קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה נגד דחיית בקשה למקלט מדיני בישראל / מקלט מדיני למסתנן: 1.        בפניי עתירה מינהלית (מתוקנת) נגד החלטת ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (להלן - ראש רשות האוכלוסין) לפיה נדחה ערעור שהגיש העותר על דחיית בקשתו למקלט מדיני מכוח אמנת ז'נבה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (להלן - האמנה). 2. העותר, נוצרי אזרח ניגריה בן 27, הסתנן לישראל דרך גבול מצרים ביום 12.12.09 ונעצר על ידי כוחות הביטחון סמוך לגבול. בשימוע שנערך לו (בשפה האנגלית) ביום 22.12.09 בפני ממונה ביקורת גבולות במשרד הפנים, טען העותר כי הגיע לישראל לצורך קבלת מקלט מדיני לנוכח הכוונה הקיימת בניגריה לרצוח אותו ואת בני משפחתו על רקע מריבות על שטחי אדמה. העותר הוסיף כי אביו נרצח בניגריה על אותו רקע, וכי אשתו כבר נכנסה לישראל בהיותה בהריון ולמיטב ידיעתו שוהה בתל-אביב ואפשר שכבר ילדה. בתום השימוע החליט הממונה כי העותר יישאר במשמורת עד להרחקתו מישראל. למחרת (23.12.09) חתם מנהל האגף לזרים במשרד הפנים על צו להרחקת העותר מהארץ. צו המשמורת אושר והוארך מעת לעת על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. 3. ביום 12.4.10 נערך לעותר ראיון (באנגלית) ביחידה לטיפול במבקשי מקלט במשרד הפנים. העותר טען בראיון כי הוא משתייך לקבוצה האתנית איגבו ומתגורר בכפר אוקיג'ה שבמדינת אנמברה בדרום ניגריה. בתחילת חודש פברואר 2009 נעדר אביו למשך שלושה ימים, ולאחר מכן נמצאה גופתו. לדבריו, רוצחי אביו מתגוררים בכפר הסמוך אוקוזו. הרצח בוצע על רקע סכסוך קרקעות הנטוש בין תושבי כפרו לבין תושבי אוקוזו. לאחר הרצח ביקשו ממנו אנשים מכפרו את המסמכים הנוגעים לקרקע שבמחלוקת, אך הוא השיב להם שאינו יודע היכן המסמכים מצויים. המשטרה המקומית עצרה מספר אנשים מאוקוזו, אך לאחר מכן שחררה אותם, מה שגרם לעותר לפחד ולעבור יחד עם אשתו למדינת אנוגו הסמוכה. בהיותם באנוגו תקפו בני האוקוזו חבר של אביו ופצעו אותו. אותו חבר יעץ לעותר לעזוב את אנוגו. העותר ואשתו עברו למדינת לאגוֹס, שם איתרו את העותר אנשי אוקוזו ותקפו אותו. העותר התקשר למשטרה המקומית ומסר שהוא מכיר את זהות התוקפים. בתגובה יעצה לו המשטרה לעזוב את המדינה. משכך טס העותר בחודש פברואר 2009 מלאגוס שבניגריה למצרים, ושהה במצרים 10 חודשים, מהם חודשיים בקהיר ו-8 חודשים בסיני. במצרים לא הכיר איש. לעומת זאת בישראל מצויה אשתו, המתגוררת בתל-אביב. העותר אישר כי לא נרדף מעולם על ידי השלטונות בניגריה ולא ביקש מקלט מדיני מגורם כלשהו זולת מדינת ישראל. עילת המקלט המבוקש על ידו הנה החשש לרציחתו על ידי בני האוקוזו אם יוחזר לניגריה. על השאלה מדוע לא נמלט לאבוג'ה, מחוז הבירה של ניגריה, השיב העותר כי רודפיו מאוקוזו יוכלו למוצאו גם באבוג'ה. 4. ביום 23.6.10 שלחה הוועדה המייעצת לעניני פליטים מכתב לעותר, בו הודיעה לו על החלטת משרד הפנים לדחות את בקשתו למקלט מדיני בישראל. במכתב נאמר כי המקרה של העותר אינו נופל לגדר האמנה והפרוטוקול המשלים שלה משנת 1967, משום שההגנה הניתנת בהם הנה לאדם שאינו יכול לחזור למדינת מוצאו בשל חשש מבוסס לרדיפה על רקע אחד הטעמים המנויים באמנה, ואילו סכסוך הקרקעות אשר בעטיו חושש העותר לחזור לניגריה אינו נופל לגדר טעמים אלה, ובהתאם למידע שהתקבל אינו מקים חשש סביר לנזק חמור העלול להיגרם לעותר כתוצאה מחזרתו לשם. 5. העותר ניצל את זכותו והגיש ביום 13.7.10 ערעור על ההחלטה. בערעור טען כי אביו המנוח שימש מנהיג הכפרים אוקיג'ה ואוקוזו. בשנת 2005, כאשר הכפרים התפצלו זה מזה, נחתם הסכם בין אביו (מטעם אוקיג'ה) לבין מנהיג אוקוזו לפיו הקרקע לא תחולק. אלא שלאחר מותו של מנהיג אוקוזו החלו בני האוקיג'ה להונות את בני האוקוזו וכפו על אביו לתבוע שלא כדין את כל הקרקע לאוקיג'ה. בני האוקוזו דרשו את חלוקת הקרקע, אולם בני האוקיג'ה סירבו לכך. אביו הכיר בצדקת הדרישה של אוקוזו, אך חשש מפני אנשי כפרו, וכך החל המאבק בין שני הכפרים. בני האוקוזו האשימו את אביו במצב, בלא שידעו כי הוא נשלט על ידי זקני כפרו. בחודש ינואר 2009 תקפו בני האוקוזו את אביו, שדיווח על כך למשטרה. המשטרה דרשה מאביו לנקוב בשמות האנשים האחראים לאלימות, אולם הוא סירב לעשות כן. המשטרה גם ביקשה מאביו לדאוג לכך שחלק מהקרקע יינתן לאוקוזו, אולם אביו חשש לעשות זאת. בחודש פברואר 2009 נרצח אביו על ידי בני האוקוזו, אך המשטרה (הניצבת לימין בני האוקוזו) סירבה לחקור את הרצח. חבר של האב, שהושיט עזרה לעותר, הותקף ורכושו הושמד. בשלב זה התבקש העותר על ידי אוקיג'ה למלא את מקומו של אביו, אולם העותר לא ראה להיענות לבקשה, בשל חששו הן מאנשי כפרו (המייחסים לעותר החזקת מסמך רלוונטי שבפועל אינו בחזקתו) והן מבני האוקוזו. החשש היה, בין היתר, שזקני הכפר של העותר יורו לו לפעול בדרך המקפחת את אוקוזו אשר כבר הביאה אנשים מאוקוזו לרצוח את אביו. בנוסף הזהירה המשטרה את העותר כי בני האוקוזו עלולים לרצוח אותו אם יחליף את אביו, וכי לא יהיה באפשרותה להגן עליו. משדיווח העותר על מצבו לשלוש תחנות משטרה לפחות, העצה שניתנה לו הייתה זהה: לנוס על נפשו ולעזוב את ניגריה. עוד מסרה המשטרה לעותר כי היעדרותו משטח המדינה תביא שלום בין אוקיג'ה לאוקוזו, שכן לפי המסורת כל עוד העותר בחיים אין מי שרשאי להחליף אותו, בעוד המשך נוכחותו באזור תגרום למלחמה. לפיכך העותר ואשתו עזבו את ניגריה, בסיוע המשטרה, ועברו למצרים. מלכתחילה לא הייתה להם כוונה לעבור לישראל, אולם כתוצאה מאילוצים כלכליים ואחרים הם נאלצו בשלב מסוים לעבור לסיני, ומשם הגיעו (בנפרד) לישראל. אשתו של העותר הגיעה לפניו לישראל כשהיא בהריון, ומאז הגעת העותר לישראל הוא לא שמע ממנה. 6. הערעור הועבר להערכת יחידת הטיפול במבקשי מקלט. בהערכה מיום 20.7.10 נכתב כי לא הובאו במסגרת הערעור ראיות חדשות מהותיות שלא היו בפני הערכאה הראשונה, וכי לא חלו שינויים משמעותיים ורלוונטיים בתנאים השוררים במדינת מוצאו של המערער. משכך הגיעו המעריכים לכלל מסקנה כי אין מקום לשינוי ההחלטה המקורית ואין צורך לזמן את המערער לראיון נוסף. עוד נאמר בהערכה "כי טענתו של המערער לפיה בשלוש תחנות משטרה במדינתו בהן ביקר כדי לבקש הגנה, הוצע לו לעזוב את המדינה, הינה בלתי סבירה, ובכל מקרה אין בה כדי לשנות את קביעת הערכאה הראשונה בעניינו". לאחר מכן נבחן הערעור בהליך מקוצר על ידי הוועדה המייעצת לעניני פליטים, שהמליצה ביום 24.10.10 לראש רשות האוכלוסין לדחות את הערעור. ביום 11.11.10 נמסרה לעותר החלטת ראש רשות האוכלוסין אשר אימצה את המלצת הוועדה המייעצת ודחתה את הערעור. בהחלטה נכתב כי אין בערעור נתונים חדשים המצדיקים שקילה מחדש של ההחלטה הראשונה לפיה אין המקרה של העותר נופל לגדר האמנה. מכאן העתירה. 7. רק ביום 16.3.11, למעלה מארבעה חודשים לאחר מסירת ההחלטה בערעור לידי העותר, הוגשה העתירה. העתירה הוגשה לבית המשפט לענינים מינהליים מרכז, שנתן בו ביום צו ביניים האוסר את הרחקת העותר מישראל. לאחר מכן (ביום 31.3.11) הועבר בהסכמה הדיון בעתירה לבית משפט זה בשל העדר סמכות מקומית. העותר קיבל רשות לתקן את העתירה, לאחר שהומצאו לו מסמכים שלא היו בידיו בעת הגשת העתירה המקורית. העתירה המתוקנת הוגשה ביום 1.5.11. 8. לטענת העותר, בעת מתן ההחלטה בערעור הוא לא היה מיוצג, ולא נאמר לו כי באפשרותו לעתור לבית המשפט נגד ההחלטה. ביום 15.3.11 הוא הועבר למתקן הכליאה בנתב"ג, ונאמר לו שעוד באותו הלילה הוא אמור להיות מגורש מישראל. במועד זה פנה העותר לבא-כוחו שהגיש את העתירה באופן מיידי. בנסיבות אלה אין מקום לדחיית העתירה בשל שיהוי, ויש לאפשר לעותר למצות את ההליכים נגד ההחלטה, במיוחד כאשר משמעותה הנה פגיעה בזכויות יסוד ראשונות במעלה, לרבות בזכות לחיים. לגופו של עניין טוען העותר, כי רדיפתו במדינת מוצאו נעשית על רקע השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת, והעובדה שהסכסוך שביסוד הרדיפה עניינו בקרקעות אינה גורעת מאופיו כסכסוך בין קבוצות חברתיות; רוב הסכסוכים, גם אם אופיים המוצהר חברתי או אחר, טומנים בחובם שליטה על קרקעות, ובמקרה שלו אכן מדובר בסכסוך על קרקעות, אבל כאמור של שבט מול שבט. העותר מוסיף כי הוא נתון ללחצים גם מצד אנשי הכפר שלו, שבהיותו בן יחיד לאביו רואים בו - ויוסיפו לראות בו גם לאחר תקופת היעדרותו מניגריה - את המנהיג שלהם. לכן, לטענתו, חוסה המקרה שלו תחת הוראות האמנה, המונה רדיפה מטעמי "השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים" כאחד המצבים הנכללים בהגדרת "פליט". לחלופין, וגם אם הסכנה הנשקפת לחיי העותר אינה נופלת להגדרת "פליט", עדיין לטענתו עומדים לימינו סימן ל"ג לאמנה והפסיקה שנדרשה לסימן זה. אלה אוסרים לגרש אדם מן הארץ למדינה בה חייו או חירותו יועמדו בסכנה, ומחייבים למצוא לו מדינה אחרת שתקלוט אותו מבלי שתהא נשקפת בה סכנה לחייו. בהקשר זה מעיר העותר, כי האמנה אינה מגבילה אדם בבחירת המדינה בה מתבקש מעמדו כפליט, וכי הוא לא היה מחויב להישאר במצרים בה עבד לצורך מימון הגעתו לישראל. העותר מוסיף כי ערעורו נבחן באופן בלתי-רציני ובלא התייחסות למידע ולראיות החדשים אותם הציג במסגרת הערעור. ממילא לא היה מקום לדחיית הערעור בהליך מקוצר ובלא בירור ממצה. כמו כן, בעוד שבהחלטה בערעור נאמר כי היא ניתנה לאחר בחינת הראיון השני שנערך לעותר, בפועל לא נערך לו אלא ראיון אחד. לבסוף מציין העותר כי לאחרונה נוצר קשר בינו לבין אנשים בניגריה הפועלים לעזור לו בהשגת דו"ח משטרה, לפיו התלונן על מעשי השבט השכן. 9. המשיב טוען מנגד כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, משידע העותר על זכותו לתקוף את ההחלטה בדבר הרחקתו שנמסרה לו ביום 11.11.10 אך הגיש את העתירה רק בחודש מרץ 2011. בנוסף יש לדעת המשיב לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיו של העותר, שחרף טענתו בעתירה המקורית כי לא היה מיוצג מעולם ולא הבין את זכויותיו, בפועל חתם ביום 13.7.10 על ייפוי כוח לטובת עו"ד מעיין נוסל, וזו פנתה לקבלת פרטים בעניינו. בנוסף נמנע העותר מלציין בעתירה המקורית כי הגיש ערעור על ההחלטה שדחתה את בקשתו למקלט מדיני וכי בית הדין לביקורת משמורת העמידו מספר פעמים על ההחלטה לגרשו. לגוף העתירה טוען המשיב, כי הוראות האמנה חלות רק על אדם שהוכר כ"פליט" בשל היותו נתון לאחד מחמשת סוגי הרדיפה המפורטים בסימן א' שבה, בעוד העותר אינו עונה על דרישה זו גם אם תתקבל גרסתו באשר לחשש המונע ממנו לשוב למדינת מוצאו. אמנם העותר טוען להשתייכות לשבט, אך השתייכות זו אינה הסיבה לבריחתו מארץ מוצאו, כנלמד מהעדר טענה להיותם של שאר חברי השבט נרדפים, אלא הסיבה לבריחת העותר הינה סכסוך בנוגע לקרקעות על רקע פלילי. סכסוך זה נתון לאכיפה לגיטימית של רשויות החוק במדינת המוצא, ואינו מקים חשש לרדיפה על בסיס אחד היסודות הקבועים באמנה. מסקנות אלה נותרו על כנן גם לאחר בחינת הערעור, במסגרתו לא הציג העותר כל ראיה חדשה. בכל מקרה, הלחצים אותם הזכיר העותר מצד אנשי כפרו ממילא אינם מהווים רדיפה או סכנה לחייו. המשיב אינו מתכחש לעיקרון שלפיו אין מרחיקים אדם למדינה שקיימת בה סכנה ממשית לחייו, אולם לטענתו כאשר מדובר בהחזרת אדם למדינת מוצאו (להבדיל מהחזרה למדינה שאינה מדינת המוצא) אין תחולה לאיסור ההרחקה אלא אם כן אותו אדם עומד בתנאי האמנה. מכל מקום, בעניינו של העותר הסכנה הנטענת צפויה אך במקום קונקרטי במדינת המוצא, בעוד שבמקומות רבים אחרים במדינת המוצא יוכל העותר לשהות ללא סכנה. זאת ועוד, הדעת נותנת כי בזמן שחלף מאז עזיבת העותר את הכפר הוכרז מנהיג חדש במקומו, ואם אין בכוונתו לקבל על עצמו את תפקיד המנהיגות אין סיבה נראית לעין להמשך היותו בסכנה. המשיב אינו מקבל את גרסת העותר לפיה הגעתו למצרים לא נועדה לאפשר את הגעתו לישראל. בהקשר זה מפנה המשיב לכך שהעותר, לטענתו, שהה במצרים במשך עשרה חודשים בלא שפנה במהלך כל אותה תקופה בבקשה לקבלת מקלט שם. בראיון מיום 12.4.10 הסביר זאת העותר בכך שאינו מכיר אף אדם במצרים ואינו אוהב מדינה זאת, אך בדיון שנערך בבית הדין לביקורת משמורת טענתו הייתה שהוא לא הצליח לעבוד במצרים. בנוסף, לא ניתן על ידי העותר הסבר להיפרדות אשתו ממנו והגעתה לישראל מספר חודשים לפניו, אם אמנם תכניתם מלכתחילה לא הייתה להגיע לישראל. לאור כל אלה מבקש המשיב לדחות את העתירה. 10. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים נוכחתי כי דין העתירה להידחות בהעדר טעם ראוי להתערב בהמלצת הוועדה המייעצת ובהחלטת ראש רשות האוכלוסין, שהנן סבירות ומעוגנות כדבעי בנתונים שבאו בפניהם. 11. האמנה, שאין מחלוקת על מחויבות מדינת ישראל להוראותיה, קובעת בסימן ל"ג כי "שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת". איסור זה, וכמוהו יתר ההגנות שמספקת האמנה, חלים על "פליט" כהגדרתו בסימן א' שבה, היינו אדם "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". מדובר אפוא ברשימה סגורה של חמישה טעמים לרדיפה, שרק בהתקיים לפחות אחד מהם זכאי הפליט למקלט. בענייננו לא הצליח העותר להראות כי הימצאותו מחוץ לניגריה נובעת מרדיפתו בשל אחד מחמישה טעמים אלו, לרבות הטעם של "השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים". לצורך הדיון, אהיה מוכן לצאת מתוך הנחה שהמגורים באוקיג'ה יש בהם כדי לאגד את כלל תושבי הכפר למסגרת של קבוצה חברתית מוגדרת. זאת למרות שלאורך דרך ארוכה - החל מהראיון שנערך לעותר, דרך הערעור אותו הגיש וכלה בעתירה המינהלית - לא הוזכר על ידו קיומם של "שבט" אוקיג'ה ו"שבט" אוקוזו, אלא ההתייחסות הייתה ל"כפר אחד גדול שכל תושביו חיו כקהילה" אשר בשנת 2005 חולק לכפר אוקיג'ה ולכפר אוקוזו (סעיף 6 לעתירה); הא ותו לא. הפעם הראשונה בה טען העותר כי בני כל אחד מהכפרים החדשים מהווים "שבט" נפרד הייתה בעת הדיון בעתירה, וגם אז לא הוצגו נתונים אודות מאפיינים המזהים ומלכדים את תושבי אוקיג'ה כקבוצה בעלת ערכים חברתיים משותפים להבדיל מעצם המגורים במקום אחד (לגישות הפרשניות השונות בדבר היקף פריסת המושג "השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים" באמנה, ראו פסק הדין שניתן לאחרונה בעת"מ (מרכז) 3415-05-10 הרננדז נ' משרד הפנים, פסקאות 42-41). יחד עם זאת, בהעדר טענה מטעם המשיב כי בני האוקיג'ה אינם מהווים קבוצה חברתית, ולנוכח היריבות המתוארת על ידי העותר בין תושבי הכפרים (אף כי עניינה סכסוך על קרקע), אהיה נכון להניח לצורך הדיון, ובלי לקבוע מסמרות בדבר, כי מדובר ביריבות בין שתי קבוצות חברתיות כמשמעות מושג זה באמנה. גם אז, לא הוכיח העותר כי הגעתו לישראל נבעה מהיותו נרדף בשל ההשתייכות לקבוצה החברתית של אוקיג'ה. ראשית, כפי שכבר נאמר, העותר אינו חושש רק מבני האוקוזו, אלא גם מבני הכפר שלו, האוקיג'ה; כלשונו בעמוד האחרון של הערעור שהגיש: " I am afraid of both Okija and Okuzu people". עמד על כך גם ב"כ העותר בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט: "למה הוא נרדף? כי הוא ירש את מנהיגות הכפר שלו ובגלל זה הוא נתון לרדיפה מתמדת וללחצים גם מהכפר שלו שיהיה מנהיג, וגם מהכפר השני". חששו של העותר מאנשי כפרו נובע מניסיונם לאלץ את העותר להמשיך בעל כורחו מהמקום בו נרצח אביו של שלילת זכויות אנשי אוקוזו בקרקע. במסגרת זו דרשו אנשי כפרו של העותר ממנו שימסור להם מסמכים, ומשטען שהמסמכים אינם ברשותו ביצעו חיפוש אלים בביתו (עמ' 5 למטה של הערעור). רדיפה בשל השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת היא לעולם על ידי גורם העוין אותה. העובדה שהעותר עזב את ניגריה בשל חשש כפול, הן מהקבוצה החברתית אליה הוא משתייך והן מהקבוצה החברתית היריבה, מוכיחה כאלף עדים כי הרדיפה הנטענת מכוונת נגדו באופן אישי ואינה נובעת מהשתייכותו הקבוצתית, שהרי לא ייתכן שקבוצה תרדוף אחרי עצמה. לא למותר להוסיף כי בעתירה המקורית שהוגשה לבית המשפט לענינים מינהליים מרכז, לא הוזכר כלל קיומו של הכפר אוקוזו או כל כפר אחר הסמוך לאוקיג'ה. הטענה בעתירה המקורית (וכן בתצהיר העותר שצורף אליה) הייתה שהמלך החדש של אוקיג'ה ביקש להשתלט בכוח על אדמות הכפר, ולשם כך הביא לרציחת אביו של העותר, ולאחר מכן איים על חייו של העותר, שאף נסחט באיומים ברצח לחתום על מסמכים שונים. מאחר שגם היום מייחס העותר לאוקיג'ה ולא לאוקוזו את ההשתלטות על האדמות, על כורחך שלפחות בעתירה המקורית יוחסו על ידו לאוקיג'ה - כלומר לקבוצה החברתית שלו - כל הפעולות האלימות בעטיין החליט לברוח מארצו. גם בדיון הראשון בעתירה (מיום 18.5.11) טען ב"כ העותר (בעמ' 3 לפרוטוקול) כי "ביקשו לרצוח את העותר לאחר שסירב להעביר לידם מסמכים הקשורים באדמות ולמטרת השתלטות על אותן אדמות"; והרי מבקשי המסמכים ומבצעי ההשתלטות הנם מאוקיג'ה ולא מאוקוזו. שנית, אם אכן בני האוקוזו היו מבקשים לפגוע בעותר בשל היותו תושב אוקיג'ה, כי אז הרדיפה של בני האוקוזו הייתה מתבצעת גם אחרי תושבים אחרים של אוקיג'ה ולא רק אחרי העותר. הרדיפה לה טוען העותר הינה אישית ומכוונת כלפיו בלבד, ולא כלפי קיבוץ חברתי מסוים. גרסת העותר מעלה כי אנשי אוקוזו מעוניינים לפגוע דווקא בו מתוקף ייעודו לשמש מנהיג הכפר אוקיג'ה, תפקיד שלפי המסורת אמור להיות מועבר אליו לאחר מות אביו. בערעור חזר העותר מספר פעמים על הטענה שהנוכחות או ההיעדרות שלו מאזור המריבה הן אלה שישפיעו על היחסים בין אוקוזו לאוקיג'ה: "As I am here now there was a peace with my absent, my present will create war in my country or city" (עמ' 5 לערעור). אין זאת אלא מפני ששורש הסכסוך אשר בעטיו רואה העותר את עצמו נתון לרדיפה אינו בעצם ההשתייכות לכפר זה או אחר אלא במחלוקת בנושא הקרקע, אשר לגביה יועד לעותר תפקיד מכריע. במצב דברים זה, ומשאישר העותר בשימוע כי מחלוקת זאת הנה הסיבה היחידה לעזיבתו את ניגריה, מסקנה מתבקשת היא שהטעם לחשש הרדיפה המוצג על ידו אינו נופל לגדר אחד הטעמים המוכרים באמנה המזכים במעמד של פליט. 12. למעלה מכך: לשם תחולת האמנה אין די בכך שמבקש המקלט עזב את ארץ אזרחותו בשל חשש לרדיפה הנובעת מאחד מחמשת הטעמים שבאמנה. נוסף לכך דורשת האמנה שהמבקש "איננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". מאחר שהעותר אישר כי אינו נתון לרדיפה מצד שלטונות ניגריה, אין הוא יכול להישמע בטענה כי אינו רוצה לזכות בהגנתם. טענתו היחידה היא שניגריה אינה מוכנה לספק לו הגנה מפני רודפיו. בקשר לכך טען העותר כי בני אוקוזו השיגו אותו גם לאחר שנמלט יחד עם אשתו למדינת אנוגו וממנה למדינת לאגוֹס, אולם המשטרה המקומית (בלפחות שלוש תחנות) סירבה להושיט לו הגנה, יעצה לו לעזוב את ניגריה ואף סייעה לו בכך. דא עקא, שמצופה ממי שמעלה טענה מעין זו לתמוך אותה במסמכים שיוכיחו לפחות את עצם פניותיו למשטרה, אם לא את אופן טיפול המשטרה בפניות. בפועל לא המציא העותר תיעוד כלשהו, לא לגבי פניותיו למשטרה ולא לגבי הסיוע שהמשטרה הושיטה לו לטענתו בעזיבת ניגריה. ודוק: טענת ב"כ העותר בדיון בעתירה מיום 25.5.11 הייתה ש"לפני מספר ימים העותר יצר קשר עם אנשים בניגריה, והאחרונים פועלים להשגת דו"ח משטרה לפיו התלונן העותר על מעשי השבט השכן" (עמ' 7 לפרוטוקול). לא זו בלבד שדו"ח כאמור לא הוגש עד עתה, אלא שהניסיון המתואר על ידי העותר הוא להשגת אישור בדבר הגשת תלונה מטעמו למשטרה. העותר אפילו אינו טוען כי פעל להשגת אישור מהמשטרה על בקשה שהפנה אליה לקבלת הגנה, על סירוב המשטרה להושיט לו הגנה, ועל עצה וסיוע שקיבל מהמשטרה לעזוב את ניגריה. בנוסף, גם לפי שיטתו של העותר בראיון מיום 12.4.10, הוא לא ניסה למצוא מקלט באבוג'ה, מחוז הבירה של ניגריה, אלא רק העריך כי רודפיו מאוקוזו יוכלו למוצאו גם באבוג'ה. בשים לב לדרישת האמנה לקיומו של "פחד מבוסס" לרדיפה, אין די בהערכה עצמית שכזו, שאינה מבוססת לא על ניסיון מעשי ולא על הערכה של הרשויות המוסמכות בניגריה. כפי שמוסבר בחוברת ההדרכה של נציבות האו"ם לפליטים (Handbook on Procedures and Criteria for Determining Refugee Status under the 1951 Convention and the 1967 Protocol relating to the Status of Refugees), פירושה של הדרישה באמנה לקיומו של "well founded fear" הנו שהחשש הסובייקטיבי של מבקש המקלט צריך להיות מגובה בנתונים אובייקטיביים: "This implies that it is not only the frame of mind of the person concerned that determines his refugee status, but that this frame of mind must be supported by an objective situation" (פסקה 38). חשש גרידא של העותר לשלומו אם ישהה במחוז הבירה של ניגריה, שאינו מגובה בממצא אובייקטיבי כלשהו, אינו עונה על דרישת האמנה גם אם נכונה הטענה שהעותר נתון בסכנה במחוז מגוריו, וגם אם היינו אומרים (מה שכאמור אין לומר) שסיבת הרדיפה נופלת לגדרה של האמנה. 13. פועל יוצא מכך הוא שהעותר לא הוכיח כי חייו או חירותו יועמדו בסכנה אם יגורש לניגריה, בה לכל הדעות אינו נרדף על ידי השלטונות, ובה תוכל להיבחן אפשרות שהייתו במחוזות אחרים, דוגמת (אך לא רק) מחוז הבירה, הרחוקים מהמחוז אשר בו נטוש הסכסוך ומצויים האנשים אשר בעטיים חושש העותר לחייו. ממילא לא יכול העותר להיבנות מההלכה האוסרת גירוש של אדם למקום שבו חייו או חירותו יועמדו בסכנה (בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843). הלכה זו מוגבלת למצבים בהם הסכנה משתבצת לגדר אותה "משמעות מצומצמת של סיכון ממשי לחיים או לשלילת חירות ממושכת" (שם, בעמ' 852). לכן, רמת ההוכחה הנדרשת ממי שמבקש למנוע את גירושו בהתבסס על אותה הלכה גבוהה: "מדיניות המעניקה רשות שהייה לשוהה בלתי חוקי על פי טענה לא מבוססת לסכנת רדיפה, כמוה כפתיחת השער לכל החפץ בכך. אין צורך בבקיאות מיוחדת כדי להבין שבנסיבות של מדינת ישראל מצב דברים כזה טומן בחובו בעייתיות גדולה. ואפילו תאמר שבין רמת שכנוע כה נמוכה של 'טענה לא מבוססת' לבין רמת השכנוע הגבוהה הנדרשת, כנראה, בידי נציבות האו"ם, יימצאו דרגות ביניים (כגון: 'אפשרות סבירה') אף המשיב ישיב שהורדת הרף תצריך את מדינת ישראל להקים מנגנוני אבחון ובדיקה משלה שאינם מצויים בידה ושבמקרים רבים לא תהיה להם נגישות למקורות מידע. עמדה זו אינה בלתי סבירה" (עת"מ (ת"א) 2028/05 באלכה נ' משרד הפנים ; ההדגשה במקור). מהטעמים שבוארו, אין לומר כי העותר עמד בנטל השכנוע הכבד להוכחת קיומו של סיכון ממשי לחייו או לחירותו בכל רחבי ניגריה. כמו כן לא הוכח כי אין בידי הרשויות בניגריה להבטיח את חייו וחירותו של העותר. 14. אין ממש בטענת העותר לפיה ההחלטה שדחתה את ערעורו הסתמכה על תוכנו של ראיון שני שבפועל לא נערך לו. בהחלטה נאמר כי הערעור נדחה "after carefully examining your application in this second review". לא נאמר כי הערעור נדחה "after second interview". הלכה למעשה, מאחר שבערעור לא הוצגו על ידי העותר מידע או מסמכים חדשים שיש בהם לשנות מבחינה מהותית את הגרסה שהשמיע בראיון מיום 12.4.10, לא הייתה חובה לערוך לו ראיון נוסף, וניתן היה לדחות את הערעור בהליך המקוצר. 15. מן המקובץ עולה כי דין העתירה להידחות לגופה, אף בלא להיזקק לטענות הסף של שיהוי וחוסר ניקיון כפיים שהעלה המשיב. לפיכך אני דוחה את העתירה ומבטל את צו הביניים האוסר את הרחקת העותר מישראל. בנסיבות המקרה לא יחויב העותר בהוצאות. משרד הפניםמסתנניםמבקשי מקלט מדיני