קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיווג נכס כמחסן הפחתת ארנונה: ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה מיום 19.11.09 (תיקי ערר מאוחדים מס' 2007-12-067 ו-2008-04-089). הערר נסוב על החלטות מנהל הארנונה (להלן: "המשיב") לדחות בקשת המערערות 1 ו-2 ("חברת שלמה זבידה נכסים (1999) בע"מ" ו"חברת ד.ג.ש בודי פרטס בע"מ"), לקבלת פטור מתשלום ארנונה בגין נכס לא ראוי לשימוש, ו/או קבלת תעריף מופחת לתשלום בגין סיווג נכס כמחסן. במהלך הדיון בערעור זה, אוחד הדיון עם עת"מ 1710/08 שעניינה תקיפת חוקיותו של צו ארנונה מס' 3.4.2 הקובע את הקריטריונים לסיווג נכס כ"מחסן". רקע עובדתי: המערערות עוסקות בתחום חלקי חילוף לרכב. לצורך פעילותן מחזיקות המערערות 2 אולמות בהם מאוחסנים החלקים שנרכשו מיבואנים ומופצים משם ללקוחות שונים ברחבי הארץ. הפעילות מתבצעת כאמור מבניין המצוי ברחוב בן צבי בתל-אביב, אליו העתיקה המערערת 1 (להלן: "זבידה בע"מ") את פעילותה בשנת 2007. המערערת 1 הינה בעלת הנכס, ורשומה כמחזיקה בתקופה שמיום 1.1.07 עד ליום 1.11.07 בארבעה חשבונות ארנונה המפורטים להלן: ח"ן ארנונה 3000-0840-0564-39 ח"ן ארנונה 3000-0840-055-36 ח"ן ארנונה 3000-0840-056-33 (להלן: "יחידה 056-20") ח"ן ארנונה 3000-0840-618-39 (להלן: "יחידה 618-39"). המערערת 2 (להלן: "דגש בודי פרטס בע"מ") קיבלה את החזקה בנכס מידי מערערת 1 החל מיום 1.11.07, ומתאריך זה רשומה כמחזיקה בחשבונות המפורטים לעיל. עם העתקת הפעילות לבניין ברחוב בן צבי החלה זבידה בע"מ עבודות שיפוץ. לכן, פנתה למשיב ביום 23.1.07 וב-17.4.07, בבקשה לפטור את היחידות הנ"ל מארנונה בגין נכס לא ראוי לשימוש (פטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש]) (נספח 2 לתגובה המקדמית מטעם המשיב). בפנייה מיום 23.1.07 צוין כי עבודות השיפוץ בנכס נעשות על מנת להפכו למחסן. בעקבות הפניות, ובהתאם לביקורת שנערכה, הוחלט להעניק ליחידות פטור מיום 1.1.07 עד ליום 31.3.07 (נספח 2 לתגובה המקדמית מטעם המשיב - פניית המשיב למערערת הנ"ל מיום 17.5.07). ביום ה-1.7.07 חידשה זבידה בע"מ את בקשתה לפטור בגין נכס לא ראוי לשימוש. בהתאם לביקורת נוספת שנערכה, החליט המשיב ביום ה-7.8.07 (נספח 3 לתגובה המקדמית מטעם המשיב) להעניק פטור חלקי ליחידה 056-20 לפי סעיף 330, ולאשר פטור מלא ליחידה 618-39 (נספחים 4 ו-5 לתגובה המקדמית מטעם המשיב). שני הפטורים ניתנו עד ליום 30.9.07. ביום 11.9.07 פנתה המערערת 1 פעם נוספת למשיב, בבקשה כי יינתן פטור מלא בגין נכס לא ראוי לשימוש גם ליחידה 056-20, וזאת עד ליום 1.8.07. בפנייה זו מצוין לראשונה כי היחידה משמשת כמחסן חלפים להוצאת סחורה ללא מכירה. בתשובות מיום 5.11.07 ו-8.11.07 (נספחים 6 ו-7 לתגובה המקדמית מטעם המשיב), שניתנו בעקבות ביקורת שנערכה בנכס, דחה המשיב את הטענה כי יש לסווג את יחידה 056-20 כ"מחסן" לפי סעיף 3.4.2 לצו הארנונה, וקבע כי נכס זה אינו עומד בקריטריונים הקבועים בסעיף. בנוסף, סירב המשיב לשנות את החלטתו מיום 7.8.07 להעניק פטור חלקי בלבד ליחידה 056-20. על תשובה זו הגישה המערערת הנ"ל את ערר מס' 2007-12-067. ביום 14.2.08 הגישה המערערת דגש בודי פרטס בע"מ השגה למנהל הארנונה, בטענה כי יש לסווג את יחידה 056-20 כ"מחסן" (נספח 10 לתגובה המקדמית מטעם המשיב), ובעקבותיה, ערך המשיב ביקורת נוספת בנכס (נספח 11 לתגובה המקדמית מטעם המשיב), ממנה עלה כי יחידה 056-20 צמודה בדלת הזזה אלקטרונית ליחידה 618-39 - בה מתקבלות ההזמנות ומצויים המשרדים הראשיים - ובין היחידות קיים מעבר רציף. לאור ממצאי הביקורת, דחה המשיב את הפנייה (תשובה מיום 6.3.08 - נספח 12 לתגובה המקדמית מטעם המשיב), וקבע כי היחידה אינה עומדת בקריטריונים לסיווג "כמחסן". על תשובה זו הוגש ערר מס' 2008-04-89. בנוסף הוגשה על ידי המערערות העתירה שעניינה תקיפת חוקיות סעיף 3.4.2 לצו הארנונה. החלטת ועדת הערר: בהחלטתה, דחתה ועדת הערר את כל טענותיהן של המערערות. הועדה הנכבדה דחתה את טענת זבידה בע"מ כי המשיב נמנע מלהגיב על פניותיה משנת 2007 באשר לסיווג יחידה 056-20, מהנימוק שביקשה לקבל פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש, ולא טענה, ולו במשתמע, בעניין שינוי סיווג. מכאן נדחתה טענתה לפיה יש לקבל את השגתה בדבר סיווג הנכס לאור היעדר תשובה מטעם המשיב. בנוסף, מצאה הועדה הנכבדה כי ההחלטה שלא לסווג את יחידה 056-20 כ"מחסן" - בדין יסודה. זאת מן הטעם כי הנסיבות המפורטות בסעיף 3.4.2 לצו הארנונה מחייבות שהפטור יינתן למחסנים "קלאסיים", שנועדו לאחסנה ממושכת של טובין, ושאינם נגישים באופן תדיר לבעלי העסק, לעובדיו ו/או ללקוחותיו. הועדה קבעה כי יחידה 056-20 אינה עומדת בקריטריונים אלו, שכן היא צמודה בדלת הזזה אלקטרונית ליחידה 618-19, ממנה מתבצעות פעולות השיווק של העסק, ולמעשה שתי היחידות מהוות מכלול עסקי אחד. לאור האמור לעיל, מצאה הועדה כי אין לסווג את יחידה 056-20 כ"מחסן". השגתה של זבידה בע"מ להמשך זכאותה לפטור לפי סעיף 330 עד ליום 1.8.07, נדחתה משום שלא הרימה את נטל הראייה המוטל עליה, כיוון שלא הציגה חשבוניות התומכות בטענתה, אלא העתקי הצעות מחיר בלבד, שגם כך אינן מגיעות אפילו ל-10% מסכום השיפוצים הנטען על ידה, וכן מהטעם שלא ניתן היה לאמת כי הנכס שופץ בתקופה המבוקשת לאור פנייתה המאוחרת למשיב. על קביעותיה אלו של ועדת הערר, נסוב ערעור זה. דיון: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, וכן בהחלטתה של ועדת הערר, מצאתי כי החלטת הועדה הנכבדה הינה סבירה וראויה, ומשכך אין כל מקום להתערבותנו. כמו כן, מצאתי כי דין העתירה להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן. העתירה: לשיטתן של המערערות, השינויים שהוכנסו לאורך השנים בסיווג ההגדרה "מחסנים" בצו הארנונה של עיריית תל-אביב אינם חוקיים, נגועים בהפליה ואינם סבירים, ומשכך חלה ההגדרה הרלוונטית המופיעה בצו משנת 1985. את יהבן תולות המערערות בטענה כי אישור השרים הרלוונטיים - שרי הפנים והאוצר - הנדרש לצורך העלאת תעריפי הארנונה, ניתן רק בשנת 2001, ועל סמך "בקשה כללית" בלבד אשר הציגה בפני השרים "תמונה עובדתית שגויה ומטעה". וכנאמר בעתירה: "השינויים אשר בוצעו בהגדרת הסיווג מחסנים, דורשים אישור כדין של השרים. אישור השרים, כפי שהעירייה מנסה להציג, לשינויים שבוצעו בצווי הארנונה אינו מספיק על פי דרישות הדין..." מכוח דיני ההקפאה, אשר נחקקו במחצית שנות ה-80, הוגבלה האפשרות של רשויות מקומיות להעלות את תעריפי הארנונה. המטרה מאחורי החקיקה הייתה להתמודד עם דיכוי האינפלציה ששררה באותה תקופה, כאשר על פי המצב הנורמטיבי שהיה קיים קודם לכן, הועלתה הארנונה מידי שנה בשיעורים ריאליים גבוהים, ומצד שני ניתנו הנחות משמעותיות ללא קריטריונים מוגדרים וברורים. גם כיום עיקר תכליתה של החקיקה הינה "ריסונה והגבלתה של העלאתם של תעריפי הארנונה המוטלת על-ידי הרשויות המקומיות כדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה" (ראו: בג"צ 7712/04 וינברג נ' עיריית תל אביב-יפו, , 7, 13.7.06). תחת "משטר ההקפאה", נדרש אישור מיניסטריאלי לצורך העלאת תעריפי הארנונה על ידי הרשות המקומית. אליבא דהמערערות, כיוון שבמהלך השנים שונתה ההגדרה של "מחסן" בצו הארנונה באופן "מהותי", כך שנכסים שונים שבעבר נכללו תחת ההגדרה הוצאו מגדרה, הרי שמדובר בשינוי אשר השפיע ישירות על תעריפי הארנונה הנגבים מאותם נכסים, ודרש אישור כדין. לטעמן, האישור ניתן על רקע תשתית עובדתית חסרה ומוטעית, ולכן אינו תקף. לעומת זאת, המשיב גורס כי השינויים המילוליים שנעשו בצו הארנונה לאורך השנים לא דרשו כלל את אישור השרים, ולפיכך האישור מ-2001 ניתן רק לצורך העלאת תעריפי ארנונה למחסנים אשר כבר נכללו תחת ההגדרה. כמו כן, גורס המשיב כי מאחר והעתירה תוקפת את מעשה השרים, יש לדון בה בבג"צ, ומוסיף כי מאחר והעירייה לא הייתה מחויבת לקבוע סיווג בדין ל"מחסנים" (זאת לעומת נכסים אחרים שכן יש חובה לסווגם), הרי משהחליטה ביוזמתה לקבוע סיווג אשר צמוד לו תעריף מופחת, כל שינוי בהגדרה "וולונטארית" זו מצוי במסגרת שיקול דעתה. ראשית, נידרש לשאלת הסמכות העניינית. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים קובע: "בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה - עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות". בתוספת הראשונה נאמר: "ארנונות - עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד." על אף ההוראות דלעיל, לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בעתירה, המשיבה אינה תוקפת את חוקיות החלטות שרי האוצר והפנים, אלא את חוקיות פעולתה של העירייה בלבד. טענת המערערות הינה כי העירייה הציגה בפני השרים תמונה חסרה ומטעה טרם קבלת האישור, ובשל מחדלה זה התקבלה ההחלטה לאשר את השינויים בצו הארנונה שלא כדין. לתפיסתן אישור השרים הכשיר בדיעבד תיקונים שנעשו בצו הארנונה באופן בלתי חוקי, טרם קבלת האישור היה על העירייה להציג בפני השרים את החריגה והאי חוקיות שאירעו קודם לכן, ומשלא עשתה כן - האישור שניתן חסר נפקות. העתירה דנן אכן נסובה על השאלה האם העירייה הציגה בפני השרים תמונה עובדתית שגויה מטעה, ואינה תוקפת כלל את שיקול דעתם, ו/או את חוקיותם של מעשי השרים. ההלכה שיצאה מידי בית המשפט העליון תומכת במסקנה זו. בעע"מ 8635/05 עיריית יבנה נ' כהן, , (15.5.07) (להלן: "עניין עיריית יבנה"), נקבע כי החלטות השרים לאשר שינויים בצווי הארנונה, על פי בקשתה של העירייה - אינן החלטות עצמאיות המוחרגות מגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ומשכך, בית משפט זה מוסמך לדון בטענה כי לאור מחדלי העירייה בדרך קבלת האישור, צו הארנונה אינו בתוקף. וכנאמר ע"י כב' השופטת א. חיות (עניין עיריית יבנה, עמ' 11-10) : "אלא שההליכים שבכאן עניינם בהחלטת המערערת בנושא ארנונה ולא בהחלטות עצמאיות של שר הפנים ושר האוצר בנושא זה אשר הן אלה שעל פי הוראת פרט 1 סיפא הוצאו מגדר סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים. בעיקרי הטיעון מטעמם אף מדגישים המשיבים בהקשר זה כי טענותיהם ככל שהן מתייחסות לאישור השרים מופנות אך ורק כנגד התנהלות נציגי המערערת על שלא פרשו בפני השרים את המידע הרלוונטי ובכך הכשילו אותם ובמילים אחרות, טענות המשיבים מכוונות כנגד מעשיה ומחדליה של המערערת ואינן תוקפות את מעשי השרים (השוו בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה, פ"ד נא(5) 385 (1997)). עתירה שזה עניינה נתונה לסמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים"... בנוסף, אין בידי לקבל טענת המשיב כי מאחר ואין חובה בדין לקבוע סיווג של "מחסנים", היה המשיב רשאי ממילא לשנות את הגדרת הסיווג, ולקבוע בו תנאים נוקשים ומצמצמים לעומת נוסחים קודמים. הסיווג הראשוני של ההגדרה "מחסן" נקבע בצו הארנונה משנת 1985, ערב חקיקת דיני ההקפאה. כאמור תכליתם של חוקי ההקפאה הייתה להגביל את יכולתה של הרשות המקומית להעלות את תעריפי הארנונה, אף באופן עקיף באמצעות שינוי בהגדרת סיווג הנכס אשר משליך על סכום הארנונה (ראו: רע"א 10634/02 חבס ח.צ פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה, [פורסם בתקדין], 13 (14.5.06). אכן, שיקול הדעת המסור לרשות המקומית בעניין הטלת ארנונה הינו רחב, ואולם כפוף הוא למשטר דיני ההקפאה. מכאן, משבחרה העירייה לקבוע סיווג מיוחד ל"מחסנים", טרם נחקקו חוקי ההקפאה, הרי שכל שינוי בסיווג שגורר העלאת תעריפי ארנונה לאותם נכסים מצריך אישור מיניסטריאלי, זאת מן הטעם כי משטר ההקפאה אינו מבדיל בין נכסים אשר חובה היה לסווגם מכוח הדין, לבין נכסים אשר הרשות המקומית בחרה לסווגם ערב כניסת הדינים לתוקף. מסקנה זו מתבקשת לאור תכלית החקיקה שהינה יצירת יציבות בסכומי הארנונה הנגבים, והגבלתן יכולתן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה מדי תקופה במטרה להקטין את גירעונותיהן. אשר על כן, אם הייתי מקבלת את טענת המערערות כי השינויים שנעשו לאורך השנים בצו הארנונה לעניין הגדרת "מחסן" דרשו את אישור השרים, וכן אם הייתי מאמצת את טענתן כי העירייה הציגה בפני השרים תמונה עובדתית שגויה וחסרה בבואה לקבל אישור זה - דין העתירה היה להתקבל. אך כאמור, אין אני סבורה כי זו התוצאה המתבקשת במקרה דנן - המערערות כלל לא הצליחו להתגבר על המשוכה הראשונה - הווה אומר להוכיח כי השינויים שנעשו בצו הארנונה לעניין "מחסן", דרשו אישור מיניסטריאלי. כדי להכריע בגורל העתירה, נדרש להחליט האם ההבדלים המילוליים בין שני הצווים, עולים לכדי שינויים מהותיים אשר באפשרותם לשנות סיווגם של נכסים, אשר נכללו תחת ההגדרה הראשונה משנת 1985, ובעקבות הצו מ-1995 הוצאו מגדר ההגדרה. האופן בו יש לפרש את האמור בסעיפים, אינו שונה מכללי הפרשנות המקובלים. מכאן, כי יש לבחון את המשמעות הלשונית העולה מהסעיף, וכן להיעזר בכללי פרשנות תכליתית. בצו הארנונה משנת 1985 נכללו תחת ההגדרה "מחסנים" כדלקמן: "מחסנים אחרים שלקוחות אינם מבקרים בהם ושימושם אחסנה בלבד, למעט מחסנים שאינם עסק נפרד כשלעצמו והם נלווים ומשרתים אותו עסק, ישלמו לפי התעריפים המפורטים להלן". צו הארנונה משנת 1995 קובע כדלקמן: "מחסני ערובה, מחסי עצים וכן מחסנים אחרים המשמשים לאחסנה בלבד ובתנאי שלקוחות אינם מבקרים בהם, אינם נמצאים בקומת העסק אותו הם משרתים, ואינם נמצאים בקומות רצופות לעסק, ולמעט מחסנים המשמשים לשיווק והפצה, יחויבו לפי התעריפים הבאים...." ניתן להיווכח, כי תכלית העמדה ביסוד חקיקת צו הארנונה, הינה לקבוע תעריף מופחת למחסנים "קלאסיים" אשר אינם משמשים באופן שוטף את העסק העיקרי, ואינם נגישים באופן תדיר לבעלי העסק ולקוחותיו. כלומר הכוונה הינה לכלול בתוך ההגדרה מחסנים המשמשים לצורך אחסנה בלבד, ואשר אינם ממוקמים בצמוד לעסק אותו הם משרתים, ואינם מהווים חלק אינטגראלי ממנו. תכלית זו נשמרה בשני הנוסחים, אשר דומים מאוד גם מהבחינה הלשונית, ולטעמי זהים מן הבחינה המהותית. למסקנה זו ניתן להגיע באמצעות ניתוח לשוני ותכליתי, אשר לוקח בחשבון את המשמעות העולה מהטקסט. ניתוח זה, אשר נערוך להלן - מוליכני למסקנה כי ההבדלים המילוליים המינוריים בין הנוסחים לא מגיעים לכדי הבדלים מהותיים. ולגוף העניין: בשני הצווים הדרישה הינה כי יהיה זה מחסן המשמש לאחסנה בלבד, ושאין לקוחות יבקרו בו. בצו מ-1985 מוחרגים מחסנים "שאינם עסק נפרד כשלעצמו והם נלווים ומשרתים אותו עסק", ואילו בצו מ-1995 מוחרגים מחסנים אשר "אינם נמצאים בקומת העסק אותו הם משרתים, ואינם נמצאים בקומות רצופות לעסק, ולמעט מחסנים המשמשים לשיווק הפצה"... שני נוסחים אלו מוליכים לאותה תוצאה - כלומר אותם נכסים שנכללו תחת ההגדרה מ-1985, יכללו גם תחת הנוסח מ-1995. הדרישה בצו מ-1985 כי המחסן יהיה נלווה לעסק אותו הוא ישרת, זהה במהותה להחרגה בנוסח של 1995 - "ואינם נמצאים בקומת העסק...ואינם נמצאים בקומות רצופות לעסק". הרי כדי שמחסן לא יהיה נלווה לעסק, נדרש כי לא יהיה באותה קומה או בקומה רציפה - אחרת מטבע הדברים יהפוך ל"נלווה לעסק". אף ניתן לאמר כי ההגדרה בצו מ-1985 מצמצמת יותר, כי מחסן ה"נלווה לעסק" יכול להיות גם בקומות שאינן רצופות לעסק. כמו כן, הוספת הדרישה "למעט מחסנים המשמשים לשיווק והפצה" בצו מ-1995, גם היא אינה מעלה ואינה מורידה, מאחר שממילא בצו מ-1985 הדרישה הינה למחסנים המשמשים "לאחסנה בלבד", וכי כיצד מחסן המשמש לשיווק והפצה יכול לשמש בו בזמן כמחסן לאחסנה בלבד?. מכאן, אין בכוחם של השינויים בצו מ-1995 להחריג מההגדרה מחסנים שבעבר נכללו בה. הנוסח בצו ב-1995 הינו מפורט יותר, ונועד להבהיר באופן ברור יותר אילו מחסנים יזכו לתעריף מופחת. עם זאת, אין בכוחה של הבהרה זו כדי לשנות את סיווגם של נכסים, ולהוציא מגדר ההגדרה מחסנים אשר בעבר נכללו בה. ודוק: הנוסח משנת 1995 נועד כדי לשמור על התכלית העיקרית המונחת בבסיסו של הצו מ-1985- להעניק את התעריף המופחת למחסנים המשמשים לאחסנה בלבד, ושאינם סמוכים לעסק או מהווים חלק אינטגראלי ממנו. הבהרה זו אינה מביאה לשינוי מהותי, ואין היא מצריכה אישור מיניסטריאלי. פעולה זו מצויה במסגרת סמכותה של הרשות המקומית, שכן אין מדובר בשינוי סיווג אלא בסיווג זהה. (ראו לעניין זה: עת"מ 2230/03 ברוך נ' המועצה האזורית גדרות, , 19.9.04, להלן: "פרשת ברוך"); עמ"נ 304/03 המשביר לצרכן ישראל בע"מ נ' עיריית כרמיאל, [פורסו בנבו], 30.1.06 , להלן: "פרשת המשביר"). המסקנה היא כי הצו מ-1995 אינו נגוע בפגם של "אי חוקיות". כמו כן, מצאתי לציין כי העתירה נגועה בשיהוי כבד ביותר, כאשר הוגשה כ-7 שנים לאחר שאושר צו הארנונה. תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) - תשס"א 2000, קובעים בסעיף 3(ב): "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם." כבוד השופט (בדימוס) מ.חשין, עמד על החשיבות המיוחדת שיש למועדים לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. זאת משהותקנו תקנות סדרי הדין, ונתחמה מסגרת זמן מוגדרת להגשת עתירה. כך בעע"מ 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, , 1 (24.3.02): "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם". ישנו פגם מהותי בתקיפת מעשי הרשות המקומית, כמעט עשור לאחר שהדברים נעשו. עם זאת, מאחר ובמידה והעתירה הייתה מתקבלת הרי שהיה בכך להשליך על תוקפה של חקיקת משנה - האינטרס הציבורי חייב את בירור העתירה. אין להרשות מצב בו יוותר על כנו דבר חקיקה אשר התקבל שלא כדין - שכן ההשלכה שיש לחקיקת משנה אינה נוגעת לעניינן של המערערות בלבד, אלא משליכה על ציבור נרחב של נישומים. בנוסף, הותרת חקיקת משנה על כנה, על אף שהתקבלה שלא כדין, מסיבה פגיעה חמורה לשלטון החוק וסותרת את עיקרון החוקיות (ראו: "פרשת ברוך", 7; בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1), 193 ,202-203 (1999)). לאור נסיבות אלו, דנתי בעתירה לגופה על אף השיהוי הכבד בה היא לוקה. בשולי הדברים, אתייחס לטענות המערערות לפיהן הצו, בנוסחו הקיים (אותו נוסח משנת 1995 כאמור), הינו מפלה ובלתי סביר. המערערות גורסות כי העובדה שבצו ב-1995 נקבע כי מחסני עצים יסווגו כמחסן ללא כל תנאי נוסף, מהווה אפליה. כלל יסוד הוא, כי אין לטעון טענת הפליה על דרך הסתם, בלא לבסס זאת (ראו: "פרשת המשביר", 16). המערערת לא הביאה ולו דוגמא אחת, ממנה ניתן ללמוד כי מחסן עצים, אשר לא עמד בקריטריונים אחרים הקבועים בצו ("אחסנה בלבד", "אין מבקרים בו לקוחות", וכו' ) קיבל פטור, בעוד שנכס אחר במצב דומה לא קיבל. זאת ועוד, ייתכן גם שישנו שוני רלוונטי בין מחסני עצים למחסנים אחרים (דוגמת זה של המערערות), המצדיק הבדלה ביניהם במסגרת ההגדרה. מלבד טענה בעלמא, המערערות לא הראו כי מדובר "באפליה בין שווים". על כן, יש לדחות טענה זו. זה הדין גם לגבי טענת חוסר סבירות. המערערות סוברות כי ההגדרה הנוכחית בצו הארנונה מצמצמת את המקרים בהם המחסן אכן ייכלל בסיווג עד כדי אפס, וכי ההגדרה מתעלמת מהשוני בין נכסים המשמשים לאחסנה ובין נכסים המשמשים למסחר. דא עקא, גם טענת חוסר סבירות חייבה להיות מבוססת בתשתית עובדתית מוצקה, ואין די בטענות בעלמא כדי לסתור את חזקת התקינות המינהלית (ראו: ע"א 6066/97 עיריית תל אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 755). למותר לציין, כי המערערות לא הציגו כל ראיות התומכות בטענתן לפיה אין מחסנים אשר יכולים לזכות בפטור תחת הנוסח הקיים, או כי תחת ההגדרה הנוכחית לא ניתן להבדיל בין מחסנים המשמשים למסחר למחסנים המשמשים לאחסנה. כמו כן, המערערות לא השוו בין הנוסח הקיים בעיריית תל-אביב להגדרה ברשויות מקומיות אחרות, ולא הוכיחו כי הנוסח הנ"ל מצמצם באופן משמעותי את גדר הנכסים הנכנסים תחת ההגדרה "מחסנים", לעומת נוסחים מקבילים (ראו: עת"מ 1123/03 ברבור נעמן בע"מ נ' עיריית עכו, [פורסם בתקדין], 7, (6.5.05). מכאן כי טענתן לחוסר סבירות חסרה את התשתית העובדתית הנחוצה, ודינה לדחייה. לסיכום חלק זה - דין העתירה המינהלית להידחות לגופה, מן הטעם כי השינויים שנעשו בצו הארנונה לא דרשו אישור מיניסטריאלי, ואינם נגועים בחוסר סבירות ואפליה. הערעור המינהלי: הערעור שהוגש, נסוב רובו ככולו על קביעות עובדתיות של ועדת הערר, ומתמקד בשתי נקודות עיקריות: ההחלטה לפיה יחידה 056-20 לא תסווג כ"מחסן", כמשמעותו בסעיף 3.4.2 לצו הארנונה. ההחלטה כי בדין נשלל ממערערת 1 הפטור בגין נכס לא ראוי לשימוש, החל מה-1.4.07. הלכה היא, כי אין בית משפט זה שם עצמו במקום הערכאה הדיונית, ודן מחדש בממצאים העובדתיים. זאת כיוון שהערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות שהובאו בפניה, ולכן התערבות בקביעות עובדתיות שמורה למקרים יוצאים מן הכלל וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 552 (2004); ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, פ"ד נח(6) 941, 945 (2004)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק התערבות כזאת, משהחלטתה של ועדת הערר הינה סבירה, ראויה ואף מתחייבת לאור התשתית העובדתית אשר נפרסה בפניה. על אף שהמערערות תוקפות את החלטת הועדה הנכבדה לכל רוחב החזית, לא מצאנו ממש בטענותיהן. לשיטת המערערות, שגתה ועדת הערר בקבלה את עמדת המשיב כי יחידה 056-20 אינה נכנסת לגדר ההגדרה של "מחסן". לטענתן, החלטה זו רצופה טעויות רבות, היורדות לשורשם של דברים, וכי עמדת המשיב לעניין סיווג הנכס אינה מתקבלת על הדעת. לשם הזהירות, ועל אף שכאמור דחינו את הטענה כי צו הארנונה אינו בתוקף, נדון בטענה זו הן לאור צו הארנונה משנת 1995, והן לפי הנוסח מ-1985. כאמור לעיל, סעיף 3.4.2 לצו הארנונה מ-1995 קובע כדלקמן: "מחסני ערובה, מחסי עצים וכן מחסנים אחרים המשמים לאחסנה בלבד ובתנאי שלקוחות אינם מבקרים בהם, אינם נמצאים בקומת העסק אותו הם משרתים, ואינם נמצאים בקומות רצופות לעסק, ולמעט מחסנים המשמשים לשיווק והפצה, יחויבו לפי התעריפים הבאים...." סעיף 3.4.1 לצו הארנונה מ-1985 קובע: "מחסנים אחרים שלקוחות אינם מבקרים בהם ושימושם אחסנה בלבד, למעט מחסנים שאינם עסק נפרד כשלעצמו והם נלווים ומשרתים אותו עסק, ישלמו לפי התעריפים המפורטים להלן". בביקורת שערך המשיב ביום 6.11.07 (נספח 7 לתגובה המקדמית מטעם המשיב) נמצא כי ביחידה 056-20 מאוחסנים חלקי חילוף, אשר מגיעים מיחידה 618-39, בה נפרקת הסחורה. נמצא כי קיים מעבר רציף בין שתי היחידות שמפורדות על ידי דלת הזזה אלקטרונית. ביחידה 618-39 מצויים המשרדים הראשיים, הנהלת חשבונות ושיווק. ביקורת נוספת שנערכה ב-21.2.08 (נספח 11 לתגובה המקדמית מטעם המשיב) העלתה ממצאים דומים - הווה אומר ביחידה 618-39 נפרקת הסחורה, ועוברת ליחידה 056-20 לאחסנה. קיים מעבר רציף בין יחידה 618-39 ליחידה 056-20 באמצעות דלת הזזה. ביחידה 618-39 מקבלים הזמנות, מעבירים בקשה ליחידה 056-20, וממנה מועלית הסחורה. שמעון גואטה (להלן: "מר גואטה"), מנהל התפעול ביחידה 056-20, העיד בפני ועדת ערר כי עסקה של המערערת הינו "אחסנה של חלקי חילוף של רכב", אשר נקנים מיבואני רכב בישראל. ההזמנות מתקבלות בשטח והמוקדנים המצויים במחסן מעדכנים את הסוכנים האם החלק מצוי. גואטה הוסיף כי במחסן יש סדרן הפצה. כך בפרוטוקול דיון מיום 2.4.09 (נספח 14 לתגובה המקדמית מטעם המשיב): ת. העסק של דגש הוא עסק אחסנה של חלקי חילוף של רכב. ת. לא מדובר ביבוא של חלקי חילוף לרכב אלא הפצה של חלקי חילוף של יבואני רכב שנמצאים בארץ. ת. הזמנות לא מקבלים בנכס, הסוכן מקבל הזמנות בשטח מול הלקוח ובסוף יום הוא מגיע למחסן ובמידה ויש את החלק במלאי מוציאים תעודת משלוח והוא מאשר את ההזמנה ושמים את החלק במח' ההפצה וזה מגיע ללקוח ע"י הנהגים של העוררת. ת. האזור התפעולי של המחסן נמצא בתוך המחסן. ת. המוקדנים מקבלים את השיחות של הסוכנים הנמצאים בשטח ומעדכנים אותם אם יש את החלק במלאי. הנה כי כן, מהביקורות שנערכו, וכן מעדותו של מר גואטה עולה תמונה עובדתית ברורה: העסק עצמו הינו עסק להפצה של חלקי חילוף לרכב, המשתרע על 2 יחידות - יחידה א' (יחידה 618-39) - בה מצויים המשרדים הראשיים, ויחידה ב' (יחידה 056-20) - בה נמצאת הסחורה. בין שתי היחידות קיים קשר רציף, הן סמוכות האחת לרעותה, כאשר ביניהם רק דלת הזזה אלקטרונית ההופכת את המעבר ביניהם "לפתוח". לעסק לא מגיעים לקוחות, שכן ההזמנות מתבצעות טלפונית - הסחורה מאותרת ע"פ הזמנה ומשווקת למזמינים מהמקום ע"י נהגים המפזרים אותה ללקוחות השונים. מכאן, כי יחידה 056-20 אינה מהווה "מחסן" כמשמעותו בצו הארנונה, אלא למעשה מהווה את ליבת העסק שהינו עסק להפצת חלקי חילוף המאוחסנים במקום. מובן כי עסק כזה מבוסס על מקום בו מאוחסנת הסחורה, ולכן יחידה 056-20 הכרחית לפעילות העסק, שכן בלעדי יחידה כזו אין כל אפשרות לקיומו ככזה - שיווק. משמע - יחידה 056-20 הינה הכרחית לתכליתה ולקיומה של יחידה 618-39, ושתי יחידות אלו, מהוות מארג עסקי אחד. המסקנה העולה מכך: יחידות 056-20 ו-618-39 מהוות נכס הומוגני בעיקרו, ועליהן להיות מסווגות באופן זהה. החלטת המשיב שלא לסווג את יחידה 056-20 כ"מחסן" הייתה אפוא מוצדקת והכרחית בנסיבות העניין. ואף נכון לאמר, כי לאור תשתית עובדתית זו אין כל נפקות להבחנה בין צווי הארנונה מ-1985 ו-1995. כיוון שיחידה 056-20 חיונית לתכליתו של העסק - הפצת חלקי חילוף - ומהווה חלק אינטגראלי ממנו, היא אינה יכולה להיחשב כ"כמחסן" בלבד תחת אף אחת מההגדרות הקבועות בצווים, שכן ברור כי תכליתה אינו לשמש לאחסנה בלבד. בנוסף לאמור לעיל, אף אם לא היינו קובעים כי יחידה 056-20 מהווה מכלול עסקי אחד עם יחידה 618-39, לא היה מוצדק לסווגה "כמחסן", מאחר והיא אינה עומדת בקריטריונים נוספים הקבועים בצווי הארנונה, לא בזה מ-1985, ולא בצו הארנונה מ-1995. כך, היחידה מצויה בקומה רציפה ליחידה 618-39, ולכן אינה עומדת בתנאי "ואינם נמצאים בקומות רצופות לעסק", כנדרש בצו מ-1995. מכאן גם לא יכול להיות ספק כי יחידה 056-20 מהווה לכל הפחות מחסן הנלווה לעסק, ומשכך לא עומדת בתנאי "מחסנים שאינם עסק נפרד כשלעצמו והם נלווים ומשרתים אותו עסק", הקבוע בצו מ-1985. המערערות טענו כי לקוחות אינם מבקרים ביחידה 056-20 - ומכאן שיש לסווג את המקום כ"כמחסן". אין כל רבותא בטענה זו, אופיו של העסק מכתיב כי הלקוחות לא יגיעו למקום לקבל סחורה, אלא החלפים יופצו ישירות לכתובתם ע"פ הזמנה, ובכל מקרה, התנאים בשני הצווים הינם מצטברים, וכדי לזכות בתעריף המופחת על המבקש לעמוד בכולם - ולא די באחד מהם. לפני סיום, נידרש למספר טענות נוספות שהעלו המערערות. אחת מהן גרסה כי המשיב לא התייחס להשגת זבידה בע"מ לסווג את יחידה 056-20 כמחסן, ומשכך דין השגתה להתקבל ללא תגובה. בכל פניותיה למשיב, היא אינה מציינת, ולו באופן משתמע, כי היא מבקשת לסווג את יחידה -056-20 כמחסן. לכל היותר מצוין כי נעשות עבודות על מנת להפוך את היחידה למחסן ובשל כך מתבקש לסווג את הנכס כבלתי ראוי לשימוש, מכך, לא ניתן להבין כי מתבקש אף לשנות את הסיווג של הנכס. ב"כ המערערות גורס כי אין לצפות ממי שאינו משפטן כי יכתוב במפורש את דרישתו לשינוי סיווג. נכון יותר לאמר, כי אין לצפות ממנהל הארנונה שינחש על דעת עצמו מהן רצונותיו של הנישום, ויתפקד כ"קורא מחשבות". ניתן לצפות מהנישום לציין בבירור בפנייתו כי הוא מבקש שינוי סיווג, ואת הנימוקים לכך. באם הנישום בוחר לא לעשות זאת, אין לו אלא להלין על עצמו. יתרה מכך, בנסיבות המקרה דנן, המשיב התייחס להשגתה מיום 11.9.07 בה ציינה לראשונה כי הנכס משמש כמחסן - אף שגם בפנייה זו לא ציינה בפירוש כי מתבקש שינוי סיווג. כלומר - המשיב אף נדרש להתייחסות משתמעת של המערערת, וענה לה לגופם של דברים. בפניות קודמות הסתפקה המערערת בלציין כי נעשות עבודות שיפוץ על מנת להפוך את הנכס למחסן, אך אין כל אפשרות להבין מכך כי היא מבקשת לשנות את סיווגו. עוד יש להעיר דווקא ידעה לציין באופן בהיר וחד משמעי כי היא מבקשת פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש, ומכאן לא ברור מה מנע ממנה לציין באותה רמת בהירות את רצונה לשנות את הסיווג. אשר על כן, הטענה לפיה המשיב לא הגיב בזמן להשגת המערערת בדבר סיווג יחידה 056-20 - נדחית. בנוסף, הלינה היא על החלטת ועדת הערר שלא להתערב בהחלטת המשיב בדבר הפסקת מתן הפטור לפי סעיף 330 ליחידה 056-20, בעקבות ביקורת שערך המשיב במקום. השגתה זו עניינה בממצא עובדתי. דא עקא, היא לא הצביעה על ליקויים בביקורת שנערכה ולא הציגה תשתית עובדתית היכולה לסתור את ממצאיה. לשיטתה, היא אינה נדרשה לכך, שכן המשיב בהתנהלותו הרשלנית, הביא לכך שהביקורת נערכה רק ביום 6.8.07 בעוד שהפטור התבקש למועדים בין 1.4.07 ל-1.8.07. אלא שהמערערת בהתנהלותה הביאה לכך שהביקורת נערכה לאחר יותר מ-4 חודשים מהמועד ממנו התבקש הפטור, הואיל ופנתה למשיב רק ב-1.7.07 - ולכן הביקורת נערכה במועד בו כבר בלתי אפשרי היה לאמת את טענותיה באשר למצבו של הנכס למועדים בהם התבקש הפטור. בכל מקרה, ממצאי הביקורת מה-6.8, מהווים את הביקורת היחידה הרלוונטית, והם לא הופרכו על ידי המערערת. סוף דבר: דין העתירה המינהלית והערעור המינהלי להידחות. המערערות יישאו בהוצאות הערעור והעתירה בסך של 30.000 ₪. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה תוך 10 ימים מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. הפיקדון שהופקד על ידי המערערת זבידה בע"מ יועבר למשיב על חשבון ההוצאות. הפחתת ארנונהארנונהמחסן (ארנונה)ארנונה (סיווג)מחסן