קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מועד תחילת חברות בקיבוץ: הקדמה 1. המערערים, אייר וענהלי רום, הם אח ואחות. שניהם ילידי קיבוץ גבעת חיים איחוד (להלן: הקיבוץ), בנים לחברי הקיבוץ ונכדים למייסדיו. שניהם גדלו והתחנכו בקיבוץ. שניהם התקבלו כמועמדים לקיבוץ עם סיום לימודיהם בבית הספר התיכון: אייר בקיץ 1992, וענהלי בקיץ 1995. הערעור שלפניי הינו גלגול שני של ההליכים בינם לבין הקיבוץ. בגלגול קודם נאלצו המערערים לפנות לרשם על מנת שהלה יקבע כי הם חברי הקיבוץ ויורה על תיקון פנקס החברים בהתאם. עוזר הרשם אכן קיבל את הבקשה לאחר שקיבל לידיו מסקנות של חוקר שמונה לשם כך, אולם לא קבע את מועד תחילת החברות. שני הצדדים, המערערים והקיבוץ, ערערו על אותה החלטה (להלן: ההחלטה הראשונה), וערעורם נדון בבית משפט זה (עמ"נ 506/08; 507/08; 508/08), בפני כב' השופטת י' צור. במסגרתו של הערעור האמור הגיעו הצדדים לידי הסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 10.9.08, ולפיה יידחה ערעורו של הקיבוץ על עצם ההחלטה להכיר במערערים כחברים בו, ואילו שאלת מועד תחילת החברות תוחזר לחוקר. ואכן, הסוגיה הוחזרה לפתחו של החוקר מטעם הרשם, מר שרגא פולק, ששמע טיעונים נוספים מטעם הצדדים, וביום 21.12.08 הגיש את המלצתו ולפיה יש להכיר במערערים כחברים החל מיום 8.12.02. שני הצדדים חלקו על קביעה זו. המערערים סברו כי יש להכיר בחברותם החל ממועד מוקדם יותר, ואילו הקיבוץ סבר כי תחילת חברותם היא בינואר 2003. בעקבות השגות אלה מינה עוזר הרשם את עו"ד איתן מימוני כחוקר משפטן על מנת שיערוך בדיקה נוספת. עו"ד מימוני הגיע למסקנה כי יש להכיר בחברותו של אייר החל מפברואר 2004, ואילו זו של ענהלי תחשב החל מיוני 2003. שני הצדדים השיגו על המלצה זו, וההשגה נדונה בפני עו"ד בראון, עוזר הרשם. ביום 24.2.10 דחה עוזר הרשם את ההשגות (להלן: ההחלטה השנייה). הקיבוץ השלים עם ההחלטה, ואילו אייר וענהלי מערערים עליה. זה הערעור שלפניי. 2. את הערעור יש להבין על רקע התהליכים העוברים על התנועה הקיבוצית בעשורים האחרונים, אשר הביאו לשינויים מופלגים בהווייתה ובאורחות חייה. על שינויים אלה ועל הסיבות להם עמד בית המשפט העליון בהרחבה בע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ איילת השחר (פסק הדין ניתן ביום 19.12.10) . רבים מן הקיבוצים, אלה הקרויים "הקיבוצים המתחדשים", ובכללם הקיבוץ הנדון, עברו תהליכי הפרטה. התפישה לפיה "כל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו", כמו גם העקרון בדבר בעלות הכלל על הקניין, עברו תמורה מרחיקת לכת. מעתה אין עוד איסור על החזקת קניין פרטי, השכר המשולם לכל אחד מן החברים הוא שכר דיפרנציאלי, שירותי הקיבוץ מופרטים ועל החברים לשלם תמורתם, לחברי הקיבוץ מוענקות זכויות בנכסיו היצרניים, ומוענקת להם הזכות לחכור, במישרין ממנהל מקרקעי ישראל, את בתי המגורים שלהם. אפשרות אחרונה זו מעוגנת בהחלטה 751 של מועצת מנהל מקרקעי ישראל מיום 27.2.1996, שכותרתה "שינויים במבנה הארגוני והקצאת קרקע בקיבוצים". מכוחה של אותה החלטה נדרש כל קיבוץ להעביר לוועדת הפרוגרמות של משרד החקלאות רשימה של חברי הקיבוץ, הזכאים לאותה הקצאה, המכונה "הליך שיוך דירות". בעקבות ההחלטה, התגבש בקיבוצים המתחדשים נוהג ולפיו הוכרז "יום קובע", שהוא המועד הקובע לגיבושה של רשימת החברים הזכאים להשתתף בהליך שיוך הדירות. מי שהפך לחבר לאחר היום הקובע, נותר שותף לחובה לשלם לקיבוץ מס קהילה, לשלם היטלים שונים שנועדו לקיים את "שאריות הערבות ההדדית" כפי שכינה זאת ב"כ המערערים בהודעת הערעור, וכיוצא באלה תשלומים, אולם אינו זכאי ליהנות מן ההטבות הגלומות בהליכי שיוך הנכסים, ובכללם דירות המגורים. 3. באסיפה הכללית של הקיבוץ שהתקיימה ביום 9.12.02 נקבע, כי מועד זה הינו "היום הקובע" לצורך הליך שיוך הנכסים. משמעות הדבר, כי המערערים, על פי ההחלטה השנייה, לא היו חברים ביום הקובע. על רקע דברים אלה, ברורה ליבת המחלוקת בין הצדדים. תקנון הקיבוץ 4. החלטות הקיבוץ כפופות למדרג הנורמטיבי הבא: הוראות פקודת האגודות השיתופיות, תקנות האגודות השיתופיות שהותקנו מכוח הפקודה, ולבסוף הוראות "תקנות האגודה", הלא הן תקנון הקיבוץ. סעיף 12 לפקודת האגודות השיתופיות קובע, כי תיקון התקנות של אגודה רשומה לא יהיה בר תוקף, אם לא "נרשם על פי הפקודה". רוצה לומר, אם לא אושר על ידי רשם האגודות השיתופיות. תקנה 7 לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), תשל"ו-1976 (להלן: תקנות הייסוד) מסדירה את אופן שינוי תקנונה של אגודה שיתופית, ואת אופן קבלת אישורו של הרשם לשינוי התקנון. תקנה 8 לתקנות אלה קובעת, כי תוקף התיקון הוא מיום רישומו על ידי הרשם. משמע, החלטה פנימית על שינוי התקנון לא תהיה בת תוקף, אלא אם עמדה בדרישות המפורטות בתקנות הנ"ל ונרשמה כדין (ע"א 708/83 שלב, הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ נ' גרין, פ"ד מ(1), 169; ע"א 1773/06 אלף הנ"ל). סעיף 13 לתקנון הקיבוץ קובע כדלהלן: "תקופת המועמדות תהיה שנה אחת, אלא אם כן החליט הקיבוץ, בין בזמן ההחלטה בדבר קבלת המבקש כמועמד ובין תוך תקופת המועמדות, על תקופה קצרה יותר או תקופה ארוכה יותר, אך בכפוף להוראות סעיף 27, לא יותר משנתיים". סעיף 27 לתקנון קובע: "האסיפה הכללית רשאית להחליט בדבר קבלת המועמד כחבר או דחיית קבלתו כחבר וביטול מועמדותו, או בדבר הארכת מועמדותו לתקופה נוספת. בתנאי, שתקופת המועמדות הכוללת לא תעלה על שנתיים אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות לכך ורק בהסכמת המועמד". ואילו סעיף 25 קובע כי: "בתום תקופת המועמדות, יועלה על סדר היום של האסיפה הכללית דיון בדבר קבלת המועמד כחבר". ולסיכום: תקופת המועמדות היא בת שנה, וניתנת להארכה עד שנתיים. בתום תקופת המועמדות, קמה חובה להעלות את עניין החברות על סדר היום של האסיפה הכללית, על מנת שיתקיים דיון בדבר קבלת המועמד כחבר. בנסיבות מיוחדות ניתן להאריך את תקופת המועמדות עוד מעבר לשנתיים. 5. בנוסף להוראות התקנון שפורטו לעיל, יש לעמוד על "תקנון צעירים" (נספח כח למוצגי המערערים). מן המסמכים שצורפו לתיק המוצגים מטעם המערערים עולה, כי במחצית שנת 1998 התקיימו בקיבוץ דיונים שתכליתם להציע מסלול עבור הצעירים המשתחררים מן הצבא, אשר יקל עליהם להגיע להחלטה בנוגע לעתידם בקיבוץ. בסופו של דבר גובשו שלוש הצעות אלטרנטיביות, אשר לפי ההודעה לאסיפה הכללית (נספח יז לתיק המוצגים), יועמדו בשלב ראשון להצבעה, וההצעה שתזכה ברוב "תשמש בסיס לתקנון מפורט, שיובא בשלב השני להצבעה באסיפה, כמקובל" (שם). ההצעות הועמדו להצבעה ביום 1.6.1998. ההצעה שזכתה ברוב קולות המצביעים הייתה הצעת ועדת המסלול, אשר הציגה בפני הצעירים שתי אפשרויות: מסלול עצמאות כלכלית ומסלול מועמדות לצעירים. על פי העקרונות המשותפים לשני המסלולים, מסיום הלימודים ועד סיום שירות החובה בצבא, יהיו הצעירים "מועמדים צעירים בקיבוץ", למעט שירות החובה עצמו, שכן בתקופה זו הם בחזקת תלויים בהוריהם. במקרה של התארכות תקופת הביניים שבין סיום הלימודים או שנת השירות, לבין הגיוס לצבא, יוכל הצעיר לבחור בעצמאות כלכלית. בתום שלושה חודשים מסיום שירות החובה, יהיה עליו להחליט באיזה משני המסלולים הוא בוחר. עקרונותיו הכלליים של מסלול עצמאות כלכלית, שאינו מענייננו, הם מתן אפשרות לצעיר לעבוד בקיבוץ או מחוצה לו ולחיות בקיבוץ תמורת תשלום עד גיל 30. הצעיר יהיה זכאי להלוואה מן הקיבוץ לצורך מימון שכר דירה, הוצאות לימודים ומחיה. קבלתו לחברות, אם ירצה בכך, תהיה מותנית, בין היתר, בקבלתו למועמדות בת חצי שנה בהמלצת המזכירות ובאישור האסיפה. משמעותו של מסלול זה הינה, כי הצעיר הבוחר בו אינו מועמד לחברות, ורק אם יחליט כי רצונו להתקבל כחבר ניתן יהיה לקבלו, בכפוף לכניסתו לתהליך של מועמדות. מסלול המועמדות לצעירים מיועד למי שכבר סבור כי הוא מעוניין להקלט בקיבוץ כחבר, והוא מאפשר לצעיר כזה לצאת ללימודים על חשבון הקיבוץ, ומחייב את קבלתו כחבר לאחר תום הלימודים או בגיל שלושים, לפי המאוחר. על פי כלליו, הבוחר בו רשאי לבקש את הארכת תקופת המועמדות עד לסיום תקופת המסלול, ולא יאוחר מגיל 30. הארכת תקופת המועמדות מחייבת הסכמת הבן והקיבוץ בכתב, והודעה באסיפה. מי שהוארכה מועמדותו, יחול עליו המסלול, המתחלק לשתי תקופות: התקופה הראשונה, עד שלוש שנים מתום שירות החובה. בתקופה זו חייב הצעיר לעבוד שנה אחת ברציפות בקיבוץ, ובשארית הזמן יוכל להיות בחופשה כמקובל לגבי מועמדים בקיבוץ. את החופשה ניתן להמיר בעבודה בקיבוץ למשך שנה נוספת, ולקבל תמורתה טיול בחו"ל למשך חצי שנה, במימון הקיבוץ (על פי קריטריונים). התקופה השניה, לאחר עבור שלוש שנים משירות החובה. בתקופה זו על הצעיר לחזור לקיבוץ, אולם הוא יכול לצאת ללימודים מיד, במימון הקיבוץ, או לעבוד בקיבוץ ולצאת מאוחר יותר. כמו כן, ניתן לקצר את התקופה הראשונה, ולצאת ללימודים לפני גמר שלוש השנים, אולם לא לפני שהשלים שנת עבודה רצופה. עוד נקבע, כי הצעיר יעבוד בקיבוץ שנה תמורת כל שנת לימוד. תנאי העבודה בזמן הלימודים יהיו כמקובל לגבי חברים בקיבוץ. אשר לקבלה לחברות נקבע, כי "בן ב'מסלול מועמדות לצעירים' יוכל להתקבל לחברות כנהוג בקיבוץ לגבי מועמדים". בניגוד לאמור בהודעה לאסיפה הכללית (נספח יז לעיל), ההצעה בה בחרו רוב חברי הקיבוץ לא הובאה להצבעה בשלב השני לשם אישורה כשינוי בתקנון. ההחלטה הראשונה 6. על מנת שניתן יהיה להבין את ההחלטה השנייה, היא ההחלטה נשוא הערעור, ואת טיעוני הצדדים ביחס אליה, נכון יהיה לעמוד תחילה על עיקריה של ההחלטה הראשונה, שניתנה ביום 7.11.07 (ההחלטה צורפה כנספח ז' למוצגי המערערים). בהחלטה זו קבע עוזר הרשם, כי המערערים היו בסטטוס של מועמדים תקופה ארוכה מזו הקבועה בתקנון. הקיבוץ לא פעל לקידום עניינם, ולא העלה לדיון את שאלת קבלתם לחברות בפני האסיפה הכללית (כמתחייב מסעיף 25 לתקנון). הימנעות זו הייתה, כך לפי הקביעה, בניגוד להתחייבות הקיבוץ ותוך הפרה של הוראות התקנון. משכך, דחה עוזר הרשם את טענת הקיבוץ לפיה המערערים הם שגרמו בהתנהגותם לכך שמועמדותם לא תועלה לדיון בפני האסיפה. בהקשר זה קיבל עוזר הרשם את ממצאו של החוקר, ולפיו פנו המערערים במספר הזדמנויות, ובכללן במכתב מיום 8.12.02, והביעו את רצונם להיות חברים בקיבוץ. עובדה זו נלמדה גם מעצם בחירתם במסלול מועמדות לצעירים. בנוסף קבע, כי התנהלות הקיבוץ לא רק הייתה מנוגדת לתקנון, כי אם לוקה בחוסר סבירות ובחוסר תום לב. לנוכח קביעות אלה הגיע עוזר הרשם למסקנה, כי יש לראות במערערים חברים מכוח התנהגות (תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, להלן: תקנות החברות), גם אם לא התקבלה בעניינם החלטה פורמאלית באסיפת הקיבוץ, כפי שמחייב זאת התקנון. וכלשונו: "המשיבים (=המערערים שלפניי) עצמם היו במעמד של מועמדים משך שנים ארוכות, הכניסו את כל משכורתם לקיבוץ וקיבלו תקציב אישי, תורמים ותרמו את חלקם בתורנויות השונות כמתבקש ואף מנוכים ממשכורתם מיסים שונים אותם מנכה הקיבוץ. בנסיבות אלה - כאשר המערער (=המשיב) במשך למעלה מעשור לוקח את כל הכנסות המשיבים וכל קניינם, מעניק להם תקציב ומנכה ממשכורתם מיסים שונים, והמשיבים עצמם מקיימים את חובותיהם על פי התקנון, המסקנה המתבקשת היא כי הקיבוץ נהג במשיבים כחברי קיבוץ" (שם, פסקאות 28-29). אלא שכאמור, בהחלטה זו לא התייחס עוזר הרשם למועד ממנו יש לראות את המערערים כחברים. החלטה זו הפכה חלוטה, לאחר שהערעור עליה מצידו של הקיבוץ נדחה בהסכמה, והעניין הוחזר לחוקר על מנת שייקבע את יום תחילת החברות. ההחלטה השנייה א. דו"ח החוקר הראשון: 7. כאמור, בעקבות ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בבית המשפט, הוחזר עניינם של המערערים לחוקר. תחילה היה זה החוקר מר שרגא פולק, שהשלים את החקירה שעמדה ביסוד ההחלטה הראשונה. מר פולק קבע, כי המערערים התקבלו למועמדות בשנת 1992 ו-1995 בהתאמה, כי שניהם בחרו במסלול מועמדות לצעירים, וכי ביחס לשניהם הפר הקיבוץ את התקנון. השניים (ועוד 3 אחרים) פנו במכתב למזכירות הקיבוץ ביום 8.12.02, ביקשו להתקבל כחברים, ועמדו על זכותם שבקשה זו תידון לפני היום הקובע וכי נציגי הקיבוץ יעמדו בהבטחותיהם. והנה, למרות הפנייה, לא נדלק תמרור אדום, כלשון החוקר, והנהלת הקיבוץ לא השכילה להביא את עניינם לפני האסיפה הכללית. עוד קבע החוקר, כי הבקשה הוגשה 5 ימים לפני מועד כינוס האסיפה הכללית. לפיכך, ניתן היה לעמוד בדרישת סעיף 28 לתקנון, המורה כי סדר יום, הכולל הצבעה על מועמדים לחברות, צריך שיתפרסם לא פחות משלושה ימים לפני מועד האסיפה. לנוכח העובדה שהנהלת הקיבוץ נמנעה מלכלול את הבקשה בדיון שעמד להתכנס, קבע החוקר כי יש להכיר בחברותם של המערערים החל מיום 8.12.02, הוא יום כתיבת המכתב. על החלטה זו השיגו שני הצדדים בפני עוזר הרשם. המערערים סברו כי היה על החוקר לקבוע כי חברותם בקיבוץ החלה במועד מוקדם יותר, שנתיים מיום תחילת מועמדותם (1994 ו- 1997 בהתאמה) ואילו הקיבוץ טען כי החוקר טעה טעות עובדתית בסוברו כי האסיפה התכנסה ביום 13.12.02. הנכון הוא כי האסיפה התכנסה ביום 9.12.02, ואילו ביום 13.12.02 הסתיימה ספירת קולות המצביעים. משכך, לא ניתן היה להביא את מועמדותם של המערערים לדיון בפני האסיפה הכללית, באשר המכתב נכתב יום לפני מועד כינוסה, ולא איפשר פרסום סדר יום הכולל סוגיה זו, כנדרש על פי התקנון. משמצא כי ההשגות מעלות סוגיות מהותיות בקשר ליום הקובע לצורך שיוך נכסים, מינה עוזר הרשם חוקר משפטן, על מנת שיערוך "בדיקה עובדתית מלאה על סמך עדויות, מסמכים וראיות משפטיות אחרות". ב. דו"ח החוקר השני: 8. החוקר שמונה על יסוד ההחלטה האמורה הוא עו"ד איתן מימוני. כעולה מן הדו"ח שערך (נספח כז לתיק המוצגים של המערערים), נקודת המוצא לבדיקתו הינה, שהמערערים חברים בקיבוץ מכוח התנהגות (כפי שנקבע בהחלטה הראשונה), לאחר שתמה תקופת המועמדות המקסימאלית על פי תקנון הקיבוץ והחלטותיו. על מנת לקבוע מהו היום בו החלה החברות הנחה עצמו החוקר על פי 4 קריטריונים: הקריטריון האחד, שהמערערים והקיבוץ נהגו בהדדיות לעניין החברות, כנדרש ברישא של תקנה 2א לתקנות החברות; הקריטריון השני, ש"תקופה סבירה בנסיבות העניין", כנדרש בתקנה הנ"ל, תחשב כסיום תקופת המועמדות, על פי התקופה הקצובה בתקנון, וכי נכון יהיה להתעלם מהארכתה לתקופה בלתי סבירה, גם אם היה זה ב"הסכמת" המועמד. בהקשר זה קבע החוקר כי גם אם תקופת המועמדות לא הייתה רציפה ניתן להביא בחשבון את התקופות המצטברות, ככל שההפסקות בין התקופות נעשו בהסכמתו ועל דעתו של הקיבוץ; הקריטריון השלישי, שהתקיים ביטוי המצביע על מפגש רצונות, המעיד על כך שהן החבר והן הקיבוץ מעוניינים בחברות. מפגש רצונות כזה יכול להתקיים גם מקום שהמועמד רוצה להתקבל אולם הקיבוץ שרצה לקבלו שינה דעתו והוא מסרב ממניעים בלתי סבירים או בחוסר תום לב; וקריטריון רביעי, העדרה של ראיה המצביעה על כך שבין הצדדים התקיימה מערכת יחסים אחרת מאשר חברות. מאחר שבהחלטה הראשונה נקבע כי המערערים חברים מכוח התנהגות, יצא החוקר מנקודת המוצא כי הקריטריונים הראשון והאחרון מתקיימים, והדיון הצטמצם לשאלת קיומם של הקריטריונים השני והשלישי. 9. הקריטריון השני עוסק, אפוא, בשאלה מהי תקופת המועמדות שהיה על המערערים לעמוד בה, ומתי זו הסתיימה: נתוניו האישיים של אייר, על פי קביעת החוקר, הם אלה: אסיפת הקיבוץ הצביעה על קבלתו של אייר כמועמד לחברות ביום 14.7.1992. בחודש ספטמבר 92 יצא אייר לשנת שירות, עד ספטמבר 93. בחודש אוקטובר 93 החל אייר בשירותו הצבאי, כלוחם קרבי ביחידת שלד"ג. בתום שירות החובה הוא התנדב לשירות קבע, והשתחרר בספטמבר 97. עם שחרורו, והחל מאוקטובר 97, חזר אייר לקיבוץ ועבד בענף האבוקדו במשך 3 חודשים. משכורתו הועברה לקיבוץ. לאחר מכן יצא לטיול בחו"ל, שנמשך 3 חודשים. משחזר, והחל מיוני 98 ועד אוקטובר 99, מהלך 16 חודשים, עבד אייר במשק והעביר את משכורתו לקיבוץ. מנובמבר 99 ועד נובמבר 2003 נעדר אייר מן הקיבוץ לצורך לימודיו, ולא העביר את הכנסתו לקיבוץ. החל מדצמבר 2003 שב להתגורר בקיבוץ, הוא עובד מחוצה לו ואינו מעביר את משכורתו לקיבוץ. כאמור, תקנון הצעירים אומץ בהצבעה בקיבוץ ביום 1.6.1998. רוצה לומר, במועד זה עמדו לזכותו של אייר 3 חודשי שהייה ועבודה בקיבוץ. בעקבות ההצבעה האמורה, חתם אייר על הודעה לקיבוץ, האומרת כהאי לישנא: "אני הח"מ ... מודיע לכם, כי בחרתי להשתתף במסלול המועמדות לצעירים המוצע לבני המשק. בחתימתי על הודעה זו, אני מסכים כי תקופת מועמדותי תוארך בהתאם להחלטות האסיפה בדבר מסלול המועמדות לצעירים. הסכמתי זו תהווה הסכמה גם לפי הוראות תקנון הקיבוץ". החוקר קבע, כי השלב השני של הבאת ההצעה שנבחרה, היינו תקנון הצעירים, להחלטת האסיפה הכללית לשם תיקון תקנון הקיבוץ, מעולם לא בוצע. משכך, חתימתו של אייר בשנת 1998 על הסכמתו להארכת תקופת מועמדותו, על פי תקנון הצעירים, אינה מחייבת אותו ככל שתקופה זו חורגת משנתיים. זאת משום שהארכת תקופת המועמדות מעבר לשנתיים סותרת את סעיף 27 לתקנון הקיבוץ ומצריכה את תיקונו, מה שלא נעשה. לפיכך, על פי עקרונות "הבטלות היחסית", תקנון הצעירים תקף, למעט אותם סעיפים הנוגדים את הוראות תקנון הקיבוץ. עוד קובע החוקר, כי הארכת תקופת המועמדות לשנתיים יכולה לחול רק על מועמדים שבעת קבלת ההחלטה טרם התחילו או טרם השלימו את תקופת מועמדותם, ואין היא יכולה לחול על מועמד שכבר השלים את תקופת מועמדותו עובר לקבלת ההחלטה. לגבי מועמדים שכאלה, תקופת המועמדות היא שנה, כעולה מהוראת סעיף 13 לתקנון. החוקר קבע כי היה על המערערים לעמוד בתקופת מועמדות בת שנתיים, שכן ההחלטה בעניין תקנון הצעירים התקבלה בטרם חלפה שנה למועמדותם. עוד קבע, כי תקופות ההיעדרות מן הקיבוץ, בין במשך שנת השירות, בין למשך השירות הצבאי, ובין לשם לימודים וכו', אינן יכולות להימנות כתקופת מועמדות, אולם ניתן לצבור תקופות בלתי רציפות, שכן בכל המקרים העדרויותיהם של המערערים מן הקיבוץ היו בהסכמה. על פי החישוב שערך החוקר, מעת שחרורו מן השירות הצבאי (תחילת כניסתו למסלול המועמדות לצעירים) ועד צאתו ללימודים צבר אייר 19 חודשים, ואת 5 החודשים החסרים השלים עם חזרתו מן הלימודים, היינו בנובמבר 2003, ומכאן קביעתו כי החל מפברואר 2004 יש לראותו כחבר הקיבוץ. בכל הנוגע לענהלי, לא הייתה החלטה פורמאלית של אסיפת הקיבוץ לקבלה כמועמדת, אולם החוקר קבע כי יש לראות בטקס הסיום של שנת הלימודים האחרונה בתיכון כמועד תחילת תקופת מועמדותה, היינו החל מיום 27.7.1995. באוגוסט 95 יצאה ענהלי לשנת שירות, עד אוגוסט 96. לאחר מכן שבה לקיבוץ, עבדה בו כחודשיים, והעבירה את משכורתה לקיבוץ. בנובמבר 96 התגייסה, ושרתה כפקידת מבצעים בטייסת קרב של חיל האוויר. ענהלי השתחררה בספטמבר 98, ובין אוקטובר 98 ועד אוקטובר 99, מהלך 12 חודשים, עבדה בקיבוץ והעבירה לו את משכורתה. לאחר מכן נעדרה מן הקיבוץ לצורכי לימודים, החל מנובמבר 99 ועד יולי 2002. ענהלי שבה לקיבוץ באוגוסט 2008, ובמשך 7 חודשים (עד פברואר 2003) עבדה בו, והעבירה לו את משכורתה. תקופה נוספת של שנתיים ו- 10 חודשים (ממרץ 2003 ועד ינואר 2006) עבדה במסגרת אחרת בקיבוץ והעבירה לו את משכורתה. החל מינואר 2006 אין היא מתגוררת בקיבוץ ואין היא מעבירה אליו את הכנסותיה. על פי תרשומת שיחה אותה ניהלה ענהלי עם מזכירת הקיבוץ בתאריך 8.11.1998, מספר שבועות לאחר שחרורה מן הצבא, הביעה ענהלי באותו מועד לבטים בכל הנוגע למסלול בו תבחר. מכל מקום, אין ספק כי במועד שחרורה מן הצבא אומץ תקנון הצעירים באותה הצבעה מיוני 1998, ונקודת המוצא לגביה הייתה כי בחרה במסלול המועמדות לצעירים, על אף שלא הוצג מכתב בחתימת ידה בדומה למכתב עליו חתם אייר. משמעות הדבר, כי לגישת החוקר היה על ענהלי להשלים תקופת מועמדות בת שנתיים, כשתקופות העדרותה מן הקיבוץ אינן נמנות, כפי שפורט בעניינו של אייר. על פי חישובו של החוקר, השלימה ענהלי את 24 חודשי המועמדות הנדרשים רק ביוני 2003. 10. הקריטריון השלישי הוא הקריטריון המבקש לזהות את נקודת הזמן בה היה מפגש רצונות בין המערערים לבין הקיבוץ: בעניין זה קבע החוקר, כי אייר הביע את רצונו להפוך לחבר הקיבוץ לראשונה בשנת 2000, לאחר שעוד בשנת 1998, לאחר שחרורו מן הצבא, כבר הביע את כוונתו להיות חבר הקיבוץ והודיע כי הוא רואה את עתידו בקיבוץ. עם סיום לימודיו, בשנת 2003, חזר אייר לקיבוץ והוא מתגורר בו עד היום, עובדה המלמדת אף היא על רצונו לקשור את גורלו בקיבוץ. על פי קביעה מפורשת של החוקר, בשנת 2000, משהביע אייר את רצונו להתקבל לחברות, חזר בו הקיבוץ מרצונו לראות בו חבר, בחוסר תום לב. לאייר אמרה מזכירת הקיבוץ, כי "לא כדאי לו" לקדם את העניין, משום שהוא עדיין לומד ואינו מתגורר בקיבוץ, אולם דברים אלה היו מן השפה ולחוץ, והשיקול האמיתי שעמד ביסוד האמירה הזו הוא תהליך ההפרטה, היינו הרצון להימנע מחלוקת הנכסים למספר גדול יותר של חברים. לנוכח התנהלות זו קבע החוקר כי מפגש הרצונות התקיים בשנת 2000, אלא שבשלב זה טרם השלים אייר את תקופת המועמדות הנדרשת, שנתיים, ולפיכך לא יכול הוא להחשב כחבר החל ממועד זה, אלא מן המועד המאוחר יותר, כמפורט לעיל. באשר לענהלי, על פי עדותה של מזכירת הקיבוץ בזמן הרלבנטי, אותה קיבל החוקר כעדות אמת, הרי שבשיחה שקיימה עימה בנובמבר 1998 אמרה ענהלי כי היא עדיין מתלבטת בשאלה לאיזה מן המסלולים ברצונה להשתייך. על פי קביעתו של החוקר, הפעם הראשונה בה הביעה ענהלי את רצונה המפורש להתקבל לחברות הייתה עם כתיבת המכתב מתאריך 8.12.02. גם לגבי ענהלי סבור החוקר כי הקיבוץ נהג בחוסר תום לב, אולם ביום 8.12.02 טרם השלימה ענהלי את תקופת המועמדות הנדרשת, היינו, שנתיים, ולפיכך אין היא יכולה להחשב כחברה החל ממועד זה, אלא רק החל מיוני 2003. הנה כי כן, משמעות מסקנת החוקר לגבי שני המערערים הינה, כי אין מתקיים קשר סיבתי בין חוסר תום הלב של הקיבוץ לבין המועד בו עלה בידם להשלים את תקופת המועמדות המינימאלית הנדרשת על מנת שניתן יהיה להחשיבם כחברים מכוח התנהגות. לגבי המכתב מיום 8.12.02 קובע החוקר, כי האסיפה הכללית לא יכולה הייתה להצביע על מועמדותם של החתומים עליו, משום שהוא הגיע יום לפני מועד כינוס האסיפה לכל המוקדם, וגם לו נכון היה להניח לטובת המערערים כי המכתב הוגש כבר ב- 6.12.02 (כפי שנטען על ידם בפני החוקר), למרות התאריך המופיע על גביו, הרי שלא נתבקש בו שינוי סדר היום שכבר נקבע. מכל מקום, לנוכח קביעותיו של החוקר לעניין מועד השלמת תקופת המועמדות של המערערים, אין לסוגיה זו נפקות. לאחר שהנחתי את התשתית העובדתית הנחוצה לשם דיון בטענות המערערים, אפנה עתה לבחינתן. תקופת המועמדות הנדרשת: שנה או שנתיים 11. בפני החוקר ועוזר הרשם עמדת המערערים הייתה כי תקופת המועמדות הנדרשת היא שנתיים. כך, למשל, בעיקרי הטיעון שהגישו המערערים במסגרת ההשגה בפני עוזר הרשם על המלצת החוקר, אומרים הם כך: "החוקר קבע, ובצדק קבע, שתקופת המועמדות של אייר רום וענהלי הינה שנתיים בלבד". טענות המערערים התמקדו בעמדתו של החוקר לפיה אין להביא בחשבון את שנת השירות ואת תקופת הלימודים באוניברסיטה כחלק מתקופת המועמדות, ועל כך נדון בפרק הבא. רק בערעור שלפניי העלו המערערים את הטענה לפיה תקופת המועמדות בה היה על המערערים לעמוד היא שנה בלבד. על פי הטענה, סעיף 13 לתקנון קובע תקופת מועמדות בת שנה, ואילו סעיף 27 אינו מאפשר הארכה גורפת לגבי כלל המועמדים, אלא לגבי מועמד מסוים זה או אחר, שהאסיפה הכללית מוצאת לנכון להאריך את תקופת מועמדותו. ככל שמבקש הקיבוץ להאריך באופן גורף את תקופת המועמדות, עליו לעשות כן באמצעות שינוי הוראת סעיף 13 לתקנון. מאחר שהחלטה כזו מעולם לא התקבלה, שהרי תקנון הצעירים לא הועמד להצבעת האסיפה לצורך קבלת החלטה על שינוי התקנון, הרי שתקופת המועמדות בזמנים הרבלנטיים למערערים הייתה שנה אחת ולא שנתיים. לא אדחה טענה זו אך משום שלא הושמעה בפני החוקר ועוזר הרשם. דין הטענה להידחות לגופה, כפי שאסביר להלן. 12. חברותם של המערערים בקיבוץ הוכרה על ידי עוזר רשם האגודות השיתופיות מכוח הוראת תקנה 2א לתקנות החברות, היינו חברות מכוח התנהגות, להבדיל מחברות מכוח התקנון. חברות מכוח התנהגות מחייבת הוכחת הדדיות, היינו, שהמבקש נהג כחבר, ומנגד שהקיבוץ ראה בו חבר, והכל מכוח התנהגותם. זאת ועוד, התנהלות הדדית זו צריכה להתקיים במשך תקופה סבירה בנסיבות העניין. אין ספק כי תנאי זה נועד להבטיח את קיומה של אותה הדדיות ביחסים שבין המבקש להתקבל לחברות לבין האגודה המקבלת. לפיכך היה על החוקר בתורו, ולאחר מכן על עוזר הרשם, לבחון הן את עצם ההדדיות והן את פרק הזמן הסביר בנסיבות העניין. על מנת שיוכל לאתר את ההדדיות ביחסים בין המערערים לבין הקיבוץ, ביקש החוקר לברר מהי אותה נקודת זמן בה ניתן היה לראות מפגש רצונות, שהרי אין הצד המבקש יכול לכפות עצמו על האגודה באופן חד צדדי. מאחר שנמצא כי הקיבוץ נהג שלא בתום לב וראשיו החליטו, באופן בלתי שקוף ובאופן הנוגד את התקנון, להימנע מלהעמיד מועמדים לדיון בפני האסיפה הכללית לשם קבלתם כחברים והכל על מנת לצמצם את מספר הזכאים לשיוך נכסים ביום הקובע, קבע החוקר כי מפגש הרצונות התקיים במועד בו הביע המועמד את רצונו להפוך לחבר הקיבוץ. החוקר מצא, כי סמוך לאחר שחרורו של אייר מן השירות הצבאי, בשנת 1998, טרם התגבש אצלו רצון אמיתי להיות חבר הקיבוץ. הוא ביקש לקחת לעצמו פרק זמן ועל כן הסתפק בהבעת נכונותו להיות חבר הקיבוץ בעתיד. כפי שראינו לעיל, אייר חתם באותו מועד על הודעה לפיה הוא בוחר במסלול מועמדות לצעירים, שמשמעותו הארכת תקופת המועמדות. רצונו של אייר התגבש, על פי קביעת החוקר, בשנת 2000, ושל ענהלי - ביום כתיבת המכתב, 8.12.02. 13. טענת המערערים לפיה התחייב דיון פרטני באסיפה הכללית לעניין הארכת מועמדותם, וזאת לאור נוסח סעיף 27 לתקנון אינה מקובלת עלי. ראשית, עיון בלשון סעיפים 13 ו- 27 לתקנון אינו מוביל למסקנה לפיה הדיון המתחייב הוא דיון פרטני. סעיף 13 קובע, כאמור, תקופת מועמדות בת שנה, אלא אם החליט הקיבוץ בתוך תקופת המועמדות של המבקש, על תקופה קצרה יותר או ארוכה יותר, שלא תעלה על שנתיים, בכפוף להוראת סעיף 27. מכאן אין ללמוד כי ההחלטה על הארכת התקופה חייבת להיעשות ביחס למועמד ספציפי, אלא כי ככל שהתקבלה החלטה כזו, היא תקפה לגבי אותו מועמד שטרם סיים את תקופת מועמדותו. סעיף 13 מפנה כאמור לסעיף 27, הקובע כי האסיפה הכללית היא שתחליט בדבר קבלת מועמד לחברות או דחיית בקשתו, או בדבר הארכת מועמדותו לתקופה נוספת, שלא תעלה על שנתיים אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות ובהסכמת המועמד. סעיף זה אכן עוסק בדיון הפרטני במועמד המבקש להתקבל כחבר, ובעניינו רשאית האסיפה להאריך את תקופת המועמדות, גם אם זו לא הוארכה על פי החלטת הקיבוץ כאמור בסעיף 13, והיא אף רשאית לחרוג מתקופת השנתיים במקרים מיוחדים ובהסכמת המועמד. לפיכך, רשאית הייתה אסיפת הקיבוץ להחליט, כפי שהחליטה בעצם הצבעתה על תקנון הצעירים, על הארכת תקופת המועמדות. אלא שהחוקר סבר, ועוזר הרשם אימץ את עמדתו, כי לנוכח ההגבלה הקבועה בסעיף 13 לתקנון, לא רשאית הייתה האסיפה לקבל החלטה על הארכת תקופת מסלול המועמדות לצעירים מעבר לשנתיים, מבלי שהדבר ייעשה על דרך של שינוי התקנון. עמדה זו נראית בעיני נכוחה. זאת ועוד, נראה בעיני כי גם לפי התפישה שההחלטה על הארכת תקופת המועמדות צריכה להיעשות בכל מקרה באופן פרטני, הרי שבענייננו ניתן לראות את ההחלטה העקרונית על מסלול המועמדות לצעירים, בצירוף הסכמה פרטנית של המועמד להיכנס אליו (ושל הקיבוץ לאפשר לו זאת), כהחלטה העולה בקנה אחד עם המתחייב בתקנון. שנית, ודומה כי זה העיקר, נקודת המוצא של הדיון שלפנינו הינה כי חברותם של המערערים הוכרה מכוח התנהגות ולא מכוח התקנון, שהרי אין חולק כי לא נערכה הצבעה פורמאלית על קבלתם. אייר, בהתנהגותו, היינו בהודעתו כי הוא מבקש לבחור במסלול המועמדות לצעירים, הביע את רצונו להאריך את תקופת המועמדות ולדחות את מועד קבלתו לחברות לפרק זמן בו יתאפשר לו לטייל בחו"ל וללמוד על חשבון הקיבוץ, כפי שאכן עשה. גם ענהלי הביעה את עמדתה, כפי שראינו לעיל, כי אינה יודעת באיזה מסלול היא מבקשת לבחור, וכי היא מתלבטת. בקביעה עובדתית זו לא נמצאה לי עילה להתערב. והנה, על אף לבטיה המתועדים במזכר מזמן אמת, ראה בה החוקר כמי שבחרה במסלול מועמדות לצעירים, והאריך בכך את תקופת מועמדותה, ולא כמי שלא ראתה עצמה כלל כמועמדת. 14. המסקנה המתבקשת מכל אלה הינה, כי תקופת המועמדות של המערערים הוארכה בתוך תקופת מועמדותם לשנתיים, בין על פי החלטה של אסיפת הקיבוץ ובין על פי התנהגותם של המערערים עצמם, שביקשו ליהנות מן היתרונות שהעמיד בפניהם מסלול המועמדות לצעירים. מבחירה זו אין הם יכולים להתנער. אין תמה, כי המערערים עצמם לא טענו אחרת, לא בפני החוקר ולא בפני עוזר הרשם. שינוי החזית בא עם שינוי הייצוג, וכאמור לא מצאתי כי יש יסוד לטענה בעניין אורך תקופת המועמדות. לא למותר להוסיף, כי בעוד שהמערערים הביעו את נכונותם להארכת תקופת המסלול בשנים רבות, על היתרונות הגלומים בכך, "קיצר" החוקר את התקופה לשנתיים, בשל הסתירה בין החלטת הקיבוץ לבין הוראות התקנון. משבאתי למסקנה זו, בדין הגיעו החוקר ועוזר הרשם למסקנה לפיה, גם אם מפגש הרצונות של המערערים קדם ליום הקובע (אייר בפנייתו בשנת 2000 וענהלי במכתבה מיום 8.12.02), הרי שבמועד זה עליו לבחון האם תמה תקופת מועמדותם. נראה כי מסקנתם, לפיה תום תקופת המועמדות הוא היום ממנו ואילך יש לראות את המערערים כחברי הקיבוץ נובעת מהתנהלותו של הקיבוץ, ולפיכך נדחתה עמדת הקיבוץ לפיה יש להוסיף עוד שנה לאחר שהסתיימה תקופת המועמדות על מנת שייחשבו כחברים מכוח התנהגות. עוזר הרשם הוסיף כי ברור שגישת החוקר, אותה קיבל, משמעותה שהמערערים התקבלו כחברים על אף שבתקופת המועמדות לא נהגו בהם כחברים. המדובר, אפוא, בגישה ההולכת כברת דרך ארוכה עם המערערים. מה נכלל בתוך תקופת המועמדות 15. טענתם האחרת של המערערים הינה, כי לא בדין ניכה החוקר את התקופות בהן לא שהו בקיבוץ (בשנת השירות, במהלך השירות הצבאי, במהלך הטיול בחו"ל ובמהלך הלימודים) מתקופת המועמדות. כפי שכבר פרטתי לעיל, החוקר סבר כי נכון יהיה לאפשר למערערים לצבור תקופות שהייה בקיבוץ, גם אם אלה נקטעו כל אימת שמי מן המערערים שהה מחוצה לו מאחת מן הסיבות המנויות לעיל. אלא שבמועד הקובע חסרו לאייר 5 חודשי שהייה בקיבוץ, אותם השלים בפברואר 2004, ואילו לענהלי חסרו 10 חודשים, אותם השלימה ביוני 2003. טענת המערערים היא, כי מסלול המועמדות לצעירים הינו בבחינת "החלטה אחרת" של הגורמים המוסמכים בקיבוץ (סעיף 17 לתקנון הקיבוץ) הפוטרת את המועמד מהעמדת מלוא כוח עבודתו לרשות הקיבוץ. מאחר שהמערערים פעלו על פי מסלול המועמדות לצעירים, ואיש אינו טוען כי התקופות בהן שהו מחוץ לקיבוץ היו שלא על דעת הגורמים המתאימים, הרי שיש לראותם כמי שעמדו במלוא תקופת המועמדות בעבור שנתיים (בהנחה שזו תקופת המועמדות הנדרשת) מיום שהתקבלו כמועמדים. לגבי אייר משמעות הדבר שיש לראותו חבר החל משנת 1994 ואילו ענהלי תחשב כחברה החל משנת 1997. 16. טענה זו אין בידי לקבל. משמעות מסלול המועמדות לצעירים הפוכה. אין כל היגיון בפרשנות אותה מציעים המערערים, שהרי הכוונה הייתה להאריך את תקופת המועמדות על פי מסלול זה, ועל כך אין חולק, ובמסגרתו לאפשר לצעירים הבוחרים בו לצאת את הקיבוץ לפרקי זמן ממושכים, לצורך טיולים, או לצורך לימודים במימון הקיבוץ, ואם כך - כיצד זה תסתיים המועמדות בעבור שנתיים, תהיה אשר תהיה מידת השהייה של המועמד בקיבוץ? והלא אין כל תכלית במסלול המאריך את תקופת המועמדות על פי פרשנות זו. ההיגיון הפשוט מוביל למסקנה, כי הקיבוץ ביקש לאפשר לבוחרים במסלול הנדון שהות ארוכה יותר לשם קבלת החלטה סופית בדבר רצונם בחברות, כאשר במהלך התקופה הם רשאים להעדר ממנו תקופות ארוכות. תקופות העדרות אלה ממילא אינן יכולות להחשב כתקופות מועמדות. ואכן, עיון בדף ההבהרה שצורף לתקנון הצעירים מלמד, כי מסלול המועמדות הוא "מסלול המשלב עבודה בקיבוץ עם שנתיים חופש, לימודים בתנאים נוחים והתחייבות להשלמת שנות עבודה בקיבוץ כמספר שנות הלימודים", כי בשנות החופש מותר לעבוד באופן פרטי מחוץ לקיבוץ ולקבל על כך שכר, וכי שנות הלימודים אינן נצברות כשנות ותק. הבהרות אלה מלמדות כי המדובר בתקופת מועמדות מוארכת על מנת שיכללו בה גם תקופות המפסיקות את הרצף, היינו טיולים ולימודים, כש"הבן מועמד עד לבקשתו להתקבל לחברות ולא יותר מאשר עד גיל 30" (דברי ההסבר של מציעי הצעת המסלול באסיפה הכללית מיום 11.5.1998, נספח יח למוצגי המערערים). ועל כל אלה לא למותר להוסיף, כי כללי מסלול המועמדות לצעירים קובעים כי תקופת המועמדות תחל לאחר השחרור מן השירות (על פי הכללים, בתום שלושה חודשים מן השחרור יהיה על המועמד לבחור באחד מן המסלולים). משמעות הדבר כי תקנון הצעירים מעיד על עצמו ששנת השירות ותקופת השירות הצבאי אינן נכללות בתקופת המועמדות. כאמור לעיל, הגיעו החוקר ועוזר הרשם למסקנה, כי הקיבוץ לא יכול היה להאריך את תקופת המועמדות עד לגיל 30 בלא שהדבר ייעשה על דרך של שינוי התקנון, ולפיכך תקופת המועמדות הועמדה על שנתיים, אולם השנתיים הללו צריכות להתיישב עם "מועמדות", היינו, עם שהייה בקיבוץ אשר במהלכה נבחנת התנהלותו של המועמד. אין זה מתקבל על הדעת כי הבוחר במסלול לצעירים, המאפשר לו חופש פעולה נרחב, יזכה ביתרון שמועמד "רגיל" לא היה זוכה לו, היינו קבלה לחברות מבלי שהמועמד שהה כלל בקיבוץ בתקופת המועמדות, כפי שיוצא מעמדת המערערים. 17. לא למותר להוסיף, כי המערערים, המבקשים להיבנות בראש פרק זה מתקנון הצעירים דווקא, טוענים באותה נשימה כי תקנון זה מעולם לא התקבל כדין על ידי הקיבוץ, שכן לא הועמד להצבעה כשלעצמו (להבדיל מהצבעה עבור אחת משלוש הצעות), על מנת שיוצבע עליו "בעד או נגד" (תקנה 12(ג) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה-1975). גם טענה זו לא נטענה בפני החוקר או עוזר הרשם והיא עומדת בסתירה לטענות הנשענות עליו. מובן שאין המערערים יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו, להיבנות מן התקנון מקום שהדבר משרת את תכלית ערעורם, ולדחות אותו מקום שמכשיל הוא את טענותיהם. 18. פועל יוצא מן האמור לעיל הוא, שמסקנת עוזר הרשם מקובלת עלי, ולפיה "הרציונאל של מועמדות הוא שאפשר יהיה לבחון את המועמדים ולבדוק את מידת התאמתם לחברות ואם המועמד לא מתנהג/מתפקד כ'חבר', אזי אי אפשר להחשיב תקופה זו כתקופת מועמדות. כדי שאפשר יהיה לראות בהם מועמדים, המבחן צריך להיות מבחן מהותי ולא מבחן פורמאלי-טכני" (שם, פסקה 70). בצדק מפנה הקיבוץ, בהקשר זה, להוראות תקנון הקיבוץ, מהן עולה כי בתקופת המועמדות חייב המועמד להתגורר בקיבוץ, שכן תקופת המועמדות מתחילה החל מן היום שבו העתיק המועמד את מגוריו לקיבוץ (סעיף 12); עליו להתאים עצמו לאורחות הקיבוץ (סעיף 16); עליו להעמיד את מלוא כוח עבודתו לרשות הקיבוץ ולציית להוראות רשויותיו המוסמכות בכל הנוגע לקביעת עבודתו וסדרי עבודתו (סעיף 17); ועליו למסור לבעלות הקיבוץ את כל השתכרויותיו השוטפות המתקבלות תוך תקופת המועמדות (סעיף 21). רוצה לומר, מגורים ועבודה בקיבוץ הם תנאי בסיסי למועמדות. 19. יצוין, כי כמו בעניין הקודם גם בעניין זה חל שינוי משמעותי בעמדת המערערים. בעוד שבהשגה בפני עוזר הרשם טענו כי יש לקחת בחשבון לצורך חישוב תקופת המועמדות את שנת השירות ואת תקופת הלימודים, ולא סברו כי יש לכלול בה גם את משך השירות הצבאי ואת התקופות בהן שהו בחופש, הרי שעתה טוענים הם כי כל התקופות האמורות ראויות להלקח בחשבון לעניין חישוב תקופת המועמדות. מן הבחינה המהותית, איני רואה הבדל בין תקופות השירות הצבאי וטיולים בחו"ל, תקופות שהמערערים, בעמדתם בפני החוקר ועוזר הרשם לא חלקו כי אינן צריכות להלקח בחשבון, לבין שנת השירות ותקופת הלימודים. כמו באלה גם באלה, אין המועמד נמצא בקיבוץ, אינו עובד בו ואינו משתלב באורחותיו. טענת הקיבוץ, לפיה לא תיתכן חברות מכוח התנהגות, לה טוענים המערערים, כאשר המועמד יחשב כמי שהשלים את תקופת מועמדותו מבלי שהיה ולו יום אחד בקיבוץ, מקובלת עלי לחלוטין. 20. גם את הטענה לפיה במהלך תקופת לימודיהם עבדו המערערים בקיבוץ בסופי שבוע, אין בידי לקבל. מעבר לכך שלא הוצגו בפני החוקר ראיות של ממש מטעם המערערים למספר הימים בהם עבדו על פי טענתם, הרי שהמדובר בימי עבודה שהם בבחינת החזר שכר לימוד ואינם מהווים חלק מתקופת המועמדות שלהם. אחזור על דברי עוזר הרשם, שלא מצאתי עילה להתערב בהם: "... המדובר במסלול לימודים ולא בהתנהגות נורמטיבית כפי שנדרש ממועמד בפועל, ולכן לא ניתן להתחשב בתקופות אלה, ככל שהן קיימות, מאחר שהמערערים היו משוחררים מהחובות שנדרשו על פי תקנון הקיבוץ לגבי מועמדים. לא ניתן להחשיב את זמן הלימודים או חלק ממנו במניין תקופת מועמדותם של המערערים. התקופות בהן עבדו המערערים במהלך לימודיהם הן בתמורה לתשלום שכר הלימוד על ידי הקיבוץ. כך נקבע בתקנון הצעירים ... תקופות אלה לא אמורות להיחשב לצורך מניין תקופת מועמדות המערערים. בנוסף לכך, חובת המערערים הייתה להביא בפני כב' החוקר את הראיות הנדרשות להוכחת הטענה כי התקופות בהן עבדו בקיבוץ במהלך לימודיהם היו צריכות להיחשב לצורך מניין תקופות המועמדות, ככל שקיימות תקופות כאלה, וגם את אורכם, ולא להסתפק בהבאת ראיות רק בעניין 'מפגש הרצונות' " (שם, פסקאות 71-73). טענות כלפי מינויו של החוקר השני 21. בידי המערערים היו טענות נוספות שאתייחס אליהן בקצרה. הטענה אחת, שהתקשיתי לעקוב אחריה, הייתה כי ההסכמה בין הצדדים במסגרת פסק הדין שניתן בהסכמה על ידי כב' השופטת י' צור, הוגבלה להחזרת העניין לחוקר הראשון (החוקר פולק), ומשהלה נתן את החלטתו ("ההחלטה הראשונה"), הרי שהחלטה זו סופית. בשים לב לעובדה שהמערערים עצמם השיגו על ההחלטה בפני עוזר הרשם, קשה להבין כיצד יכולים הם לטעון כי החלטתו של החוקר פולק הייתה סופית ולא ניתן היה לערור עליה. 22. טענה נוספת שהועלתה בערעור כוונה כלפי כשירותו של עו"ד מימוני לשמש כחוקר מטעם עוזר הרשם. המערערים שתפו פעולה עם עו"ד מימוני ולא פעלו למניעת מינויו משהוחלט על כך. די בכך כדי להשתיקם בטענה זו. משום כבודו של עו"ד מימוני לא אסתפק באמירה זו ואוסיף, כי לא מצאתי בטענה ממש גם לגופו של עניין. ניתן להתרשם כי עו"ד מימוני ביצע עבודה יסודית, כי עמדתו כלפי המערערים הייתה אוהדת, וכי הוא ביקש לסייע להם בכל דרך שיכול היה, מבלי לעוות את העובדות ואת המסקנות המשפטיות המתחייבות מהן. ה"תגלית" שגילו המערערים ערב הגשת הערעור, ולפיה משרדו של עו"ד מימוני עוסק בהליכי שיוך דירות בקיבוצים, ומייצג קיבוצים שונים בהליכים כאלה, אינה תגלית. פרטים אלה פורסמו באתר משרדו של עו"ד מימוני, וככל שסברו המערערים כי יש בכך כדי לפסול את מינויו, היה עליהם לפעול לשם כך בטרם החל בחקירה, ולא להמתין לתוצאותיה שמא ייראו בעיניהם. מכל מקום, אין בעובדות המתוארות לעיל כדי להצדיק את פסילתו לגופה. סוף דבר, הערעור נדחה. לנוכח התנהלות הקיבוץ כפי שעלתה מהחלטותיהם של עוזר הרשם ושל החוקרים מטעמו, לא אעשה צו להוצאות. הערבון יוחזר לידי המערערים באמצעות בא כוחם. קיבוץחברות בקיבוץ