קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעמד ארעי א/5 במשרד הפנים: העותרת, ילידת 1968, הינה תושבת ירושלים, בעלת רישיון לישיבת קבע בישראל. העותר הוא בעלה, אשר נולד בחברון בשנת 1963, ורשום במרשם האוכלוסין של האזור. השניים נישאו בשנת 1983 ולהם 10 ילדים, עותרים 3-12, שהינם תושבי קבע בישראל. העתירה מופנית כנגד החלטת משרד הפנים שלא לאשר את בקשת העותרים לשדרג את מעמדו של העותר, האוחז בידו בהיתרי מת"ק, למעמד ארעי מסוג א/5, וכנגד החלטת ועדת ההשגה אשר דחתה את ההשגה שהגישו כנגד החלטת משרד הפנים. ביום 11.5.94 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות. סמוך להגשת הבקשה שלח המשיב שאילתות לגורמי הביטחון. עמדת השב"כ התקבלה אצל המשיב ביום 19.3.95 ואילו עמדת המשטרה לא התקבלה. ביום 12.11.95 נדרשו העותרים להמציא אישורי לימודים ואישורים בדבר עבודתו של העותר, וביום 13.5.96 התבקשו העותרים להמציא מסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל. המסמכים הומצאו למשיב. ביום 8.5.97 הודיע המשיב לעותרים כי החליט לסרב לבקשה, בנימוק שלא הוכח מרכז חיים בישראל. בעקבות זאת, הגישו העותרים ערר למשיב, בו נטען כי העותרים מתגוררים בשכונת סילוואן מיום 1.5.95 וכי לפני כן התגוררו בשכונת אבו טור שבירושלים. ביום 14.7.97 הודיע המשיב כי הבקשה נדונה בשנית וכי לא ניתן להיענות לה. העותרים הגישו ערר נוסף ביום 7.9.97, וטענו בו כי הם מתגוררים בירושלים מזה 7 שנים. גם ערר זה נדחה בהחלטת המשיב מיום 5.10.97, בהחלטה בלתי מנומקת. בשל כך, ביום 5.11.97 שבו ופנו העותרים למשיב בבקשה לקבל נימוק לסירובו לבקשה. כעבור מספר ימים, ביום 10.11.97, שלח המשיב שאילתה למל"ל ובסמוך הוגש דו"ח סיכום חקירה שהסתיימה ביום 13.6.96, לפיה העותרת מתגוררת בשכונת סילוואן בירושלים מחודש מאי 95', לפני כן התגוררה בחברון ובעלה עובד ומתגורר עדיין בחברון. ביום 24.11.97 נענו העותרים על ידי המשיב, כי ההוכחות שהומצאו לידיו לקיום מרכז חיים בישראל הן רק משנת 1995, שכן העותרת העתיקה את מרכז חייה לחברון מאז נישואיה, ולכן לא ניתן לאשר את הבקשה. במענה לכך, פנו העותרים שוב למשיב, ביום 15.12.97, וביקשו לברר מדוע כאשר אחד מבני הזוג, שהוא בעל תעודת זהות ישראלית, הוכר כמי שמנהל מרכז חיים בישראל משנת 95', אין הוא זכאי לאיחוד משפחות. תשובת המשיב ניתנה בכתב יד על גבי מכתבם של העותרים, ובה נכתב כי לאחר בדיקה יסודית נוספת נמצא כי המבקשת חדלה להיות תושבת. לתשובה צורפה הודעה רשמית מטעם המשיב, נושאת תאריך 24.12.97, בדבר פקיעת תושבותה של העותרת, מן הטעם שהעבירה את מרכז חייה אל מחוץ לישראל לתקופה העולה על 7 שנים (בין השנים 83'-95'). על החלטה זו הגישו העותרים, ביום 1.3.98, ערר למשרד הפנים, וביום 15.3.98 נערך בירור בעניינם במשרדי המשיב. המשיב הודיע במכתב מאותו יום כי אין שינוי בהחלטתו. העותרים פנו פעם נוספת למשיב ביום 27.4.98 על מנת לברר מה עלה בגורל הבקשה, והמשיב שב והודיע במכתב מיום 13.5.98, כי אין שינוי בהחלטתו, היות שהעותרת העתיקה את מרכז חייה מחוץ לישראל לתקופה העולה על 7 שנים. עקב כך, הגישו העותרים, ביום 3.3.99, ערר על החלטת המשיב בעניין פקיעת תושבותה של העותרת. המשיב הודיע במכתבו מיום 25.5.99 כי אין שינוי בהחלטתו. בעקבות תצהיר שרנסקי, אשר ניתן ביום 15.3.00 במסגרת בג"ץ 2227/98 המוקד להגנת הפרט נ' משרד הפנים, החליט המשיב, ביום 1.5.00, להשיב לעותרת את רישיונה לישיבת קבע, וזאת מאחר שהוכיחה קיום מרכז חיים בישראל במשך שנתיים. יוער, כי הצדדים לא צירפו את נוסח הודעת המשיב על החזרת התושבות לעותרת. עוד באותו יום הגישו העותרים ערר לעניין סירוב בקשתם לאיחוד משפחות. הפעם טענו העותרים, כי העותרת התגוררה בבית אביה בירושלים לאורך כל שנות נישואיה מאז שנת 83' והחל משנת 95' היא מתגוררת בשכונת סילוואן. ביום 15.6.00 שלח המשיב שאילתות לגורמי הביטחון ואלה השיבו כי אין הערות (המשטרה ביום 25.6.00 והשב"כ ביום 23.7.00). ביום 5.7.00 הודיע המשיב לעותרים כי הבקשה בטיפול, וביום 1.11.00 הודיע המשיב על אישור הבקשה לאיחוד משפחות. ביום 5.11.00 הנפיק המשיב עבור העותר הפנייה להיתר מת"ק לתקופה של 12 חודשים. ביום 16.10.01 הגישו העותרים בקשה להארכת היתר המת"ק. אלא שביום 28.3.01 עבר העותר עבירה של סיוע לשהייה בלתי חוקית. ביום 23.10.01 שלח המשיב שאילתא לשב"כ, אשר הגיב ביום 8.11.01 כי יש לדחות את הטיפול בבקשה עד לתום ההליכים הפליליים האמורים. ביום 18.11.01 נשלחה שאילתא למשטרה אשר השיבה ביום 27.11.01 כי אין הערות מבחינתה. ביום 17.12.01 התבקשו העותרים להמציא מסמכים נוספים להוכחת מרכז חיים, ואלה הומצאו על ידם ביום 25.12.01. ביום 24.2.02 שלח המשיב תזכורת לשב"כ מאחר שלא הגיעה תשובה וכן נשלחה על ידו שאילתא למל"ל. המל"ל העביר תמצית חקירה, שהסתיימה ביום 10.5.01, ולפיה העותרת ממשיכה להתגורר בסילוואן שבירושלים. ביום 26.2.02 נערך לעותרים בירור במשרדי המשיב, במהלכו אמרו העותרים כי בשנים הראשונות לנישואיהם התגוררו בחברון, וכי החל משנת 93'-94' החלו להתגורר בירושלים (מועד פנייתם הראשונה בבקשת אחמ"ש). ביום 10.3.02 הוגש נגד העותר כתב אישום בעבירת סיוע לשהייה בלתי חוקית בישראל. הכרעת הדין ניתנה ביום 17.10.02, ובה הורשע העותר על-פי הודאתו. העותר נדון לקנס ולמאסר על תנאי. ביום 23.6.02 העביר השב"כ את עמדתו למשיב ולפיה יש לעכב את הטיפול בבקשה ב-6 חודשים ולזמן את העותר לתחקור ביום 10.7.02. ביום 11.7.02 הודיע העותר טלפונית למשיב כי אינו מצליח להגיע לתחקור ועל כן נקבע לו מועד חדש ליום 24.7.02. ביום 29.9.02 הגישו העותרים מכתב בקשה להארכת היתר המת"ק של העותר, ועל רקע זה אף הגישו עתירה ביום 30.10.02 (עת"מ 870/02). ביום 5.11.02 הועברה עמדת השב"כ לפיה אין הערות. במכתב מיום 11.11.02 הודיע המשיב לעותרים כי טרם הסתיימה הבדיקה הביטחונית ולפיכך לא ניתן להאריך את היתר המת"ק בהתאם לנוהל איחוד משפחות, עם זאת הוחלט להאריך את היתר המת"ק לתקופה של 6 חודשים שלא במסגרת ההליך המדורג, לצורך סיום הבדיקה. ביום 21.11.02 נכחו העותרים במשרדי המשיב ולעותר ניתן היתר מת"ק למשך שנה. משקיבלו העותרים את מבוקשם במסגרת העתירה הנ"ל, נמחקה העתירה ביום 23.2.03, ולעותרים נשמרה הזכות לפנות למשיב בבקשה לשדרוג מעמדו של העותר. מאז ועד היום מחדש המשיב את היתר המת"ק של העותר מעת לעת. יש לציין, כי ביום 10.9.07 הועברה עמדת המשטרה לפיה יש לדחות את הטפול בבקשה להארכת היתר המת"ק, מאחר שביום 1.5.07 נפתח נגד העותר תיק בחשד לביצוע עבירת גניבה. ביום 23.9.07 הגישו העותרים עתירה נוספת בבקשה שלא לגרש את העותר (עת"מ 857/07). במסגרת הטיפול בעתירה, התקבלו עמדות גורמי הביטחון לפיהן אין הערות. ביום 25.11.07 נמסרה הודעה לעותרים בדבר אישור הבקשה להארכת היתר המת"ק לשנה נוספת, ובשל כך נמחקה גם עתירה זו. מאז ממשיך העותר לקבל היתרי מת"ק. ביום 17.2.10, פנו העותרים למשיב בבקשה לשדרג את מעמד העותר למעמד ארעי מסוג א/5. המשיב דחה את הבקשה במכתבו מיום 26.5.10 בנימוק שהבקשה אושרה לראשונה ב-5.11.00 וכי העותר לא צבר 27 חודשי היתר מת"ק, כנדרש על פי הנוהל, עובר להחלטת הממשלה מיום 12.5.02, אשר עוגנה בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ה-2005 (להלן: חוק הוראת שעה). העותרים פנו ביום 24.6.10 בהשגה על החלטה זו, לוועדת ההשגה לזרים. ביום 17.3.11 דחתה יו"ר ועדת ההשגה את ההשגה. החלטת ועדת ההשגה יו"ר ועדת ההשגה קבעה בהחלטתה, כי דין ההשגה להידחות על הסף בכל הנוגע לטענות העותרים כנגד הודעת המשיב על פקיעת תושבותה של העותרת, מחמת שיהוי כבד. אשר לטענות העותרים הנוגעות לתחולתה של ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון בעע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים ( להלן: הלכת דופש), קבעה יו"ר ועדת ההשגה כי זו אינה חלה בענייננו מאחר שלא ניתן לומר שאי שדרוג מעמדו של העותר נבע מטעות או מעיכוב בלתי מוצדק בטיפולו של המשיב ממועד אישור הבקשה לאיחוד משפחות (ביום 1.11.00) ועד למועד הקובע בו התקבלה החלטת הממשלה (12.5.02). בהתייחס לתקופה שממועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות (בשנת 94') ועד למועד אישורה (שנת 2000), קבעה יו"ר ועדת ההשגה כי אין להחיל במקרה זה את ההלכה שנקבעה בעניין חתו (בג"צ 5315/02 חתו נ' שר הפנים , מיום 4.12.02), מאחר שאין המדובר בנסיבות מיוחדות בהן חל עיכוב בלתי מוצדק בהליך אישור הבקשה, המצדיקות את קיצור ההליך המדורג. יו"ר ועדת ההשגה עמדה על כך שבמהלך הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות התברר למשיב כי העותרת העתיקה את מקום מגוריה מחוץ לישראל למשך תקופה העולה על 7 שנים. רק לאחר ששונתה מדיניות משרד הפנים במסגרת תצהיר שרנסקי, בחודש מרץ 2000, הוחזרה תושבותה של העותרת, ורק אז ניתן היה לאשר את הבקשה לאיחוד משפחות. ואם כך, אין בטענות העותרים כנגד התנהלות המשיב עד לשנת 2000 כדי לסייע להם, מאחר שכל עוד לא הושבה לעותרת תושבותה, לא קמה לה הזכות לאחד את משפחתה בישראל. על כן, לא מצאה יו"ר הועדה כי בקשת העותרים לאיחוד משפחות ראויה הייתה להתאשר קודם שנתאשרה. משכך, לאור העובדה שמהמועד בו ניתן היתר המת"ק הראשון ועד להחלטת הממשלה מיום 12.5.02 חלפו 19 חודשים בלבד, במקום 27 חודשים כנדרש בהליך המדורג, הרי שלא ניתן עוד לשדרג את מעמדו של העותר, בשל חוק הוראת שעה. מאחר שבמסגרת העתירה לא הועלו טענות כנגד יתר קביעותיה של יו"ר ועדת ההשגה, אין זה המקום לפרטן. דיון והכרעה הלכת דופש עניינה בשאלה כיצד התנהל המשיב בכל הנוגע לאופן הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות שעל הפרק. רוצה לומר, אין תכליתה לבחון האם צדק המשיב באופן הפעלת שיקול דעתו למהותה של הבקשה, כי אם את התנהלותו של המשיב, כגון פרקי הזמן שחלפו מעת שאושרה הבקשה ועד למעבר משלב לשלב במסגרת ההליך המדורג. במקרים חריגים, כפי שנפסק בעניין חתו, יבחן בית המשפט את התנהלותו "הדיונית" של המשיב גם בפרק הזמן שחלף ממועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות ועד לאישורה. בענייננו לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו באופן התנהלותו הדיונית של המשיב, לא בפרק הזמן שחלף ממועד הגשת הבקשה ועד לאישורה, ולא בפרק הזמן שחלף ממועד אישור הבקשה ועד למועד הקובע, היינו, מועד החלטת הממשלה 1813, 12.5.2002. למעשה, טענת העותרים היא, כי היה על יו"ר ועדת ההשגה להחיל על עניינם את האמור בפסק הדין בעניין חתו, לא בשל התנהלות רשלנית של המשיב, אלא בשל שינוי מדיניותו בשנת 2000, מכוחו של תצהיר שרנסקי. על פי הטענה יוצא, כי יש להחיל את שינוי המדיניות באופן רטרואקטיבי על כל הבקשות לאיחוד משפחות שהוגשו על ידי כל מי שנגרעו ממרשם האוכלוסין משנת 1995 ואילך, אשר נדחו בשל פקיעת התושבות, ואשר חל עליהם האמור בסעיף 3א לאותו תצהיר (היינו, מי שהעתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל לתקופה שמעל 7 שנים, רישיונו לישיבת קבע בישראל פקע בשל כך, וביקר בישראל בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא שהיה ברשותו והוא מתגורר בישראל שנתיים לפחות. או אז יראה אותו שר הפנים כמי שקיבל רישיון לישיבת קבע בישראל מיום חזרתו, היה ויבקש את רישומו מחדש במרשם האוכלוסין). לטענה זו לא מצאתי, בכל הכבוד, עוגן, בפסקי הדין בעניין דופש ובעניין חתו, שכאמור אינם עוסקים כלל בבחינת הצדקתה המהותית של החלטת המשיב כעילה לקיצורו של ההליך המדורג, אלא בדרך טיפולו בבקשה. צודקת יו"ר ועדת ההשגה בהחלטתה, כי ככל שסברה העותרת שההודעה על פקיעת תושבותה ניתנה שלא כדין, וכי דחיית הבקשה לאיחוד משפחות, שהתבססה על פקיעת התושבות, הייתה שלא כדין, היה עליה לתקוף החלטה זו במועד. מכאן נובעת גם מסקנתה הנוספת, ולפיה "אי שדרוג מעמדו של המשיג הינו, איפוא, מחוייב הדין ואינו נובע מטעות או מעיכוב - ובוודאי לא מעיכוב בלתי מוצדק - בטיפול משרד הפנים בעניינו של המשיג" (שם, פסקה 61). מסקנתי היא, אפוא, כי דין העתירה להדחות. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות. משרד הפנים