אין בחוק הוראה בדבר רמת הראיות הנדרשת מהרשות המנהלית לצורך קבלת החלטה מנהלית. המבחן שגובש בפסיקה לצורך הביקורת השיפוטית על הראיה המנהלית ששימשה את הרשות בהחלטתה הוא מבחן הסבירות. מידת ההוכחה הנדרשת לצורך קביעת ממצא עובדתי, היא זו שתוביל רשות מנהלית סבירה לקביעת הממצא על בסיס אותן ראיות. הרשות רשאית לבסס החלטותיה על כל ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת אותה החלטה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חזקת תקינות המנהל: השתלשלות העובדות: עניינה של עתירה זו באירועים שתחילתם לפני כ-20 שנה, והמגיעים לפתחו של בית משפט זה היום. העותר - גילו של העותר שבפני אינו ידוע במדויק. לטענתו, ולטענת בנו המלווה אותו ומסיע בידו, הוא כבן 82 ואולי אף יותר. עם זאת, ובטרם עלייתו לארץ כאשר היה במולדתו, מרוקו, שינה העותר את נתוני גילו מטעמים הקשורים לרצונו להימנע משירות צבאי שם. בהתאם, ועל פי רישומי מרשם האוכלוסין בארץ, הוא צעיר בכ-18 שנים מהגיל הנטען על ידו. עם זאת אין חולק, כי הוא אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים ונראה על פניו, וזאת בשים לב לגיל בנו אשר ליווה אותו לדיון וכן מתוך התבוננות באדם עצמו, כי אכן גילו מעל ל-80. העובדות - בשנת 1990 הוגש כנגד העותר כתב אישום בת"פ 334/90 של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שעניינו היה בתקיפה מינית של קטין. יצוין כי לא עלה בידי לאתר את פסק הדין הנ"ל במאגרי הפסיקה, זאת לצורך הדיון בפני וכתיבת פסק דין זה. מוסכם כי העותר נדון ל-6 חודשי מאסר והותר לו לרצותם בעבודות שירות. הוא החל לרצות את עונשו ביום 28.2.93 ב"משען" שבחולון. מרישומי שב"ס שבפרוטוקול החלטת נציב שב"ס, ההחלטה נשוא עתירה זו, עולה כי ככל הנראה נטען כנגדו אז, כי הוא נעדר מעבודתו. ביום 5.7.93 הוא זומן לממונה על עבודות השירות והוזהר (כך על פי רישומי שב"ס) וטען כי מצבו הבריאותי אינו תקין. הוא זומן לוועדה רפואית של שב"ס ליום 5.9.93 ולא הגיע. לאחר מכן זומן לשימוע ליום 3.10.93 ולא התייצב. בהתאם החליט נציב שב"ס דאז, ביום 3.10.93, על הפסקת ריצוי עבודות השירות, כך שיהיה על העותר לרצות את יתרת מאסרו, 46 ימי מאסר, במתקן כליאה. כאמור, כל העובדות הנ"ל עולות מטופס החלטתו של נציב שב"ס. לטענת העותר, הוא עבד במקום העבודה שנקבע לו לשביעות רצון המעסיק וסיים כנדרש את מכסת ימי העבודה שנקבעה. לטענתו מעולם לא קיבל הזמנה לשימוע קודם להפקעת עבודות השירות וגם לא קיבל את החלטת נציב שב"ס בדבר הפקעת עבודות השירות ולא ידע על קיומה. יצוין כי ההחלטה הנ"ל נשלחה לכתובתו ברח' חסדאי 17/7 בחולון, מקום בו התגורר בעת ההיא לצורך ביצוע עבודות השירות. עם זאת, העותר מתגורר מזה שנים ברח' השלום 17/4 בחיפה, וכאמור, לא קיבל כל הודעה על ההחלטה הנ"ל. חלפו להן קרוב ל-18 שנים בהן חי העותר בכתובתו ומנהל חייו כשגרה. לא נטען בפני כי במהלך כל אותן השנים היה העותר מעורב בפלילים. עד כמה שידוע לא נעשו בכל אותן השנים כל נסיונות לאתרו. פניית שב"ס למשטרה לשם איתורו של העותר נעשתה לראשונה רק בשנת 2010. לא ידוע מדוע התמהמה שב"ס בהעברת הפנייה למשטרה עד לשנת 2010 ולא ידוע גם מדוע התעכב הביצוע של פעולת האיתור עד לשנת 2011. ביום 7.8.11, בשעות הלילה, הגיעה המשטרה לביתו של העותר, בהתאם לכתובת שהייתה בידי שב"ס והמשטרה, עצרה את העותר והעבירה אותו לידי שב"ס לצורך השלמת ריצוי מאסרו. העותר הגיש עתירה המופנית כנגד החלטת שב"ס, כאשר לטענתו ריצה את עונשו כדין והשלים את מכסת העבודה בעת ההיא, כאמור לפני 18 שנים. ההליכים שקדמו לדיון שבפני: העותר מיוצג ע"י עורכי דין מטעם הסנגוריה הציבורית בחיפה. העתירה הוגשה בסמוך לאחר שהעותר נעצר. ביחד עם העתירה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע המאסר. בית המשפט (כב' השופט א. אליקים) דן בבקשה לסעד הזמני במהלך הפגרה והורה על שחרורו של העותר, וזאת לאחר שהעותר היה עצור 4 ימים. שחרורו הותנה בהסדרת בטוחות להתייצבותו לדיון בעתירה. עוד הורה כב' השופט אליקים, כי עד למועד הדיון בפני יבחן הממונה על עבודות השירות האם ניתן להחזיר את העותר לביצוע עבודות שירות. הממונה על עבודות שירות זימן את העותר. לאחר בחינת מצבו הרפואי הוגשה לבית המשפט חוות דעתו העדכנית של הממונה על עבודות השירות, אשר קבע כי כיום העותר אינו כשיר לריצוי עונשו בעבודות שירות, מטעמי בריאות. טענות הצדדים: ביום 5.9.11 טענו הצדדים בפני. טענתו של העותר בתמצית היא, כי עבד לשביעות רצון המעסיק וסיים את עבודתו במהלך שנת 1993. לטענתו, לא ידע כי נטען אז שלא סיים את עבודתו, וממילא לא ידע על כל ההליכים שננקטו. בכל השנים הוא גר בכתובות ידועות, כאשר מזה מספר שנים הוא מתגורר בחיפה. לדבריו, במהלך השנים, ככל הנראה בשנת 1997, אף הגיע למשטרה כדי להגיש תלונה שענינה אירוע של פריצה לבית העסק שהיה בבעלותו. בשום שלב לא עשה העותר כל פעולה כדי להקשות על איתורו. עוד צין העותר כי בכתובת בחולון התגורר רק בעת שעבד עבודות שירות במוסד "משען" בחולון. משסיים את עבודתו שם עבר לכתובת אחרת. כאמור, מזה מספר שנים הוא מתגורר בחיפה. העותר טוען עוד, כי כתוצאה מהשיהוי הרב שנקטו בו המשיבים, נגרם לו נזק ראייתי מאחר ואין באפשרותו לאתר כעת מסמכים או עדים אשר יעידו על כך כי השלים את ריצוי עבודתו במועד. עוד טוען הוא, כי בנסיבות העניין נסתרת חזקת תקינות המנהל, במובן זה שהנטל הוא על המשיבים להוכיח לבית המשפט כי העותר לא השלים לרצות את מאסרו עוד בשנת 1993 או בסמוך לכך. עוד טוען העותר, כי בשים לב לחלוף הזמן, נגרם לו גם נזק מאחר ובמהלך השנים התדרדר מצב בריאותו באופן שבו אין באפשרותו כיום לרצות את עונשו ואין זה ראוי שהמחדל השלטוני בשיהוי הרב, יפעל לחובתו כך שיהיה עליו לרצות מאסר. ב"כ המשיבים טוען, כי מעיון במסמכי שב"ס אשר נערכו עוד בשנת 1993, ניתן לראות כי העותר לא השלים לרצות את מאסרו. לעניין זה פועלת חזקת תקינות פעולת רשויות המינהל. עוד טוען הוא, כי המחוקק קבע כי עונשים מתיישנים לאחר 20 שנים, ובהתאם, ועל אף חלוף הזמן, על העותר להשלים את ריצוי מאסרו. דיון: כאמור, טענת המשיבים מבוססת רובה ככולה על חזקת תקינות פעולת המנהל. מדובר בחזקה עובדתית הניתנת לסתירה. סבור אני כי במקרה שבפני לא רק שהחזקה נסתרת אלא שניתן לקבוע כי בכל הנוגע לטיפול בעניינו של העותר, מהשתלשלות העובדות שאינן שנויות במחלוקת, אי תקינות פעולת המנהל היא בגדר של עובדה הברורה על פניה, שנמשכה כ 18 שנים, ככל שהדבר נוגע לעניינו של העותר. כאמור, הוצגה בפני החלטת נציב שב"ס מיום 3.10.93 החתומה ע"י הנציב (יצוין כי לא נרשם ליד החתימה שמו של הנציב ולא הוספה חותמתו). טופס ההחלטה כולל פרק המפרט את השתלשלות העובדות שהובאו בפני הנציב (אלו שפורטו לעיל) ובהמשך, לאחר הפירוט העובדתי, רשומה החלטת הנציב. לא נרשם בפרק התיאור העובדתי כי הוצגה לנציב שב"ס ראיה שהעותר קיבל אז את הזימון לשימוע אליו זומן. מכאן שלכאורה, עת חתם הנציב על החלטתו, לא היה בפניו אישור כי העותר זומן כחוק לשימוע. בכך נפל כבר אז פגם בהחלטתו של הנציב, שדי בו כדי לבטל את החלטתו. יצוין כי ממספר שנרשם ע"ג טופס ההחלטה נראה לכאורה כי ההחלטה עצמה נשלחה לעותר בדואר רשום ואולם לא צורף כל מסמך המעיד בבירור על משלוח ההחלטה בדואר רשום, הכתובת אליה נשלח המכתב וכן אישור דואר לקבלת ההחלטה ע"י הנמען או הסיבה לאי קבלתה. מכאן גם שאין ראיה שהעותר קיבל לידיו את ההחלטה ולא ניתן לקבוע כי בוצעו כל הפעולות בחוק שיש בהם כדי לבסס חזקת מסירה של ההחלטה לידי העותר, אז בשנת 1993. מכאן שכבר בנוגע לעצם מתן ההחלטה ובהמשך בכל הנוגע למסירתה לעותר נסתרת חזקת התקינות. בהמשך, כאמור, לא ננקטו כל פעולות לאיתור העותר במשך כ-18 שנים. לכאורה מדובר היה באסיר נמלט ויש להניח כי אם הייתה מערכת אכיפת החוק רואה אותו כזה כי אז הייתה פועלת לאיתורו המיידי. אלא שבמהלך 18 שנים בקירוב לא ננקטה כל פעולה לאיתורו. עובדה זו שאינה שנויה במחלוקת מהווה ראיה ברורה לאי תקינות פעולת המנהל בעניינו של העותר, וללא כל קשר לעתירה זו ראוי שתיבדק כדי שיופקו הלקחים המתאימים. איתורו ומעצרו מצביעים גם הם על אי תקינות בפעולת רשויות אכיפת החוק. כאמור, עד כמה שעולה מהמסמכים, פנה שב"ס למשטרה בבקשה לאתר את העותר לראשונה רק במהלך שנת 2010. לא ידוע על פעולות שבוצעו לאיתורו של העותר קודם לאירועי יום 7.8.2011. מכאן שאין כל ראיה כי במהלך 18 השנים נעשה ניסיון לאתר את העותר או שהעותר ניסה להימלט מאימת הדין. יש גם להניח כי העותר לא סווג ע"י שב"ס והמשטרה כאדם מסוכן, זאת מעצם גזר דינו וכן מהעובדה שלא בוצעו כל פעולות לאיתורו. כי הרי חזקה שאם היה מסווג כאדם המסכן את שלום הציבור כי אז היו הרשויות פועלות בנחישות רבה יותר לאיתורו. אין גם טענה בפני כי במהלך 18 השנים הנ"ל היה העותר מעורב בפלילים. מכאן גם שלא ברורה מאליה ההחלטה להגיע לכתובתו הרשומה של העותר כדי לאתרו, וזאת בניסיון ראשון לאחר 18 שנים, בשעות לילה מאוחרות, לעוצרו במקום ולהעבירו לידי שב"ס. כאשר מבוצעת לראשונה, לאחר 18 שנים, פעולה לאיתור אדם, ובהעדר טענה או ראיה כי הוא מסוכן או מנסה להימלט, לא ברור מדוע לא תומצא לידי "המבוקש" הזמנה בשעות יום, בדרך מקובלת, המורה לו להתייצב בתחנת המשטרה לשם בירור. הצורך בפעולת מעצר לילית, במקרה זה, אינו דבר המובן מאיליו. מעבר לכך, יש להניח כי כאשר הגיעו השוטרים לביתו של העותר ואיתרו אותו, יכלו גם הם להתרשם כי ספק אם מדובר באדם המסכן את שלום הציבור. במקרה חריג זה ראוי היה להתייעץ עם מפקד תורן בדרג המתאים ובמקום ביצועו של מעצר מידי למסור לידי העותר זימון להתייצב בתחנת משטרה בשעות המקובלות. כל אלו לא נעשו וכאמור העותר נעצר על אתר והועבר לשב"ס, שם הוחזק כאסיר 4 ימים, עד ששוחרר בהחלטת בית המשפט. סבור אני כי פעולה נמרצת זו, בנסיבות ועיתוי ביצועה, מצביעה על העדר שיקול דעת, התעלמות מעובדות רלוונטיות וקבלת החלטה לשלילת חירות של אדם בנסיבות שהן בלתי סבירות בצורה קיצונית וללא תכלית ראויה. לא ניתן לראות במכלול פעולות אלו כפעולות הנהנות מחזקת תקינות פעולת הרשות המנהלית. בסיכומו של דבר, העובדות כפי שהובאו בפני מצביעות, על פניהן, על העדר תקינות בפעולת רשויות המנהל בעינינו של העותר. מכאן גם שלא ניתן ליחס למסמכים הקיימים את חזקת התקינות המעידה כי ננקטו בעבר כל ההליכים כחוק וכי הפקעת עבודות השירות בוצעה כדין. די בכך כדי שהעתירה תתקבל. על זאת יש להוסיף כי המחדל שבשיהוי שנקטו המשיבים במשך 18 שנים גרם לעותר לנזק ראייתי. העותר אינו מסוגל כעת לאתר עדים או מסמכים ממעון "משען" שבחולון, בו ריצה את עבודות השירות. נזק ראייתי זה שנגרם ע"י המשיבים מעביר אליהם את הנטל להוכיח בראיות מנהליות מספיקות כי העותר לא השלים את ריצוי עבודות השירות. בהתאם, בהעדר קיומה של חזקת התקינות לפעולות הרשות המנהלית בעבר, ובשים לב לנזק הראייתי שנגרם, הנטל הוא על הרשויות להוכיח כי העותר לא השלים את ריצוי עבודות השירות במועדן, דהינו בשלהי שנת 1993. אין בידי המשיבים כל ראיה כגון כרטיסי נוכחות, דו"ח של המעסיק וכיוצ"ב, ממנו ניתן ללמוד כי העותר לא השלים את מכסת ימי העבודה שנגזר שעליו לעבוד. סבור אני כי אין די באמור בפרוטוקול החלטת הנציב משנת 1993 כדי לבסס תשתית ראיות מספיקה לצורך ההחלטה שהתקבלה ולצורך תמיכה בעמדת המשיבים בטענות שנטענו בפני. יצוין כי אין בחוק הוראה בדבר רמת הראיות הנדרשת מהרשות המנהלית לצורך קבלת החלטה מנהלית. המבחן שגובש בפסיקה לצורך הביקורת השיפוטית על הראיה המנהלית ששימשה את הרשות בהחלטתה הוא מבחן הסבירות. מידת ההוכחה הנדרשת לצורך קביעת ממצא עובדתי, היא זו שתוביל רשות מנהלית סבירה לקביעת הממצא על בסיס אותן ראיות. הרשות רשאית לבסס החלטותיה על כל ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת אותה החלטה [בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, תק-על 2003(3), 1982, עמ' 2034]. סבירות שניתנת לראיה המנהלית, נבחנת בשים לב לטיב ההחלטה המתקבלת על בסיס אותה הראיה. ככל שעצמת הפגיעה בזכויות רבה יותר כך יש לבסס את ההחלטה בעובדות הנסמכות על ראיות טובות יותר. כאשר משמעות ההחלטה הינה פגיעה בזכויות קיימות ובעיקר פגיעה בזכויות יסוד, כי אז יש לבסס את ההחלטה בעובדות שנתמכות בראיות מנהליות ברורות ומשכנעות [בג"ץ 7015/02 כיפאח מחמד אחמד עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל, תק-על 2002(3), 1021, עמ' 1031]. "כגודל הזכות כך גם גודלה ועצמתה של הראיה, המשמשת יסוד להחלטה בדבר הפחתתה של הזכות" [ע"ב 3,2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה, פ"ד לט(2) 225, 249 - 250 (1985). ראה גם: טמיר מיכל "עילת חוסר הוודאות במשפט הציבורי" משפט וממשל ה 497, 548 - 550 (תש"ס)]. במקרה שבפני משמעות ההחלטה המנהלית נשוא העתירה הינה כליאתו של אדם לתקופה של 46 ימים. כגודל הזכות הנפגעת כך גם עוצמת הראיה המנהלית הנדרשת לקבלת ההחלטה על שלילת הזכות. פרוטוקול החלטת הנציב שהוצג בפני אינו מהווה ראיה מספיקה. בהעדר ראיות אחרות לא מרימים המשיבים את הנטל להוכיח כי העותר לא השלים את ריצוי עבודות השירות עוד בשנת 1993. מכאן שדין העתירה להתקבל, מטעמים אלו. אוסיף עוד כי השיהוי שבנקיטת פעולות ע"י המשיבים גרם לעותר גם לנזק במובן זה שבפרק הזמן שחלף השתנה, שלא באשמתו, מצבו לרעה. חלוף הזמן נתן את אותותיו בעותר. כאמור, בגילו ובמצבו הרפואי אין הוא מסוגל כעת להשלים את ריצוי עבודות השירות. אין זה ראוי לקבל החלטה כי בנסיבות אלו יהיה עליו כעת לרצות מאסר של ממש. גם מטעם זה סבור אני כי דין העתירה להתקבל. הערה משלימה לעניין תכלית הענישה: אוסיף עוד בשולי האמור כי בנסיבות העניין נראה גם כי ספק רב האם השמתו של העותר מאחורי סורג ובריח כעת, בחלוף 20 שנה ממועד הגשת כתב האישום ולמעלה מ - 18 שנים ממועד גזירת דינו, משרתת כעת תכלית מתכליות הענישה. כידוע, תכלית הענישה היא, בין הייתר, בהרתעת היחיד והציבור. יתכן שככל שהדבר נוגע לציבור יש בנסיבות המקרה משום הרתעה במובן זה שרשויות האכיפה העבירו מסר כי ימשיכו וירדפו אחר מבצעי עבירה ואסירים נמלטים עד לקץ הדורות. ואולם במישור הרתעת היחיד ספק בעיני אם יש לענישה כעת תכלית כל שהיא, זאת ככל שהדבר קשור לנתוני העותר. אינני מומחה בתחום הכשירות הנפשית והשכלית ואולם התרשמתי שגם בתחום זה הזמן עשה את שלו. לא ברור כי על פניו העותר מבין היום את הקשר שבין ההליכים שננקטו בענינו לבין האירועים בגינם עמד לדין לפני כ - 20 שנה. לו סברתי כי מתקימים תנאי חזקת תקינות פעולת המינהל כי אז הייתי מפנה את העותר לבדיקה מתאימה כדי לוודא אם כשיר הוא לרצות כעת את עונשו. אלא שבנסיבות העניין אין בכך צורך. אדגיש כי ער אני לעובדה שעל פי הוראות החוק העונש טרם התישן ותקופת ההתישנות תחלוף בעוד כשנתיים. אלא שהזמן, הגיל והגוף אינם פועלים בהכרח בהתאם לנתוני חוק ההתישנות ובמקרה זה נראה כי השינויים שחלו במצבו של העותר מעמידים בספק את כשירותו לרצות כעת מאסר, לא כל שכן את מימוש תכלית הענישה בהתאם לחוק. סיכום: בסיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מקבל את העתירה. אני קובע כי על פי הנתונים שהובאו בפני התקבלה החלטת נציב שב"ס משנת 1993 בלא שהוצגו בפני הנציב אישורים מתאימים כי העותר זומן כחוק לשימוע. מכאן שכבר אז נפל פגם בהחלטת הנציב אשר הורה על הפקעת עבודות השירות. עוד אני קובע כי הרשות המנהלית לא הציגה בפני נתונים מספיקים שיש בהם כדי לבסס את הטענה כי העותר לא סיים לרצות את עבודות השירות עוד בשנת 1993. מכאן שלכאורה סיים העותר לרצות את עבודות השירות בהתאם לנדרש ממנו כפי שגזר עליו בית המשפט. אשר על כן העתירה מתקבלת ואני קובע כי החלטה לפיה ירצה העותר 46 ימי מאסר מבוטלת. בנסיבות העניין ראוי שכל הגורמים המעורבים יבחנו כיצד זה לא טופל ענינו של מי שנחשב לאסיר הנמלט ממאסרו במשך 18 שנים. עוד ראוי כי יבחנו הנסיבות שהובילו למעצרו של העותר, מעצר שלטעמי בוצע ללא שיקול דעת, בחוסר סבירות וללא תכלית ראויה. חזקת תקינות המינהל הציבורי