קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקעה ללא אישור הועדה המחוזית: 1. בשנת 1995 הגיש המשיב 3 (להלן: "המינהל") נגד שני אֶחיו של העותר - רוני ויואל כהן, תביעה (בת.א. 3094/95 בבית משפט השלום ברחובות, להלן: "תביעת הפינוי"), לפינוי ממקרקעין שהוחזקו על ידיהם באור יהודה - גוש 6483 חלקה 147 או חלק ממנה (להלן: "המגרש הראשון"). העותר יחד עם אֶחיו החזיקו במגרש הראשון, עִבּדו אותו ועשו בו שימוש חקלאי. ביום 23.7.02 ניתן פסק דין שבמסגרתו קבל בית המשפט את תביעת הפינוי (פסק דין זה יכונה להלן: "פסק הפינוי"). 2. אֶחיו של העותר הגישו ערעור על פסק הפינוי (ע.א. 2888/02) . ביום 12.7.06 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין המינהל מצד אחד לבין אֶחיו של העותר מהצד השני. במסגרת הסכם הפשרה, התחייבו האחים לסלק את ידם מהמגרש הראשון, ומנגד התחייב המינהל להקצות להם שטח חלופי בייעוד חקלאי, לשלוש תקופות בנות 3 שנים, אשר יחודשו באופן אוטומטי, כאשר ההקצאה תהיה "ככול שלא תהיה מניעה אחרת" לכך, ובהתאם לנוהלי המינהל (הסכם הפשרה צורף כנספח א' לעתירה והוא יכונה להלן: "הסכם הפשרה"). ביום 31.10.06 הוגשה לבית המשפט הודעה מוסכמת לפיה העותר צורף להסכם הפשרה, והוסכם כי הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף יחולו אם כן גם עליו (ר' נספח ד' לעתירה). בהתאם להוראות הסכם הפשרה, נחתם ביום 20.12.06 הסכם שכירות בין העותר לבין המינהל לתקופה של 3 שנים החל ביום 1.9.06 בקשר עם שטח של 32 דונם באור יהודה (הסכם זה יכונה להלן: "הסכם החכירה" והוא צורף כנספח ה' לעתירה). 3. המשיבות 1-2 (שיכונו להלן גם: "העירייה" ו"הוועדה המקומית" בהתאמה), יזמו את תוכנת המתאר המקומית מאא/מק/1076 (שתכונה להלן: "תוכנית 1076"). תוכנית 1076 אושרה על ידי הוועדה המקומית ביום 15.3.2006. בהתאם לתוכנית 1076, הפקיעה הוועדה המקומית ביום 6.4.09, מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) מקרקעין הידועים כגוש 6483 חלקה 147 בשטח של 4 דונם. ההפקעה נועדה להגדלת שטחים שנועדו בתוכנית לצורכי ציבור למטרת חנייה ציבורית במקום שטח בייעוד חקלאי. השטח שהופקע הוא חלק מהשטח שהוחכר לעותר מכוח הסכם החכירה (והוא יכונה להלן: "המגרש החדש"). בעתירה הנוכחית טוען העותר כי ההפקעה היא בטלה או ניתנת לביטול. תחת הכותרת "הפקעות" קבעה תוכנית 1076 בסעיף 7 בה כי "השטחים שאינם בבעלות העירייה כיום, ושייעודם שונה לצורכי ציבור כהגדרתם לחוק התכנון והבנייה במסגרת תוכנית זו, יוחכרו לרשות המקומית על פי נוהלי מינהל מקרקעי ישראל" (העתק תקנון התוכנית צורף כנספח א' לתגובה המקדמית של המינהל). 4. המינהל הודיע למהנדסת העירייה כי אין לבצע כל הליכי הפקעה ובכלל זה אף לא פרסום, לפני הסדרת החכירה מול המינהל (ר' מכתב המינהל מיום 5.6.2006, נספח ב' לתגובת המינהל). בנוסף, התחייב ראש העירייה במכתב מיום 26.6.2006 (שיכונה להלן: "מכתב ההתחייבות", נספח ג' לעתירה), כי העירייה "מתחייבת בזה לא להפקיע ולא להפעיל את החניון שבנדון, כפוף לכך שאחים כהן יפנו לאלתר את השטח בתחום תב"ע 158 (הוא שטח המגרש הראשון, ר.ר.)". במילים אחרות, בכפוף לפינוי המגרש הראשון, התחייב ראש העירייה כי העירייה לא תפקיע ולא תפעיל בשטח המגרש החדש - שנמסר לעותר כנגד פינוי המגרש הראשון - את החניון על פי תוכנית 1076. טענות הצדדים 5. העותר טוען כי שטח המגרש הראשון אכן פונה על ידיו ועל ידי אֶחיו, כתוצאה מההתחייבות המפורשת של ראש העירייה במכתב ההתחייבות, לפיה השטח שהעותר עתיד היה לקבל כנגד הפינוי - שכלל את המגרש החדש - לא יופקע. העותר שינה את מצבו לרעה על סמך התחייבות זו, שיצרה אצלו ציפייה והסתמכות כי לא ייעשו פעולות של הפקעת הקרקע במשך תקופת החכירה נושא הסכם הפשרה (קרי תקופה של 9 שנים). אילו ידע העותר כי השטח עומד להיות מופקע, היו הוא ואֶחיו עומדים על כך כי יינתן להם שטח חלופי אחר, שהם יוכלו לעשות בו שימוש חקלאי לתקופה של 9 שנים. 6. העותר טען כי להפקעה אין תוקף, גם משום שהיא לא קבלה את אישור הוועדה המחוזית - למרות שהיה על הוועדה המקומית לקבל את אישורה. באשר לטענת המשיבות 1-2 לפיה ראש העירייה לא היה מוסמך להתחייב כפי שהתחייב במכתב ההתחייבות, משום שהוועדה המקומית היא אישיות משפטית נפרדת מהעירייה - טען העותר כי יש לדחות טענה זו. לגישתו, תוכנית 1076 היא פרי יוזמה משותפת של שתי המשיבות 1-2, כאשר קיימת גם זהות פרסונאלית ביניהן (מהנדסת הוועדה המקומית היא מהנדסת העיר). העותר אף טען כי התחייבותו של ראש העירייה במכתב ההתחייבות, ניתנה לאחר שתוכנית 1076 נכנסה לתוקף, כאשר היה כבר ידוע כי השטח שיועד לעותר, ובכלל זה המגרש החדש, דרוש לצורכי חנייה. לטענתו, לא היה מקום להפקיע את הקרקע גם משום שלא הוכח קיומו של צורך ציבורי מיוחד. מטעם זה אין גם מקום לקבוע כי העירייה והוועדה המקומית היו מוסכמות להשתחרר מההסכם נושא מכתב ההתחייבות של ראש העירייה, משום שלא הוכח קיומו של צורך ציבורי חיוני שיצדיק השתחררות כזו. 7. המשיבות 1-2 טענו כי דין העתירה להידחות. לטענתן, העתירה הוגשה בשיהוי. עוד נטען כי מכתב ההתחייבות של ראש העירייה אינו מחייב את הוועדה המקומית, שראש העירייה לא מילא בה כל תפקיד. מכתב ההתחייבות אינו תקף אף משום שהוא אינו מסוים דיו ואינו מעיד על גמירת דעת, שכן הוא אינו מציין את תקופת הזמן במסגרתה תהיה ההתחייבות תקפה. עוד טענו המשיבות 1-2 כי אף לו היה תוקף למכתב ההתחייבות, היה מקום לקבוע כי המשיבות 1-2 מוסמכות להשתחרר ממנו, לאור צורכי הציבור - הצורך הדחוף במקומות חנייה נוספים באזור התעשייה החדש הנבנה במקום. המשיבות 1-2 טענו כי העותר עושה במגרש החדש שימוש חקלאי, בניגוד לתוכנית וללא שיש בידיו היתר לשימוש חורג. עוד נטען כי אינטרס ההסתמכות של העותר לא נפגע, משום שהסכם החכירה מכוחו חכר העותר את המגרש החדש, לקח בחשבון את האפשרות כי החכירה תסתיים לפני תום תקופתה. לכן נקבע בהסכם כי החכירה תימשך לתקופה של 9 שנים - "ככל שלא תהיה מניעה אחרת" לכך. כאשר נוצר הצורך הציבורי במגרש החנייה - נוצרה "מניעה" כזאת, שאפשרות קיומה הובאה מראש בחשבון. 8. הוועדה המקומית טענה כי היא אינה זקוקה לאישור הוועדה המחוזית לצורך הפקעת המגרש, שכן תוכנית 1076 קבעה ביחס למגרש החדש כי הוא מיועד להפקעה, ואף קבעה את דרך ביצוע ההפקעה, באמצעות חכירה. העובדה כי נקבע כי ההפקעה תבוצע בדרך של חכירה, נובעת מהנחיות היועה"מ לממשלה, המונעות העברת בעלות במקרקעי ישראל. לשיטתה של הוועדה המקומית, כאשר ההפקעה היא לצורכי הציבור המנויים בס' 188ב' התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965 חלות הוראות ס' 188 לחוק. ס' 189 לחוק חל רק כאשר ההפקעה היא לצרכי ציבור שלא נזכרו בס' 188 לחוק (כלומר הוא אינו חל במקרה דנן, שכן חנייה היא אחת המטרות שפורטו בס' 188). מסקנה זו מקבלת לטענתה חיזוק מתיקון 43 לחוק התכנון והבנייה. בנוסף, אין זה סביר כי הוועדה המקומית, אשר החליטה לייעד את השטח המדובר לצרכי חנייה, תהיה מוסמכת לייעד את השטח להפקעה - אך תזדקק לאישור הוועדה המחוזית לצורך מימוש ההפקעה. 9. המינהל הצטרף לעמדת העותר, וטען כי ההפקעה נושא העתירה היא בטלה או ניתנת לביטול. זאת משום שהעירייה והוועדה המקומית לא היו מוסמכות להפקיע את המקרקעין, והיה עליהן לפעול להחכרתם בהתאם לקבוע בתוכנית 1076. לטענת המינהל, אין דין חכירה כדין הפקעה. לכן, ומאחר שהשטחים שיועדו לצורכי ציבור לא נקבעו בתוכנית 1076 כמיועדים להפקעה אלא נקבע כי הם יוחכרו, לא היו המשיבות 1-2 להפקיע את המקרקעין הללו. עוד נטען כי ככלל, קודם לביצוע הפקעה על ועדה מקומית להפעיל שיקול דעת, ולשקול את האפשרות לקיים משא ומתן לפיתרון הסכמי. הדברים יפים מכוח קל וחומר כאשר התוכנית עצמה לא אישרה את ההפקעה, ואף קבעה מפורשות כי המקרקעין לא יופקעו, אלא יוחכרו לרשות המקומית. המינהל חולק גם על פרשנותן של המשיבות 1-2 להוראות ס' 188 ו-189 לחוק התכנון והבנייה. דיון 10. כעולה מכול האמור לעיל, ישנן בין הצדדים שתי מחלוקות עיקריות. מחלוקת אחת מתייחסת לאפשרות של המשיבות 1-2 להפקיע את המגרש החדש ללא אישור של הוועדה המחוזית, וזאת - לאור הוראות תוכנית 1076 והוראות חוק התכנון והבנייה. מחלוקת שנייה מתייחסת לשאלת תוקפו של מכתב ההתחייבות של ראש העירייה לעותר ולאֶחיו, ולתוקפה של ההפקעה לאור התחייבות זו. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי להפקעה אין תוקף, משום שהיא לא קבלה את אישור הוועדה המחוזית. לכן, אין צורך לדון בשאלת תוקפו של מכתב ההתחייבות, הגם שמכתב זה ודאי יצר ציפייה אצל העותר ואֶחיו, ששינו את מצבם לרעה וויתרו על החזקתם במגרש הראשון, לאור הנחתם כי העירייה לא תפקיע את המגרש החדש לפרק הזמן המוגבל בו הם חכרו אותו. עניינים אלה יידונו בפירוט להלן. האם נדרש אישור הוועדה המחוזית להפקעה? 11. ס' 188 ו-189 לחוק התכנון והבנייה קובעים: "(א) מותר לוועדה המקומית להפקיע על פי חוק זה מקרקעין שנועדו בתוכנית לצורכי ציבור. (ב) 'צורכי ציבור', בסעיף זה - כל אחד מאלה: דרכים, גנים, שטחי נופש או ספורט, שמורות טבע, עתיקות, שטחי חנייה... וכול מטרה אחרת שאישר שר הפנים לענין סעיף זה. 189. הוועדה המקומית רשאית, בכול את לאחר תחילת תוקפה של תוכנית מיתאר מקומית או של תוכנית מפורטת, להפקיע מקרקעין בתחום התוכנית, כשהפקעתם דרושה, לדעת הוועדה המחוזית, למטרה ציבורית שלה נועדו בתוכנית האמורה, והיא חייבת לעשות כן אם הוועדה המחוזית, לאחר התייעצות אתה, דרשה זאת ממנה; אם בתוכנית כאמור נועדו המקרקעין להפקעה, אין ההפקעה טעונה הסכמת הוועדה המחוזית". 12. המחלוקת הפרשנית בין הצדדים בהתייחס לסעיפים הללו, היא בשאלה האם נדרשת הסכמת הוועדה המחוזית להפקעה בכול מקרה שבו המקרקעין לא נועדו להפקעה בתוכנית (זו פרשנות העותר והמינהל), או שמא ההסכמה נדרשת רק באותם מקרים בהם ההפקעה לא נועדה לאחד מ"צורכי הציבור" שנמנו בסעיף 188 ב' (זו עמדת המשיבות 1-2). לשון הסעיפים כשלעצמה מאפשרת את שתי הפרשנויות. אולם, אני סבורה - וכך גם עולה מההלכה הפסוקה, כפי שיפורט להלן, כי יש להעדיף את הפרשנות המוצעת על ידי העותר והמינהל. 13. ס' 188 קובע את סמכותה של הוועדה המקומית להפקיע מקרקעין "שנועדו בתוכנית לצורכי ציבור". ס' 188(ב) מפרט מהם צורכי ציבור (רשימה ששר הפנים רשאי להוסיף עליה מטרות נוספות). לטעמי, ס' 189 מבהיר את דרך ההפקעה: הוא קובע כי אם המקרקעין נועדו להפקעה בתוכנית - לא נדרשת הסכמת הוועדה המחוזית להפקעה. ואולם - אם המקרקעין לא נועדו להפקעה בתוכנית עצמה, על הוועדה המקומית לקבל את הסכמתה של הוועדה המחוזית להפקעה. הפרשנות שהוצעה על ידי הוועדה המקומית, לפיה ההבחנה בין הסעיפים מתייחסת לשאלה האם "צורכי הציבור" שעבורם בוצעה ההפקעה הם "צורכי ציבור" המנויים בס' 188(ב) אם לאו - מביאה לתוצאה שאינה ברורה. על פי פרשנות זו, במקרה שהמקרקעין יועדו להפקעה בתוכנית, לצורך שאינו אחד מצורכי הציבור המפורטים בס' 188(ב), לא ברור האם נדרש אישור של הוועדה המחוזית (לכאורה - לפי ס' 189 סיפא לא נדרש אישור, שכן המקרקעין יועדו להפקעה בתוכנית. אולם לשיטת המשיבות 1-2 אישור כזה נדרש, שכן המטרה אינה אחת המטרות שנמנו בס' 188(ב)). לכן, אני סבורה כי הההבחנה בין המקרים בהם נדרש אישור של הוועדה המחוזית לבין המקרים בהם אישור כזה אינו נדרש, נובעת מהשאלה האם המקרקעין יועדו בתוכנית להפקעה (שרק אז לא נדרש אישור), ולא - מהי מטרת ההפקעה. 14. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשונם של שני הסעיפים וגם עם תכליתם, כפי שהיא עולה מההלכה הפסוקה. כך, בעע"מ 3535/03 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה השומרון ואח' נ. קק"ל ואח' (להלן: "פס"ד הוועדה המקומית השומרון"), מתייחס בית המשפט העליון למקור הצורך באישור הוועדה המחוזית - כגוף המייצג את השלטון המרכזי - להפקעה, צורך שכעולה מפסק הדין קיים בכול מקרה של הפקעה. בית המשפט העליון קובע באותו ענין כי: "כאשר ועדה מקומית מבצעת הפקעה, היא פועלת מכוח אישור של הועדה המחוזית (לעניין החלופות השונות לאישור ההפקעה ראו סעיף 189 לחוק התכנון והבניה)... הועדה המחוזית היא חלק מהשלטון המרכזי, ובמדרג המוסדות התכנוניים היא האחראית למימוש התוכניות הארציות במחוז. בין חבריה נמנים, בין היתר, תשעה נציגים ממשרדי ממשלה שונים, חמישה נציגים מרשויות מקומיות במחוז וכן נציג מטעם מינהל מקרקעי ישראל (ראו סעיף 7(א) לחוק התכנון והבניה). מקום בו ועדה מקומית מבצעת הפקעה - אשר אושרה כאמור על ידי ועדה מחוזית - היא פועלת למימוש קביעתו של הגוף השלטוני המוסמך בתחום התכנוני" (ההדגשות לעיל ולהלן הן שלי, ר.ר.). 15. מפסק הדין עולה כי מכוח ס' 189, אישור הוועדה המחוזית להפקעה נדרש תמיד. יחד עם זאת, כאשר המקרקעין יועדו להפקעה בתוכנית, הרי שאישור התוכנית כולל גם אישור של הוועדה המחוזית להפקעה, ולכן לא נדרש אישור נוסף. משום כך נפסק שם: "סעיף 188 לחוק התכנון והבנייה מסמיך את הוועדה המקומית 'להפקיע מקרקעין שנועדו בתוכנית לצורכי ציבור'. סעיף 189 לחוק קובע כי לצורך ביצוע הפקעת מקרקעין שיועדו בתוכנית למטרה ציבורית, נדרש אישור של הוועדה המחוזית טרם ביצוע ההפקעה. כאשר ייעוד המקרקעין להפקעה מוצא ביטוי כבר בתוכנית, אישור התוכנית הוא למעשה אישור הוועדה המחוזית להפקעה, ואין צורך באישור נוסף טרם הוצאתה לפועל". מפסק דין הוועדה המקומית השומרון עולה אם כן, כי בכול מקרה בו מבוצעת הפקעה, נדרש אישור של הוועדה המחוזית - כזרוע של השלטון המרכזי. אישור זה יכול להינתן באמצעות אישור תוכנית שבה מוגדרים מקרקעין מסוימים כמיועדים להפקעה (ואז אין צורך באישור נוסף), והוא צריך להינתן בנפרד, כאשר מבקשת הוועדה המקומית להפקיע מקרקעין שבהתאם להוראות התוכנית אינם מיועדים להפקעה. ההפקעה שהוועדה המקומית יוזמת, צריכה להיות לאחת מן המטרות הציבוריות המנויות בס' 188 לחוק, או למטרה אחרת, אותה אישר שר הפנים. 16. המשיבות 1-2 טענו עוד, כי חיזוק לעמדתם הפרשנית ביחס לס' 188 לחוק התכנון והבנייה, קיים בתיקון 43 לחוק הנ"ל. לגישתן, מכוח התיקון, מוסמכת היום ועדה מקומית לאשר ללא קבלת אישור של הוועדה המחוזית תוכניות הכוללות הוראות ביחס להרחבת שטחים לצורכי ציבור, לרבות לצורכי חנייה. לגישת המשיבות 1-2, עולה מכאן כי החוק הסמיך ועדה מקומית לאשר תוכנית המרחיבה שטחי חנייה על חשבון שטחים שהיו בייעוד אחר, ומכאן כי היא יכולה להקנות לעצמה סמכות להפקעה של מקרקעין לצורכי ציבור ללא מעורבות הוועדה המחוזית. לטענתן, גם התוכנית דנן - תוכנית 1076 - היא תוכנית בסמכות ועדה מקומית. המשיבות 1-2 טוענות כי אין זה סביר כי ועדה מקומית תוכל לייעד שטח להפקעה, אך במימושה היא תהיה תלויה בוועדה המחוזית. הסמכויות שהוקנו לוועדה מקומית בס' 62א לחוק התכנון והבנייה - אליו מפנות המשיבות 1-2 בסיכומיהן, הן סמכויות "מוגדרות בקפידה, ומשאירות כר נרחב של עניינים מהותיים לסמכותה של הוועדה המחוזית" (ר' בג"ץ 5145/00 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף השרון נ. שר הפנים) . בהמשך אותו פסק דין נקבע כי "יש לפרש את מערכת הסמכויות העצמאית של הוועדה המקומית באישור תוכנית מכוח ס' 62א בצמצום ובדווקנות". לכן, המסקנה לפיה הוועדה המקומית מוסמכת לאשר שינוי ייעוד, אך לצורך פעולת הפקעה - שהיא פעולה הפוגעת בזכות הקניין, היא תזדקק לאישור של הוועדה המחוזית, אינה מסקנה בלתי סבירה. סיכומה של נקודה זו - הוועדה המקומית נזקקה לאישור הוועדה המחוזית לצורך הפקעת המגרש החדש. האם אושרה ההפקעה דנן בתוכנית 1076? 17. כפי שנקבע, על הוועדה המקומית לקבל את אישור הוועדה המחוזית להפקעה כאשר מדובר במקרקעין שלא יועדו להפקעה על פי התוכנית. לכן, יש לבחון את השאלה האם בתוכנית דנן - תוכנית 1076, יועדו המקרקעין נושא העתירה (קרי המגרש החדש) להפקעה. אם לא - המסקנה היא כי הוועדה המקומית היתה צריכה לקבל את אישור הוועדה המחוזית להפקעה, אישור שאין חולק כי לא ניתן לה. 18. אני סבורה כי לא ניתן לקבל את עמדת המשיבות 1-2 לפיה בתוכנית 1076 יועדו המקרקעין להפקעה. טענת המשיבות 1-2 בהקשר זה מסתמכת על הוראת ס' 7 לתוכנית, שכותרתה "הפקעות". בסעיף נקבע כאמור כי: "השטחים שאינם בבעלות העירייה כיום, ושייעודם שונה לצורכי ציבור כהגדרתם לחוק התכנון והבנייה במסגרת תוכנית זו, יוחכרו לרשות המקומית על פי נוהלי מינהל מקרקעי ישראל". כפי שצוין לעיל, המשיבות 1-2 טענו כי ס' 7 הנ"ל בתוכנית קבע כי המקרקעין מיועדים להפקעה, ואף נקבעה דרך ההפקעה - באמצעות חכירה, לאור המגבלות החלות על העברת בעלות במקרקעי ישראל. ואולם, סעיף 7 הנ"ל לתוכנית על פי לשונו הברורה - לא קבע כי המקרקעין מיועדים להפקעה. להיפך - ס' 7 קבע כי המקרקעין שהעירייה מבקשת לעשות בהם שימוש והם אינם בבעלותה, לא יופקעו אלא יוחכרו לה, בהתאם לנוהלי המינהל. 19. בפס"ד הוועדה המקומית השומרון התייחס בית המשפט להשוואה בין העברת הקרקע לרשות בדרך של חכירה לעומת העברת הבעלות בה. מדובר אם כן בשני פתרונות שונים, המביאים לתוצאה שונה. בית המשפט קובע ביחס לפתרון של חכירה כי: "הותרת הבעלות בידי גורם שאינו הרשות המקומית עשויה להביא להכבדה הנובעת מן הפיצול שבין הבעלות לבין האחריות על מימוש המטרה הציבורית. כך, עשוי להידרש אישור מהבעלים לביצוע פעולות שונות הכרוכות במימוש המטרה הציבורית (כגון היתרי בניה, סילוק פולשים וכדומה), מה שיביא להכבדה מתמשכת על שני הצדדים (הרשות המקומית והבעלים) - המהווים, שניהם, גופים ציבוריים. אין הכרח לקביעת כלל כי רק תוצאה חמורה של 'שיתוק' הרשות תהווה שיקול לגיטימי לאי קיום משא ומתן להסכם חכירה". בפסק-הדין נקבע כי לוועדה מקומית יש סמכות עקרונית להפקיע מקרקעי ישראל. יחד עם זאת, נקבע שם כי ככלל, על ועדה מקומית לשקול דרך חלופית של פתרון הסכמי, עובר לביצוע ההפקעה, כגון הסכם חכירה. פסק הדין קבע כי הוועדה המקומית נדרשת בדרך כלל להפעיל שיקול דעת ביחס להפקעה, ולשקול אפשרויות חלופיות, גם כאשר ההפקעה אושרה במסגרת התוכנית. 20. מובן אם כן כי כאשר בתוכנית 1076 נקבע כי הדרך להעברת מקרקעין שנועדו לצורכי ציבור לידי העירייה תהיה בדרך של חכירת המקרקעין מהמינהל, זוהי דרך המלך בה על הוועדה המקומית ללכת, ואם היא מבקשת להפקיע את המקרקעין - עליה לקבל את הסכמת הוועדה המחוזית לכך. ודאי שלא ניתן לקבוע כי התוכנית אישרה את ביצוע ההפקעה, שכן התוכנית מתייחסת לדרך אחרת, שונה, של העברת המקרקעין לידי העירייה. בשולי הדברים נוסיף ונציין כי מתוכן ההודעה בדבר ההפקעה עולה כי היא נעשתה בהתאם לסעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבנייה. מכאן כי גם לשיטתה של הוועדה המקומית. סעיפים אלה - ולא ס' 188 - הם המקור החוקי לביצוע ההפקעה. 21. סיכומה של נקודה זו - בהתאם להוראות תוכנית 1076, היה על העירייה לחכור מהמינהל את השטחים שהתוכנית הועידה לצורכי ציבור ושאינם בבעלות העירייה. אם בקשה העירייה להפקיע שטחים אלה, כולם או חלקם - הרי בהתאם להוראת ס' 189 לחוק התכנון והבנייה, היה עליה לקבל את הסכמתה של הוועדה המחוזית להפקעה זו, שכן התוכנית לא אישרה זאת. אין מחלוקת כי הסכמת הוועדה המחוזית להפקעה לא התקבלה במקרה דנן. משלא התקבלה הסכמת הוועדה המחוזית - אין תוקף להפקעה (ועל כל פנים, המשיבות 1-2 לא טענו אחרת בהקשר זה). לכן, הודעת ההפקעה היא בטלה או לפחות ניתנת לביטול, ומאחר שהמשיבות לא העלו כל טענה בהקשר זה, יש לקבוע כי היא מבוטלת. מכתב ההתחייבות 22. לאור האמור בפסק דין זה לעיל, אין עוד צורך לדון בשאלת תוקפו של מכתב ההתחייבות. יחד עם זאת, אני סבורה כי קיומו של המכתב, וההתחייבות בו, עולים בקנה אחד עם פרשנות החוק והתוכנית כפי שהובהרו לעיל. כך, בטרם ההסכמה נושא הסכם הפשרה, היו הצדדים לו מודעים להוראות תוכנית 1076, וכן להוראות חוק התכנון והבנייה כפי שפורטו לעיל. בהנחה שהצדדים הניחו שללא אישור של הוועדה המחוזית, לא תוכל העירייה להפקיע את המגרש החדש - היה המינהל, שאף הוא זרוע מזרועות השלטון, יכול להגיע להסכמה עם העותר ואחיו לפיה המגרש החדש יוחכר לעותר לתקופה של 9 שנים (אלא אם כן תהיה "מניעה אחרת" לכך), בלא שהעירייה תסכל את הסכם החכירה על ידי הפקעת המקרקעין. מעבר לעובדה כי קיומו של מכתב ההתחייבות עולה בקנה אחד עם ההנחה של כל הצדדים הרלוונטיים כי העותר אכן יוכל לחכור את המגרש החדש למשך תקופת החכירה המלאה (קרי 9 שנים), ומעבר לעובדה כי העותר ודאי הסתמך על מכתב ההתחייבות, אינני רואה לנכון לקבוע מסמרות ביחס לאפשרות של ראש העירייה להתחייב בשמה של הוועדה המקומית, כפי שהתיימר לעשות במסגרת מכתב ההתחייבות. שיהוי 23. המשיבות 1-2 טענו בין היתר כי יש לדחות את העתירה משום שהיא הוגשה בשיהוי. לטענתן, ההודעה הראשונה על הכוונה להפקיע את המגרש החדש ולתפוס בו חזקה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 פורסמה ביום 28.2.09 בשלושה עיתונים יומיים, והיא פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 6.4.09. העותר היה צריך להגיש את העתירה תוך 45 יום ממועד זה, ובפועל הוגשה העתירה באיחור של חצי שנה. ההודעה בכתב בדבר ההפקעה נשלחה לעותר ולשני אחיו, ביום 9.9.09 בדואר רשום. בהתאם היה עליהם להגיש את העתירה עד יום 5.11.09 כשבפועל העתירה הוגשה רק ביום 27.12.09. 24. אני סבורה כי אין מקום לקבל את טענת השיהוי. השיהוי בהגשת העתירה מהמועד בו נשלח המכתב הרשום לעותר ועד למועד בו הוגשה העתירה הוא שיהוי של כחודש וחצי. בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, אין מדובר בשיהוי ממושך מאוד. הוא אינו מעיד על כך כי העותר ויתר על זכויותיו, והמשיבות 1-2 לא ציינו כי ההשתהות הזאת פגעה באופן כלשהו בהליך ההפקעה או בזכויותיהן. יתרה מזאת, אין חולק כי בהודעה לפי ס' 190(ב) לחוק התכנון והבנייה נפלה טעות בציון מספר ילקוט הפרסומים שבו התפרסמה ההודעה לפי ס' 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור). הגם שאינני מקבלת את טענת העותר לפיה בשל הטעות הזו אין להפקעה תוקף, הרי שלטעמי טעות זו עשויה אף היא להצדיק את השיהוי שבהגשת העתירה. 25. כפי שצוין לעיל, מפס"ד הוועדה המקומית השומרון עולה כי גם כאשר קיימת סמכות הפקעה, על הוועדה המקומית לשקול את האפשרות של השגת המטרה הציבורית שביסוד התוכנית בדרך פוגענית פחות מהפקעה. כאמור, הדברים יפים מכוח קל וחומר במקרה דנן, בו לא קיימת סמכות הפקעה לוועדה המקומית, וכאשר מדובר במקרקעין שהגיעו לידי העותר על סמך התחייבות של ראש העירייה שהם לא יופקעו. במקרה כזה, ודאי שהיה על הוועדה המקומית לשקול את האפשרות לנהל משא ומתן עם העותר, ולהימנע מהפקעת המגרש החדש. 26. יוער בשולי הדברים כי אינני מקבלת את טענת המשיבות 1-2 לפיה מכתב ההתחייבות אינו מסוים דיו, שכן הוא מתייחס לתקופה בלתי מוגבלת של זמן. אני סבורה כי יש לפרש את המכתב כחל על תקופת החכירה של המגרש החדש מכוח הסכם החכירה - קרי תקופה של 9 שנים. לאור העובדה כי מדובר בתקופת זמן מוגבלת, שאמורה לפוג בשנת 2015, ולאור העובדה שהצורך בחנייה היה ידוע כבר במועד מכתב ההתחייבות (שכן תוכנית 1076 כבר היתה תקפה), אינני סבורה כי יש מקום לקבוע שהעירייה זכאית להשתחרר מהתחייבותה במכתב ההתחייבות. 27. לכן, לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את העתירה. אני קובעת כי הודעת ההפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 ולפי חוק התכנון והבנייה אשר פורסמה על ידי הוועדה מקומית בילקוט הפרסומים 5939 מיום י"ב ניסן התשס"ט - 6.4.2009 ביחס למקרקעין הידועים כגוש 6483 ח"ח 147 בשטח של 4 דונם מגרש B הינה מבוטלת. לכן, אין לוועדה המקומית זכות לתפוס חזקה במקרקעין נושא הודעת ההפקעה, או לפגוע בדרך אחרת בזכויות העותר בהם. המשיבות 1-2 ישאו בהוצאות העותר בסכום של 25,000 ₪. בניהקרקעותועדה מחוזית לתכנון ובניההפקעה