות ופסקי-דין שניתנו בבית המשפט העליון ובערכאות שיפוטיות אחרות" (בג"צ 5849/04 דידי סיבוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט, כתוארו אז, חשין; בג"ץ 2398/02 רפי רביד נ' בית המשפט העליון בירושלים (לא פורסם) ). לאחר העיון בטענות העותר לגופן, אין כל ספק שמטרת העותר היא לברר את עניינו בתיק הפלילי שוב בפני ערכאה שיפוטית, ולא לכך נועדו ההליכים בבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 3481/02 אהוד קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 869). לעותר היתה ההזדמנות להעלות את טענותיו בערכאות שדנו בתיק לגופו "אם החמיץ הזדמנות זו, אין לו אלא להלין על עצמו, ואם עשה זאת וטענותיו נדחו, אזי משמעות עתירתו הנוכחית אינה אלא ניסיון להביא את הרשעתו החלוטה לדיון בפני ערכאה נוספת. דרך זו אינה פתוחה בפני העורר, הואיל ובית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות הדיוניות, ובוודאי שלא על החלטותיו - שלו" (בג"ץ 5291/04 ופיק ענבוסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט לוי)". 8. גם אילו היה בידי העותרים להביא מחדש עניינם בפני בית המשפט המינהלי, לא היה בכך כדי להואיל. קביעת בית המשפט המקומי מקימה השתק פלוגתא בכל הנוגע לטענות האפלייה. יפים לענין זה הדברים שאמר כב' השופט זוסמן בע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ''ד כט(1) 372: "מקום שראובן ושמעון התדיינו ולצורך ההכרעה בסכסוך שביניהם נדרש בית- המשפט לקבוע עובדה פלונית, הכלל הוא שקביעתו לעולם עומדת, ואין מרשים לבעל-דין לסתור אותה, כאשר אותה שאלה צפה ועולה מחדש ביניהם במשפט אחר. זהו השתק הפלוגתה, הבא מפני תיקונו של עולם, כדי לשים קץ לדיוני משפט. בכגון דא המטרה היא, כמו שאמר הנשיא (אגרנט) ב-ע"א 246/66, 247/66, [3] (בע' 587, שם]: "למנוע, על-ידי הפחתת האפשרויות של פסקי-דין סותרים, את החלשת מעמדו של בית-המשפט בעיני הבריות וכדי להבטיח פעולה תקינה וחסכונית של בתי-המשפט." טול תביעת סכום כסף שנתבע בתור ריבית על הלוואה שהלווה התובע לנתבע, והנתבע כופר בכך שלווה את הכסף, ולכן אין הוא חייב בתשלום ריבית. לצורך ההכרעה בתביעת הריבית, על השופט לפסוק אם ניתנה הלוואה אם לאו, והואיל ובעלי- הדין יודעים שגורלה של התביעה ייחרץ על-פי ממצאו של בית-המשפט לענין מתן ההלוואה, מחובתם, במשפט הריבית, להביא בפני השופט את כל הראיות ולהשמיע את כל הטענות, זה כדי להוכיח מתן ההלוואה וזה כדי לסתור. ואם נקבע בפסק-הדין שהנתבע לא קיבל את ההלוואה, ותביעת הריבית נדחית בעטיה של קביעה זו, מושתק התובע במשפט שני מלתבוע שיעור אחר של הריבית או אפילו את הקרן גופה. העילות אינן זהות, ולכן לא חל השתק העילה, אבל במשפט השני, בשל עילה אחרת, אין מרשים לתובע להעמיד מחדש לדיון את הפלוגתה שהוכרעה במשפט הראשון". הסירוב למתן היתר 9. סעיפים 249(20) ו-249(21) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) קובעים כי סמכויותיה של עירייה, בין היתר, הן: "(20) להסדיר פתיחתם וסגירתם של חנויות ובתי מלאכה, מסעדות, בתי קפה, בתי תה, בתי משקה, מזנונים, קנטינות ומוסדים אחרים כיוצא באלה... ולפקח על פתיחתם וסגירתם. (21) עירייה רשאית להפעיל את סמכותה על פי פסקה (20) בתחום שיפוטה או בחלק ממנו לגבי ימי המנוחה, בהתחשב בטעמים שבמסורת דתית ולגבי יום תשעה באב; "ימי המנוחה" - כמפורט בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, לעניין זה, שבת ומועדי ישראל - מכניסת השבת או המועד ועד צאתם; "יום תשעה באב" - כמשמעותו בחוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח-1997;" 10. מטרת החוק היתה להסמיך את העיריות כגוף מקומי המכיר את צרכי התושבים לאזן בין האינטרסים המנוגדים הקשורים בשעות וימי הפעילות של בתי עסק וחנויות ולקבוע הסדרים כלליים או משתנים בעניין. סמכותן של עיריות להסדיר פתיחתם וסגירתם של בתי עסק בתל-אביב, לרבות בימי מנוחה הוסדרה בחוק העזר. וזו לשון סעיף 2 לחוק: "(א) בכפוף לאמור בסעיפים קטנים (ג),(ד) ו-(ה) לא יפתח בעל חנות או בית קפה את עסקו, ולא יחזיקו פתוח בימי שבת ומועדי ישראל אלא בהיתר מיוחד של המועצה כאמור בסעיף קטן (ב). (ב) המועצה רשאית להעניק היתר מיוחד, אם הוכיח הבעל שאינו יהודי וכי הוא סוגר את עסקו בכל יום מנוחה שבועי של עדתו; היתר כאמור יכול להינתן בתנאים כפי שתמצא המועצה לנכון. (ג) (1) בעל בית קפה, פרט לבר ועסק לממכר גלידה, רשאי לפותחו בימי שבת ומועדי ישראל פרט ליום הכיפורים ולהגיש ארוחות ללקוחותיו, בתוך הבניין שבו מצוי העסק, בשעות כדלקמן: (א) בערבי ימי שבת ומועדי ישראל - עד השעה 10 בערב; (ב) בימי שבת ומועדי ישראל - בין השעה 10 בבוקר לבין שעה 3 אחר הצהריים, ומיום 1 באפריל ועד 31 באוקטובר גם משעה 6 בערב ועד לשקיעת החמה. (2) בית מרקחת יהיה פתוח למכירת תרופות בימי שבת ומועדי ישראל ורק לפי תורנות שתיקבע כדין. (ד) בימי שבת ומועדי ישראל, למעט יום הכיפורים, לא יפתח אדם ולא ירשה למי שפועל מטעמו, לפתוח עינוג ציבורי אלא לשם פעולות תרבות וחינוך. (ה) ביום הכיפורים לא יפתח אדם ולא ירשה למי שפועל מטעמו, לפתוח חנות או בית קפה." 11. בהחלטה מס' 534 מיום 1/12/1996, הסמיכה מועצת העירייה, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 2(ב) לחוק העזר, את רשות הרישוי, מנהל אגף רישוי עסקים, להוציא היתרים להפעלת עסקים בשבת בהתאם לקריטריונים מסויימים. החלטה זו התייחסה אך ורק ליפו, לפיכך, כל החלטה שנגעה למתחם אחר בעיר, נותרה בידי מועצת העיר, וזאת עד לתיקון ההחלטה ביום 21/12/2009, אז נקבע כי מנהל אגף רישוי עסקים יהיה מוסמך לטפל בכל בקשה שתוגש לקבלת היתר בעיר בהתאם למדיניות החלטה 534, בה נקבע כי היתרים לפתיחת חנויות בשבת ניתנים, כמדיניות, אך ורק באזורים מסויימים ביפו בהם יש רוב ערבי (ראה פרוטוקול הדיון מיום 12/2/2009, ופרוטוקול ישיבת מועצת המשיבה מתאריך 21/12/2009 בעמוד 124). מכאן, שהחלטת מנהל אגף רישוי עסקים הדוחה את בקשת העותרים שהיתה לקונית, ללא פירוט הנימוקים למתן ההיתר, למעט ציון העובדה כי העותרת אינה יהודייה, כאילו מדובר בבקשה טריוויאלית הנענית בחיוב פרוצדוראלי אוטומטי - ניתנה בסמכות. יש לדחות, איפוא, את טענות העותרים בכל הנוגע לחוסר סמכותו של מנהל מחלקת רישוי עסקים. 12. ככלל, ההבחנה בין עסקים שונים הממוקמים באזורים שונים בהן מתגוררות אוכלוסיות שונות, הינה לגיטימית: "במסגרת חוק העזר בעניין פתיחת עסקים בימי המנוחה רשאית עירייה להבחין בין עסקים שונים, בהתחשב בהרכב האוכלוסייה, ואף ראוי שתעשה זאת לצורך מזעור הפגיעה בזכותו של הפרט לצקת ליום המנוחה שלו תכנים על פי טעמו וצרכיו" (ראה: אורי גורן בתי משפט מינהליים 142 (התשס"ח-2008)). יחד עם זאת, יש להיזהר מפני מתכונת נוקשה מדי של הגנה על רגשותיהם של אנשים דתיים המשמשת מסווה להגנה על השיקול הדתי ככזה. אין לקבל את העמדה הגורסת שכל מידע ציבורי אודות הפרתן של מצוות יוביל לפגיעה ברגשות, שיש להביא בחשבון (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב' 650 (התש"ע-2010)). 13. על המשיבה מוטלת המשימה לאזן בין הפגיעה בציבור הדתי והאינטרס הסוציאלי לבין האינטרס הכלכלי של בעלי העסקים אשר ייפגעו מן ההחלטה לסגירת עסקם בימי המנוחה. 14. בעניננו, עסקינן בחנות הממוקמת ברחוב נווה שאנן 34 בתל-אביב שבאזור התחנה המרכזית הישנה (להלן: "האזור") מן הידוע הוא, שמדובר באזור אשר במרוצת השנים האחרונות הפכה לריכוז של מגורים של התושבים הזרים במרחב העירוני, והתגבשה בה קהילה גדולה של תושבים זרים בעלת מבנה קהילתי עצמאי. עסקים רבים בשכונה מכוונים את עסקיהם לקהל הזרים. בהתאם למגמה זו שינו עשרות עסקים באזור את זהותם מישראלית לזרה, כשם שעשה העותר, גם אם בצורה חלקית, בצרפו שותפה שאינה יהודייה לעסקו. 15. בישיבת מועצת המשיבה מיום 21.12.09 חזרה המועצה ואישרה את החלטתה משנת 1996. הדיון בנושא זה בישיבת מועצת המשיבה מיום 21/12/2009, היה סתמי, לא היה ענייני ולא היה ממצה. לא הוצגו בו עובדות ונתונים עדכניים מאז שנת 1996 (מועד החלטת 534) בנוגע לשינויים הדמוגרפיים שחלו באזורים שונים בעיר בכלל ובאזור בפרט. לא התקיים דיון ביחס לנתונים החדשים באזור, ולצרכי האוכלוסיות השונות אשר התמקמו שם, והערת ראש העירייה לפיה: "כרגע יש לאשרר את מה שממילא קיים ובית המשפט אמר שיש לאשרר אותו" אינה ברורה. במצב דברים זה, התנהלות המשיבה ביישום דווקני של מדיניותה לגבי האזור, אינה ראויה ואינה עומדת במבחן הסבירות. בקרב עמי אני יושבת, ולא אדע במה שונים אזורים מסויימים ביפו מהאזור בו מצוייה החנות של העותרים. לא היה ניתן ליישם על האזור החלטה שנתקבלה לפני למעלה מעשר שנים מבלי להתייחס כלל לשינויים שהזמן גרמם. בנסיבות אלה יש לקבוע, כי החלטת מועצת המשיבה מיום 21.12.09 הינה בלתי סבירה. מן הראוי, איפוא, כי המשיבה תיבחן מחדש האם יש מקום לאפשר לעסקים מסויימים באזור, הכלולים בסיווג "חנות", העונים לאמות המידה הנקובים בסעיף 2 לחוק העזר, לקבל היתר לפתיחתם בימי מנוחה ובהתאם לאמות מידה ברורות שתיקבענה (ראה גם דבריו של כב' השופט א' לוי בשולי פסק-דינו בת"פ (בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו) 89863/03 מדינת ישראל נ' הפיצוציה בע"מ (לא פורסם, , 21/11/04)). סוף דבר 16. אשר על כן, אני מורה למשיבה לקיים במועצה דיון מחודש וענייני במדיניות מתן ההיתרים בשבת באזור על בסיס חוות-דעת מקצועיות ביחס לשינויים הדמוגרפיים אשר חלו בעיר וביחס לצורכי התושבים באזור בו מצוייה החנות, וזאת תוך 90 יום. אני דוחה את העתירה לגבי יתר הסעדים להם עתרו העותרים. בנסיבות הענין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות. 5467831 פתיחת עסקפתיחת עסק בשבת