האם מדובר בהפקעה בכפיי או העברה רצונית של קרקע לרשות ציבורית ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברה רצונית של קרקע לרשות ציבורית: עתירה להורות על בטלות הפקעת חלקה 1232 בגוש 3703 על ידי המשיבות, והשבת החלקה לבעלות העותרת 1. לחילופין, להצהיר כי על המשיבות לפצות את העותרת 1 בגין ההפקעה בהתאם לשווי החלקה ביום הקובע הוא מועד פרסום ההודעה על ההפקעה ביום 19.12.07. עיקרי העובדות וההליכים העותרת 1- חברת שמשון זליג ושות' בע"מ (להלן:"החברה") היתה רשומה בספרי המקרקעין בתחילת שנות השמונים כבעלים של חלקות 496-501 ו-506 בגוש 3703, כאשר לגבי חלקה 498 שימשה כנאמן עבור בעליה-העותרת 2- הגב' ברכה זליג. במטרה להביא לאישור ולקבלת היתר בניה לתוכניות שיזמה החברה לבניית בית משותף בן 18 יחידות דיור (להלן:"התוכנית המקורית"), נחתם ביום 20.7.82, בהתאם לדרישת המשיבות, הסכם להפרשת רצועת דרך ברוחב 3 מטרים מחלקה 499 בגוש 3703 להרחבת הכביש ברחוב רמז שתרשם לזכות העירייה בדרך של רישום חכירה לדורות או בדרך של פרצלציה (נספח ב' לעתירה). בסופו של יום לא אישרו המשיבות את התוכנית המקורית שיזמה החברה, ותחתיה יזמה החברה את תב"ע רח/800/א/1 - תוכנית איחוד וחלוקה מחדש בהסכמה שעיקרה שינוי ייעוד והגדלת זכויות בנייה כנגד הפרשות לצורכי ציבור (להלן:"התוכנית החדשה"). בעת הדיון בתוכנית החדשה ביום 4.5.83 ציינה המשיבה 2 - הוועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות (להלן:"הוועדה המקומית") כי קיים צורך בהפרשת שטחים לצרכי שצ"פ-שטח ציבורי פתוח אשר ישמש את דיירי הבתים המשותפים ברחוב רמז (נספח 4 לתגובה לעתירה). ביום 27.2.85 החליטה הועדה המקומית להמליץ על התוכנית החדשה בפני הוועדה המחוזית ובתנאי שתתקבל הסכמת בעלי הקרקע להפרשת מגרש לשב"צ-שטחים לבנייני ציבור. בישיבת הוועדה המחוזית מיום 22.5.85 הוחלט כי התוכנית החדשה רח/800/א/1 תקבל תוקף רק משתופקד תוכנית רח/800/א, תוכנית החלה על 106 דונם לרבות על חלקות העותרות הכלולות בתוכנית החדשה, תוכנית הקובעת הוראות בנייה, הרחבת דרכים, ייעוד מגרשים לצרכי ציבור ורה-פרצלציה. בישיבת הוועדה המחוזית מיום 12.12.84 הוחלט על הפקדת תוכנית רח/800/א וההפקדה פורסמה. לתוכנית הוגשו התנגדויות ואולם העותרות לא הגישו התנגדותן לתוכנית. ביום 2.4.89 אישרה הוועדה המחוזית את תוכנית רח/800/א. ביום 25.7.85 פורסמה הפקדת התוכנית החדשה- רח/800/א/1. לתוכנית החדשה לא הוגשו כל התנגדויות ולפיכך ביום 27.8.86 אושרה התוכנית החדשה בוועדה המחוזית (נספח 13 לתגובת המשיבות) והיא פורסמה למתן תוקף ביום 8.1.87 (נספח ג' לעתירה-להלן:"התוכנית החדשה"). בתוכנית החדשה נקבע, בין היתר, שינוי ייעוד חלקה 1232 ששטחה הרשום 660 מ"ר (לשעבר חלקה 498 שבבעלות העותרת 2 ובנאמנות העותרת 1, לייעוד למבנה ציבור המיועד לגן ילדים. ביום 2.3.89 אישר רשם המקרקעין את רישום האיחוד והחלוקה של חלקות 197-499 בגוש 3703 והן נרשמו כ-5 חלקות סופיות שמספרן 1230-1234 (נספחים 25-27 לכתב התשובה לעתירה). בעקבות אישור התוכנית החדשה חייבה המשיבה 2 את העותרת בתשלום היטל השבחה בסך 215,300 ₪, וזאת בהתאם לשומה שקבע שמאי הוועדה המקומית. העותרת חלקה על הסכום שנקבע ולפיכך מונה שמאי מכריע. בעת הדיון בפני השמאי המכריע לעניין גובה היטל ההשבחה, טענה העותרת כי אולצה להפריש את מגרש 498 לצורכי ציבור. מנגד טענה הוועדה המקומית כי בתמורה להפרשה זו קיבלה העותרת זכויות בנייה מוגדלות בחלקות 500-501. לבסוף קבע השמאי המכריע כי שומת היטל ההשבחה תופחת ותעמוד על 122,500 ₪ (נספחים ד1-ד3 לעתירה). לטענת העותרות, לאור העובדה שבמשך 20 שנה לא הופקעה בפועל חלקה 1232 ולא נתפשה בה חזקה, הן פנו ביום 18.2.07 למהנדס העיר בבקשה למחוק את ההערה בדבר פרסום ההפקעה בספרי המקרקעין ולפעול לשינוי ייעוד החלקה ממבני ציבור למגורים (נספח ו' לעתירה). ביום 29.4.07 נפגשו הצדדים במשרדי המשיבות לדיון בשינוי הייעוד המבוקש כאמור. ביום 11.10.07 הודיעו המשיבות לעותרות כי ביום 29.8.07 התקבלה החלטה בועדת המשנה של הועדה המקומית לתכנון ובניה להפקיע את חלקה 1232 בשלמותה (נספח ח' לעתירה). העותרות פנו אל המשיבות בבקשה להקפיא את ההפקעה עד לדיון ענייני בבקשתן לשינוי ייעוד ולחילופין עד להחלטה בעניין גובה הפיצויים שיינתן לעותרות בתמורה להפקעה (נספח ט' לעתירה). ביום 19.12.07 התפרסמה בילקוט הפרסומים הודעת הועדה המקומית בדבר ההפקעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן:"פקודת הקרקעות"). ביום 24.1.08 שלח הממונה על הנכסים אצל המשיבה 1-עיריית רחובות (להלן:"העירייה") מכתב לעותרת ובו הודיע להן כי הועדה המקומית פרסמה הודעת הפקעה המודיעה על הפקעת חלקה 1232 ועל הכוונה לתפוש חזקה בחלקה בתוך 30 יום הואיל ו"הקרקע דרושה לוועדה באופן דחוף ולחלוטין לצרכי ציבור". כמו כן הוסיף הממונה כי הוועדה המקומית מוכנה לישא וליתן על רכישת הקרקע האמורה (נספח י' לעתירה). בעקבות הודעה זו פנתה העותרת ביום 20.3.08 במכתב ליו"ר הוועדה המקומית במסגרתו ביקשה לבטל את ההפקעה (נספח יא לעתירה). ביום 11.6.08 השיב היועץ המשפטי לעירייה במכתב לעותרת לפיו לאור היות העותרת יוזמת התוכנית במטרה לשפר את זכויות הבניה בחלקות שבבעלותה, ולאור העובדה שבסעיף 13 לתקנון התוכנית בו נקבעו מטרותיה נכתב בפירוש בסעיף (ג) כי עסקינן באיחוד וחלוקה מחדש בהסכמת הבעלים ובסעיף (ד) נקבע כי המגרש האמור יופקע "כמגרש לבנייני ציבור להקמת מבנה בן 2 קומות לצרכי גן ילדים או תחנה לאם ולילד", והעותרת חתמה על תקנון זה, הרי שאינה יכולה לטעון כיום לביטול ההפקעה. עוד הוסיף היועץ המשפטי לעירייה כי ממילא השטח המופקע הינו מתחת לשיעור המותר בהפקעה ללא תשלום פיצויים, הגם שבעת אישור התוכנית החדשה קיבלה העותרת את מלוא התמורה בגין ההפקעה וזו אף נלקחה בחשבון בעת קביעת גובה היטל ההשבחה. לפיכך נדחתה בקשת העותרת (נספח יב לעתירה). בהמשך לפרסום הודעת ההפקעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, נרשמה ביום 6.8.08 חלקה 1232 בספרי המקרקעין על שם העירייה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות. ביום 25.1.10 הגישו העותרות בקשה לפיצול סעדים לפיה הסעד המבוקש בעתירה יהא ביטול הפקעת חלקה 1232 בגוש 3703 בלבד, ואילו הסעדים הכספיים לעניין הפיצויים בגין ההפקעה יוגשו בהליך אזרחי נפרד. בדיון בפני ביום 7.6.10 לא הגיעו הצדדים להסכמות ולאחר שהגישו סיכומיהם נדרשתי לפסק הדין. טענות הצדדים טענות העותרות לעניין טענת השיהוי טוענות העותרות כי העתירה הוגשה במועדה וכי עד בסמוך למועד הגשת העתירה ניסו העותרות להידבר עם העירייה ולקבל מסמכים שנתבקשו. לגופו של עניין מדובר לטענת העותרות בהליך הפקעה שהמשיבות מנסות לחמוק הימנו על מנת שלא יחולו עליהן דיני ההפקעה לרבות פיצויים בגין הפקעה. משך 20 שנה השתהו המשיבות בנקיטת הליכי הפקעה ולא נעשה דבר עם החלקה המיועדת להפקעה למטרת מבנה ציבור-גן/מעון ילדים ו/או תחנה לאם ולילד. גם מאז הפקעת החלקה בפועל בתחילת שנת 2008, בנימוק שהמקרקעין דרושים לוועדה המקומית בדחיפות לצורכי ציבור, לא נעשה דבר עם המקרקעין. בהסתמך על שנקבע בבג"צ 2739/95 מחול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1)326 וב-עע"ם וייס נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון [לא פורסם] (25.5.2005) מבקשות העותרות לראות בהתנהלות המשיבות השתהות בלתי סבירה במימוש מטרת ההפקעה ובהתאם לבטלה. לטענת העותרות ההפקעה בוצעה אך לאור בקשתן לשנות לחלקה ייעוד ולהפשירה למגורים. זאת ועוד, ההפקעה בפועל נעשתה לייעוד שונה מזה הקבוע בתוכנית החדשה ולפיכך נעשה בחוסר סמכות, בניגוד לסעיף 189 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 ובניגוד להלכת קרסיק (בג"צ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל ,פ"ד נה (2) 625) לפיה סמכות ההפקעה צמודה למטרת ההפקעה. עם שינוי הייעוד היה על המשיבות להגיש תוכנית חדשה וליתן לעותרים אפשרות להגיש התנגדויות. לפיכך, לאור השיהוי הבלתי סביר בפעולות המשיבות למימוש ההפקעה, שיהוי המעיד על זניחת מטרת ההפקעה, ולאור הפסיקה הנרחבת בנושא הקובעת כי זכות הקניין שרוכשת הרשות המפקיעה במקרקעין המופקעים מן הפרט היא זכות מותנית, יש להשיב את המקרקעין לבעליהם-העותרות ולבטל את ההפקעה. טענות המשיבות כטענות סף טוענות המשיבות כי העתירה נגועה בשיהוי ניכר בחלוף כ-19 שנים מפרסום אישור תוכנית רח/800/א ולמעלה מ-23 שנים מפרסום תוכנית רח/800/א/1. כמו כן בחלוף 10 חודשים מפרסום הודעת ההפקעה. הכל כבר בגדר מעשה עשוי. כמו כן, לטענת המשיבות העותרות לא מיצו הליכים לאור העובדה שלא הגישו התנגדות לתוכנית רח/800/א/1 במועדים הקבועים בחוק. בנוסף היה על העותרות לצרף כמשיב בעתירה את הועדה המחוזית כבעל דין דרוש. לגופו של עניין טוענות המשיבות כי לא מדובר בהליך של הפקעה, כפי שטוענות העותרות, כי אם בהפרשה לצרכי ציבור של חלקה 1232 (לשעבר 498) בגוש 3703 בתוכנית איחוד וחלוקה בהסכמת בעלים הקבועה הן בתוכנית רח/800/א והן בתוכנית החדשה רח/800/א/1 אותה יזמו העותרות (להלן:"התוכניות"). על הפרשה לצרכי ציבור זו לא ניתן להחיל את דיני ההפקעה. זאת ועוד, מרגע שהסכימו העותרות להפרשה לצורכי ציבור במסגרת התוכנית החדשה, ולא הגישו כל התנגדות מצידן לתוכניות, הרי שהן מנועות ומושתקות מלתקוף אותן בעת הזו ולדרוש את ביטול ההפרשה לצורכי ציבור ו/או פיצוי בגינה. ממילא קיבלו העותרות פיצוי בגין החלקה בדמות השבחת המקרקעין על ידי שינויי ייעוד והגדלת אחוזי בנייה (לעניין זה מפנות המשיבות לבג"צ 318/61 וולמן נ' שר הפנים פ"ד טז 766 ולעע"מ 5839/06 בראון נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז [לא פורסם] (25.9.2008)). לחילופין, טוענות המשיבות, גם לו ייקבע שבהפקעה עסקינן הרי שהן לא השתהו במימוש מטרתה. מלכתחילה ביקשה הועדה המקומית לוודא כי התוכנית החדשה תכלול שצ"פ לרווחת התושבים. בסופו של יום נקבעה חלקה 1232 כמיועדת לשב"צ-מעון ילדים. בשל פניות חוזרות ונשנות של תושבי האזור בדרישה לשצ"פ להקמת מתקני משחק לילדים, כפי שנתכוונו לו מלכתחילה בשל צפיפות הבניה באזור, היה צורך בשינוי ייעודה הציבורי של חלקה 1232 משב"צ לשצ"פ וההליך לקח זמן עד שלבסוף ביום 16.2.03 אושר על ידי ראש העירייה. המרת מטרה ציבורית אחת במטרה ציבורית אחרת שאף היא לרווחת התושבים, בהתאם לכורח המציאות, אינה מעידה על זניחת מטרת ההפקעה, אינה מצדיקה את בטלותה ואינה מזכה את בעל המקרקעין בפיצוי כלשהו (לעניין זה מפנות המשיבות ד"נ 29/69 אביבים בגוש 3947 בע"מ נ' שר האוצר פ"ד כד (2) 397 ולבג"צ 2739/95 מחול נ' שר האוצר פ"ד נ (1) 309). בנוסף, אינטרס הציבור במימוש מטרת ההפרשה לצרכי ציבור גובר על אינטרס העותרת ועל הנזק שנגרם לה, אם נגרם, בויתור על הקרקע (לעניין זה מפנות המשיבות לעע"מ 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון יעקב [לא פורסם] (1.2.2007) ולע"א 3901/96 הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' יהודית הורוויץ [לא פורסם] (28.1.2002)). דיון לעניין טענת הסף שהעלו המשיבות בדבר השיהוי שבהגשת העתירה, דין הטענה להידחות. תקופת השיהוי הקבועה בסעיף 3 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 אינה חלה לגבי תקיפת הפקעת מקרקעין בעילה של זניחת מטרת ההפקעה והפרת חובת הרשות לפעול בשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה - ולו מן הטעם שעילה זו מטבע הדברים מתגבשת רק עם חלוף הזמן. (ראה לעניין זה עע"מ 319/05 יחזקאל בונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, [לא פורסם] (1.2.2007) (להלן:"פרשת בונשטיין")). לגופו של עניין- אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש להשיב את המקרקעין לעותרות או לחילופין לחייב את המשיבות בתשלום פיצויים לעותרות. חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 אוצר בתוכו שלושה מסלולים לנטילת מקרקעין לצרכי ציבור על ידי הרשות: הפקעת מקרקעין על ידי הוועדה המקומית בהתאם להוראות פרק ח' לחוק סעיפים 188-196; הפרשת שטחים לצרכי ציבור במסגרת אישורה וביצועה של תוכנית לאיחוד וחלוקה בהתאם לפרק ג' לחוק סימן ז' סעיפים 120-128; והדרך השלישית היא נטילת שטחים מכוח הסכם חוזי שנחתם בין הרשות המקומית לבין בעלי המקרקעין (עת"מ 972/05 רמות ארזים חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים (27.2.08)). בפרשת וולמן (בג"צ 318/61 שלמה ומינה וולמן נ' שר הפנים פ"ד טז 766 ) נדונה השאלה האם שטח שהועבר על ידי הבעלים לרשות המפקיעה לצורכי ציבור במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה שנעשתה ביוזמת הבעלים, ללא תמורה כספית, מתוך הסכמה ולא בדרך של הפקעה, דינה כדין הפקעה. שם קבע בית המשפט כי היות שהשטח הועבר מרצון, אין בידי הבעלים עילה לדרוש ביטול ההעברה והשבת השטח לידיהם. זו היתה ההלכה השלטת משך שנים. בפרשת לוי (ע"א 2515/94 יוסף לוי נ' עיריית חיפה פ"ד נ (1) 723) שהוכרעה לאחר חקיקת חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו ציינה כב' השופטת בייניש (כתוארה דאז) בהערת אגב כי עד עתה נהג בית המשפט להבחין בין רכישה כפויה לבין רכישה בהסכמה, בין בתמורה ובין בלעדיה. לדעתה, לאור חקיקתו של חוק היסוד והעלאת זכות הקניין למדרגה של זכות חוקתית, ראוי לבחון האם נכון להחיל את ההגנות שהמחוקק העניק לבעלי מקרקעין שהופקעו גם על הפרשות קרקע הנעשות ללא הליך של הפקעה. כך קבעה גם כב' השופטת נאור בעניין בראון (עע"ם 5839/06 אלפרד בראון נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז המרכז [לא פורסם] (25.9.08)). לפיכך נקבע כי כל מקרה ונסיבותיו ייבחנו לגופם וייערך האיזון הראוי בין האינטרס הפרטי והאינטרס הציבורי . מן הכלל אל הפרט- המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם עסקינן בהפקעה שדיני ההפקעה חלים עליה כפי שטוענות העותרות, או בהפרשה רצונית לצורכי ציבור במסגרת אישורה וביצועה של תוכנית איחוד וחלוקה בהסכמה שתמורתה שולמה באמצעות השבחת המקרקעין על ידי שינויי ייעוד והגדלת אחוזי בנייה , כפי שטוענות המשיבות. אין חולק כי בענייננו לא נעשה אקט פורמלי של הפקעה בהתאם להוראותיו של פרק ח' לחוק. בענייננו גם לא מדובר בהסכם חוזי שנכרת בין העותרות לרשות המקומית קרי המשיבה 1. העותרת1, חברה קבלנית שבבעלותה חלקות בגוש 3703 ברח' רמז ברחובות ביקשה לממש זכויותיה הקנייניות ולבנות על המקרקעין שבבעלותה. לפיכך יזמה והגישה לאישור הועדה המקומית תוכנית איחוד וחלוקה מחדש בהסכמה- תב"ע רח/800/א/1- שעיקרה שינוי ייעוד והגדלת זכויות בנייה כנגד הפרשות לצורכי ציבור. בתוכנית נקבע כי חלקה 1232 בגוש 3703 בשטח של כ-660 מ"ר (לשעבר חלקה 498 שבבעלות החברה- להלן:"החלקה") תיועד למטרת שב"צ-שטח לבנייני ציבור על מנת שייבנה עליה גן ילדים ו/או תחנה לאם ולילד, וזאת למרות שבמקור ביקשה הוועדה המקומית לייעדו לשצ"פ-שטח ציבורי פתוח לשימושם ורווחתם של דיירי הבתים המשותפים שברחוב רמז ברחובות. לפיכך, עסקינן בהפרשת שטחים לצרכי ציבור במסגרת אישורה וביצועה של תוכנית לאיחוד וחלוקה בהסכמה בהתאם לפרק ג' לחוק סימן ז' סעיפים 120-128. ביום 27.8.86 אושרה התוכנית החדשה בוועדה המחוזית. ראוי לציין כי העותרים לא הגישו התנגדות לתוכנית החדשה בשום שלב, לרבות לעניין הפרשת החלקה לצורכי ציבור וללוח השטחים הכלול בתוכנית. ביום 8.1.87 פורסמה התוכנית החדשה למתן תוקף. אין חולק כי במהלך השנים שחלפו מאז אישור ופרסום התוכנית, לא נעשה מאום בחלקה, העירייה לא תפשה בה חזקה וגן הילדים המיועד לא נבנה. לטענת המשיבות הסיבה נעוצה בעובדה שלבקשת התושבים, פעלו המשיבות להחזיר את ייעודה הציבורי של החלקה בתוכנית לייעוד המקורי -שצ"פ, ושינוי ייעוד זה ארך זמן רב. ואולם, מנגד, העותרים נהנו מהתמורה שניתנה להם בגין החלקה שניטלה מהם בדמות השבחת המקרקעין באמצעות הגדלת זכויות בנייה ושינוי ייעוד. משאושרה התוכנית החדשה שיזמו העותרות ומשניצלו העותרות את ההטבות התכנוניות שניתנו להן על פיה, אין הם יכולות לטעון כיום להשבת החלקה לידיהן ו/או להפקעה המזכה בפיצויים, שהרי החלקה לא ניטלה מהן בכפייה ו/או ללא תמורה. בעניין זה ראה פרשת צאיג עמ' 69 כדלקמן: " העברה מרצון של מקרקעין תיחשב כהפקעה לצורך חישוב השטח הפטור מתשלום פיצויים, רק אם נעשתה ללא תמורה כספית (או תמורה אחרת שיש לה שווי כספי) מן הרשות המפקיעה" (ע"א 6663/93 יוסף צאיג נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פ"ד נה (1) 49 (1999)) . הליך של איחוד וחלוקה מחדש של מקרקעין על פי רוב לא פוגע בבעלים לאור העובדה שבגין השטח שניטל מהם כהפרשה לצורכי ציבור, הם מקבלים פיצוי בדרך של זכויות בנייה מוגדלות השטחים הנותרים ובכך התוכנית משביחה את המקרקעין שבידי הבעלים. כך למשל קבעתי גם בעת"מ 2680/05 מעלה ראשון בע"מ נ' עיריית ראשון לציון ואח' (19.7.2007): "מכאן שהפרשת מקרקעין בתוכנית איחוד וחלוקה אינה יכולה להיחשב כהפקעת מקרקעין. הרציונל העומד בבסיס הבחנה זו משותף לכל החריגים שנקבעו בפרשת צאיג שלעיל-קבלת תמורה עבור הפרשת המקרקעין שוללת את ההיגיון שבהחלת דיני ההפקעה, אשר נובעים מחד צדדיותו של אקט ההפקעה ומהפגיעה שהוא מסב. ואמנם, כאמור לעיל, בתכנית איחוד וחלוקה זוכים בעלי המקרקעין להטבות שונות הנוגעות למיקסום זכויותיהם במקרקעין שבבעלותם. מכוח זאת אין הם יכולים לטעון כי הפרשת המקרקעין משולה להפקעה". ההטבות התכנוניות שקיבלו העותרות הינן בגדר "תמורה אחרת שיש לה שווי כספי" לכל דבר ועניין. עדות להשבחת המקרקעין שבבעלות העותרות על ידי התוכנית החדשה ניתן לראות בהיטל ההשבחה בו חויבו העותרות ואף שילמו, כאשר בתחשיב שנעשה לעניין גובה ההשבחה נלקחה בחשבון נטילת החלקה לצורכי ציבור ובהתאם הופחת גובה היטל ההשבחה. באיזון שבין אינטרס העותרות לאינטרס הציבורי של תושבי המקום המבקשים ליהנות משטח ציבורי פתוח באזור של בניינים משותפים צפופים, גובר האחרון. בענייננו נראה כי חלוף הזמן אינו מלמד על זניחת המטרה הציבורית שעמדה בבסיס הפרשת החלקה לצורכי ציבור והצורך הציבורי לשמם ניטלו המקרקעין עדיין שריר וקיים. שטחים ציבוריים אינם בנמצא בשפע ויש לשמור עתודות קרקע ציבוריות. "הליכי תכנון מטבע הדברים הינם צופי פני עתיד. במסגרת הכנת תוכניות ליישוב כזה או אחר מביאות רשויות התכנון בחשבון את הצפי להתפתחותו העתידית של היישוב ואת כמות עתודות הקרקע שיש להקצות לצורכי ציבור, שהרי סוף מעשה במחשבה תחילה. מאחר והליכי איכלוס של שכונות מסוימות עשויים לארוך זמן רב, יכול ומימוש ייעודן של חלק מן הקרקעות שהופקעו יתעכב, אולם אין להסיק מכך בהכרח על העדר צורך עתידי בקרקע. נהפוך הוא, ביטול ההפקעה או נקיטה בצעדים נמהרים ללא כל תכנון מקדים והתחשבות בצרכים עתידיים עלול במקרים מסוימים להביא למחסור בקרקעות לצורכי ציבור" (פרשת בונשטיין לעיל, פסקה 15). לפיכך, בנסיבות העניין שלפני, גם חלוף השנים הרב אינו מוביל למסקנה כי מטרתה הציבורית של החלקה נזנחה. הנזק הקנייני שנגרם לעותרות כתוצאה מההשתהות במימוש מטרת ההפקעה, אם בכלל, קטן בהרבה מהנזק הבלתי הפיך שייגרם לציבור התושבים במקום באם יבוטל ייעודה הציבורי של החלקה והיא תוחזר לעותרות. זאת ועוד, "כאשר מדובר בהעברה רצונית של קרקע לרשות ציבורית ולא עקב כפייה, אין זה משנה עוד האם הייעוד הציבורי מומש או נזנח. הבעלים אינו יכול להשיג ביטול של ההעברה, אך משום שהמטרה הציבורית לא מומשה" (עע"ם 2914/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון נ' רבקה חונוביץ [לא פורסם] (25.3.2010)). לעניין שינוי ייעודה הציבורי של החלקה משב"צ לשצ"פ, הרי שמשקבעתי כי לא בהפקעה עסקינן כי אם באיחוד וחלוקה בהסכמה, הרי שסעיף 189 לחוק אינו חל בענייננו והלכת קרסיק אינה רלוונטית. לשינוי ייעוד זה ממטרה ציבורית אחת לאחרת לרווחת הציבור ולבקשת תושבי המקום, אין כל השלכה לעניין זכויות העותרות בחלקה. לא מדובר בביטול הצורך הציבורי בחלקה כי אם בהעתקתו ממבנה ציבורי של גן ילדים לשטח ציבורי פתוח להקמת מתקני משחק לילדי השכונה, ועסקינן בהפעלת סמכות שבשיקול דעת המסורה לרשויות התכנון . בהקשר זה נאמר: "כמות המקרקעין אינה ניתנת להגדלה. חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, כגון לבנות כבישים, לסלול מסילות, להסדיר אמצעי תקשורת, להבטיח בנייתם של מוסדות ציבור, לשמר עתיקות ונכסים תרבותיים, לשמר שטחים פתוחים ולקיים שמירה על ביטחון הציבור ושלומו ... כל אלה הופכים את קניין המקרקעין לקניין שממד האחריות החברתית בו הוא חשוב. שיקולים אלה ואחרים מחייבים מתן כוח למדינה לפגוע בקניין הפרטי כדי לקיים את אינטרס הציבור. בכך מתבטאת האחריות החברתית המיוחדת של הקניין הפרטי. דיני התכנון והבנייה הם אחד המכשירים החשובים שדרכם מוגשמת האחריות החברתית של הקניין" (ע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' יהודית הורוויץ פ"ד נו (4) 913 (2002)). לאור כל האמור העתירה נדחית. בנסיבות העניין, תישאנה העותרות, בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. רשות ציבורית