קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסקת מירוץ ההתיישנות של הליך גביה מנהלית: לפניי עתירה מנהלית בה טוענת העותרת כי דרישת המשיבה לקבל ממנה "יתרת היטל ביוב ויתרת שמירה" - התיישנה והיא מבקשת כי בית המשפט יורה למשיבה לבטל לאלתר הליכי גבייה (לרבות עיקולים שהוטלו על נכסיה לבקשת המשיבה), בגין היתרות הנ"ל ולהורות למשיבה להשיב כל סכום שגבתה באמצעות הליכי הגבייה ככל שנגבו כאלה. תמצית העתירה העותרת בעלת בית (להלן: "הנכס") בכפר הרוא"ה (להלן: "הכפר") המצוי בתחום שיפוטה של המועצה האזורית עמק חפר (להלן: "המשיבה"). ביום 25.10.10 הודיע בנק דיסקונט, סניף שדרות עגנון לעותרת, כי הוטל עיקול על נכסיה בסכום של 36,063.40 ₪, לבקשת המשיבה. העותרת גם קיבלה הודעות על הטלת העיקולים האמורים. בבירור שערכה העותרת הסתבר לה כי שלושה חודשים קודם לכן הגיעה לשוכרים הגרים בביתה בכפר דרישה לתשלום שנשלחה אליה, למרות שהיא אינה מתגוררת בכפר מזה כ- 10 שנים. בדרכי עקיפין הגיעה לידי העותרת דרישה לתשלום החוב בגין יתרות היטל ביוב ויתרות שמירה שהודפסה כנראה ביולי 2010 (נספח ג' לעתירה). בעקבות העיקולים פנתה העותרת למשרדי המשיבה ונמסר לה כי באוגוסט 2002 או בסמוך, חייבה המשיבה את העותרת בהיטל ביוב בסכום של 15,000 ₪, בעקבות חיבור בתים בכפר לרשת הביוב האזורית. העותרת ביקשה מהפקידה להציג לה את דרישות התשלום המקוריות ואולם הפקידה אמרה שאין בידה מסמכים אלה. הדרישה לתשלום "יתרת החוב" התיישנה והמשיבה אינה רשאית לנקוט הליכים משפטיים בגינה לרבות הליכי גבייה מנהליים. העותרת סבורה כי למיטב הבנתה ואמונתה שילמה את כל חובותיה בקשר לנכס. תמצית טענות המשיבה בתגובה המקדמית ובכתב התשובה הנכס של העותרת הוא מבנה מגורים בשטח של נחלה בכפר מצוי בתחום שיפוטה של המשיבה ובגינו הושתו תשלומי חובה על העותרת. לפי רישומי המשיבה, החזיקה העותרת בנכס עד 2/04 ומאז נמצא הנכס בהחזקתם של ה"ה חני השוכרים את הנכס מהעותרת. לעותרת חוב למשיבה בגין תשלומי חובה והיא מתחמקת מפרעונו החל משנת 2002. עיקר החוב הוא בגין היטל ביוב וקיים גם חוב נמוך בגין שירותי שמירה. ב-1993 החליטה המשיבה להתקין מערכת ביוב מרכזית בכל יישוביה חלף הבורות הסופגים. במהלך השנים פעלה המשיבה ליישום הפרויקט ולהתקנת תשתיות ביוב ביישובים שבתחומה לרבות בכפר בו מצוי נכס העותרת. בשנת 2002 הודיעה המשיבה בהודעה בכתב לתושבים שהם נדרשים לשאת בתשלום היטל ביוב בסכום של 15,264 ₪ לכל יחידת מגורים וזאת עד 30.08.02. הדרישה נעשתה מכח סמכות המשיבה לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962 ולפי חוק העזר לעמק חפר (היטל ביוב) התשמ"ח - 1988. מדובר בפרויקט הנדסי משמעותי ונרחב שכל תושבי המשיבה היו מודעים לו והיה ברור להם שעליהם לשאת בהיטל הביוב על פי דין בגין השתתפות במימון הפרויקט. עבודות הנחת קווי הביוב בוצעו בסמוך לנכס העותרת משך כשנתיים מ-04/02 ועד 08/02 ועל כן לא ייתכן שהעותרת לא ידעה על ביצוע העבודות. בנוסף להודעה שנשלחה לכלל התושבים בחודש 4/02 פנתה המשיבה לעותרת בהודעה נוספת ביום 27.5.02 בה צוין כי על העותרת לשאת בהיטל ביוב בסכום של 15,264 ₪ עד 30.8.02. שתי ההודעות מאפריל ומאי 2002 נשלחו לכתובת הנכס בכפר. ככל שהעותרת טוענת כי אינה מתגוררת בכפר למעלה מ-10 שנים, היא לא טרחה להודיע למועצה על שינוי כתובתה. המשיבה שלחה לעותרת דרישות תשלום והתראות לעניין חובותיה באופן רציף משנת 2002 ועד שנת 2010. הדרישה האחרונה נשלחה לעותרת ב-25.7.10 והעותרת מודה בקבלתה. המשיבה צרפה פלט מחשב בדבר משלוח דרישות תשלום לעותרת (נספח 4). נוכח דרישות התשלום שנשלחו לעותרת נגועה העתירה בשיהוי כבד של 9 שנים. בהגשת העתירה קיים שיהוי גם נוכח העובדה שהעיקול הוטל ב-21.10.10 והעתירה הוגשה רק ב-03/11. אין ממש בטענת ההתיישנות המועלית בעתירה. טענת ההתיישנות אינה יכולה להיטען מקום בו נשלחו הודעות דרישה והתראות שיש בהן לעצור את מרוץ ההתיישנות. מדיניות נכונה וראויה מחייבת לאפשר למשיבה להיפרע מהעותרת בכל עת בעיקר מקום בו התחמקה העותרת מההליכים נוכח הדרישות שנשלחו אליה במהלך השנים. הלכת נסייר (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20.6.10)) חלה רק מקום בו לא נקטה הרשות כלל בהליכי גבייה בתוך 7 שנים ממועד היווצרות החוב. משלוח דרישות תשלום במהלך 7 שנים ממועד היווצרות החוב הינו חלק מהליך הגבייה ולכן נחשב כפעולה העולה כדי הליכי גבייה העוצרים את מרוץ ההתיישנות. דרישות תשלום הן חלק בלתי נפרד מהליך הגבייה ומהווים שלב ראשוני לכך. דיון בפקודת המיסים (גבייה) (להלן: "הפקודה"), סעיף 11א.(1) נקבע: "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין". בסעיף 4(1) בפקודה נקבע: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר למין היום שהיה חייב לפורעו, ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפורעו ושלא פרעו, ייתן פקיד גבייה כתב הרשאה לגובה מיסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלין של החייב באופן המותנה להלן" (הדגשה שלי -מ'נ'). בתקנות המיסים (גבייה) תשל"ד-1974 נקבע בסעיף 1: "הדרישה לפי סעיף 4 לפקודה, לפרוע את הסכום המגיע שלא נפרע, תהא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת". סעיף 3 קובע: "הדרישה מאת גובה המס אל החייב, לתשלום הסכום המגיע ממנו (להלן: - "הדרישה"), תהא ערוכה לפי טופס 3 שבתוספת". הצדדים אינם חלוקים על כך שלפי הלכת נסייר יכולה העותרת לטעון טענת התיישנות במסגרת עתירה מנהלית. המחלוקת בין הצדדים היא מתי מתחיל הליך הגבייה המנהלי שיש בו כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות, והאם בענייננו ננקטו הליכי גבייה מנהליים שעל כן הופסק מרוץ ההתיישנות. מהצרופות לתגובה המקדמית עולה כי ביום 29.4.02 נשלח טופס שהופנה ל"תושב יקר! תושבת יקרה!" ובו הודעה על התקנת מערכת הביוב ועל כך שהיטל הביוב יעמוד על 15,264 ₪ בכל יחידת מגורים (נספח 2). ביום 27.5.02 נשלחה "דרישת תשלום היטל ביוב" לעותרת ובו נדרשה לשלם את התשלום עד 30.08.02. בהשלמה לעתירה המנהלית ציינה העותרת (סעיף 1א) כי: "באוגוסט 2000 נישאה העותרת שנית (לאחר שהתאלמנה ב - 1989) ןעברה לגור בבית בעלה ב"נוה דניאל". (גוש עציון)". העותרת צירפה העתק מתעודת זהותה שהונפקה ביום 23.1.01 בה מופיעה כתובתה ביישוב נווה דניאל. טענה זו לא נסתרה ועל כן יש לקבל את טענת העותרת כי הודעות התשלום משנת 2002 לא הגיעו לידי העותרת. בנספח 1 בתשובה המקדמית מצוין ברישומי המשיבה עצמה, כי ביום 1.2.04 עזבה העותרת וכי ממועד זה מתגוררים בנכס חני דן וטליה. על כן ברור כי לפחות ממועד זה היה על המשיבה לדעת כי ההודעות לא יגיעו לעותרת. זאת ועוד. לתשובה המקדמית צורף נספח 4 "דו"ח הסטורית מסלולים לפיזי". דו"ח זה צורף על מנת להוכיח את טענת המשיבה כי נשלחו לעותרת דרישות תשלום. מדו"ח זה עולה כי לכאורה נשלחו דרישות בשנים 2004, 2005, 2008, 2009 ו-2010. ואולם מדו"ח זה עולה עוד כי הדרישות נשלחו לכאורה לכתובת הנכס "כפר הרואה - שוכר". מהרישום בדו"ח עולה כי ההודעות שנשלחו לכאורה לעותרת משנת 2004 ועד שנת 2009 נשלחו "לפיזי" להבדיל מהדרישות החל משנת 2010 שנשלחו "למשלם". הדו"ח תמוה ולא ברור טיב הרישומים בו. מה שברור הוא כי היה ידוע למשיבה כי בנכס יושב שוכר. בדו"ח אין גם ציון שההודעות שנשלחו נשלחו בהתאם לסעיף 4 בפקודת המיסים (גבייה). בעע"מ 10372/08 עיריית בת-ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.11) נידונה עתירה בה התבקש בית המשפט להורות למערערת להפסיק את הליכי הגבייה בהם נקטה בקשר לחוב ארנונה, מים וביוב שנזקפו כנגד הנכס של בעלה המנוח. השאלה שנדונה באותו עניין הייתה, אם חלה התיישנות על החוב הנטען. באותו עניין נקבע כי רשות מקומית יכולה לפעול לגבייתה של ארנונה מנישומים שלא עמדו בתשלום בשני אפיקים: היא יכולה לפתוח בהליך אזרחי. היא יכולה גם לנקוט הליך גבייה מינהלי שהמאפיין המרכזי שלו הוא שהרשות פועלת לגביית החוב מבלי שהחוב אושר קודם לכן בפסק דין. הבסיס לגבייה המנהלית מצוי בפקודת העיריות או בפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] ובפקודת המיסים (גבייה). באותו עניין נקבע: "אשר על כן, שגה בית המשפט המחוזי משדחה את טענת התיישנות החוב לה טענה המשיבה. בטיעוניה בפני בית המשפט המחוזי הצהירה המערערת כי החוב הינו חוב חלוט משנת 1985. מסיכומי המערערת עולה כי רק ביום 29.12.2004 היא החלה לראשונה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים, ועד לעת זו היא לא פעלה באופן ממשי לגביית החוב, למעט שליחת הודעות חיוב וההתראות. לפיכך, משחלפה תקופת ההתיישנות העירייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מנהליים של חוב הקודם לתקופת ההתיישנות" (סעיף 14 בפסק הדין) (הדגשה שלי -מ'נ'). אני סבורה כי מפסק הדין האמור עולה, כי אין די במשלוח הודעות חיוב והתראות וכי אין לראות באלה "חלק מהליכי הגבייה", כנטען על ידי המשיבה. יתכן שיש לראות ב"דרישה בכתב" לפי סעיף 4(1) בפקודת המסים (גבייה) חלק מהליך הגבייה נוכח תוצאות אי סילוק החוב לאחר דרישה כזו. בענייננו לא נטען, למעט בדיון האחרון ולאחר הערת בית המשפט, ולא הובאה ראיה כי מדובר בדרישה על פי הפקודה. על כן אני קובעת כי ההתראות לא נשלחו לפי הפקודה. בנסיבות אלה לא מצאתי לקבוע מסמרות בשאלה אם הודעות על פי הפקודה יש בהן תחילת הליכי גבייה. המשיבה המציאה פסיקה של בתי משפט מחוזיים לתמיכת טענתה כי הליך הגבייה כולל משלוח דרישות. נוכח הפסיקה בעניין אדוט אני סבורה כי ההלכה המחייבת קבועה בפסק דין זה. מעבר לדרוש אציין כי הפסיקה שהובאה אינה תומכת לטעמי במסקנות המשיבה. בעת"מ (ת"א) 6764-03-11 הנריק רוסטוביץ עו"ד נ. עירית חולון (30.6.11) נקבע שלא חלה התיישנות מאחר שהמשיבה נקטה הליכי הוצאה לפועל לגביית החוב קודם לרישום השיעבוד וכי הצדדים אף הגיעו להסדר לפיו שולם חלק מן החוב. בעת"מ 37926-07-10 עמר נ. עירית נהריה (8.12.10) ננקטו נגד העותר הליכים בבתי משפט ונתנו בעניינו פסקי דין שחייבוהו בתשלום חובות הארנונה. בעת"מ 48964-11-10 גולאני נ. עיריית ירושלים (27.2.11) קבע בית המשפט כי העותרים ניהלו מו"מ עם המשיבה וגם שילמו סכום על חשבון החוב וכי על כן משהודו בקיום החוב ויתרו על טענת ההתיישנות. המשיבה טענה כי יש לדחות העתירה בשל חוסר תום לב של העותרת. לטענתה מנסה העותרת ליצור את הרושם כי רק בחודש 10/2010 (בעקבות הטלת העיקולים) נודע לה על קיום החוב, אולם טענתה נסתרת מהאמור בעתירה; בסעיף 6 לעתירה מציינת העותרת כי "...במועד שאינו זכור לה (זמן קצר יחסית לפני שהגיעה הודעת העיקול), הגיעה לידה, בדרכי עקיפין, "דרישה לתשלום חוב קודם",... שהודפסה ככל הנראה ביולי 2010", ותמוה כיצד העותרת קיבלה לפני הטלת העיקולים את אותה דרישת תשלום ולא קיבלה את כל הדרישות הקודמות שנשלחו לאותה כתובת; כן תמוה מדוע העותרת לא עשתה דבר כשקיבלה את אותה דרישת תשלום עד אשר הוטלו העיקולים; עובדה זו מוכיחה כי העותרת ידעה שעליה לשאת בתשלום החוב; יש לראות בטענת העותרת בסעיף 6 לעתירה כהודאת בעל דין לפיה לעותרת היה ידוע על קיום החוב עוד לפני הליכי הגבייה; העותרת ניסתה להסתיר מבית המשפט את העובדה כי בעת קבלת דרישת התשלום הראשונה (בשנת 2002) היא זו שהחזיקה בנכס. אינני מקבלת טענות אלה, נוכח טענות העותרת ותעודת הזהות שלה המעידה כי אינה מתגוררת בכפר עוד לפני התקנת מערכת הביוב נושא החיוב, כמו גם הרישום הבעייתי בספרי המשיבה עליו עמדתי לעיל. לא מצאתי ממש גם בטענת השיהוי שטענה המשיבה. כאמור לא שוכנעתי כי העותרת קיבלה לידיה הודעות על חובה לפני אוקטובר 2010 או בסמוך. אשר לתקיפת הליך העיקול. העיקול הוטל על חשבונות העותרת ביום 24.10.10. ביום 16.11.2010 העותרת פתחה בהליך לביטול הליכי הגבייה בבית משפט השלום בחיפה. ביום 21.2.11 ניתנה החלטת כב' השופטת רננה גלפז מוקדי (בית משפט השלום בחיפה) שהורתה על העברת התיק לבית משפט זה. ביום 8.3.11 הוגש כתב תביעה לבית משפט זה ולאחר הערת בית המשפט הגישה העותרת ביום 15.3.11 את העתירה שלפניי. על כן לא מצאתי כי העותרת נקטה שיהוי בתקיפת הליכי הגבייה המנהלית. סוף דבר - העתירה מתקבלת. אני קובעת כי חובה של העותרת למשיבה - התיישן, וכי המשיבה מנועה מלנקוט נגדה הליכי גבייה בגין החוב הנטען לרבות הליכי גבייה מנהליים. אני מחייבת את המשיבה בהוצאות העותרת בסכום של 10,000 ש"ח. גביה מנהליתהתיישנות