קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת עתירה בהעדר סמכות עניינית: מבוא העותר הגיש עתירה מנהלית נגד המשיבים ובה בית המשפט נתבקש להורות למשיבים לנמק מדוע המשיבה מס' 1 - המועצה המקומית זכרון יעקב, אינה מקיימת החלטת מליאתה מחודש ספטמבר שנת 2009 למכור נכס, מסעדת דרך היין לעותר, בהתאם להערכת שמאי בסך של 2.6 מליון ₪, בכפוף לחוזה שיערך בין הצדדים ואישור משרד הפנים. המשיבים בכתב תשובתם העלו טענת העדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתביעה, מאחר והתביעה לטענתם אינה עונה על ההגדרה של "עתירה מנהלית". ביום 14.2.11 העותר מסר תשובתו לטענת העדר הסמכות העניינית וביום 24.2.11 המשיבים מסרו תגובתם לתשובת העותר. תמצית טענות הצדדים העותר טוען כי העתירה יכולה במתכונתה להתברר אך ורק בבית משפט זה ולא בפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. העותר טוען כי עתירתו מופנית כנגד אי קיומה של החלטת מליאת המשיבה 1 מחודש ספטמבר 2009. העתירה והביקורת מופנים כנגד החלטתה של הרשות והתנהלותה במקרה זה ולא כנגד שר הפנים. שכן לאור סירוב המועצה לקיים את החלטת המליאה לא נתבקש על ידה וממילא לא נתקבל אישור שר הפנים. משכך העתירה אינה תוקפת או כלל יכולה לתקוף את אישור השר לטענתו. העותר טוען כי אין להתייחס לאמור בס' 5 (1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים ופרט 8 לתוספת הראשונה לחוק באופן בו תתחם סמכותו של בית משפט לענינים מנהליים, על פי זהותו של הגורם המחליט אלא שיש לבחון את ההחלטה ובמקום בו ההחלטה המנהלית נדרשת לעבור למסלול רב שלבי, אשר בסופו נדרשת החלטת השר והעתירה מופנית כנגד השלב שבתחילת המסלול- החלטתה של הרשות, בית המשפט לענינים מנהליים הוא בעל הסמכות העניינית. העותר טוען כי גם אם היה ניתן אישורו של שר הפנים מה שאינו בעניינינו הייתה נדחית העתירה מלדון בבג"ץ וזאת משום שנקבע כי במקרה בו האישור הוא זניח וטפל לסוגיה המהותית נדחית העתירה מלדון בבג"ץ. המשיבים טוענים כי תמוה הכיצד העותר בחר להתייחס בנושא הסמכות העניינית לטענה אחת בלבד מבין שתי הטענות שנטענו בענין זה ולהתעלם מהטענה שמדובר בסכסוך אזרחי. המשיבים טוענים כי בעניינינו מדובר בהחלטה למכירת נכס מקרקעין של המועצה לצד שלישי, הטעונה אישור שר הפנים. מקור החובה לקבל את אישורו של שר הפנים למכירה נובע הן מכוח ס' 11 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], לפיו מכירת מקרקעין ע"י מועצה מקומית טעונה אישור של הממונה והן מכוח ס' 190א(א) לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, המחייב החלטת מועצה ברוב חבריה ואישור שר הפנים או מי שהסמיך לכך במכתב כתנאי למכירת מקרקעין שבבעלותה. המשיבים טוענים כי חרף הפסיקה שהובאה ע"י העותר, ההלכה המחייבת היא זו שנקבעה בבג"ץ 8375/03 אדם טבע ודין-אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח(2) 97, 101( 2003). המשיבים מפנים גם לבג"ץ 10907/04 ישראל סולודוך ו-70 אחרים נ' עיריית רחובות. . לטענתם האמור בפסק הדין סותר את טענות העותר בדבר הבחינה הרב שלבית של ההחלטה ובדבר ההבחנה בין שלב קבלת ההחלטה ע"י הרשות לבין שלב אישורה ע"י שר הפנים. הם מוסיפים כי ההחלטה על מכירת נכס של רשות מקומית הטעונה אישור שר הפנים איננה החלטה בענין זניח וטפל. המשיבים טוענים כמו כן כי חרף האמור בנוגע לסמכות בג"ץ לדון בעתירה, הסכסוך נשוא העתירה הינו סכסוך אזרחי במהותו, ולא מנהלי וכי בית משפט לענינים מנהליים אינו האכסניה המתאימה לדון בתביעה. הם מפנים לאמור בס' 43-50 לכתב התשובה לפיהן מדובר בפעולה אזרחית של רשות שלטונית אשר הסמכות לדון בה היא לבית משפט אזרחי רגיל. ולכן מבקשים לדחות העתירה מחוסר סמכות עניינית. דיון לאחר עיון במסמכים השונים לרבות תגובות הצדדים, הנני קובע כי דין העתירה להימחק, שכן לבית משפט לענינים מנהליים אין סמכות עניינית לדון בעתירה. כידוע סמכותו של בית משפט לענינים מנהליים הוסדרה בס' 5 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 וכלשון הסעיף: " סמכות בית המשפט  בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -         (1)   עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן - עתירה מינהלית);....". בפרט 8 לתוספת הראשונה נקבע: "  8.   רשויות מקומיות - (א)   החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לענין זה, "אישור" - בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר". כמפורט בכתב העתירה, העותר מבקש מבית המשפט לחייב את המשיבים לנמק מדוע המשיבה 1-המועצה, אינה מקיימת את החלטתה למכור לעותר שטח מקרקעין המצוי ברח' הנדיב 20 (גוש 11304 כחלק מחלקה 23), שבחלקו העותר הינה בעל זכויות מוגנות החל משנת 85 ואשר בו מופעלת החל משנת 85 מסעדה בבעלות משפחתו של העותר. אפנה בענין זה לס' 190א (א) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950 הקובע: "עיסקות מקרקעין:   190א.    (א)   מועצה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין או להחליפם אלא על פי החלטת המועצה ברוב חבריה ובאישור השר או מי שהוא הסמיך לכך בכתב". הוראות הסעיפים ברורות וחד משמעיות, החלטת המועצה המקומית למכור מקרקעין טעונה אישור שר הפנים ולכן המחלוקת נכנסת לגדריו של פרט 8 לתוספת באופן שבו לבית משפט זה אין סמכות לדון בעתירה. לכך אוסיף כי בסעיפי החוק לא נעשתה אבחנה בין שלבים שונים, כגון שלב שבו המועצה מקבלת ההחלטה באם למכור נכס או לא למכרו לבין השלב שבו ההחלטה על מכירת הנכס מועברת לאישורו של השר ומכאן שלאבחנה שמבקש העותר לעשות אין בסיס בחוק ודינה להידחות. יתר על כן, לעובדה כי טרם התקבל אישורו של השר אין משמעות שכן שעה שההחלטה על מכירת המקרקעין טעונה אישור השר בכל דרך שהיא , הענין נופל בגדרו של פרט 8 לתוספת. יפים לענינינו הקביעות שנקבעו ע"י כב' הש' א' פרוקצ'יה בבג"ץ סולודוך שניתן ביום 1.8.10: "משעה שנדרש במישור הנורמטיבי אישור השר להחלטת העיריה, ממילא נופל הענין לגדרו של הסיפא לסעיף 8 לתוספת לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, המוציא מסמכות בית המשפט לענינים מינהליים החלטות רשות מקומית הטעונות, על פי טיבן, אישור שר הפנים. כבר נפסק ביחס לסעיף 8 לתוספת, כי "אין צורך לבחון את השאלה מהי הטענה הדומיננטית. כל החלטה של רשות מקומית, הטעונה אישורו של שר הפנים, אינה בסמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים. ממילא, בין אם שר הפנים החליט בענין, ובין שטרם קיבל החלטה, דינה של ההשגה על החלטתה של הרשות המקומית להתברר בבית המשפט הגבוה לצדק" (דברי השופט גרוניס בבג"ץ 8375/03 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח(2) 97, 101 (2003)). הסיווג הענייני לצורך הסמכות העניינית מותנה בעצם קיומה של דרישה נורמטיבית לאישור השר להחלטת הרשות המקומית, ולא בשאלה אם בפועל אישור כזה כבר ניתן, אם לאו (אך השוו בג"ץ 6574/06 מור נ' שר הפנים, פסקה 6 (לא פורסם, , 28.11.06)). מכאן, כי גם אילו טרם ניתנה החלטת שר הפנים, מקומה של עתירה זו להתברר היה בבית משפט זה, לאור הדרישה לאישור השר להחלטת ההקצאה של העיריה". בג"ץ 10907/04 ישראל סולודוך ו- 70 אחרים נ' עיריית רחובות, . אשר על כן, לאור האמור לעיל לרבות הקביעות שנקבעו בבג"ץ סולודוך, יש למחוק העתירה בשל העדר סמכות ענינית. אישור שר הפנים הינו תנאי מהותי לקבלת המבוקש ע"י העותרת ובמקרה שכזה רבע המחוקק כי הדיון לא ייעשה בבית המשפט לענינים מינהליים. מן הראוי כי בטרם יבחר העותר את הפורום לבחינת טענותיו כי יקח לתשומת ליבו את הטענות הנוספות שהעלו המשיבים באשר לפורום המוסמך לדון בטענות העותר. סיכום לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על מחיקת העתירה. בהתחשב בשלב הראשוני בו התבררה שאלת הסמכות הנני מחייב את העותר לשלם למשיבים יחדיו הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום. סמכות ענייניתמחיקת עתירה