קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסדרת מעמד לקטין תושב האזור: העתירה 1. עותרת 1 הגישה בקשה לשדרג את מעמדם של ילדיה, העותרות 3-5, מהיתרי שהייה ("היתרי מת"ק") למעמד של תושבי קבע, ואת מעמדם של ילדיה, העותרים 6 ו-7, ממעמד של תושב ארעי למעמד של תושבי קבע. ילדיה, העותרים 8 ו-9 הינם בעלי מעמד של תושבי קבע בישראל, ולפיכך ממילא לא התבקש עבורם כל סעד בהליכים המנהליים שהתנהלו עובר להגשת עתירה זו, וכך גם אין מבוקש עבורם כל סעד במסגרת העתירה שלפניי, על אף שצורפו לעתירה כעותרים. 2. ביסוד העתירה עומדת החלטת ועדת ההשגה לזרים מיום 21.12.10, אשר דחתה את ההשגה ביחס לעותרות 3 ו-4; קיבלה את ההשגה ביחס לעותרות 5 ו-6 במובן זה שעל המשיב לרשום אותן במרשם האוכלוסין של ישראל, בכפוף למבחניו (העדר מניעה פלילית או בטחונית וקיום מרכז חיים בישראל), במעמד של תושב ארעי; ואילו ביחס לעותר 7 הוקפאה ההחלטה עד שיינתן פסק הדין בעתירה עקרונית שהגיש המשיב, עע"מ 5718/09 מדינת ישראל נ' סרור, , ואשר אמורה הייתה להיות לו השלכה ישירה על עניינו של עותר זה. ואכן, ביום 27.4.11 ניתן פסק הדין בעע"מ 5718/09 הנ"ל. לנוכח האמור בו, הוסכם על הצדדים כי העתירה ביחס לעותרים 5, 6 ו-7 תמחק, ועניינם יוחזר לוועדת ההשגה לדיון מחודש. נותרה, אם כך, לדיון, העתירה הנוגעת לעניינן של עותרות 3 ו-4. רקע עובדתי 3. עותרת 1, אימן של עותרות 3 ו-4, הינה תושבת קבע בישראל. בשנת 1986 נישאה לעותר 2, שהוא תושב האזור. לשניים נולדו 7 ילדים. עותרת 3 נולדה ביום 6.11.1986. היא נרשמה במרשם האוכלוסין באזור, והיא נשואה כיום לתושב קבע בישראל. עותרת 4 נולדה ביום 11.11.1987. אף היא נרשמה במרשם האוכלוסין באזור, ואף היא נשואה היום לתושב קבע בישראל. בשנת 1994 הגישה עותרת 1, באמצעות בא כוחה אז, עו"ד ש' מצא, בקשה למתן מעמד לילדיה. ביום 16.7.1996 פנה המשיב לעו"ד מצא בבקשה, כי העותרת תמציא הוכחות לניהול מרכז חיים בישראל. בקשה זו לא נענתה, וגם פנייה נוספת של המשיב, שנעשתה בעבור שלושה חודשים, לא נענתה. משכך, ביום 4.8.1997 הודיע המשיב לעותרת, באמצעות עו"ד מצא, כי בקשתה נדחתה. 4. ביום 21.10.2001 נתקבלה במשרדי המשיב פנייה מטעם העותרים, מיום 16.10.2001, הפעם באמצעות עו"ד אהרון גבע, ובה ביקשו לברר את מצב הטיפול בבקשה. בפנייה נטען כי העותרים מתגוררים בבית הורי עותרת 1 שבשועפט, בתחומי מדינת ישראל, החל מדצמבר 2000. עוד נטען באותה פנייה כי גם קודם למועד זה התגוררו העותרת וילדיה בבית הוריה, בנפרד מאביהם, אשר התגורר כל אותה העת מחוץ לתחומי מדינת ישראל. פנייה זו לא נענתה, ככל הנראה, ומכל מקום לא צורף העתק מתשובה כזו לכתב התשובה מטעם המשיב. 5. ביום 5.9.2002 נתקבלה אצל המשיב בקשת עותרת 1 ליתן מעמד לילדיה. בקשה זו, כעולה מתשובת המשיב, התקבלה לפנים משורת הדין. נראה כי אמירה זו מכוונת לכך שבמועד הגשתה מלאה אך כשנה לשהותם של העותרים בתחומי מדינת ישראל, ועל כך בהמשך. בעקבות הפנייה הופנתה על ידי המשיב שאילתא למוסד לביטוח לאומי. בעקבות השאילתא, העביר המוסד לביטוח לאומי לעיונו של המשיב דו"ח חקירה מיום 13.5.2002, בו נקבע כי עותרת 1 מתגוררת עם ילדיה בדירה נפרדת בבית אביה בשועפט, החל מאוקטובר 2001. בנוסף העביר המוסד לביטוח לאומי עותק של פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה (בל/2786/01), מיום 25.6.2002, אשר במסגרתו נקבע, בהסכמה, כי העותרת מוכרת כתושבת מבוטחת, לעניין זכאותה לקצבאות מל"ל, החל מאוקטובר 2001. 6. ביום 12.5.2002 התקבלה החלטת ממשלה 1813, אשר מכוחה הופסק הטיפול הרגיל באיחוד משפחות, ככל שהוא נוגע לתושבי הרשות הפלסטינית (החלטה זו עוגנה מאוחר יותר בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, מיום 6.8.2003, ולהלן: חוק הוראת שעה. חוקתיותו של החוק נדונה בפסק הדין בבג"צ 7052/03 עדאללה ואח' נ' שר הפנים ואח') . העותרים פנו לבית משפט זה בעתירה מנהלית (עת"מ 426/03), בשל הפסקת הטיפול בעניינם, בעקבות אותה החלטה. העתירה נמחקה, שכן אותה עת הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט הגבוה לצדק עתירה כנגד החלטת הממשלה הנ"ל (עתירה זו מעולם לא הוכרעה, שכן ביני לביני נחקק החוק הנ"ל והתייתר הצורך לדון בה). בהחלטה שהורתה על מחיקת העתירה נאמר, כי אין במחיקתה כדי למנוע מן העותרים, אם ימצאו לנכון, לשוב ולפנות בעתירה נוספת, על יסוד תשתית משפטית ועובדתית עדכנית. העותרים אכן שבו ופנו לבית המשפט בעתירה חדשה (עת"מ 528/05), ובה חזרו על בקשתם. בית המשפט מחק את העתירה, בהיותה מוקדמת, לאחר שמצא כי העותרים לא פנו למשיב בטרם הוגשה העתירה. 7. אחר הדברים האלה, התקבלה ביום 24.7.2005 פנייתם של העותרים, במסגרתה ביקש לברר האם נכון המשיב לחדש את הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות ולרישום הילדים משנת 2002. המשיב הגיב בבקשה כי העותרים ימציאו לעיונו מסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל בין השנים 2003-2005, וכן נדרשו העותרים להמציא מסמכים המעידים על המעמד האישי של עותרות 3 ו-4. בין הצדדים התנהלו חילופי מכתבים נוספים, ובסופו של דבר, ביום 24.11.2005 הודיע המשיב כי החליט להעניק לעותרות 3-6 היתרי מת"ק, ואילו עותרים 7-9 קיבלו רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5, בתוקף לשנתיים. ביום 4.9.2007 החליט המשיב לאשר את שדרוג מעמדם של עותרים 8 ו-9 למעמד קבע, נוכח העובדה שהיו בני פחות מ- 14 בעת הגשת הבקשה האחרונה להארכת מעמדם הארעי. תוקף האשרה מסוג א/5 של עותר 7 הוארך בשנתיים, משום שבעת הגשת הבקשה האחרונה כבר היה מעל גיל 14. היתרי מת"ק שניתנו לעותרות 3-6 הוארכו משנה לשנה. 8. ביום 10.5.2009 הגישו העותרים השגה כנגד החלטות המשיב בעניינם. בהשגה התבקש כי יוענק לעותרים כולם מעמד קבע. כאמור לעיל, ביום 21.12.2010 נדחתה ההשגה ביחס למעמדן של עותרות 3 ו-4, והחלטה זו עומדת ביסוד העתירה שלפניי, בעוד שיתר חלקי החלטת ועדת ההשגה, המתייחסים לעותרים 5-7, אינם עומדים עוד על הפרק. החלטת ועדת ההשגה 9. בהחלטה נקבע, כי הבקשה הרלבנטית לרישום ילדי העותרים הינה הבקשה משנת 2002, ולא זו שהוגשה בשנת 1994. בכל הנוגע לבקשה משנת 1994 קבעה יו"ר הוועדה, כי מלבד זאת שכל טענה לגביה נגועה בשיהוי באופן משמעותי ביותר, הרי שאת המכתב הדוחה אותה בקשה שלח המשיב לב"כ העותרים, ולא נשמעה טענה כי לא הגיע ליעדו. זאת ועוד, גם לגופו של עניין הוגשה הבקשה הראשונה שלא כדין, שהרי העותרים לא התגוררו בעת הגשתה בתחומי מדינת ישראל, כעולה מכך שבמסגרת עת"מ 528/05 התייחסו העותרים אל שנת 2002 כאל המועד הקובע להגשת הבקשה לרישום הילדים, וכעולה מפסק דינו של בית הדין לעבודה, אשר קבע, בהסכמת העותרים, כי רק מאוקטובר 2001 החלו להתגורר בתחומי מדינת ישראל, ולפני כן התגוררו באזור. עוד נקבע בהחלטה, שלא יכול להיות ספק, כי הגם שהעותרים נולדו בירושלים, הרי שסמוך להגשת הבקשה לרישומם התגוררו בישראל פחות משנה, כעולה מפסק הדין האמור של בית הדין לעבודה, ולפיכך הינם "תושבי האזור" על פי משמעותו של מונח זה בחוק הוראת שעה. בהחלטה ממשיכה יו"ר הוועדה וקובעת, כי גם אם המועד הקובע אינו 5.9.2002 (הוא היום בו הוגשה הבקשה השנייה לרישום הילדים), הרי שלכל המוקדם המועד הקובע הוא 15.11.2001, היום בו פנה ב"כ העותרים דאז אל המשיב, לראשונה משנת 1994, בבקשה לברר את מצב הטיפול בבקשה. במועד זה, כך קובעת יו"ר הוועדה, כבר היו עותרות 3 ו-4 בנות למעלה מ-14, ולפיכך אין בהקדמת המועד הקובע לנובמבר 2001 כדי להועיל להן. בהקשר זה אקדים ואומר, כי התאריך הנכון צריך להיות 16.10.2001, הוא התאריך המופיע על גבי פנייתו של עו"ד גבע. בעניין זה נראה כי נפלה טעות בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה, והתאריך המוזכר בה, 15.11.2001, הוא המועד בו אישר ב"כ העותרים, לבקשת המשיב, כי המסמכים שצורפו לפנייה מיום 16.10.2001, מתאימים למקור. הדין החל בעניינה של עתירה זו 10. על עניינן של העותרות חולשים שני חיקוקים והוראת נוהל. כוונתי לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974 (להלן: תקנות הכניסה לישראל); חוק הוראת שעה; ו"נוהל רישום ומתן מעמד לילד שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע בישראל" (נוהל המשיב שמספרו 2.2.2010, ולהלן: נוהל רישום ילדים). 11. תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל קובעת כך: "ילד שנולד בישראל, ולא חל עליו סעיף 4 לחוק השבות, תש"י-1950, יהיה מעמדו בישראל כמעמד הוריו; לא היה להוריו מעמד אחד, יקבל הילד את המעמד של אביו או אפוטרופסו, זולת אם ההורה השני מתנגד בכתב לכך ..." אין חולק, כי עותרות 3 ו-4 נולדו בישראל, וכי אימן היא בעלת מעמד של תושב קבע בישראל. יוער, כי על אף הנוסח לעיל, מיושמת התקנה על ידי המשיב באופן זה שמעמדו של ילד שהוריו אינם בני מעמד אחד, ייקבע לפי מעמדו של ההורה עמו הוא מקיים מרכז חיים, גם אם מדובר באימו של הילד ולא באביו (בג"צ 979/99 פבאלואיה נ' שר הפנים, ). 12. נוהל רישום ילדים, המסדיר את אמות המידה לפיהן יישם שר הפנים את סמכותו לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 ותקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, כולל, בין היתר, דרישה להוכחה כי מרכז חייהם של הקטין ושל הוריו בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה היה בישראל. הנוהל קובע, על דרך העקרון, כי בהינתן העמידה בתנאים המפורטים בו, ובכללם הוכחת מרכז חיים בישראל כאמור, יוחל על הקטין הליך מדורג, אשר במסגרתו יינתן לו תחילה מעמד מסוג א/5 לשנתיים, ולאחר מכן יקבל מעמד של קבע. הדרישה לקיומו של מרכז חיים בישראל במשך השנתיים שקדמו לבקשה, והטלת הנטל להוכחת קיומו על מבקש המעמד, הוכרו בפסיקה כתנאים סבירים (עת"מ (י-ם) אבו קווידר נ' משרד הפנים; עת"מ (י-ם) 622/07 נסראללה נ' שר הפנים, ). 13. חוק הוראת שעה מיום 6.8.2003, שבא בעקבות החלטת ממשלה 1813 מיום 12.5.2002, קובע כי משרד הפנים לא יטפל עוד בבקשות חדשות של תושבי האזור לקבלת מעמד בישראל. החוק קובע, בסעיף ההגדרות שבו, מיהו "תושב האזור" שעליו יחול החוק. מלכתחילה, היה נוסח ההגדרה כך: "תושב אזור - לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור". בעע"מ 5569/05 משרד הפנים נ' עויסאת ואח', , קבע בית המשפט העליון כי אין די בעצם רישומו של אדם במרשם האוכלוסין באזור, על מנת שייחשב "תושב האזור" על פי ההגדרה האמורה, וכי יש לאפשר לו להוכיח כי מלבד הרישום במרשם אין לו זיקות נוספות לאזור. בשנת 2005 תוקנה ההגדרה האמורה, וכך נקבע בה: "תושב אזור - מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור". בעקבות התיקון, פסק בית המשפט העליון בעע"מ 1621/08 מדינת ישראל - משרד הפנים נ' חטיב, , כי משמעות החלופה הראשונה על פי ההגדרה המתוקנת, שדי בעצם הרישום באזור על מנת שאדם ייחשב "תושב האזור" לצורך תחולתו של חוק הוראת שעה על עניינו. כפי שנראה בהמשך, בין אם הגדרת המונח "תושב האזור" החלה על העותרות הינה ההגדרה המקורית, ובין אם זו החדשה, הרי שהעובדות מצביעות על כך שמלבד היותן רשומות במרשם האוכלוסין באזור, הן חיו באזור מלידתן ועד לשנת 2001, ומשכך רישומן באזור לא נשא אופי דקלרטיבי בלבד. הנחת היסוד הינה, אפוא, כי עותרות 3 ו-4 הן "תושבות האזור", כמשמעותו של מונח זה על פי כל הגדרה בחוק הוראת שעה. 14. תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל כפופה, כמובן, לחוק הוראת שעה (ראו: עע"מ 5718/09 הנ"ל, פסקה 21). אלא שבחוק הוראת שעה נקבעו מספר חריגים, המאפשרים לשר הפנים להעניק מעמד בישראל לתושבי האזור. בין יתר החריגים נקבע בהוראת סעיף 3(1), כי שר הפנים רשאי להעניק לתושב האזור שהוא קטין, רישיון לישיבה בישראל או היתר לשהייה בישראל, לשם מניעת הפרדתו מהורהו השוהה כדין בישראל, ובלבד שגיל הקטין אינו עולה על 12. הוראה זו תוקנה ביום 1.8.2005 (סעיף 3א(1)), והגיל הקובע הועלה ל-14. לנוכח הוראת סעיף 3א(1) לחוק הוראת שעה, נקבע בנוהל רישום ילדים, כי קטין שהוא "תושב האזור" ובן למטה מגיל 14 במועד הגשת הבקשה, היה ויתברר כי מרכז חייו בישראל, יקבל הקטין מעמד מסוג א/5 לשנתיים ולאחר מכן מעמד קבע. בעע"מ 5718/09 הנ"ל, קבע בית המשפט העליון, כי: "... הדרך הראויה ליישומו של הנוהל היא כי במצב שבו הוחלט על ידי משרד הפנים כי קטין פלוני, שגילו נמוך מגיל 14, עומד בקריטריונים שנקבעו לקבלת מעמד בישראל, המועד הקובע לעניין גילו של הקטין לפי סעיף 3א(1) לחוק הוראת שעה יהיה מועד הגשת הבקשה הראשונה" (ההדגשה שלי). פסק הדין האמור מבהיר, אם כן, כי תנאי הגיל (למטה מגיל 14) צריך להתקיים במועד הגשת הבקשה, ומשמעות הדבר שגם אם בעת שהסתיים ההליך המדורג מכוחו של נוהל רישום ילדים היה הקטין בן למעלה מגיל 14, עדיין יחול עליו החריג הקבוע בהוראת סעיף 3א(1) הנ"ל. עם זאת, כעולה מן הציטוט לעיל, פסק הדין לא ביטל את הדרישה להוכחת קיומם של התנאים לעצם תחילתו של ההליך המדורג, ובכללם הוכחת מרכז חיים בישראל בשנתיים שקדמו לבקשה. היינו, גיל לחוד, ומרכז חיים לחוד. 15. העולה מן המקובץ: העותרות הן "תושבות האזור". הורה המבקש מעמד בישראל עבור ילדו הקטין שהוא "תושב האזור", מכוחה של תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, צריך להוכיח מרכז חיים בישראל שלו ושל הקטין בשנתיים שקדמו לבקשה, ובנוסף, מכוחו של חוק הוראת שעה צריך הקטין להיות בן למטה מגיל 14 במועד הגשת הבקשה. מסקנות 16. אסיר מעל הפרק את טענת ב"כ העותרים, כאילו המועד הקובע לענייננו הוא 1994. בצדק הגיעה יו"ר ועדת ההשגה למסקנה, כי כל טענה הנוגעת לבקשה הראשונה נגועה בשיהוי ניכר, ולמעלה מכך, התנהלותם של העותרים מלמדת כי הבקשה נזנחה. כך גם לא הובאה כל ראיה לכך שמכתבי המשיב לא הגיעו ליעדם. טענת העותרים, כאילו פניית המשיב לעו"ד מצא בטעות יסודה, וכי העותרים מעולם לא יפו את כוחו של עו"ד זה לפעול בשמם, נטענה לראשונה בעתירה (בהשגה נטען אך ורק כי החלטת המשיב משנת 1997, הדוחה את הבקשה לאיחוד משפחות, לא הודעה להם). התנהלות זו אך מחזקת את קביעתה של יו"ר הוועדה בעניין השיהוי, שהרי מלבד אותה אמירה בעלמא, אין בידי ב"כ העותרים להציג כל ראיה לתמיכה בטענתם שעו"ד מצא מעולם לא ייצג אותם, והמשיב אינו יכול לבחון עתה את הטענה. חזקת התקינות מובילה, אם כך, למסקנה, כי מכתבי המשיב, שמוענו לעו"ד מצא, כמי שייצג באותן שנים את העותרים, נשלחו כדין. זאת ועוד, העותרים כלל לא יכולים היו להגיש בקשה בשנת 1994, שכן אותה עת התגוררו בתחומי האזור. 17. התוצאה הסופית אליה הגיעה יו"ר ועדת ההשגה בעניינן של עותרות 3 ו-4 מקובלת עלי, ודין העתירה להדחות. עם זאת, לו נכונה הייתה עמדתה החלופית, כי המועד הקובע הוא מועד פנייתו הראשונה של עו"ד גבע (16.10.2001, ולא 15.11.2001, כפי שקבעה, בטעות, כאמור לעיל) - הרי שבמועד זה טרם נתקבלה החלטת הממשלה וממילא טרם נחקק חוק הוראת שעה. ואם כך, לא הייתה מניעה - באותו מועד - להעניק לעותרות רישיון לישיבת קבע, כפוף להשלמת ההליך המדורג בן השנתיים. משהסתיימה תקופה זו והגיע השלב בו היו העותרות זכאיות לשדרוג מעמדן על פי נוהל רישום ילדים אלמלא חוק הוראת שעה, הרי שעל פי ההלכה שנפסקה בעע"מ 5718/09 הנ"ל (ואשר נתקבלה לאחר שניתנה החלטתה של יו"ר ועדת ההשגה), יש לראות את גילן לצורך החוק האמור כגילן ביום הגשת הבקשה. והנה, במועד פנייתו הראשונה של עו"ד גבע הייתה עותרת 3, ילידת נובמבר 1986, כבת 15, ומשכך אין החריג שבסעיף 3א(1) לחוק הוראת שעה חל עליה. אולם עותרת 4, ילידת נובמבר 1987, הייתה בת 13 ו-11 חודשים. משכך, הייתה בת למטה מגיל 14, ולו המועד הקובע היה אכן 16.10.11, היה על המשיב להעניק לה מעמד של תושבת קבע (ראו פסק דינו של כב' השופט מ' סובל בעת"מ (י-ם) 938/06 גולאני נ' שר הפנים, ). אלא שכאמור, ממצאי חקירת המוסד לביטוח לאומי העלו, כי העותרת וילדיה מתגוררים בתחומי ישראל החל מאוקטובר 2001, היינו בסמיכות לפנייתו הראשונה של עו"ד גבע. משמעות עובדה זו, כי בעת שהוגשה הבקשה, לא היה מרכז חייהן של העותרות בישראל. ואכן, כפי שראינו למעלה, המשיב נאות לקבל את הבקשה לרישום ילדי עותרת 1 בספטמבר 2002, על אף שבאותו מועד חלפה פחות משנה מעת שהחלו בני משפחת העותרים להתגורר בתחומי המדינה. עמדה זו, כפי שציין ב"כ המשיב, הייתה לפנים משורת הדין, שכן נוהל רישום ילדים קובע, כי בין התנאים הנדרשים לשם רישום, יש להציג ראיות למרכז חיים בשנתיים שקדמו לבקשה. דרישה זו נועדה, כפי שקבע בית המשפט העליון בעע"מ 5718/09 הנ"ל: "...לוודא כי אותו קטין זר המבקש מעמד בישראל, בין אם הוא תושב האזור כמשמעותו בחוק הוראת שעה ובין אם לאו, אכן מתגורר דרך קבע בישראל, בתקופה הרלבנטית". 18. ואם כך, הרי שביום 16.10.11, לא עמדו עותרות 3 ו-4 בדרישת הנוהל, שכן החלו להתגורר בישראל, על פי דו"ח החקירה של המוסד לביטוח לאומי ועל פי פסק דינו של בית הדין לעבודה, רק באותם ימים. העותרים לא הציגו כל ראיה של ממש לסתור את ממצאי דו"ח החקירה, וההיפך הוא הנכון. מלבד זאת שפסק הדין של בית הדין לעבודה ניתן, כאמור, בהסכמה, הרי שמכתבו של עו"ד גבע למשיב, מיום 22.9.2005 (נספח ע/19 לעתירה), אומר במפורש, כי הוא מעביר במצורף "מסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל של מרשתי, החל מסוף שנת 2002". עוד יש להעיר, כי בכתב ההשגה (נספח ע/24), כל שנאמר ביחס למקום מגוריהם של העותרים הוא, כי "המשיגים אינם מתגוררים באזור ומרכז חייהם נמצא בישראל זה מכבר". ובתגובה לתשובת המשיב להשגה נאמר, כי "אין חולק כי בעת הגשת הבקשה התגוררו המשיגים 3-7 עם משפחתם בירושלים יותר משנתיים, ועל כן מרכז החיים שלהם היה בישראל, וזאת בהתאם לנוהלי המשיב" (נספח ע/26, סעיף 9). אלא שהאמירה כי "אין חולק" על כך שבעת הגשת הבקשה התגוררו עותרות 3 ו-4 בירושלים מזה שנתיים אינה מגובה בעובדות, ולא צורפו לכתב ההשגה, לתגובה לתשובת המשיב ולעתירה, ראיות כלשהן, שיש בהן לסתור את הקביעה לעיל, לפיה התאריך בו החלה משפחת העותרות להתגורר בתחומי מדינת ישראל הוא אוקטובר 2001. ואם כך, הרי שבמועד פנייתו הראשונה של עו"ד גבע לא שהתה המשפחה אלא פרק זמן של ימים בתחומי המדינה, ואילו במועד הגשת הבקשה הרשמית, ספטמבר 2002, שהתה המשפחה 11 חודשים בתחומי המדינה. 19. מאחר שהמשיב נאות לקבל את הבקשה ביום 5.9.2002, הרי שיש לראות במועד זה כמועד בו הוכיחו עותרות 3 ו-4 כי הן עומדות בדרישת הנוהל לקיום מרכז חיים בישראל, וכי ממועד זה ואילך ניתן להחיל עליהן את ההליך המדורג. אלא שבמועד זה הייתה כבר החלטת הממשלה בתוקף. לפיכך, גם אם נחיל על עניינן את תיקון חוק הוראת שעה משנת 2005, המאפשר לשר הפנים להעניק מעמד בישראל לקטין שגילו למטה מגיל 14 בעת הגשת הבקשה, הרי שבמועד האמור, היו העותרות שתיהן בנות למעלה מגיל 14. עותרת 3, שהיא, כזכור, ילידת 6.11.1986, הייתה בת קרוב ל-16 במועד האמור, ואילו עותרת 4, ילידת 11.11.1987, הייתה בת קרוב ל-15 באותו מועד. העתירה נדחית, אפוא. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות. קטיניםהסדרת מעמדמשרד הפניםתושבות