קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מס יבוא על רכב של תייר: החל מתאריך 15.4.08 החליט המשיב 1, משרד התחבורה (להלן: "משרד התחבורה") לא לאפשר יבוא לישראל של כלי רכב אשר יוצרו בתקינה אמריקאית מחוץ לאחת ממדינות נפט"א (ארה"ב, קנדה ומקסיקו). ארבע העתירות המאוחדות עניינן אחד; האם זכאי תייר, שרכש עובר לתאריך 15.4.08 רכב שיוצר בתקינה אמריקאית שלא באחת ממדינות נפט"א והביאו לישראל, לשלם את מסי היבוא בגין הרכב ולהשאירו בישראל גם לאחר המועד האמור ? רקע 1. העותרים כולם הינם יהודים, אזרחי מדינות חוץ אשר מתגוררים בישראל או במדינת מוצאם ובישראל, לסירוגין. 2. במועדים שונים בשנים 2007 ו - 2008 רכשו העותרים, כל אחד בנפרד, רכב בארצות הברית. העותר בעת"מ 1811/09 (להלן: "זלייט") רכש את רכבו בתאריך 3.3.08; העותרת בעת"מ 1812/09 (להלן: "ליסקר") רכשה את רכבה בתאריך 19.3.08; העותרת בעת"מ 2225/09 (להלן: "פסטיג") רכשה את רכבה בתאריך 17.2.08 ואילו העותר בעת"מ 2375/09 (להלן: "רוטנברג") רכש את רכבו בתאריך 1.10.07. כל הרכבים נרכשו, כאמור, עובר לתאריך 15.4.08, וכולם יוצרו בתקינה אמריקאית שלא באחת ממדינות נפט"א (ארה"ב, קנדה ומקסיקו). לאחר הרכישה, שילחו העותרים, כל אחד את רכבו, לישראל. 3. ככלל, תייר רשאי לייבא רכב לישראל, ללא תשלום מיסים או הפקדת ערבויות כלשהן וזאת לתקופה של ששה חודשים או עד למועד שבו תפוג אשרת הכניסה שלו (לפי המוקדם). בתום ששה חודשים מיום שחרור הרכב על ידי התייר, על הרכב להיות מיוצא מישראל. לחילופין, אם מבקש התייר ארכה להשארת רכבו בישראל, זו תינתן לו עד לתקופה של ששה חודשים נוספים, אך נדרשת הפקדת ערבות בגובה מיסי היבוא. בתום שנה מיום שחרור הרכב מהמכס לראשונה, על התייר לייצא את הרכב או לשלם את מלוא המס החל עליו (להסדר זה יקרא להלן: "רכב תייר", ראו סעיף 4(א) לרישיון יבוא כללי, התשל"ח - 1978 (להלן: "רישיון היבוא הכללי"), סעיף 8א ל"מדריך מכס לתייר" כפי שמפורסם באתר רשות המסים ; ונספח ג' לעתירת זלייט). 4. בתאריך 19.3.08 פרסם משרד התחבורה הודעה לפיה החל מתאריך 15.4.08 (להלן: "התאריך הקובע") לא יאפשר לייבא ביבוא אישי כלי רכב בתקינה אמריקאית, אלא אם כן יוצר באחת ממדינות נפט"א. עם זאת הוסיף כי יאשר, במסגרת חלון ההזדמנויות שעד לתאריך הקובע, בקשות ליבוא אישי של רכב בתקינה אמריקאית למרות שלא יוצר באחת ממדינות נפט"א, ובתנאי (א) שלדגם הרכב ניתן בעבר אישור שירות מאת היבואן הרשמי בישראל ו-(ב) כי מגיש הבקשה הוכיח כי הרכב נרכש על ידו לפני תאריך ה - 15.4.08 (להלן: "הודעת השינוי") (ראו הודעה מיום 19.3.08, נספח ז לעתירת רוטנברג). לדברי משרד התחבורה, ההודעה הנ"ל הינה פועל יוצא של הבנה שהתגבשה כי מדיניות קודמת אשר התירה יבוא רכבים בתקינה אמריקאית למרות שלא יוצרו במדינות נפט"א, מנוגדת לדין, להסכמים בינלאומיים ולהחלטות ממשלה בנושא. 5. על רקע זה נשוב לעניינם של העותרים; א. רכביהם של זלייט, ליסקר ופסטיג הגיעו לנמל בישראל לאחר התאריך הקובע. כבר במועד הגעת רכבם לישראל, ביקשו כל אחד מהעותרים הללו לשלם את מיסי היבוא החלים על רכבם ובכך לייבאו לישראל, לצמיתות. 1. ליסקר ביקשה לשחרר את רכבה (מרצדס שיוצר בגרמניה) מהמכס הישראלי בתאריך 15.5.08; 2. פסטיג ביקשה לשחרר את רכבה (טויוטה לקסוס שיוצר ביפן) מהמכס בתאריך 18.5.08; 3. זלייט ביקש לשחרר את רכבו (פולקסווגן טוארג שיוצר בגרמניה) מהמכס בתאריך 2.6.08. ב. עניינו של רוטנברג מעט שונה; בתאריך 5.11.07 או בסמוך לכך שחרר את רכבו (פולקסווגן טוארג) מהמכס כ"רכב תייר" קרי, ללא תשלום מיסי יבוא ולפרק זמן של ששה חודשים. בחלוף ששה חודשים, ובתאריך 1.5.08, ביקש רוטנברג לשלם את מלוא המיסים המתחייבים על רכבו ולהשאירו בישראל לצמיתות. 6. משרד התחבורה סרב לפניותיהם של כל העותרים מהטעם שהרכבים יוצרו בתקינה אמריקאית שלא באחת ממדינות נפט"א, והבקשות לשלם את המס ולייבאם לצמיתות לישראל הוגשו בחודשים מאי-יוני 2008, החלים לאחר התאריך הקובע. משום עמדתו זו של משרד התחבורה ומשלא התאפשר תשלום מסי היבוא והשארת הרכב בארץ לצמיתות, שיחררו גם ליסקר וזלייט את רכביהם כ"רכב תייר" קרי, לפרק זמן של ששה חודשים שהוארך לאחר מכן תוך הפקדת ערבויות, עד לשנה. פסטיג, שחררה אף היא את רכבה בנוהל דומה החל על מי שנכנס לישראל ומחזיק באשרת סטודנט (אשרה מסוג א/2). רוטנברג, שמלכתחילה הכניס את רכבו כ"רכב תייר" הפקיד בחלוף ששה חודשים ערבות בנקאית והמשיך להחזיק ברכב. בפרקי זמן אלו ניסו העותרים להסדיר את הסוגיה מול משרד התחבורה, אך נדחו ומכאן העתירות שלפני. 7. הטיעונים בעתירותיהם של זלייט וליסקר דומים; לטענתם, מאחר שרכשו את רכבם עובר לתאריך הקובע, והיות שקיים אישור שירות מהיבואן הרשמי בארץ, על משרד התחבורה לאשר את בקשתם לייבוא אישי בהתאם לאמור ב"מדריך מכס לתייר" כפי שפורסם ושעליו הסתמכו. סטייה מהנחייה זו איננה אפשרית והיא פוגעת בעקרון השוויון ובצפיית הציבור. כן טוענים עותרים אלו לפגיעה בזכות הקניין ובזכותם לייבא לישראל את רכבם. לדידם, התנהלותו של משרד התחבורה בנסיבות העניין איננה סבירה באשר היא מתעלמת מההנחיה (הודעת השינוי וחלון ההזדמנויות שבה) שהוא עצמו קבע. יריעת טענותיהם של פסטיג ורוטנברג רחבה יותר; לטענתם, זכותו של אזרח המדינה לייבא רכב מנועי ביבוא אישי כפופה לקיומם של תקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), כאמור בסעיף 5א לרישיון היבוא הכללי. אולם, סעיף זה אינו חל עליהם, מאחר שהינם תיירים. הסעיף הרלוונטי למי שהינו תייר הינו סעיף 4(א) לרישיון היבוא הכללי, המתיר לתייר לייבא לישראל רכב פרטי ביבוא אישי, ללא כל התנייה לעניין קיומם של תקנות התעבורה. הטעם לכך הוא שהסדרי הבאת רכב לישראל על ידי תיירים מקורם באמנת מכס, שישראל חתומה עליה, בדבר יבואם הזמני של כלי רכב פרטיים, ושמטרתה להקל על תיירים. תייר אינו חייב אפוא בהגשת בקשה פורמאלית לייבא רכב לישראל (בניגוד לאזרח ישראלי), ולמעשה בידי כל תייר יש כבר רישיון יבוא רכב פרטי ממנהל המכס, בהתאם להוראות סעיף 4(א) לרישיון היבוא הכללי. יוצא אפוא כי הם רכשו את הרכב לפני התאריך הקובע, והיה בידם רישיון ליבוא רכב בתאריך הקובע מכוח סעיף 4(א) לרישיון היבוא הכללי. לכן, שמשביקשו לשלם את מסי היבוא החלים על הרכב, שומה היה על משרד התחבורה לאפשר להם זאת ולהתיר להם את השימוש ברכב ללא כל הגבלה, גם אם הרכב הגיע לישראל לאחר התאריך הקובע. באשר להודעת שינוי כפי שפורסמה על ידי משרד התחבורה, טוענים העותרים פסטיג ורוטנברג כי היא מתייחסת למי שביקש לייבא לישראל כלי רכב מהסוג הנדון שם, משמע היא מתייחסת רק לאזרחים, שכן הם אלו הנזקקים להגשת בקשה פורמאלית ליבוא רכב. אין בהודעת השינוי התייחסות לתייר, שיש לו ממילא רישיון לייבא כל רכב מנועי פרטי מבלי שידרש להגיש כל בקשה. חסר זה בהודעת השינוי יש למלא בדרך של היקש, וכפי שמשרד התחבורה אפשר כניסת רכבים של אזרחים ישראלים שכבר החלו בהליכי רכישת הרכב בחו"ל עובר לתאריך הקובע, דין זהה צריך לחול גם על רכביהם. עוד נטען כי התאריך הקובע הוארך על ידי משרד התחבורה עד לסוף חודש אוקטובר 2008. במהלך תקופת ההארכה הוגשו בקשות חריגות מצד עולים חדשים ותושבים חוזרים שהסתמכו על המדיניות הקודמת של משרד התחבורה. הלכה ולמעשה, התאפשר יבוא רכבים בתקינה אמריקאית ממדינות שאינן מדינות נפט"א עד לסוף חודש אוקטובר 2008. הוסיפו עותרים אלו כי מקרים כדוגמתם, תיירים שרכשו בתום לב רכבים וביקשו לייבאם לישראל, הינם מעטים, ולכן קבלת העתירות אין פירושה משום פריצת גבולות המדינה ליבוא רכב שאינו עומד בתנאי משרד התחבורה. ובכל מקרה מדובר ברכבים חדשים ויוקרתיים שבטיחותם איננה מוטלת בספק. 8. המשיבים טוענים כי העותרים כולם מבקשים לקבל הטבה או הקלה שאיננה מוענקת, ולו לאזרח ישראלי. שכן, החל מיום ה - 15.4.08 אזרחי ישראל אינם זכאים לייבא לישראל ביבוא אישי כלי רכב בתקינה אמריקאית, אלא אם כן יוצר במדינות נפט"א. נטען כי רישיונם של תיירים לייבא לישראל רכבים הינו זמני, וכפוף לכך שלאחר מספר חודשים (ועד שנה) ייוצא הרכב מישראל. הרציונאל לפטור שניתן לתייר מקורו באמנות בינלאומיות המבקשות לאפשר לתייר לנוע בכבישי הארץ בפרק זמן בו הוא מתייר בה, מבלי לחייבו לעבור הליך בירוקרטי הכרוך בקבלת רישיון יבוא במדינה הזרה לו, מבלי לחייבו בתשלום מיסים ומבלי לדרוש את רישום הרכב בישראל ועמידתו בתנאים לקבלת רישיון רכב. מאחר שהרישיון לנוע בכבישי ישראל הוא זמני, משלימה המדינה עם תנועתו בכבישיה, למרות שלא נבדקה עמידתו בתנאי משרד התחבורה לרישוי ורישום כלי רכב. מכאן, שזכותו של התייר היא מותנית ומוגבלת, וכפופה לכך שבתום מספר חודשים ייוצא רכבו מישראל. אין לתייר זכות מוקנית כי בתום התקופה יתאפשר לו להכניס את הרכב לישראל לצמיתות. זכות זו מוקנית לאזרח המדינה בלבד, ומכאן שגם אין לעותרים - שהם תיירים - כל עילה. המשיבים מוסיפים וטוענים כי השינוי במדיניות כמפורט בהודעת השינוי שפורסמה, כמו גם חלון ההזדמנויות שנפתח לתקופה מוגבלת להשלמת יבוא רכב שנרכש עובר לתאריך 15.4.08, מתייחס אך ורק לאזרחים שכן לתיירים, כאמור, אין כלל זכות לייבא רכב לישראל. לדידם, המקור לבחינת זכותו של התייר הינו סעיף 4(א) לרישיון היבוא הכללי הקובע כי מקום בו תייר ייבא את רכבו לישראל על פי הדין ומבקש להשאירו בארץ לצמיתות, על הרכב לעמוד בתנאי צו היבוא החופשי המפנה לפקודת התעבורה ולנהלי משרד התחבורה. ואלה - אינם מאפשרים ייבוא רכב כשל העותרים. אך גם אם תאמר כי הודעת השינוי רלוונטית לרכביהם של תיירים, הרי שהעותרים ליסקר, זלייט ופסטיג ביקשו לייבא את רכבם לאחר התאריך הקובע. רוטנברג, אמנם הביא את רכבו קודם לכן, אך ביקש לייבאו (לשלם את המס החל) לאחר התאריך הקובע. מכאן, שהעותרים, כולם, אינם עומדים בהנחיה שניתנה לתקופה קצובה. מטעמים אלו, ומאחר שהעתירות הוגשו בשיהוי, באשר העותרים הגישו כל אחד את עתירתו בחלוף תשעה חודשים ועד למעלה משנה מהמועד בו נמסר להם כי לא יותר יבוא אישי של רכבם לצמיתות - דין העתירות להדחות. משרד התחבורה מדגיש כי במהלך התקופה בה נמנעו העותרים מלהגיש עתירתם, הוא טיפל במספר פניות לא מבוטל, בין היתר של תיירים, שביקשו להשאיר בישראל רכבים שיובאו על ידם ושיוצרו בתקינה אמריקאית מחוץ למדינות נפט"א, וכל הבקשות - נדחו. אין מקום להעניק לעותרים יחס אחר שיהא בו משום הפלייה בוטה ובלתי מוצדקת לעומת יתר התיירים שבקשותיהם נדחו זה מכבר, שהשלימו עם ההחלטה וייצאו את רכבם מישראל, כמתחייב. 9. פרט נוסף הראוי לציון הוא כי במסגרת צווי ביניים בעתירות המאוחדות, ובהסכמה, הוארכה התקופה המותרת להשארת רכביהם של ליסקר וזלייט כ"רכב תייר", מבלי שנדרשו לשלם מסי יבוא ותוך הארכת תוקפן של הערבויות מעת לעת. כן הותר להם לעשות שימוש ברכב כל עוד הם נמצאים בישראל באשרה וזאת עד למתן פסק דין בעתירה (ראו החלטתו של כבוד השופט פוגלמן מיום 18.6.09 בעת"מ 1811/09 [זלייט] ו - 1812/09 [ליסקר]). פסטיג מחזיקה באשרת סטודנט (מסוג א/2, ראו סעיף 4 לעתירתה). ההסדר לגבי רכבה דומה לרכבם של תיירים, אם כי איננה צריכה להפקיד ערבויות אלא התחייבות המוסד בו היא לומדת לתשלום המסים בתום תקופת הלימודים, ככל שיוכח כי הרכב לא ייוצא במועד או שבעליו לא שילמו את מלא המס (ראו סעיף 4(ב)(1) למדריך המכס לתייר, מצ"ב כנספח ג' לעתירה). באשר לרוטנברג, לאחר שנה אוחסן רכבו במחסן הערובה, אך בהתאם להסדר דיוני מיום 30.11.09 ולאור צו הביניים ביתר העתירות, שוחרר הרכב לשימושו. דיון 10. לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין, על צרופותיהם ואסמכתאותיהם, ולאחר ששמעתי את באי כוח הצדדים, מצאתי כי דין העתירות, להדחות. המסגרת הנורמטיבית 11. פקודת היבוא היצוא [נוסח חדש] תשל"ט - 1979 מסמיכה את שר התעשייה, המסחר והתיירות לקבוע בצו, בין היתר, גם הוראות לעניין הסדרה של ייבוא טובין (ראו סעיף 2 לפקודה). עובר לחקיקת הפקודה הנ"ל, ובהתאם לפקודת הסמכויות לעניין היבוא, היצוא והמכס (הגנה) 1939 היתה הסמכות להסדיר את היבוא בידי הנציב העליון, וזה פעל להוצאת צו מתן רישיונות היבוא, 1939 (להלן: "הצו"). בהתאם לסעיף 3 לצו, אין בו כדי לאסור יבואה של כל סחורה על פי רישיון שניתן על ידי מנהל המכס והבלו. מכוח סמכותו, התקין מנהל המכס והבלו את רישיון היבוא הכללי, שסעיף 4(א) שבו עניינו יבוא רכב על ידי תייר והוא קובע: - "4. יבוא רכב בידי תייר (א) רכב מנועי פרטי כמשמעותו בפקודת התעבורה, שייבא תייר על פי פרטים 7.1050-7.1054 לתעריף המכס מותר בייבוא אם הוא מיועד לשימושו העצמי של התייר. (ב) גובה המכס רשאי לאשר את השארת הרכב בארץ לאחר תשלום המסים החלים לגביו, אם התקיימו כל התנאים המפורטים להלן: (1) טרם חלפו 4 שנים ממועד ייצור הרכב, או אם מועד ייצורו אינו ידוע, מהמועד שבו נרשם הרכב לראשונה לתנועה בדרכים במדינת חוץ; (2) הרכב עומד בתנאים שנקבעו בצו ייבוא חופשי; (3) חלפו 6 חודשים ממועד שחרור הרכב מפיקוח המכס או תקופה קצרה מזו שאישר המנהל מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תיקון מיום 20.8.09 [לאחר הגשת העתירה] - הערה איננה במקור. א.ק) (ג) ..." [הדגשות אינן במקור] 12. הוראות נוספות לגבי זכותו של תייר לייבא רכב לישראל קבועות גם באמנת המכס: Customs Convention on the Temporary Importation of private road vehicles כמפורט: "Chapter II - Importation without payment of import duties and import taxes and free of import prohibitions and restrictions Article 2- 1. Each of the contracting parties shall grant temporary admission without payment of import duties and import taxes and free of import prohibitions and restrictions, subject to re-exportation and to the other conditions laid down in the convention, to vehicles owned by persons normally resident outside its territory which are imported and utilized, for their private use on the occasion of a temporary visit, either by the owners of the vehicles or by other persons normally resident outside its territory" ובתרגום: "פרק ב - יבוא בשל תשלומי יבוא ומסי יבוא וחופשי מאיסורי יבוא והגבלות יבוא סעיף 2 - 1. כל אחת מהמדינות המתקשרות תרשה כניסה זמנית בלא תשלומי יבוא ומסי יבוא וחופשית מאיסורים והגבלות של יבוא, לכלי רכב השייכים לאנשים היושבים כרגיל מחוץ לתחומי ארצה והמיובאים ומנוצלים לשימושם הפרטי לרגל ביקור ארעי, אם על ידי בעלי כלי הרכב ואם על ידי אנשים אחרים היושבים כרגיל מחוץ לתחומי ארצה, ובלבד שייוצאו בחזרה ובכפוף לתנאים אחרים שנקבעו באמנה זו" (כתבי אמנה 240 כרך 8, בעמ' 151-152) [הדגשות אינן במקור]. 13. וראוי אף לציין את הוראות "מדריך מכס לתייר" כפי שפורסם על ידי רשות המסים (המשיבה 2), שבפרק 8 שבו נקבע כדלקמן: "8. רכב מנועי תייר רשאי לייבא רכב או לרכוש רכב בישראל, ללא תשלום מסים, עם כניסתו לישראל או תוך 3 חודשים מיום כניסתו. א. יבוא רכב או רכישת רכב בישראל - ע"י תייר שאינו מחזיק באשרת כניסה מסוג א/2 או א/3 או בתעודת עיתונאי 1) יבוא רכב (א) הינך רשאי לייבא רכב ללא תשלום מיסים או הפקדת ערבויות לתקופה של 6 חודשים או עד למועד שבו יפוג תוקף אשרת התייר שלך (לפי המוקדם מביניהם). (ב) לגובה המס סמכות לחייב אותך, במקרים מסוימים, להפקיד ערבות בנקאית בגובה המסים החלים, מיד עם ייבואו של הרכב, וזאת עד ליצוא הרכב או תשלום המסים החלים עליו. 2) ... 3) אישור הארכת התקופה להשארת רכב בישראל בתום 6 חודשים מיום שחרור הרכב (ביבוא או ברכישה בישראל) עליך לייצא את הרכב, או לבקש הארכה להשארתו בישראל לתקופה של עד 6 חודשים נוספים, בכפוף לתוקף אשרת הכניסה שלך. 4) יצוא הרכב מישראל בתום שנה משחרור הרכב (ביבוא או ברכישה), עלייך לייצא את הרכב או לשלם את מלוא המסים החלים (אם מתקיימים כל התנאים כאמור בסעיף ה). ב. ... ג. ... ד. ... ה. תשלום מסים (א) התנאים לתשלום המסים החלים על הרכב הם: (1) ... (2) ... (3) הרכב הוא מסוג ודגם שאושר על ידי הרשות המוסמכת (משרד התחבורה) לתנועה בדרכים. (4) ...". [הדגשה איננה במקור] 14. מהמורם לעיל עולה כי כל עוד הרכב הינו "רכב תייר" המתאפיין בנסיעה ארעית בכבישי ישראל, אכן אין התניה כי הרכב יעמוד בדרישות החובה הישראליות הקשורות ברישוי ורישום כלי רכב. משמבקש תייר כי מדינת ישראל תתיר לו להכניס את רכבו לישראל לתקופה מוגבלת, הרי שנוכח הוראות האמנה ופרי הסכמות בינלאומיות, נכונה המדינה המארחת, באיזון האינטרסים שבין שיקולי הבטיחות של תושביה לבין שיקולים של מדיניות החוץ ועידוד התיירות, להתפשר הן על עקרונות הרישוי והן על תשלום מיסי היבוא. אולם, ככל שהרכב נמצא בישראל זמן רב יותר, נקודת האיזון משתנה, ואם לאחר ששה חודשים כבר מבקשת המדינה ערובה לתשלום המיסים החלים, הרי שבתום שנה - האינטרס הציבורי גובר על ההקלה שניתנה לתייר ועליו לייצא את הרכב. 15. זהו העיקרון הכללי. בצידו, הסדר המיועד לתייר הרוצה להשאיר את רכבו בישראל. בעוד שהדרישה לשלם את מיסי היבוא הינה ברורה ומקובלת על הצדדים, על הדרישה לאישור תקינות הרכב נטושה המחלוקת. ההסדר לתייר המבקש להשאיר את רכבו בישראל - דרישת תקינות 16. העותרים טוענים כי סעיף 4(א) לרישיון היבוא הכללי אינו קובע כל תנאי שעניינו אישור תקינה ממשרד התחבורה ומצביעים, להבדיל, על תנאי מפורש שכזה הקבוע בסעיף 5א לרישיון היבוא הכללי שעניינו אזרח המבקש לייבא רכב ביבוא אישי. לדידם, מאחר שתייר אינו נזקק לרשיון יבוא ספציפי ובכל זמן נתון יש בידו רישיון יבוא מכוח סעיף 4(א) לרישיון היבוא הכללי, אין לראות את רכבו ככפוף לדרישות תקינה המופיעות רק בסעיף 5א המתייחס לאזרח. אין בידי לקבל טיעון זה; א. ראשית, רישיון היבוא הכללי אינו יכול להקנות למאן דהוא, אזרח או תייר, זכות לייבא לישראל, לצמיתות, כלי רכב שאינו עונה על הגדרות התקינה אותן הציבה מדינת ישראל. אין זו ראוי לכבול את שיקול דעתו של משרד התחבורה, האמון על שמירת בטיחות ותקינות כלי הרכב, באמצעות פרשנות - לא סבירה - של רישיון היבוא הכללי שהוצא על ידי מנהל המכס והבלו. מקום בו מבקש התייר להשאיר את הרכב בישראל לצמיתות, המטרה והתכלית שבבסיס האמנה אינן קיימות עוד, וחובתה של המדינה, נוכח כוונתו זו של התייר, להעניק משקל גבוה יותר לאינטרס הציבורי במובן זה שלא רק שישולמו מיסי היבוא, אלא גם תיבדק עמידתו של הרכב בדרישות החובה הקשורות בתקינות ובטיחות רכבים. ב. שנית, טיעון העותרים מתעלם מהוראותיו המפורשות של סעיף 4(ב)(2) לרישיון היבוא הכללי המתיר לגובה המכס להענות לבקשת תייר להשאיר את הרכב בישראל ולאחר תשלום המס, בכפוף לכך "[ש]הרכב עומד בתנאים הקבועים בצו ייבוא חופשי;". 1. צו היבוא החופשי הרלוונטי הינו צו יבוא חופשי, תשס"ו- 2006 (להלן: "צו יבוא חופשי") כפי שהיה בתוקף באותה העת (הצו בוטל והוחלף בתאריך 18.12.08 בצו יבוא חופשי תשס"ט - 2008). 2. סעיף 2(א) לצו יבוא חופשי מתיר יבוא של טובין מסוגים שונים, כשלגבי טובין המפורטים בתוספת הראשונה, חלה חובת הצגת רשיון יבוא. עיון בתוספת הראשונה מעלה כי תנאי למתן רשיון יבוא: "ביבוא אישי, למעט דגמי רכב מאושרים ביבוא חופשי כמפורט בתוספת השניה ולמעט קלנועית, טרקטורון וטרקטור משא כהגדרתם בתקנות התעבורה, ובהתאם להוראות נוהל המתעדכנות מזמן לזמן והנמצאות לעיון באגף הרכב ושירותי תחזוקה במשרד התחבורה" (ראו טור ב' בתוספת הראשונה) [הדגשה איננה במקור]. החובה לעמוד בתקנים שבפקודת התעבורה ותקנותיה אמנם לא נאמרה באופן מפורש, אולם ברי כי הוראות נוהל, יהא תוכנן אשר יהא, אינן יכולות לגבור על הוראות הדין, ובודאי שהן כפופות להן. אין זה מיותר גם להפנות לסעיף 8(ה)(3) ל"מדריך מכס לתייר" המציין באופן מפורש כי אפשרות תשלום המיסים על ידי התייר כפופה לכך שהרכב "מסוג ודגם שאושר ע"י הרשות המוסמכת (משרד התחבורה) לתנועה בדרכים". 3. תימוכין למסקנה כי על רכב תייר לעמוד בדרישות התקינות ניתן למצוא גם בסעיף 2(ב) לצו יבוא חופשי. סעיף זה קובע כי טובין המפורטים בתוספת השניה לצו מותרים ביבוא בכפוף להמצאת אישור או עמידה בתנאים המפורטים באותה התוספת. בפרט מכס שבתוספת המייצג "רכב נוסעים פרטי מסוג 1M כהגדרתו בתקנות התעבורה (ביבוא אישי)" מותנה כי ברכב תתקיימנה "דרישות פקודת התעבורה ותקנות התעבורה, וכן הוראות בדבר אישור רישום לרכב" [הדגשה איננה במקור]. מאחר שיבוא טובין ברישיון לפי סעיף 2(א) לצו יבוא חופשי והתוספת הראשונה מגביל יותר מאישור או עמידה בתנאים לפי סעיף 2(ב) והתוספת השניה - מקובלת עליי טענת משרד התחבורה כי אם היבוא לפי התוספת השניה דורש כי ברכב תתקיימנה דרישות פקודת התעבורה, מקל וחומר שאלו צריכות להתקיים ברכב אשר חלה עליו התוספת הראשונה. על כן, בין אם היבוא הוא לפי סעיף 2(א) לצו יבוא חופשי, בין אם לפי סעיף 2(ב) לו, עליו לעמוד בדרישות פקודת התעבורה ותקנות התעבורה. 17. משמפנה סעיף 4(ב)(2) לרשיון היבוא הכללי, כתנאי להשארת רכב תייר בישראל, להוראות צו יבוא חופשי - משמע כי על הרכב לעמוד בהוראות פקודת התעבורה, תקנותיה וכל דרישות התקינות הישראליות. יוצא אפוא כי הן אזרח המבקש לייבא בייבוא אישי רכב פרטי לישראל, והן תייר המבקש להשאיר את רכבו לצמיתות בישראל חייבים בבדיקת תקינות של הרכב. במובן זה, דינו של האזרח זהה לדינו של התייר המבקש להשאיר את רכבו, ושניהם כאחד אינם יכולים לייבא לישראל, לצמיתות, רכב שאינו עומד בדרישות שהציבה המדינה. על דרישות הדין ומדיניות משרד התחבורה בקשר עם רכבים שיוצרו בתקינה אמריקאית 18. תקנה 282 לתקנות התעבורה, עניינה "בדיקה ואישור של מפרטי רכב" והיא קובעת הוראות ותנאים לעניין רישום רכב ומתן רישיון רכב. תקנה זו (בנוסחה במועד הגעת רכבי העותרים לישראל), קבעה בסעיפים הרלוונטיים, כדלקמן: "282. (א) לא יירשם רכב ולא יינתן עליו רישיון, אלא אם כן - (1) עמד בדרישות החובה בעניינים המפורטים בתקנת משנה (ד) [כרמת הרעש, זיהום אויר, מכלי דלק, מערכת היגוי, מעצורים ועוד; הערה איננה במקור - א.ק] (2) ... (ב) אגף הרכב רשאי לקבוע תקנים לרכב או לחדשם מזמן לזמן לכל אחת מדרישות החובה האמורות בתקנה זו; ... (ג) התקנים האמורים בתקנת משנה (ב) יהיו מבוססים על הנחיות מדינות הקהילה האירופאית(E.C) למעט כלי רכב שיוצרו במדינות NAFTA ואשר לגביהם תתבסס התקינה על דרישות התקינה הפדרלית של ארצות הברית של אמריקה וכן של התקינה הישראלית" [הדגשה איננה במקור]. בהתאם להוראות תקנה 282(ג) לתקנות התעבורה, ולדברי המשיבים גם בהתאם להחלטות ממשלה והסכמים בינלאומיים, לא ניתן לרשום או ליתן רישיון לרכבים בתקינה אמריקאית שיוצרו במדינה שאיננה אחת ממדינות נפט"א. אישור יבוא ורישום כלי רכב מסוג זה כפי שהיה עובר להודעת השינוי של משרד התחבורה נבע מפרשנות שגויה או מיישום שגוי של הוראות הדין. 19. משהתבררה מדיניותו השגויה של משרד התחבורה, שומה היה עליו להפסיק את הסטייה מהדין, כך הם הרי כללי המשפט המנהלי: - "רשות ציבורית המגלה כי פעלה מחוץ לגדרי הדין חייבת לתקן את נוהלי פעולתה, וליישר קו עם הוראות הדין המחייבות, המגדירות את מרחב כוחה וסמכותה. אך ברור הוא, כי בנסיבות כאלה אדם אינו רוכש זכות מוקנית לקבלת תנאים מיטיבים שמקורם בפרקטיקה מוטעית, ולא עומדת לו זכות לחייב את הרשות להנציח גם להבא את טעותה. כך בהיבט דיני העבודה, וכך על-פי עקרונות המשפט המינהלי ..." (בג"צ 10777/03 ארצי נ' ראש המטה הכללי של צה"ל [ 25.11.09] בפסקה 38) (להלן: "פרשת ארצי") [הדגשה איננה במקור]. 20. סטייתו של משרד התחבורה ממדיניותו הקודמת איננה יוצרת, כאמור, אינטרס הסתמכות לגיטימי אשר מצדיק המשך הנצחת פעילותה הלא תקינה של הרשות (ראו פרשת ארצי, שם וכן בג"צ 8634/08 אלחננוב נ' משטרת ישראל ( 16.11.10) בפסקה 38). אך בעוד שאין לעותרים זכות לדרוש כי תונצח פעילותו השגויה של משרד התחבורה, שאלה אחרת היא האם אין "לרכך" את איסור היבוא באופן שבו תהא מעין "הוראת מעבר" בין המדיניות הקודמת שאופיינה בפתיחת שערי המדינה לרכבים מהסוג הנדון, לבין סגירתם. הודעת השינוי ומשמעותה לגבי 'רכב תייר' 21. בתאריך 19.3.08 הוציא משרד התחבורה את הודעת השינוי שזו לשונה: - "הודעה למייבאים רכב ביבוא אישי - יבוא בתקינה אמריקאית, למעט רכב שיוצר במדינות NAFTA עד 15.4.08 החל מ - 15 באפריל 2008 לא יתאפשר לייבוא ביבוא אישי כלי רכב בתקינה אמריקאית אלא אם הרכב יוצר באחת ממדינות נפט"א (ארצות הברית, קנדה ומקסיקו). משרד התחבורה יאשר בקשות לרישיונות לייבוא אישי של רכב בתקינה אמריקאית שלא יוצר במדינות נפט"א עד ל - 15 באפריל ובתנאי שלדגם הרכב ניתן בעבר אישור שרות מאת היבואן הרשמי בארץ ומגיש הבקשה יוכיח כי הרכב נרכש על ידו לפני תאריך ה - 15 באפריל 2008. תוקף רשיונות היבוא שמשרד התחבורה ינפיק עד ל - 15 בפאריל יהיה לחודש ימים בלבד. כמו כן, הרכב יהיה בשימושו העצמי של המייבא האישי למשך שנתיים לפחות. החל מ - 16 באפריל משרד התחבורה יאשר בקשות לייבוא אישי של רכב בתקינה אמריקאית רק אם יוצר באחת ממדינות נפט"א והוא עונה על הדרישות והנהלים של משרד התחבורה. ההחלטה האמורה התקבלה לאחר שהתברר כי החוק אינו מאפשר ייבוא של רכב בתקינה אמריקאית אלא אם הוא מיוצר באחת ממדינות נפט"א על פי תקנות התעבורה ניתן לאשר ייבוא של כלי רכב בתקינה הפדראלית של ארצות הברית רק לכלי רכב שיוצרו במידנות נפט"א." [הדגשות אינן במקור]. (במאמר מוסגר אציין כי עתירה של עותרת אחרת כנגד הודעת השינוי של משרד התחבורה נמחקה, בהסכמה - ראו עת"מ (ת"א) 1634/08 יבוא אישי ישיר (ציוד ורכב) בע"מ נ' משרד התחבורה, פסק דין מיום 8.3.10). חלון ההזדמנויות בן חודש ימים שניתן במסגרת הודעת השינוי למי שביקשו לייבא רכב לישראל, מבטא את אותה "הוראת מעבר", אשר נבעה מרצונו של משרד התחבורה להימנע מטענות של מי שכבר שינו מצבה לרעם ורכשו רכב אותו חשבו שניתן לייבא לישראל. 22. הודעת השינוי, על פי לשונה ותוכנה, מופנית ל"מייבאים רכב ביבוא אישי". לכאורה, מיועדת היא לאזרחי ישראל, שכן הם בלבד חבים בהגשת בקשה לייבוא רכב. ההודעה שותקת לגבי תיירים. מכאן השאלה האם, כטענת העותרים, לפנינו הסדר חסר הטעון השלמה ככל שמדובר ברכבי תייר, או שמא לפנינו הסדר שלילי כנטען על ידי המשיבים, באשר לתיירים ממילא אין זכות קנויה לייבא רכב לישראל ? טענת משרד התחבורה לפיה אין לתייר זכות קנויה לייבא רכב לישראל, ומכאן שהודעת השינוי יוצרת הסדר שלילי לגביו, איננה עולה בקנה אחד עם ההסדר הקיים המתיר גם לתייר לייבא את רכבו לישראל, לצמיתות, בכפוף לתשלום מסי היבוא ועמידה בתקנים לאותה עת. לו היה תייר מבקש לשלם את מיסי היבוא עובר לתאריך 15.4.08, ברי כי לא היתה מניעה להשאיר את הרכבו בישראל על אף העדר תקינה נאותה. לכן, טיעון העותרים כי לפנינו 'חסר' הטעון השלמה מתקבל יותר על הדעת (השוו עע"מ 4927/08 הממונה על המחוז משרד הפנים נ' אפרמיאן ( 16.6.11) בפסקה 47)). השלמת החסר תעשה באמצעות היקש, לפי סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם - 1980, ולאותו הסדר שעל פי הודעת השינוי יועד לאזרחי המדינה שביקשו לייבא רכב ביבוא אישי. 23. נקודת המוצא הינה כי תכלית הודעת השינוי היא להפסיק - ויפה שעה קודם - פרקטיקה שגויה בה נקט משרד התחבורה, ולהבטיח כי הרכבים הנעים בכבישי ישראל יעמדו בתקני בטיחות שנקבעו בדין, ואך בשוגג לא יושמו. יחד עם זאת, חלון ההזדמנויות שנפתח נבע מההכרה כי על סמך המדיניות הנוהגת רכשו אזרחים רכב במטרה לייבאו לישראל ביבוא אישי. אולם הכרה זו בדבר הסתמכות אזרחים על מדיניות נוהגת איננה בהכרח המסקנה עת בתיירים עסקינן. במה דברים אמורים ? כוונתו של תייר הרוכש רכב בחו"ל איננה בהכרח לייבאו לישראל ביבוא אישי. ניכר כי אם יש ציפייה כלשהיא ממנו, הרי שהיא הפוכה - שיכניס את רכבו לישראל באופן ארעי, ולא ייבאו לישראל מיד עם הגיעו בשעריה. זהו גם הכלל ב"מדריך המכס לתייר", כשהאפשרות להשאיר את הרכב בישראל תוך תשלום מיסי היבוא הינה היוצא מן הכלל (בהערת אגב אוסיף כי לאחר שהגיעו הרכבים נשוא העתירה לישראל, תוקן ביום 29.8.09 סעיף 4(ב) לרשיון היבוא הכללי והוסף ס"ק (3) אשר התנה תשלום מסי היבוא רק לאחר שחלפו ששה חודשים מאז שוחרר הרכב מהמכס. תקופה קצרה מזו יכול שתאושר על ידי מנהל המכס, אך רק מטעמים מיוחדים שירשמו). כוונתו של תייר להשאיר את הרכב בישראל מקבלת ביטוי רק כאשר הוא מבקש לשלם את מסי היבוא. זהו גם המועד שבו אינטרס ההסתמכות שלו ראוי להגנה. בקשה לתשלום מיסי היבוא משולה לבקשה אותה מגיש אזרח לייבא רכב ביבוא אישי, וזהו גם המועד בו יש לבחון את מדיניות משרד התחבורה ואת הדין החל. אין לתייר ציפייה לגיטימית, שבכל מועד נתון לאחר הבאת רכבו לישראל, וכאשר יחפוץ בכך, יוכל לשלם את מסי היבוא ולהכניס את הרכב לישראל לצמיתות רק משום שהרכב נרכש עובר למועד הקובע. חלון ההזדמנויות שניתן לאזרח ישראלי נקצב למועד הקובע, 15.4.08, מטעמים של שמירה על בטיחות הציבור, ואין מקום להאריכו. כל תוצאה אחרת תחטיא את תכלית הודעת השינוי ותאפשר תנועת כלי רכב בכבישי הארץ למרות שאינם עומדים בתקנים, ואין נפקא מינה אם הם ספורים כטענת העותרים. מן הכלל אל הפרט 24. מאחר שהמועד שבו הביעו זלייט, ליסקר ופסטיג את כוונתם לשחרר את רכבם תוך תשלום מסים מלא (2.6.08, 15.5.08 ו - 18.5.08 בהתאמה) היה לאחר התאריך הקובע (15.4.08), כאשר משרד התחבורה כבר לא אישר הגשת בקשות יבוא לרכבים אלו, דין עתירתם להדחות. עוד אוסיף כי ככל שטוען זלייט לזכויות עולה חדש, ולתחולתו של סעיף 3 לרשיון יבוא כללי (שכותרתו: "יבוא רכב ע"י עולה") להבדיל מסעיף 4 ("יבוא רכב על ידי תייר") - הרי שגם סעיף 3, בס"ק 2 שבו, מחייב כי דגם הרכב יהא כזה שהתקיימו בו הוראות תקנות התעבורה. ואלה, לא התקיימו ברכב עת ביקש זלייט לשחרר את הרכבו (2.6.08). אשר לעותר רוטנברג, אף כי הביא את רכבו עובר לתאריך הקובע, ביקש רק בחלוף ששה חודשים משחרורו כרכב תייר (1.5.08) ולאחר התאריך הקובע, לשלם את מסים. לכן, רואים גם אותו כמי שהגיש 'בקשה' לאחר התאריך הקובע, ודין עתירתו להדחות אף היא. 25. מצאתי אפוא כי החלטת הרשות הינה במסגרת ההחלטות הסבירות אותן היתה יכולה לקבל בנסיבות העניין. כלל הוא כי אף אם שיקול דעתו של בית המשפט יכול והיה שונה, הרי שאם לא נפלו בהחלטה פגמים מהפגמים המינהליים הידועים - אין בכך כדי להקים עילה להתערבותו של בית המשפט (עע"מ 1985/10 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' די.אנד.די בטיחות בע"מ ( 18.7.10) בפסקה 14). לא מצאתי ביתר טיעוני הצדדים, לרבות בטיעון לעניין הפגיעה בזכות הקניין כדי לשנות ממסקנתי זו. עוד אוסיף כי במהלך כתיבת פסק הדין, ביקשתי לקבל הבהרה ממשרד התחבורה באשר לטענה שעלתה בתגובתם לעניין הוראות צו יבוא חופשי. משהוגשה הבהרתם (ראו הודעת המשיבים מיום 28.6.11, הוגשה גם תגובת העותרים לה. שאז, הועלתה לראשונה טענה חדשה, כי אמנם המועד להגשת בקשות בהתאם להודעת השינוי היה עד ליום 15.4.08, אך בפועל - כתוצאה מחישוב מועדים שונים שבדין ובהודעת השינוי עצמה - משרד התחבורה העניק רישיונות יבוא עד ליום 29.5.08 (ראו סעיפים 7-13 לתגובת העותרים מיום 5.7.11 "חישוב תוקף רישיונות היבוא"). כאמור, טענה זו היא בבחינת הרחבת חזית, ואין להידרש לה בשלב כה מאוחר של הדיון, בפרט שגם לגופה לא מצאתי בה ממש. על הרכבים להיות מיוצאים מישראל. לאור התוצאה אליה הגעתי, דחיית העתירות, הטיעון באשר לגובה מסי היבוא (כפי שהועלה בעתירת רוטנברג) - אם לפי שיעורם עובר ל"רפורמת המיסוי הירוק" שנכנסה לתוקפה בתאריך 1.8.09, ואם לפי שיעורם הגבוה יותר לאחריה - אינו דרוש הכרעה. 26. טרם סיום מצאתי גם להתייחס לטענת השיהוי אותה העלה משרד התחבורה כלפי כל העותרים. תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים, התשס"א - 2000 קובעת, כי מקום שלא נקבע מועד בדין להגשת עתירה, זו תוגש בפרק זמן מוגבל בן 45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. כל העותרים השתהו פרקי זמן ארוכים יותר. לכל העותרים נודע על סירוב משרד התחבורה בחודשים מאי-יוני 2008, ואילו העתירות הוגשו חלקן במאי 2009, חלקן באוגוסט 2009, כשנה ויותר מאז נודע להם על הסירוב. לדברי משרד התחבורה, בפרק זמן זה יושמה מדיניותו החדשה בדווקנות על תיירים אחרים שביקשו לשלם את מיסי היבוא ולהשאיר את רכבם בישראל. אינני סבורה כי יש הצדקה ליתן לעותרים סעד מקום בו הם עצמם לא עמדו על קבלתו במועד, ומקום בו אחרים שלא הגישו עתירה לא זכו לייחס זה. 27. למען הסר ספק, אין בפסק דין זה כדי לפגוע בבקשתו של מי מהעותרים, ככל שהוגשה, מכוח "נוהל לבחינת בקשות ליבוא של רכב ע"י תושב חוזר או עולה חדש" [הדגשה איננה במקור] כפי שהוצא ביום 21.7.08 אשר אפשר הגשת בקשות יבוא חריגות עד ליום 31.10.08 בשל יוזמות שננקטו על ידי המדינה סביב חגיגות ה - 60 לעצמאותה. סוף דבר 28. דין העתירות כולן, להדחות. על הרכבים להיות מיוצאים מישראל בתוך 30 ימים מהיום. 29. העותרים ישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המשיבים וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. תייררכביבואמיסים