נושא החלטה זו הוא "תשלום תגמול באופן רטרואקטיבי", שבמקרה זה הינו "תוספת ותק פעילות" לקיצבת גמלאי צה"ל, תוספת שלא שולמה למערער מאז פרישתו מצה"ל ביוני 1988, וכעת משהוכרה זכותו לתוספת זו, לאחר שפנה לראשונה למשיבה בשנת 2005, המשיבה הסכימה לשלם לו התוספת אך ורק 7 שנים למפרע מיום הגשת תביעתו, ואילו המערער דורש תשלום מלוא התקופה בגינה לא שולמה לו "תוספת ותק פעילות". עיקרי העובדות וההליכים זהו ערעור על החלטת הממונה על תשלום הגימלאות בצה"ל מיום 27.2.07 ולפיה תשולם למערער תוספת ותק פעילות לתקופה של 7 שנים רטרואקטיבית ממועד פנייתו הראשונה של המערער למשיבה (הפניה הראשונה היתה ביום 25.12.05) ולא קודם לכך. המערער ביקש כי תוספת ותק הפעילות תשולם לו באופן רטרואקטיבי החל מיום 24.10.1983 ולא החל מיום 25.12.1998, כפי שנקבע. המערער הגיש ערעור זה על פי סעיף 48 לחוק שרות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] תשמ"ה-1985 (להלן: "חוק הגימלאות"). העובדות הצריכות לענין אינן במחלוקת בין הצדדים והמחלוקת היא משפטית בלבד ולכן הודיעו הצדדים בדיון ביום 9.9.07 כי הם מבקשים שלא לשמוע הוכחות, לסכם את טענותיהם בכתב וכי הועדה תיתן את החלטתה על סמך העובדות המוסכמות והטעונים. המערער התגייס לצה"ל בחודש יולי 1962 והשתחרר במהלך שנת 1965 (לאחר שנתיים וחצי של שרות חובה ו-3 חודשים נוספים של שרות חובה בתנאי קבע). בשנת 1978 חזר לשרות קבע ולאחר כ-10 שנות שרות פרש לגימלאות. במהלך שרותו, שירת המערער מספר שנים בשרות המזכה בתוספת שכר ברמת פעילות. על פי רישומי צה"ל, המערער שירת במשך כשנתיים וחצי (30 חודשים) ברמת פעילות א', ובמשך כשנה (12 חודשים) ברמת פעילות ב'. סך התקופות בהן זוכה ברמת פעילות כלשהי הינו 42 חודשים בלבד ולכן לא זוכה בשכרו באופן קבוע (ומשכך, גם לא בקיצבתו), בתוספת השכר הקרויה "ותק פעילות", המשולמת באופן קבוע רק למי שזוכה במשך 45 חודשים בתוספת של רמת פעילות. בחודש דצמבר 2005 פנה המערער לראשונה למנהל התשלומים בצה"ל וביקש לבדוק מדוע הוא אינו מזוכה בתוספת ותק פעילות, שכן למיטב ידיעתו הוא זוכה בעבר בתוספת זו. בתשובה שניתנה לו בחודש פברואר 2006, נמסר לו, כי אין מסמכים המעידים על העובדות אותן ביקש. תשובה זו ניתנה לאחר בדיקה, שהעלתה, שעל פי רישומי הצבא, המערער אינו זכאי לתוספת ותק פעילות משום שכאמור לא זוכה במשך 45 חודשים הנדרשים. עוד נמסר למערער כי באפשרותו להביא ראיות התומכות בבקשתו, והיא תבחן מחדש. לאחר התכתבות נוספת טען המערער כי תקופה של כ-4 וחצי חודשים בין התאריכים 1.9.82 ועד 15.1.83 הוא שירת בתפקיד המזכה ברמת פעילות, אך תקופה זו הוחסרה ברישומים. עוד התברר כי אילו היה מזוכה בתקופה הזו ברמת פעילות, היה משלים את תקופת השירות הנדרשת לצורך קיבוע (לצורכי שכר ולצורכי קיצבה) של תוספת ותק פעילות, וזאת החל מתאריך 24.10.83. המערער הגיש ראיות להוכחת טענתו על ידי תצהיר מטעמו ומטעם המפקד שלו בעת הרלוונטית, והוחלט להכיר בו כמי שזכאי לתוספת רמת פעילות בתקופה הרלוונטית ומכאן נגזרה זכאותו לותק פעילות גם בקיצבה. אשר לתקופה שבה יקבל המערער את תוספת רמת הפעילות קבעה המשיבה כי המערער יזוכה בהפרשי גימלה החל מ-7 שנים מיום פנייתו. על פי כתב התשובה שהגישה המשיבה לערעור היא הסבירה, כי היא יכלה להסתפק בתקופה של שנתיים מיום הפניה על פי סעיף 55 לחוק התגמולים, אולם היא החליטה על החלטה חריגה לטובת המערער תוך מתן פרשנות לקולא לטובת המערער. החלטה זו ניתנה ברוח דיני ההתיישנות הכללים ולנוכח היותה של הזכות לקצבה זכות כספית. עוד סברה המשיבה כי יש לתת את הדעת לכך כי ישנה או עשויה להיות אחריות משותפת למערער ולמערכת הצבאית, לכך שהמערער לא זוכה בתוספת השכר. מחד גיסא, מהמסמכים שהגיש המערער למשיבה בעקבות בקשתו עולה, כי היה זכאי לתוספת של רמת פעילות בתקופות הרלוונטיות. אילו זכאות זו היתה מוזנת או מאושרת במועד הרלוונטי, המערער היה מזוכה כיום בתוספת לה הוא טוען. מאידך גיסא, מובן שאין באפשרות צה"ל לבחון כיום את שנעשה בענין זה לפני 25 שנה ולבחון מה היא הסיבה בשלה לא הוזנה התוספת האמורה, והמערער יכול היה, במאמצים סבירים, להשיג ידיעה על העובדות העומדות בבסיס התביעה במועד מוקדם יותר. מכאן נובעת אחריותו שלו, לכך שלא זוכה בסכומים הנתבעים. לאור כל זאת ומתוך רצון להעניק למערער את מירב הזכויות הכספיות החליטה המשיבה ללכת לקראתו ולשלם, מעבר לתשלום לו הוא זכאי לפי חוק, גם את הפרשי הקצבה רטרואקטיבית 7 שנים מיום פנייתו וזאת על פי המועד הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), דהיינו כי עילת תביעה מתיישנת בחלוף 7 שנים. טענות המערער 8. המערער טוען בסיכומיו כי זכותו לתוספת ותק עומדת לו מיום תחילתה ומעולם לא התיישנה לא בהתאם לחוק ההתיישנות ולא בהתאם לחוק הגימלאות. המערער טוען עוד כי יש לבחון את הנושא על פי חוק ההתיישנות בלבד ולא על פי חוק הגימלאות משום שחוק הגימלאות אינו דן בהתיישנות של זכות הקצבה לחייל. 9. לענין זה טוען המערער כי על עניינו חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כי תקופת ההתיישנות תחל ביום שבו נודע לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. בהקשר זה טוען המערער כי גילוי הזכאות לתוספת ותק פעילות התרחש רק בחודש דצמבר 2005 עת נפגש עם ידיד שסיפר לו על תוספת זו וכי מייד עם גילוי הזכאות החל המערער בפעילות אינטנסיבית למימוש זכויותיו. 10. עוד טוען המערער כי התוספת נקבעה לתשלום ללא כל פרסום שהוא וללא כל ידיעה אישית או כללית לחיילים שהיו זכאים לה ולכן למערער לא היה ידוע על עובדת זכאותו לתוספת והוא סבר כל העת כי הוא מקבל את המגיע לו. 11. המערער טוען עוד כי צה"ל הוא שהתרשל ולא ביצע את תפקידו כראוי כאשר לא דיווח על התוספת ועל זכאותו של המערער ולא מילא את תפקידו במשך שנים רבות לאפשר למערער לקבל את מירב הסכום המגיע לו. 12. המערער טוען גם להפליה לחוסר סבירות ולחוסר הגינות וכן לכך שנציג המדינה אינו מעלה טענת התיישנות בהליכים אזרחים אלא באישור מראש של היועץ המשפטי לממשלה. 13. המערער טוען עוד כי חלות על מקרה זה הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות בדבר הודאה של נתבע בדבר קיום זכות, שאז תחל תקופת ההתיישנות רק מן היום שבו נעשתה הודאה. במקרה זה, לטענת המערער, החל מיום 25.9.06. טענות המשיבה 14. סעיף 55 לחוק הגמלאות קובע הסדר ברור לגבי היקף הקיצבה אשר ניתן לשלם לזכאי לקצבה בעד תקופות אשר קדמו למועד הגשת בקשתו לקצבה, כך שהוא מגביל את תקופת התחולה הרטרואקטיבית עד שנתיים לכל היותר. לענין זה ב"כ המשיבה הפנה לפסקי דין בו"ע 2824/02 אלוף (מיל') צבי זמיר נ' הממונה על הגימלאות (להלן: "פס"ד זמיר") וכן ו"ע 2148/01 סיקלי נ' הממונה על תשלום הגימלאות. 15. ההסדר של סעיף 55 הוא הוראה המגבילה את שיקול הדעת של הממונה על הגימלאות ושל הועדה. ב"כ המשיבה הפנה בענין זה לפסיקה בענין חוק הביטוח הלאומי ולפסיקה נוספת. 16. עוד טוענת המשיבה כי חוק ההתיישנות לא חל בענין זה. האיזונים בבסיס הוראות ההתיישנות משתנים ככל שמדובר בקיצבה, משום שמדובר בסכום כסף אשר מטרתו קיום שוטף ולא התעשרות ולכן המטרה שלשמה קיימת הקיצבה כבר לא חלה כאשר מדובר על תשלום רטרואקטיבי. עוד טוען המשיב כי מדובר בכספים אשר מקורם בתקציב המדינה ובכספי ציבור ולכן יש לנקוט בהם משנה זהירות. המשיב מפנה לפסיקה בענין חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") בה נקבע כי ההסדרים שבחוק הנכים מחליפים את ההסדרים הכלליים המצויים בחוק ההתיישנות והם אינם מצטרפים אליו. 17. אשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות טוענת המשיבה כי לא הוכח על ידי המערער שלא יכול היה למנוע בזהירות סבירה את הסיבות בשלן עילת התביעה לא היתה ידועה. לענין זה מפנה המשיבה לערעור אזרחי 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית . 18. אשר לסעיף 9 לחוק ההתיישנות טוענת המשיבה, כי היא אינה בגדר נתבע אלא רשות מנהלית הפועלת מכח סמכותה על פי דין ולכן החלטה של המשיבה בדבר זכאותו של התובע אינה הודעה בזכות, אלא החלטה מנהלית ולכן סעיף 9 לא רלוונטי. עוד היא טוענת לענין זה כי גם אם חל סעיף 9, כי אז בד בבד עם ההחלטה צוין נושא ההתיישנות. 19. אשר להנחיות היועץ המשפטי לממשלה - טוענת המשיבה כי ההנחיות אינן מחייבות וגם לו היו מחייבות הרי שהטענה נטענה במסגרת חוק הגימלאות ועל פיו ולכן ההנחיה לא חלה ובנוסף הם מזכירים את קיומה של הנחיה חדשה אשר הפכה את נקודת המוצא בקובעה כי ככלל יש לטעון טענת התיישנות. מה היא תוספת ותק פעילות 20. הכללים לזכאות לרמת פעילות מוסדרים בפקודת מטכ"ל 36.0301 שכותרתה "שרות סדיר - תוספת פעילות בשלוש רמות". הכללים ל"תוספת ותק פעילות" מוסדרים בפקודת מטכ"ל 36.0309 שכותרתה "שרות קבע - תוספת ותק פעילות". תוספת רמות פעילות הינה תוספת לשכר הניתנת בהתאם לקריטריונים הקשורים לאופי הפעילות בתפקיד, רמת הכוננות, התנאים הסביבתיים, שעות הפעילות בבסיס וכיוצא בזה. 21. לענין הזכאות לתוספת רמת פעילות מסווגות היחידות לשתיים: א. "יחידות פעילות אוטומטית" - חיילים המוצבים ביחידות אלו מזוכים באופן אוטומטי ברמת הפעילות המוגדרת ליחידה. משמעות סיווג זה היא שהפעילות בכל תפקיד ביחידה, מתאפיינת ברמת פעילות מסוימת. ב. "יחידת פעילות על פי דיווח" - חיילים המוצבים ביחידות אלו, מזוכים ברמת פעילות, אך ורק אם הם מוצבים בתפקיד מזכה, ומפקד היחידה דיווח כי הם זכאים לרמת הפעילות. הקריטריון לקביעת הזכאות ביחידות אלו, עשוי להיגזר מעצם התפקיד בו משרת החייל, או מהיקף ואופי פעילותו. כך, למשל, קריטריון רלוונטי לקביעת רמת הפעילות, עשוי להיות מספר הימים בהם לן החייל בבסיס או מספר הפעמים בהם חצה החייל את הגבול בעת ביצוע תפקידו. 22. תוספת ותק הפעילות מבטאת "קיבוע" בשכר ולצורכי קיצבה, של תוספת רמת הפעילות, עבור חייל, אשר זוכה בתוספת רמת פעילות במשך תקופה ממושכת במהלך שרותו. גובהה של התוספת מושפע ממשך הזמן בו זוכה החייל ברמת פעילות, כאשר הזכאות ההתחלתית לתוספת היא למי שזוכה במשך 4 שנים במהלך שרותו בתוספת רמת פעילות. 23. על פי הרישומת הצבאית זוכה המערער ברמת פעילות במשך 42 חודשים (לא רצופים) במהלך שרותו. המערער טען בפני המשיבה, כי גם בגין שירותו בין התאריכים 1.9.82 עד 15.1.83 היה זכאי לתוספת רמת פעילות בשכרו. מבדיקת המשיבה עלה כי בתקופה זו שירת המערער בגדוד חה"ן 801, אשר בתקופה הרלוונטית לא הוכרה כיחידת פעילות אוטומטית. כלומר, הזכאות של חייל המשרת ביחידה לתוספת רמת פעילות היתה תלויה בדיווח של מפקדו. 24. בפועל המערער לא נמצא ברשימת החיילים ביחידה הזכאים על פי תפקידם, לדעת מפקד היחידה לתוספת רמת פעילות. המשיבה טענה כי אין לדעת כיום, בחלוף 25 שנה, מדוע לא זוכה המערער באותה עת בתוספת רמת פעילות. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות: החל בטעות בהזנת הנתונים, דרך טעות בדיווח, וכלה בכך שהמערער לא שירת בתפקיד מזכה או שמפקדו החליט באותה עת כי הפעילות שלו אינה מזכה ברמת פעילות. 25. יחד עם זאת, החליטה המשיבה לאור התצהירים שהגיש המערער ובהעדר יכולת לסתור ראיות אלו כיום, להכיר בתקופה המבוקשת כתקופה בה היה זכאי לתוספת רמת פעילות. הכרה זו הביאה לכך שסך התקופות בהן זוכה ברמת פעילות הינו 47 חודשים. לפיכך ובהתאם לסמכות החריגה של רמ"ח הפרט, הוכרה זכאותו של המערער לתוספת ותק פעילות בשכר ובקיצבה במגבלת תקופת ההתיישנות. דיון והכרעה 26. לטעמנו יש לדחות את הערעור. בראש ובראשונה, תיק זה ניתן להכרעה על בסיס העובדה, שמועד התגבשות הזכאות של המערער לתוספת הפעילות הייתה במועד קביעתה על ידי המשיבה, ומכאן שקודם לקביעת הזכאות על ידי המשיבה לא היו בידי המערער זכויות כלשהן בעניין זה. בנוסף, סעיף 55 לחוק התגמולים קובע במפורש מאימתי יש לשלם תגמולים לאחר שהוגשה תביעה ואין בין קביעה זו לבין חוק ההתיישנות - דבר. בנוסף אנו מוצאים שהוראת סעיף 55 לחוק, עליה נתנו כבר את דעתנו בפסקי הדין זמיר וסיקלי, קובעת ומגבילה מפורשות את שיקול הדעת שיש לממונה ולוועדה לתשלום שנתיים אחורנית בלבד ממועד הגשת התביעה לממונה. למעלה מן הדרוש, איננו סבורים כי התקיימו במערער התנאים ל"התיישנות שלא מדעת" על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכן איננו מוצאים כי חל במקרה זה סעיף 9 לחוק ההתיישנות. 27. להלן נביא את נימוקינו בהרחבה. מועד התגבשות הזכאות 28. במקרה זה הדיון בשאלה "מתי נולדה עילת התביעה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות) מביא למסקנה לפיה עילת התביעה נולדה אך ורק עם החלטת המשיבה כי למערער מגיעה "תוספת ותק פעילות" לקיצבתו. קודם להחלטתה של המשיבה לא הגיעה למערער תוספת ותק פעילות לקיצבה, מכיוון שסכום חודשי השירות, שנקבע, כי המערער היה זכאי בגינם לתוספת פעילות, היה פחות מהנדרש לצורך תשלום תוספת. 29. מכאן שרק לאחר קיום הליך ההוכחה והראיות שנמסרו למשיבה נקבע לראשונה, כי המערער אכן זכאי להוסיף ארבעה וחצי חודשים של פעילות בגינם הינו זכאי לתוספת פעילות. אין לדעת אם ב"זמן אמת", דהיינו לפני למעלה מ- 20 שנה היתה ניתנת למערער התוספת והמשיבה אף הודיעה כי התוספת ניתנה מחמת חוסר יכולת לבחון את העובדות כעת לאחר תקופה כל כך ארוכה. שונה היה המצב לו בתום שירות המערער היה קבוע ברישומי צה"ל, כי שירת את מספר החודשים המינימלי הנדרש לתוספת ובשל טעות אנוש לא היה מקבל את התוספת לקיצבה או לחילופין לו היה זכאי לתוספת הפעילות "האוטומטית" בשל פעילותו ביחידה מסויימת, המזכה לתוספת אוטומטית, ואז שוב מדובר היה בטעות אנוש גרידא והעילה הייתה נוצרת במועד השחרור. אולם המערער נדרש להליך שיוכיח שהיה זכאי לתוספת זו בעקבות פעילות מסוימת ולא אוטומטית, ולכן נדרש היה הליך של ראיות והחלטה, על מנת לקבוע את הזכאות, אשר תחילתה רק ממועד ההחלטה ואילך. 30. לטעמנו, די היה בכך כדי לקבוע, שהמערער זכאי לתשלום תוספת פעילות מיום התביעה ואילך בלבד. אולם נוסיף ונבחן את הטענות האחרות. ההסדר בסעיף 55 לחוק הגמלאות אינו הסדר התיישנות אלא הסדר ספציפי המגביל את הזכות לתשלום רטרואקטיבי 31. סעיף 55 לחוק הגמלאות, אשר כותרתו "תשלום בעד תקופה שלפני הגשת הבקשה" קובע: "לא תשולם קיצבה בעד תקופה העולה על ארבעה חדשים שלפני הגשת הבקשה לקיצבה, אולם הממונה רשאי להאריכה לתקופה שאינה עולה על שנתיים אם האיחור בהגשת הבקשה חל מסיבות שלדעת הממונה מצדיקות הארכה זו." 32. סעיף 55 אינו קובע תקופת התיישנות, אולם הוא מגביל באופן מפורש וברור את שיקול דעתה של הרשות המנהלית, אשר הכירה בצדקתה של תביעה לקצבה, לשלמה לכל היותר לתקופה של שנתיים קודם להגשת הבקשה. יש להדגיש, שלא מדובר כאן בהוראת התיישנות, אלא בסעיף בחוק הקובע מגבלה על התקופה שבגינה ניתן לשלם באופן רטרואקטיבי. 33. לשם השוואה ניתן לראות את סעיף 18 לחוק הנכים הקובע כי תגמולים ישולמו לנכה מיום שחרורו משירות, אם הגיש את התביעה לקצין התגמולים בתוך שנה מיום השיחרור, ואם הגיש מאוחר משנה מיום השחרור, התגמולים משולמים מיום הגשת התביעה לקצין התגמולים בלבד, גם אם זכאות לתגמולים הייתה עוד קודם ליום הגשת התביעה. החריג היחיד לעניין זה הינו סעיף 18(ו) לחוק הנכים, אשר הוסף כתיקון מאוחר לחוק הנכים, והדן במי שלא היה מסוגל מחמת ליקוי נפשי או שכלי להגיש את התביעה קודם לכן. יש לציין כי בחוק הנכים קיים סעיף התיישנות מפורש סעיף 32 הקובע התיישנות תביעה לקצין תגמולים של 3 שנים והארכה בנסיבות מסוימות בסעיף 32א. 34. במקרה של חוק התגמולים בו עסקינן לא נקבעה תקופת התיישנות ספציפית בחוק התגמולים לתביעה זו. אך יש להדגיש כי בכל מקרה מדובר בשני נושאים משפטיים שונים לחלוטין: מחד, חוק ההתיישנות הקובע כי בחלוף תקופת זמן מסוימת רשאי הנתבע שלא להיתבע עוד בשל חלוף הזמן, ומאידך סעיף 55 לחוק הגמלאות הקובע במפורש מאימתי משלמים את הקצבה, משהוכרה הזכות לקצבה. אין בין שתי ההוראות האלה ולא כלום. 35. הפסיקה קבעה ביחס לחוקים סוציאלים אחרים, כי הקביעה מאימתי משלמים תגמולים לאחר שהוכרה הזכות לתגמולים היא קביעה קשיחה, שאין לחרוג ממנה אלא בהוראה מפורשת של החוק עצמו. למשל, גמלאות לנכים על פי חוק הנכים בסעיף 18, גמלאות למשפחות שכולות על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תשי"ח -1958 בסעיף 28 וכן קצבאות על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] בסעיף 296. כולם מגבילים את שיקול הדעת של הרשות המינהלית לתקופת התשלומים הרטרואקטיבים. 36. ראו לעניין האבחנה בין סוגיית ההתיישנות לבין סוגיית מועד תחילת תשלום התגמולים וכן על "קשיחותה" של הוראת מועד תחילת התשלומים בחוק הנכים, את דבריו של כבוד השופט זוסמן בבג"צ 500/71 ישראל עמבר באמצעות אפטרופסו נ' משרד הבטחון, פ"ד כו(1) 365: "סעיף 32א מסמיך אמנם את קצין התגמולים לוותר על טענת ההתיישנות ולדון בתביעה שהתיישנה, אולם משנתקבלה התביעה, מתעוררת השאלה החל באיזה תאריך ישולמו לנכה התגמולים. על שאלה זו אין תשובה בסעיף 32א הנ"ל, אלא סעיף 18 (א) קובע מה שהוא קובע ועל הוראת הסעיף הזה מתרעם העותר. בית-משפט זה אינו מוסמך להוציא צו אלא בהתאם להלכת החוק, והואיל והמשיבים נהגו בענין דנא בהתאם להלכת סעיף 18 (א) הנ"ל, אין צידוק להתערבותנו. פנייתו של העותר - אם סבור הוא שהחוק אינו צודק - חייבת להיות מופנית אל המחוקק ..." (עמוד 367). 37. וכן דברי כבוד השופט חשין בע"א 1597/92 קצין התגמולים נ' יצחק ממן באמצעות אפטרופסו, פ"ד מז(2) 478 בעמוד 484: "הוראות אלו שבסעיפים 32 ו-32א לחוק הנכים באות תחת הוראות ההתיישנות הכלליות שבחוק ההתיישנות, והרי מטיבן ועל-פי הגדרתן - כהוראות התיישנות -אמורות הן לשמש מחסומי סף להכרה בתביעה לתגמולים. הוראות אלו מצויות במישור שונה מהוראות שנדון בהן להלן, ואשר עניינן בשאלת זכותו של נכה לקבל תגמולים למפרע. 9. משהתגברנו על מחסום ההתיישנות (אף שתביעתו של יצחק הוגשה במועד שהיה למעלה מארבע שנים לאחר ששוחרר, בעוד שסעיף 32 לחוק הנכים מדבר על שלוש שנים בלבד), ומשראה קצין התגמולים להכיר בזכותו של יצחק לזכות בתגמולים, מתייצבת לפנינו שאלה שנייה, והיא, באשר לזכותו של יצחק לקבל תגמולים לעבר. ענייננו עתה הוא בתקופה שמיום שחרורו של יצחק מן הצבא ועד ליום הגשת התביעה. וניתן דעתנו לדבר:נלעת הזו מדברים אנו אך בזכות העקרונית לזכות בתגמולים לתקופה הקודמת ליום הגשת התביעה. בנושא זה הייתה התפתחות חשובה בחקיקה, והיא לענייננו. 10. בתחילה לא הייתה אלא הוראת סעיף 18(א) לחוק הנכים, ולפיה אין נכה זכאי לתגמולים אלא מיום שהגיש תביעתו. ביום הגשת התביעה כמו מתגבשת הזכות לתגמולים, חוץ מאשר במקרה בו מוגשת התביעה לתגמולים תוך שנה מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שאז זכאי הנכה לתגמולים למפרע, למיום שחרורו... ". 38. גם בכל הנוגע להוראה בחוק הביטוח הלאומי מצא בית המשפט כי ההוראה קשיחה ושיקול הדעת של המוסד לביטוח לאומי לתשלום תגמולים רטרואקטיביים מוגבל על ידי הכתוב בסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. ראו עב"ל 657/06 אוסנת אשרוב - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 24.5.07); וכן ב"ל (ת"א) 6748/06 יצחק חגית נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 12.11.07). 39. ומן הכלל אל הפרט. 40. בכל הנוגע להתיישנות בתיק זה החליטה הממונה, מטעמיה שלה, שלא להעלות טענה זו כלפי המערער ולקבוע את זכאותו לגופה, אולם בכל הנוגע למועד תחילת תשלום הקיצבאות, הרי שמועד זה נקבע על פי סעיף 55 באופן מפורש ואין לטעמנו אפשרות לסטות מהאמור בסעיף זה, כפי שלא ניתן לעשות זאת במקרים של חוקי השיקום או בחוק הביטוח הלאומי. טעמה של הנחיה זו בדומה להנחיה שנמצאת בחוקי השיקום היא להגן על קופת הציבור ולהעמיד את הרשות המינהלית על היקף התגמולים והקצבאות שעליה לשלם במהלך כל שנת תקציב. שאם נכיר בזכויות של זכאי, רטרואקטיבית מיום היותו לזכאי, נמצא מעמידים את הרשות במצב של חוסר וודאות, באשר להיקף הקצבאות והתגמולים שעליה לשלם. בנוסף, תכליתה של הקצבה הוא לתת מענה לקיום שוטף כתשלום חודשי לצורכי מחייה, המחליף את הכנסת המשרת בצה"ל ולא תשלום מתחום הביטוח המסחרי. ראו דברי כבוד השופט אליאסוף בדב"ע תשן/ 3-146 מנדלבאום נ' עיריית ראשון לציון פד"ע כב (1) 363, 367: "הבטחת הקצבה לעובד ולשאיריו אינה מתחום הביטוח המסחרי אלא מתחום הבטחון הסוציאלי, והיא נועדה להחליף - במידה חלקית - את הכנסתו של העובד לאחר שנפסקה עבודתו וכן להבטיח את המשך ההכנסה לשאירי העובד אשר מבחינה כלכלית נהנו והשתמשו בהכנסת העובד בחייו. לפיכך, משנדרשים אנו לפרש את הוראות חוק הגימלאות, חייבים אנו להעמיד לנגד עינינו אף את המטרה הכלכלית - חברתית שעמדה לפני המחוקק בעת חקיקת חוק הגימלאות." 41. גם טענת המערער כי במקרה זה לא מדובר בעצם הזכאות לגמלה אלא רק בתוספת לה, אין בה כדי לשנות מן האמור בסעיף 55, שהרי חלק מן הקיצבה כמוהו כקיצבה כולה ואין מקום לשנות מן ההוראה במקרה שכזה. 42. למעלה מן הנדרש נדון גם בשתי טענות נוספות של המערער. האם קיימת במקרה זה "התיישנות שלא מדעת" 43. וזו לשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות: "8. התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." סעיף זה דורש לשם תחולתו התקיימותם של ארבעה תנאים: קיימות עובדות שנעלמו מן התובע; מדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה; היעלם העובדות נתהווה מסיבות שאינן תלויות בתובע; התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (ראו זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' בעמ' 204 (1991) וכן עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי, לא פורסם, 5.12.06). 44. לטענת המערער עילת התביעה שלו התגבשה כאשר פרש לגמלאות והחל לקבל קצבה שאינה כוללת את ותק הפעילות. הצדדים הסכימו על כך שבפועל, המערער גילה את זכאותו רק לאחר שיחה עם חברו. יחד עם זאת אין ספק שהמערער במהלך שנות שירותו בצבא כן קיבל לפרקים את תוספת הפעילות, מכאן שידע או יכול היה לדעת על קיומה בקלות ובאמצעות הסתכלות פעם בחודש בתלוש במשכורת בעת שהיה עדיין בשירות. ההסתכלות בתלוש הייתה מלמדת אותו על התוספת ומאפשרת לו לבחון את זכאותו מכאן ולהבא. מכאן שלא מתמלאת הדרישה המופיעה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ולפיה העובדות המרכיבות את עילת התביעה נעלמו ממנו ב"נסיבות שלא תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנען". ראו לעניין זה במקרים דומים את ת.א. (מחוזי ת"א) 2169/02 בלושטיין נ' "דן" חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, לא פורסם, 7.10.07, מפי כבוד סגנית הנשיא דרורה פלפל; ה"פ (מחוזי ת"א) 1029/04 יעקב תמרי נ' קרן הגימלאות של עובדי "דן",לא פורסם, 15.11.05, מפי השופטת ענת ברון וכן ת.א. (מחוזי י-ם) 1388/98 הנובר נ' קרן הגמלאות של חברי אגד, פ"מ תשס"א (1) 269, מפי השופטת מרים מזרחי. 45. יתר על כן, הועדה מקבלת את טענת ב"כ המשיבה כי הזכאות נקבעה כעת משום שצה"ל לא יכול היה לוודא לנוכח הזמן שעבר מדוע לא הוזנה תוספת הפעילות באותם ארבעה וחצי חודשים חסרים, ולכן, לנוכח הספק ובהתחשב בראיות שהגיש המערער, הוחלט להכיר בזכאותו מכאן ולהבא. לפיכך אין לומר כי במשך כל השנים הייתה למערער זכאות שלא קיבל בגינה את התוספת, אלא יש לומר כי רק ממועד פנייתו הוכחה זכאותו לאחר שעבר הליך הוכחה אצל המשיבה, ורק מאותו מועד ואילך הזכאות הוכרה. סעיף 9 לחוק התיישנות- הודאת נתבע בקיום זכות 46. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה"- למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות." (ההדגשה אינה במקור- הועדה). 47. החלטת הממונה, ככל שניתן לראות בה "הודאת נתבע", כוללת בתוכה מיניה וביה הודעה כי זכות מערער כפופה לסעיף 55 לחוק הגמלאות וכן לחוק ההתיישנות ולכן אין לראות בה "הודאה", כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. 48. עוד אנו קובעים, כי לעניין זה צודק ב"כ המשיבה בטענתו שאי אפשר לראות בפעולת המשיבה כרשות מנהלית, אשר קיבלה החלטה מכח סמכותה וחובתה על פי דין ועל סמך ראיות שהיו בפניה, כי היא מקבלת את תביעת המערער, כפעולה של "נתבע" "המודה" ב"קיום זכות התובע", כנדרש בסעיף 9. החלטה מנהלית של הממונה אינה צריכה להיחשב כ"הודאת נתבע" בבית משפט וגם ההליך בפנינו אינו הליך בבית משפט אלא ערר על החלטה מינהלית. הנחיית היועץ לעניין טענת התיישנות 49. הנחיית היועץ ככל שהיא חלה וככל שלא שונתה, אינה רלוונטית לנושא זה של תגמולים רטרואקטיביים, אלא לטענת ההתיישנות. סוף דבר הועדה דוחה את הערר. הואיל והמשיבה לא ביקשה לפסוק הוצאות איננו פוסקים הוצאות במקרה זה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בי-ם בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום י"א בתמוז, תשס"ח (14 ביולי 2008) בהיעדר הצדדים אל"מ אורלי ירון חברה עינת רביד, שופטת יו"ר הועדה עו"ד שמואל בריצמן חבר צבאצה"לגמלאים