קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים: הקדמה ביום 1.8.2010 התקבלה החלטת ממשלה מס' 2183 שעניינה 'הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל' (להלן: "החלטת ממשלה 2183"). עיקרה של החלטת ממשלה 2183 הוא בקביעת תנאים מצטברים למתן רישיון קבע לילד השוהה בישראל שלא כחוק כמפורט להלן: "א. בשנת הלימודים התש"ע הילד למד במערכת החינוך הממלכתית בישראל, לרבות גן חובה הפועל על פי חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969. ב. לשנת הלימודים התשע"א הילד רשום ללימודים בכיתה א' או בכיתה גבוהה יותר במערכת החינוך הממלכתית בישראל... ג. במועד קבלת החלטה זו, הילד מתגורר בישראל ברצף תקופת בת 5 שנים, לכל הפחות, ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים. ד. הילד דובר את השפה העברית. ה. הוריו של הילד נכנסו לישראל באשרה ורישיון מסוג ב/1 (עובד זר), ב/2 (תייר), ב/4 (מתנדב) לפי חוק הכניסה לישראל, שהוטבעו בדרכון חוץ של מדינה שמדינת ישראל מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים, טרם מועד לידתו של הילד בישראל או כניסתו של הילד בישראל...". עוד צוין בהחלטת ממשלה 2183 כי "מבקשים אשר על פני הדברים, אינם עומדים בתנאי החלטת הממשלה ובקשות אשר לא צורפו אליהן המסמכים האמורים לעיל, לא ידונו לגופן. למבקשים תימסר במסירה אישית, החלטה בדבר דחיית הבקשה והחלטה זו תהא סופית.....על אף האמור לעיל, במקרים גבוליים תידון הבקשה לגופה באופן פרטני, והחלטה סופית תימסר למבקשים לאחר היוועצות בחברי הוועדה המקצועית הבין-משרדית לעניין מעמד ילדי השוהים שלא כחוק ובני משפחותיהם בישראל...". בעתירה המנהלית שלפניי מבקשים העותרים להורות על ביטול החלטת המשיב לדחות את בקשתם לקבלת מעמד מכוח החלטת ממשלה 2183 (להלן: "הבקשה לקבלת מעמד"), ולהורות על העברת בקשתם לבחינתה של הוועדה המקצועית הבין משרדית כ'מקרה גבול' בהתאם לסעיף 13.ו להחלטת הממשלה (להלן: "הוועדה המקצועית). העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן : העותרים כולם ילידי תורכיה, בני משפחה אחת. העותר 1 והעותרת 2 הינם הוריהם של העותרות מס' 3 - 5 (להלן בהתאמה: "האב", "האם" וביחד: "ההורים", וכן "הבנות"). בשנת 1997 הגיע האב לישראל, מספר חודשים לאחר מכן הצטרפה אליו האם, ובשנת 2000 הצטרפו להוריהם העותרות 3 - 5. במועד הגעתן לישראל היו העותרות 3 - 5 בנות 8, 7 ו-6 בהתאמה. הבנות חיו בישראל עם הוריהן במשך כ-4 שנים, ובשנת 2004 נאלצו, לטענתן, לעזוב את ישראל ולשוב לתורכיה בשל מחלת סבם. לטענת העותרים כוונת האם והבנות הייתה לעזוב את ישראל לזמן קצר ולכן נשאר האב בישראל. אולם, בשנת 2005 נעצר האב בגין שהייה שלא כדין, נאלץ לצאת מישראל ולהצטרף לבני המשפחה האחרים בתורכיה. לטענת העותרים במשך כל התקופה בה שהו בתורכיה ביקשו לחזור לישראל אולם בקשתם נתקלה בסירוב. לבסוף, ב-14.6.2007 נכנסו הבנות ואמן לישראל באמצעות אשרה ורישיון כניסה מסוג ב/2. עם כניסתן השנייה לישראל נרשמו הבנות לבית ספר תיכון בבני ברק שם הן לומדות עד היום. גם האב שב לישראל אולם עשה זאת דרך גבול מצרים, ללא היתר. ביום 26.7.2007, כחודש בלבד לאחר כניסתם בשנית לישראל, פנו העותרות 2 - 5 למשרד הפנים בבקשה להאריך את המועד להגשת בקשה ליתן לבנות מעמד של קבע. במכתב צוין כי העותרים "הגיעו לארץ במטרה לעבוד בארץ, אולם כיום לאחר ששהו בארץ זמן כה רב (למעלה 10 שנים מתוכם 4.5 שנים ברצף) כל ילדיהם התחנכו ולמדו פה, ולמעשה כל אורח חייהם התנהל פה, בכוונתם להישאר בארץ ולהשתקע בה" (נספח ד1 לתגובת המשיב). כמו כן במסגרת המכתב צוין כי האב שוהה בטורקיה ואשרתו המחודשת מתעכבת. במכתבו עתר ב"כ המשפחה להאריך את אשרת השהייה של המשפחה עד לסיום הטיפול בבקשת הבנות למתן מעמד קבע. כן התבקש משרד הפנים לראות במכתב בקשה להאריך את המועד להגשת בקשה למתן מעמד קבע לבנות. ביום 22.8.2007 הודיע משרד הפנים לב"כ המשפחה כי על פי "תיקון להחלטת ממשלה מס' 156 מיום 18.6.06 למתן מעמד לילדי זרים, ניתן היה להגיש בקשות עד ליום 31.8.06", וכי "לא ניתן להגיש בקשה שנה לאחר המועד" (ההדגשה במקור- י.ש.) (נספח ד2 לתגובת המשיב). בינתיים ביום 5.3.2008 נעצר האב והוצא נגדו צו משמורת וצו הרחקה, ולכאורה אמור היה לצאת מישראל, לדברי המשיב, עד ליום 1.3.2009. ביום 17.8.2010 פנו העותרים אל לשכת רשות האוכלוסין בתל אביב-יפו בבקשה לקבלת מעמד, בהתאם להחלטת הממשלה 2183. בו ביום נדחתה בקשת העותרים על הסף בנימוק כי לא מתקיים תנאי "סעיף 1(ג) להחלטה הקובע כי במועד קבלת החלטה זו, הילד מתגורר בישראל רצף תקופה בת 5 שנים, לכל הפחות, ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים". החלטה זו של משרד הפנים היא מושא העתירה שלפניי. הסעד המבוקש בעתירה הוא ביטול החלטת המשיב לדחות על הסף את בקשת העותרים לקבלת מעמד. עוד התבקש בית משפט זה להורות על העברת בקשת העותרים לקבלת מעמד לבחינתה של הוועדה המקצועית הדנה במקרים גבוליים, בהתאם לסעיף 13.ו להחלטת ממשלה 2183. עיקר טענות הצדדים לטענת העותרים, בדחותו על הסף את בקשת העותרים למעמד, פעל המשיב בניגוד להחלטת הממשלה, 2183, אשר קובעת מנגנון לטיפול במקרים גבוליים. העותרים טוענים כי המשיב מחויב על פי החלטת הממשלה ליצור מנגנון בחינה מיוחד למקרים גבוליים, ולהעבירם לבחינתה של הוועדה המקצועית. העותרים סבורים כי מאחר שבמקרה זה הם שהו בישראל, במצטבר, למעלה מחמש שנים הרי שעניינם עולה כדי מקרה גבול, אשר המשיב מחויב להעבירו לבחינתה של הוועדה המקצועית. עוד טוענים העותרים כי בפרשנות החלטת ממשלה 2183 יש לתת ביטוי לעיקרון טובת הילד שהינו עקרון על במשפט הישראלי. לטענתם, דחיית בקשתם ללא בחינה פרטנית פוגעת בזכויותיהם באופן שאינו מידתי. העותרים מבהירים כי גירוש הבנות מישראל, הבית היחיד שהן מכירות, יגרום לפגיעה קשה בבנות אם לא לנזק בלתי הפיך. העותרים מפרטים כי הבנות מעורות בישראל והשתלבו בתרבות ובחברה הישראלית. לטענתם בשלוש השנים שבהן שהו הבנות בתורכיה, ארץ מוצאן, לא השתלבו הבנות במסגרות החינוכיות וביקשו לחזור לישראל. המשיב מבהיר כי בקשת העותרים להתחשב בתקופת הזמן המצטברת של שהותם בישראל ולראות בכך מקרה גבול אינה יכולה להתקבל, והיענות לבקשה זו תהווה אפליה לרעה של ילדי שוהים בלתי חוקיים אחרים, שהינם במצב דומה. המשיב טוען כי אינו מחויב לקבוע, לא כל שכן להפיץ קווים מנחים להעברת מקרים לוועדה המקצועית כ'מקרים גבוליים' וכל מקרה נבחן לגופו. המשיב מסביר כי בהחלטת ממשלה קודמת, בעניין ילדי שוהים בלתי חוקים (החלטת ממשלה מס' 156) נקבע כי יציאה קצרה לביקור מחוץ לישראל לא תהווה שבירת רצף. לעניין זה קבע שר הפנים דאז, כי לא יראו שבירה של רצף, מקרים בהם השוהה יצא את הארץ לתקופה מצטברת של עד שנה. המשיב מסביר כי בהחלטת ממשלה מס' 2183 לא נכללה התייחסות למצב של שבירת רצף, וממילא גם אם תוחל על העותרים הפרשנות של שבירת רצף, לא תואיל לעותרים שיצאו מהארץ לתקופה העולה על שנה. דיון לאחר שלמדתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. כידוע לכל מדינת ישראל איננה מדינת הגירה, אלא מדינת 'עלייה', קרי מדינת שבות. מדיניות הממשלה לדורותיה ומזה שנים רבות הינה כי אין לזר זכות קנויה לבוא בשעריה של מדינת ישראל " ולוא גם לצורך תיירות, ולא רק לשהייה ממושכת ומקל וחומר לשהיית קבע, אלא אם הדבר נעשה כחוק" (עע"ם 1644/05 ג'ורג' ניקולאי פרידה נ' משרד הפנים). בשנים האחרונות מתמודדת מדינת ישראל עם תופעת כניסת זרים לשעריה הנכנסים שלא כדין או השוהים בישראל שלא כדין (הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 8) התשס"א-2000, הצ"ח 2931, 108). התמודדות זו מצאה ביטוי בתיקונים שבוצעו בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1958, ובהחלטות ממשלה שונות. עם הגידול הדרמטי בהיקף השוהים שלא כדין, נדרשה מדינת ישראל לתת דעתה גם לשאלת מעמדם בישראל של ילדי השוהים שלא כדין, אשר לפחות חלקם השתלבו בחברה הישראלית, לומדים במערכת החינוך הממלכתית ושפתם השגורה היא השפה העברית. ואכן ביום 18.6.2005 התקבלה החלטת ממשלה מס' 156 (להלן: "החלטת ממשלה 156") שלפיה רשאי היה שר הפנים להעניק רישיון לישיבת קבע בישראל לילדי שוהים בלתי חוקיים, אשר התערו בחברה הישראלית ובתרבותה. זאת בתנאי שיתקיימו לגבי ילדים אלה חמישה תנאים מצטברים אשר עפ"י הראשון בהם נדרש הילד להימצא בישראל ולחיות בה ברצף לפחות 6 שנים. עוד נקבע לעניין זה כי "יציאה קצרה לביקור מחוץ לישראל לא תהווה שבירת רצף לעניין סעיף זה". המחשבה שהדריכה את הממשלה בהחלטתה כאמור "הייתה למנוע פגיעות חמורות בילדים ונערים שמדינת ישראל הייתה, הלכה למעשה, למדינתם מבחינת ההתערות הפיזית, התרבותית והחברתית בה ואשר מוצאים עצמם אנוסים לחזור לארץ מוצא שאינם מכירים את שפתה, תרבותה ומנהגיה רק על שום כך שהוריהם שוהים בישראל שלא כדין" (עת"מ (ת"א) 1767/07 סנצ'ס קרן אסטרי נ' משרד הפנים (להלן: "פס"ד סנצ'ס"). בהמשך, ועפ"י החלטת ממשלה מיום 1.11.2009 הוקמה ועדה בין-משרדית שמטרתה לבחון באופן פרטני את עניינם ושהותם של ילדי עובדים זרים בישראל. לאחר שדנה בעניין זה ארוכות, הגיעה הוועדה למסקנה כי "לאור מימדי השהייה שלא כחוק ומימדי ההסתננות לישראל לעת הזאת, יש לעשות הכל בעיקר בתחום האכיפה על מנת למנוע את הצורך להידרש מידי מספר שנים לפתרון נוסף, ועל מנת שלא להפוך את המחווה החד פעמית אשר נבעה מהיעדר מדיניות אכיפה ברורה למדיניות הגירה רב פעמית. לפיכך סבורה הוועדה כי יש לקבוע את התנאים שיפורטו להלן, כבסיס להחלטתה הנוכחית של הממשלה באופן שייתן ביטוי לרצון ליתן מענה הומניטארי לקבוצה מוגדרת; תוך מניעת שימוש וניצול לרעה של החלטות הממשלה בתחום זה ותוך העברת מסר ברור וחד משמעי שלא יהיה בו משום יצירת ציפייה לשינוי מדיניות ההגירה של מדינת ישראל, הלכה למעשה". על יסוד האמור המליצה הוועדה להסמיך את שר הפנים להעניק מעמד בישראל לילד השוהה בה שלא כחוק ובלבד שיתקיימו לגביו מספר תנאים מצטברים. תנאים אלה דומים בעיקרם לתנאים שאומצו בפועל בהחלטת ממשלה מס' 2183 ואשר פורטו בפסק הדין, ולמען נוחות הקריאה יצויינו בשנית: "א. בשנת הלימודים התש"ע הילד למד במערכת החינוך הממלכתית בישראל, לרבות גן חובה הפועל על פי חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969. ב. לשנת הלימודים התשע"א הילד רשום ללימודים בכיתה א' או בכיתה גבוהה יותר במערכת החינוך הממלכתית בישראל... ג. במועד קבלת החלטה זו, הילד מתגורר בישראל ברצף תקופת בת 5 שנים, לכל הפחות, ובלבד שאם לא נולד בישראל נכנס אליה בטרם מלאו לו 13 שנים. ד. הילד דובר את השפה העברית. ה. הוריו של הילד נכנסו לישראל באשרה ורישיון מסוג ב/1 (עובד זר), ב/2 (תייר), ב/4 (מתנדב) לפי חוק הכניסה לישראל, שהוטבעו בדרכון חוץ של מדינה שמדינת ישראל מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים, טרם מועד לידתו של הילד בישראל או כניסתו של הילד בישראל...". כן, כזכור צוין בהחלטת ממשלה 2183 כי "מבקשים אשר על פני הדברים, אינם עומדים בתנאי החלטת הממשלה ובקשות אשר לא צורפו אליהן המסמכים האמורים לעיל, לא ידונו לגופן. למבקשים תימסר במסירה אישית, החלטה בדבר דחיית הבקשה והחלטה זו תהא סופית.....על אף האמור לעיל, במקרים גבוליים תידון הבקשה לגופה באופן פרטני, והחלטה סופית תימסר למבקשים לאחר היוועצות בחברי הוועדה המקצועית הבין-משרדית לעניים מעמד ילדי השוהים שלא כחוק ובני משפחותיהם בישראל...". אין חולק כי בענייננו לא מקיימות הבנות אחר תנאי ג' להחלטת הממשלה 2183, שכן טרם ההחלטה בעניינן, לא שהו בישראל תקופה בת חמש שנים ברציפות, אלא שהו בארץ כשלוש שנים בלבד. אולם, סוברים העותרים כי מאחר שהמשפחה שהתה בישראל במצטבר כשבע שנים יש להכיר בעניינם כ'מקרה גבול' ולהעבירו לדיון פרטני לפני הוועדה המקצועית. איני יכולה לומר שהחלטתו של המשיב שלא לראות בעניינם של העותרים 'מקרה גבול', היא בלתי סבירה ברמה המצדיקה התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתו של המשיב. התנאי הקובע שהות בת חמש שנים ברציפות, עובר להחלטה בעניין ילדו של שוהה בלתי חוקי, הינו תנאי סף כמו גם יתר התנאים שנקבעו למתן מעמד של קבע לילדי עובדים זרים (עת"מ (ת"א) 37969-09-10 סאדק ואח' נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 30.1.2011). משהמשפחה שהתה בישראל רק שלוש שנים טרם ההחלטה בעניינה אין היא עומדת בתנאי סף ג'. במאמר מוסגר יוער כי איני בטוחה אם עומדים העותרים גם בתנאי סף ה, משאב המשפחה נכנס בפעם השנייה לישראל דרך גבול מצרים, כלומר ללא היתר (סעיף 35 לעתירה). איני בטוחה, כלל ועיקר, כי העובדה שהעותרים שהו בין השנים 2000 - 2004 בישראל הופכת את עניינם ל'מקרה גבול'. כזכור בשנת 2004 עזבו הבנות את ישראל ושבו לארץ מוצאם, תורכיה, כאשר הן בנות 10, 11 ו-12 שנים. בתורכיה התגוררו הבנות, במשך תקופה ממושכת יחסית - שלוש שנים (בין השנים 2004 - 2007). לא ניתן לומר, לטעמי, כי תקופה זו, שבה חיו הבנות בארץ מוצאן, כאשר הן גדולות יחסית וכבר לא 'רכות בשנים', והשתלבו במערכת החינוך בתורכיה, איננה קוטעת את רצף תקופת מגוריהם בישראל. בפס"ד סנצ'ס דן בית משפט זה במקרה של נערה אשר הגיעה לישראל מקולומביה בשנת 1996, בהיותה בת 3 שנים; עזבה את ישראל לשנתיים וחצי, בשנת 2003, ושבה לישראל בחודש מאי 2006. מספר חודשים לאחר שובה הגישה העותרת והוריה בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח החלטת ממשלה 156. בעוד המשיב נסמך על החלטת ממשלה 156 שלפיה נקבע כי יציאה מישראל לתקופה של למעלה משנה 'קוטעת' את רצף השהות בישראל, טענו העותרים כי ראוי לבחון באופן פרטני האם היציאה מישראל אכן 'קטעה' את ההשתלבות וההתערות בחברה הישראלית. במחלוקת בין הצדדים קבע בית המשפט "האם די בכך שילד שהה ברציפות 6 שנים בישראל ולאחר מכן נעדר ממנה לתקופה ארוכה למדי כדי להביאו בגדרה של הוראה 156....ברור שיש "נקודת חיתוך" מסוימת שלפניה תחול השפעת ה"הגליה התרבותית" ואחרי לא תחול השפעה זו. מהי "נקודת החיתוך"? הנוהל יכול היה לקבוע לכך שתי תשובות אפשריות. התשובה האחת האפשרית היא שנקודת החיתוך שונה ממקרה למקרה. מן הראוי לבדוק בכל מקרה מהן ההשפעות הקונקרטיות של ה"הגליה התרבותית" ....התשובה האפשרית השניה מיוסדת על קביעת פרק זמן "שרירותי" שלפניו תחול ההשפעה של ההגליה התרבותית ואחריו לא תחול ההשפעה הזאת. לדעתי מכוונת החלטה 156 אל האפשרות השניה. שכן ההחלטה דורשת שהות רצופה בישראל בת 6 שנים ומוסיפה ששבירה קיצרת זמן של הרצף אינה פוגעת ברצף. שמע מינה ששבירה שאינה קצרת זמן של הרצף פוגעת בו. משרד הפנים פירש את הביטוי שבירה קיצרת זמן של הרצף כפרק זמן שאינו עולה על שנה אחת. מכאן שהנחת משרד הפנים היא ש"נקודת החיתוך" היא היעדרות בת שנה אחת. למה היעדרות מעל שנה "שוברת" את הרצף? מפני שהיעדרות לפרק זמן כזה מאיינת את ההשפעות של ה"הגליה התרבותית". נקיטת דרך של בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה לעצמו (האפשרות הראשונה שהצגתי לעיל) עשויה כמובן להניב תוצאות צודקות ובטוחות יותר מנקיטת דרך המבוססת על "נקודת חיתוך" שרירותית. אולם בדיקה פרטנית של כל מקרה לפי נסיבותיו עלולה להיות קשה מאוד ולפעמים גם בלתי אפשרית. היא עלולה לפתוח פתח לניצול לרעה של החלטה 156. נקיטה בדרך השניה עלולה להניב תוצאות פחות צודקות ופחות מדויקות. אף על פי כן השאלה המונחת לפתחי איננה האם בחרה הממשלה ובחר משרד הפנים בדרך הצודקת יותר. עלי להשיב לשאלה האם הגישה שהממשלה ומשרד הפנים בחרו בה סבירה ומידתית.   לדעתי גישת משרד הפנים איננה חורגת מאמות מידה של סבירות ומידתיות. לא הייתי אומר שבכל מצב ובכל מקרה היעדרות מן הארץ, העולה על שנה תימנע מן הילד את האפשרות לקבל רשות לישיבת קבע בישראל. ייתכנו מקרים חריגים. במקרה הקונקרטי נשקל עניינה של העותרת ונבחנה השאלה גם במסגרת ערר שהגישה, האם יש מקום לראות בה כחריג. גורמי משרד הפנים לא הכירו בה כמקרה חריג ואינני יכול לומר שגישת המשרד בלתי סבירה באורח בולט". דבריו של כב' השופט מודריק יפים גם לענייננו. זאת קל וחומר כאשר בהחלטת ממשלה 2183, בניגוד להחלטת ממשלה 156, כלל לא נכללה האפשרות להתחשב ביציאה קצרה מחוץ לישראל, בלא שהדבר יחשב לקטיעת חישוב רצף השהיה בישראל לעניין תנאי ג' להחלטת ממשלה 2183. בעתירתם אבחנו העותרים את עניינם מהמקרה הנדון בסנצ'ס. העותרים טענו כי בעוד שבסנצ'ס בסמוך לשובה של הקטינה לישראל הוגשה בקשתה לקבלת מעמד לפי החלטת ממשלה, וכי בפועל "שהתה הקטינה חודשים ספורים בלבד בישראל בטרם הוגשה הבקשה", במקרה זה שהו הבנות בישראל זמן ניכר טרם הגשת בקשתן לקבלת מעמד. אלא שבניגוד לאמור, התברר, לאחר קבלת תגובת המשיב, כי אך חודש לאחר כניסתן השנייה של הבנות לישראל, כאשר אבי המשפחה עדיין שהה בתורכיה, פנתה המשפחה למשרד הפנים בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן מעמד של קבע לבנות. במכתבה הבהירה המשפחה, באמצעות בא כוחה דאז, כי בכוונתה להישאר בארץ ולהשתקע בה. רוצה לומר, עזיבת המשפחה את תורכיה בשנת 2007 והמעבר לישראל, נעשתה בכוונת מכוון להשיג רישיון קבע לישיבה בישראל, ולפיכך הנזקים, אשר לטענת העותרים ייגרמו לבנות עם ניתוקן מישראל, מוטלים אך ורק לפתחם של ההורים. כמו כן, בשולי הדברים אוסיף, כי ייתכן שניתוקן של הבנות ייצור מצב לא נעים ולבנות היה נוח יותר להמשיך לחיות בישראל, אולם עניינן אינו שונה מעניינם של זרים אחרים אשר נאלצים לצאת מישראל, משאין להם רישיון להמשיך להתגורר בה. כיום הבנות הן בנות 17, 18 ו-19, מסיימות את לימודיהן התיכוניים ומתחילות את חייהן כבגירות לכל דבר ועניין. סבורה אני כי לא יתקשו להשתלב בארץ מוצאן, בה שהו תקופות ממושכות והן דוברי שפתה ומכירות את תרבותה. לסיכום, המקרה שלפניי אינו מצדיק התערבות בשיקול דעתו והחלטתו של המשיב ולא ניתן לומר, לטעמי, כי החלטת המשיב איננה סבירה, בנסיבות העניין. ה. סוף דבר - העתירה נדחית. אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. שוהה בלתי חוקיהסדרת מעמדמשרד הפנים