קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיווג נכס לצורכי ארנונה: כללי לפניי ערעור על החלטת ועדת הערר שליד עיריית ראשון לציון (להלן: "הוועדה") שעניינה סיווג נכסי המערערות באזור התעשייה החדש בראשון לציון. הרקע לערעור המערערת 2, "מפעלי עץ כרמיאל", וחברת הבת שלה, המערערת 1, "אופן גלרי שיווק (1999)" (להלן: "המערערות"), מחזיקות בנכסים בשטח של למעלה מ-2700 מ"ר באזור התעשייה החדש בראשון לציון. עיסוקן של המערערות בייצור דלתות. מפעל "האֵם" של הייצור ממוקם בכרמיאל, והנכסים שבתחומי העיר ראשון לציון, או חלקם, מהווים חלק בלתי נפרד מקו הייצור שתחילתו בכרמיאל. אין חולק כי בנכסים אלה מאוחסנות דלתות שהגיעו ממפעל האם בכרמיאל בשלבי הכנה שונים, וכן פועלות בשטחים אלה נגרייה ומצבעה. בנכסים קיימים גם שטחי משרדים, גלריות, מחסנים ואולם תצוגה. אין צורך לתאר את כל השתלשלות העניינים בנוגע לנכסים האמורים. די לציין כי בשנת 2007 הוצאה למערערות שומת ארנונה בגין הנכסים. המערערות השיגו על השומה, אך ההשגות נדחו על ידי המשיבה, אשר קבעה כי הנכסים יסווגו תחת הסיווג "משרדים, מסחר ושירותים", סיווג המופיע בצו הארנונה של עיריית ראשון לציון (להלן: "צו הארנונה"). על החלטת המשיבה הגישו המערערות עררים לוועדה. בפני הוועדה טענו המערערות כי יש לראות בכל המתחם המוחזק על ידיהן כחלק בלתי נפרד ממפעל הדלתות המצוי בכרמיאל, ובהתאם לכך ביקשו לסווג את המתחם כולו על פי הסיווג "תעשייה" (שבצדו תעריף נמוך מן התעריף הקבוע בצד הסיווג "משרדים, מסחר ושירותים"). החלטת ועדת הערר לבקשת המערערות, דנה הוועדה בעניינן במאוחד (הגם שהוגשו עררים נפרדים וחרף העובדה שחלק מהנכסים רשומים בספרי העירייה על שם המערערת 1 וחלקם האחר על שם המערערת 2). לאחר שקיימה סיור בנכסים ובחנה את טענות הצדדים, קבעה הוועדה כי מדובר ב"מבנה רב תכליתי", וכי יש לסווג את הנכסים השונים המרכיבים את המבנה, בהתאם לשימוש שנעשה בכל אחד מהם. הוועדה קיבלה את טענת המערערות ביחס לנכסים מסוימים, כגון המצבעה, הנגרייה והמחסן שאליו מגיעות הדלתות המיוצרות במפעל בכרמיאל, וקבעה כי יש לסווג נכסים אלה תחת הסיווג "תעשייה". ואולם, במספר עניינים לא קיבלה הוועדה את טענות המערערות. ראשית, הוועדה קבעה כי יש לסווג נכסים המשמשים למשרדים (נכסים 3 ו-12, ר' נספח א3 ו-א4 להודעת הערעור), בשטח של כ-700 מ"ר, על פי הסיווג "משרדים, מסחר ושירותים" (ולא על פי הסיווג "תעשייה"). בהחלטת הוועדה צוין כי בנכס מס' 12 מצויים משרדי מנכ"ל שיווק, מחלקת הזמנות, שירות לקוחות, הנהלת חשבונות, רכש, ארכיון, חדרי ישיבות וכיוצא באלה. בהתאם להחלטה, המשרדים הם עצמאיים לתהליך הייצור, אין להם כל זיקה לנכסים המשמשים כמצבעה, נגרייה ומחסן דלתות בשלבי ייצור, והם מהווים חלק ממטה החברה או מהמכירות. באשר לנכס מס' 3 קבעה הוועדה כי מדובר בנכס המשמש למשרדים, והפנתה להחלטה בעניין נכס מס' 12. שנית, הוועדה קבעה כי אולם התצוגה של המערערות, המצוי במרחק של כ- 100 - 200 מטרים מיתר הנכסים מושא הערעור, יסווג אף הוא תחת הסיווג "משרדים, מסחר ושירותים". הוועדה דחתה את טענת המערערות, שלפיה יש לסווג את הנכס כ"אולם תצוגה לממכר רהיטים", הכלול בהגדרת הסיווג "תעשייה". בעניין זה הסתפקה הוועדה בקביעה כי דלתות אינן "רהיט". וזו לשון ההחלטה: "דלתות בדומה לחלונות אינן רהיט. הן מן הבחינה הלשונית והן מן הבחינה המהותית: דלתות מותקנות ומקובעות לבית ומהוות חלק ממנו. רהיטים (לרוב) אינם מהווים חלק מן הבית וניתן לניידם ממקום למקום" (ע' 10 להחלטה). לנוכח האמור, קבעה הוועדה כי לא ניתן לסווג אולם תצוגה לממכר דלתות כ"אולם תצוגה לממכר רהיטים", ולא דנה בטענות אחרות שהעלתה המשיבה נגד סיווגו של אולם התצוגה. יצוין כי לפי החלטת הוועדה מדובר באולם תצוגה ששטחו הכולל כ-261 מ"ר, המורכב מאזור תצוגה של דלתות, שבו עמדות מכירה והזמנה ומוקד טלפוני, ובסמוך אליו מצויים משרדים נוספים בשטח של כ- 80 מ"ר. שלישית, הוועדה קבעה כי את חישוב ההפחתה שתחול על הקרקע הפתוחה (הפחתה ששיעורה תלוי, בהתאם לסעיף 1.6 לצו הארנונה, בשאלה האם הקרקע משמשת לתעשייה ומלאכה, או לעסקים אחרים), יש לחשב, באופן יחסי, בהתאם לכך ש-75% מהקרקע משרתת את התעשייה ו-25% מהקרקע משרתת את המשרדים והמחסנים. בקביעתה זו דחתה הוועדה את טענת המערערות שלפיה 100% מהקרקע משרתת את התעשייה. הוועדה לא קיבלה את טענות המערערות גם ביחס לנכסים 4, 13 ו-14 (מחסן וגלריות), ואולם, בעת הדיון בערעור הודיעה ב"כ המערערות כי אין היא עומדת על טענותיה לגבי נכסים אלה. טענות הצדדים ב"כ המערערות הקדישה את עיקר מרצה לטענותיה בעניין אולם התצוגה של המערערות. לטענתה, יש לסווג את אולם התצוגה תחת הסיווג "תעשייה", סעיף 2.14 לפרק ב' של צו הארנונה, שזו לשונו: "2.14 תעשייה - מפעלים, בתי חרושת, בתי-קירור, מחסני ערובה, אולמות לתצוגה לממכר רהיטי מפעל ו/או אולמות תצוגה לממכר רהיטים ששטחם מעל 300 מ"ר באזורי תעשייה בלבד, כולל: סככות, גלריות, מחסנים וכל מקום אחר המשמש אותם". המונח "אולמות תצוגה" מוגדר בסעיף 1.9 לפרק ב' של צו הארנונה, כדלקמן: "1.9 אולמות תצוגה - אולמות לתצוגה וממכר רהיטים מתוצרת הארץ של מפעל שהומצאו לגביו: - א. אישור המפעל כי המקום משמש חנות המפעל ושלוחה שלו לשיווק רהיטים המיוצרים על ידו. ב. אישור רו"ח כי במקום משווקים רהיטים המיוצרים באותו מפעל בלבד". המערערות חלקו על קביעת הוועדה שלפיה דלתות אינן בגדר "רהיט". לטענתן, דלתות הן רהיט לכל דבר ועניין, נוכח השפעתן על המראה העיצובי של הבית, המשרד וכל מקום אחר שבו הן מוצבות. בהקשר זה טענה ב"כ המערערות כי כיום אין רווחת עוד הגישה שלפיה דלתות הן עניין סטנדרטי ואחיד בכל דירה ובית, כלומר נושא שאין מקדישים לו מחשבה מיוחדת. לטענתה, בשנים האחרונות חלה התפתחות משמעותית בתחום זה, מגוון הדלתות המוצע בשוק גדל משמעותית, ודלתות הפכו לחלק בולט בעיצוב הבית. נוכח מגמה זו, טענה ב"כ המערערת כי כיום לא ניתן עוד לומר שדלתות אינן רהיט. באשר לשטח אולם התצוגה, נטען על ידי ב"כ המערערות כי מדובר בשטח העולה על 300 מ"ר, הואיל ושטח המשרדים (שגודלו 80 מ"ר) הסמוך לאולם התצוגה (שגודלו 261 מ"ר) משמש את אולם התצוגה ואין להפריד ביניהם. בעניין זה נטען שבמהלך הסיור הוברר לוועדה כי שטח המשרדים האמור מהווה חלק בלתי נפרד משטח התצוגה. לפי הטענה, במהלך הסיור ניתן היה לראות שבמשרדים מונחות דלתות, דבר המצביע על כך שהמשרדים מהווים חלק בלתי נפרד מאולם התצוגה. את התמונות שצילמה הוועדה במהלך הסיור לא הצליחה ב"כ המערערות לקבל לידיה. בעניין האישורים הדרושים לפי סעיף 1.9 לצו הארנונה, נטען כי המערערות עמדו בתנאי זה, פרט לכך שהעובדה כי במקום משווקים רהיטים המיוצרים באותו מפעל בלבד, צוינה בשוגג באישור המפעל ולא באישור רו"ח כנדרש (נספח ז' לסיכומי המערערות בפני הוועדה, שצורפו כנספח ג' להודעת הערעור). עוד טענה ב"כ המערערות כי יש להתערב בהחלטת הוועדה בעניין סיווג נכסים 3 ו-12 המשמשים למשרדים (בגודל כ-700 מ"ר). לפי הטענה, במשרדים אלה לא מתקיימת פעילות עצמאית כפי שנאמר בהחלטת הוועדה. המשרדים משמשים, לפי הנטען, לניהול פעילות הייצור המתבצעת במפעל בכרמיאל ובנכסים בראשון לציון, ומטרתם קידום פעילותו של התאגיד, שכן "באמצעות המשרדים ניתן לשווק את הדלתות, לבצע הזמנות, ולדאוג לכל ההתנהלות האדמיניסטרטיבית הנדרשת לפעילות הייצורית וההכרחית והנחוצה לצורך קיומה" (פסקה 23 להודעת הערעור). לאור האמור, סבורה ב"כ המערערות כי יש לסווג את שטחי המשרדים תחת הסיווג "תעשייה" ולא תחת הסיווג "משרדים, מסחר ושירותים". בהתאם לכך - טענה ב"כ המערערות כי יש לחייב את כל הקרקע כקרקע תפוסה לתעשייה (ולא כקרקע המשרתת עסקים אחרים). המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. ראשית טען ב"כ המשיבה כי יש למחוק את הערעור על הסף מפאת אי הגשת עיקרי טיעון מטעם המערערות. זאת, לאחר שהמערערות נמנעו מלהגיש עיקרי טיעון בהיקף של עד 5 עמודים כנדרש בהחלטת בית המשפט, והודיעו חלף זאת כי הן מבקשות לאמץ את הודעת הערעור, המונה 10 עמודים, כעיקרי טיעון מטעמן. לחלופין ביקש ב"כ המשיבה להטיל על המערערות הוצאות בגין אי הגשת עיקרי הטיעון. ב"כ המשיבה הפנה בעניין זה להחלטה בר"ע 55/183 ברגר נ' ונטורה, פ"ד לח(1) 266 (1984). (להלן: "עניין ונטורה"). לגופו של עניין, טען ב"כ המשיבה כי אין עילה להתערבות בהחלטת הוועדה, שלפיה יש לראות בנכסי המערערות "מתקן רב תכליתי" בעל שימושים שונים, ולסווג את חלקיו השונים בהתאם לשימוש הנעשה בכל אחד מהם. בעניין זה הופנה בית המשפט להלכה שנקבעה בע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה נ' עיריית ראשון לציון (לא פורסם, , מיום 9.2.03, להלן: "עניין אחוזת ראשונים"). עוד נטען כי אין להתערב בהחלטת הוועדה בעניין סיווג שטחי המשרדים, שכן הפעילות המתבצעת בשטחי המשרדים (נכסים 3 ו-12) היא פעילות עסקית-מסחרית-שיווקית מוחלטת. לפי הטענה, פעילות זו אינה בזיקה ישירה לתהליך ייצור הדלתות, אלא נועדה לקידום מכירת הדלתות. בעניין אולם התצוגה טען ב"כ המשיבה מספר טענות. ראשית, נטען כי שטח אולם התצוגה הוא 261 מ"ר בלבד. לפי הטענה, הפעילות המתבצעת במשרדים הסמוכים לאולם התצוגה היא פעילות עצמאית שאינה קשורה לאולם התצוגה, ולכן יש לדחות את טענת המערערות שלפיה מהווים משרדים אלה חלק בלתי נפרד מאולם התצוגה. עוד טען ב"כ המשיבה כי בדין פסקה הוועדה שדלת אינה באה בגדר "רהיט", והפנה להגדרת המונח במילון אבן שושן : "1. שם כולל לכל אחד מכלי-הבית הגדולים המשמשים לצרכי האדם, כגון: כסא, שלחן, מטה, כוננית, ארון וכו': .... 2. קורה, קרש: ..." כמו כן נטען כי באישור רואה חשבון שהוגש על ידי המערערות אין כדי ללמד על כך שבנכס משווקים רהיטי המפעל בלבד ולא רהיטים אחרים. בעניין זה ציין ב"כ המשיבה כי הוועדה אפשרה למערערות להגיש אישור רו"ח מתוקן, אך הן נמנעו מלעשות כן. במעמד הדיון בערעור התבקש ב"כ המשיבה להתייחס לתכלית העומדת בבסיס הכללת אולמות תצוגה לרהיטים במסגרת הסיווג "תעשייה", בייחוד לנוכח העובדה שלפי צו הארנונה "אולמות תצוגה" כלולים גם במסגרת הסיווג "משרדים, מסחר ושירותים". מדברי המשיבה עצמה, אשר נכחה בדיון, עולה כי מדובר בהוראה ייחודית בצו, שאינה רווחת ביתר הרשויות המקומיות. המשיבה הסבירה כי אין ביכולת עיריית ראשון לציון לקבוע אלו עסקים יהיו בכל אזור ואזור בעיר, אך באפשרותה לנסות ולהשפיע בעניין זה, באמצעות מתן עידוד בתעריפי הארנונה. לדבריה, ביקשה העירייה לעודד מעבר של עסקים מסחריים, ממרכז העיר לאזורי התעשייה. הדרך לעשות כן הייתה (בין היתר) בהכללת אולמות תצוגה לרהיטים מעל 300 מ"ר, הממוקמים באזורי תעשייה, תחת הסיווג הזול יותר - "תעשייה". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר הרלוונטי ושקלתי את טענות הצדדים, סבור אני כי יש לדחות את הערעור, בכפוף להחזרת הדיון לוועדה בעניין אחד בלבד, והוא סיווג אולם התצוגה של המערערות. להלן נימוקיי. ראשית אציין כי לא ראיתי לנכון למחוק את הערעור בגין אי הגשת עיקרי הטיעון על ידי המערערות. בהתאם לתקנות 446(ד) ו-450(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (החלות בענייננו לאור האמור בתקנה 28 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000), נתונה בענייננו לבית המשפט הסמכות לדון בערעור, למחוק אותו או לדחות את הדיון בערעור למועד אחר, והכל בהתאם לפי שיקול דעתו. כפי שנאמר בעניין ונטורה (ע' 274), לצורך קבלת ההחלטה יש לקחת בחשבון, בין היתר, את אובדן הזמן השיפוטי הכרוך בדחיית הדיון למועד אחר, אך מנגד, גם את החשש מפני התוצאה הבלתי רצויה בדמות המשך התעלמותם של בעלי דין מן החובה להגיש עיקרי טיעון כנדרש מהם. יש להתחשב גם בנסיבות הספציפיות של העניין - האם מדובר בערעור ברשות או בערעור בזכות; מהו ההסבר שניתן לאי הגשת עיקרי הטיעון; אם רק צד אחד נמנע מהגשת עיקרי טיעון ומיהו צד זה, האם המערער או המשיב; האם אי הגשת עיקרי הטיעון היא תופעה בודדת או שמא היא חלק מזלזול בקיום כלל החובות הדיוניות. ההחלטה לשמוע את הערעור ללא עיקרי טיעון עשויה להתבטא בהטלת הוצאות. בענייננו מדובר בערעור בזכות. המערערות לא נקטו זלזול בכלל החובות הדיוניות החלות עליהן. ב"כ המערערות טענה בתגובתה מיום 9.1.11 כי ביקשה לאמץ את הודעת הערעור כעיקרי טיעון מטעמה, הואיל וכל טענותיה כבר נטענו בהודעת הערעור, ומתוך רצון להימנע מהכבדה מיותרת על בית המשפט. בנסיבות אלה, יש להימנע לטעמי ממחיקת הערעור, ולבכר את קיום הדיון, מתוך רצון להימנע, בין היתר, מאובדן זמן שיפוטי יקר. כמו כן, אין לדעתי להטיל הוצאות במקרה זה בגין אי הגשת עיקרי הטיעון. לגופו של עניין, סבור אני כי החלטת הוועדה שלפיה מדובר במתקן רב תכליתי - בדין יסודה. בהתאם לסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992: "(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס. (ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית". מכוח הוראת חוק זו מותקנות מעת לעת תקנות, ולפיהן קביעת סוג הנכס נעשית בהתאם לשימוש בו (ראו לדוגמה תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007). מן החוק ומן התקנות עולה כי הקריטריון העיקרי לסיווג נכסים לצרכי ארנונה, הוא סוג השימוש שנעשה בהם בפועל. ואולם, כאשר נעשים בנכס שימושים שונים, עולה השאלה הבאה, כמובא בדברי השופטת שטרסברג-כהן בעניין אחוזת ראשונים (שם, פסקה 9): "מתי נאמר כי ביחידות שטח סמוכות נעשה שימוש שונה בכל אחת מהן, המצדיק סיווג נפרד, ומתי נאמר שגם אם בכל אחת מיחידות אלה מתרחשת אמנם פעילות שונה, משולבות פעילויות אלה זו בזו ותכליתן אחת ועל כן אין מקום לפצלן לצורך הסיווג. לעניין זה הוצעו מספר מבחנים. מבחן אחד הוא, בחינת קיומה של זיקה בין תכליתה של יחידה אחת לבין תכליתה של יחידה סמוכה. אם קיימת זיקה כזו, נראה במתקן הרב-תכליתי נכס אחד ואילו בהעדר זיקה כזו, הרי שכל יחידה תסווג בנפרד ... מבחן אחר הוא, האם השימוש בחלק ספציפי, הכרחי למהות הארגון העיקרי בנכס ולמימוש תכליתו...". במקרה דנן, סבורני כי יישום המבחנים הנזכרים לעיל מוביל אל המסקנה הברורה כי בדין סיווגה הוועדה את שטחי המשרדים של המערערות (נכסים 3 ו-12) תחת הסיווג "משרדים, מסחר ושירותים" ולא תחת הסיווג "תעשייה". כאמור, קיימה הוועדה סיור במקום וקבעה כי בנכס מס' 12 פועלות פונקציות אשר מרביתן קשורות דווקא בשיווק ולא בייצור דלתות (משרדי מנכ"ל שיווק, מחלקת הזמנות, שירות לקוחות, הנהלת חשבונות, רכש, ארכיון, חדרי ישיבות). לפיכך, הזיקה בין הפעילות המבוצעת בנכס זה, לבין פעילות הייצור, אינה חזקה, בלשון המעטה. באופן דומה, השימוש השיווקי שנעשה במשרדים אינו הכרחי לתהליך ייצור הדלתות. יצוין כי בעניין נכס מס' 3 הפנתה אמנם הוועדה לדיון בנכס מס' 12, ואולם, גם המערערות לא הבחינו בין שני הנכסים (ראו סעיפים 26-14 להודעת הערעור). זאת ועוד, גם בטיעוני ב"כ המערערות נאמר כי "באמצעות המשרדים ניתן לשווק את הדלתות, לבצע הזמנות, ולדאוג לכל ההתנהלות האדמיניסטרטיבית הנדרשת לפעילות הייצורית..." (פסקה 23 להודעת הערעור). תיאור זה תומך אף הוא בכך שהפעילות המתבצעת במשרדים אלה קשורה בעיקר לתחום השיווק. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה בעניין זה. 14. ואולם, נראה לי כאמור שעל הוועדה לשוב ולדון בסוגיה הנוגעת לאולם התצוגה של המערערות. הוועדה קבעה כי דלתות אינן בגדר "רהיט", וזאת הן מן הבחינה הלשונית והן מן הבחינה "המהותית". ההנמקה בנושא המסוים הזה היא חסרה. נאמר בהחלטה כי יש להשוות דלתות לחלונות, שכן דלתות מקובעות לבית ומהוות חלק ממנו בניגוד לרהיטים אשר ("לרוב") אינם מהווים חלק מן הבית וניתן לניידם. נראה כי באומרה "בחינה מהותית" התכוונה הוועדה לטעם הדבר, בעיניה, שדלתות אינן נכללות בגדר "רהיטים". ואולם, הוועדה לא דנה בפרשנות התכליתית של המונח "רהיטים" בצו הארנונה. 15. כידוע, "כמו כל חוק אחר, גם לענין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס" (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75 (1985), וראו גם ע"א 10251/05 ברשף אילת בע"מ נ' פקיד שומה אילת, פסקה 12, לא פורסם, , 19.12.07). פרשנות חקיקת מס דומה לפרשנות הכללית של דברי חקיקה. השלב הראשון הוא בחינת לשון החוק. קביעת המשמעות הלשונית של החוק "פירושה גם קביעת היקף המשמעויות שלשון החוק סובלת תוך בחירת האפשרות המתאימה הנותנת את המשמעות המשפטית לחוק" (רע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, משגב נ' סועאד, פ"ד נט(3) 652, 660 (2004). לאחר קביעת המתחם הלשוני בא המבחן התכליתי: "ממיתחם האפשרויות כאמור תיבחר המשמעות המגשימה בדרך הנכונה ביותר את תכלית החוק... הפרשנות המילולית והתכליתית משתלבות אפוא למעשה שיפוטי אחד. הלשון מקרינה על התכלית, והתכלית מקרינה על הלשון, ויחדיו, כשהן שלובות זרוע, הן מובילות אותנו אל כוונתו האמיתית של החוק" (רע"פ 1782/03, שם). 16. ידוע הדבר כי מובנן של מלים בשפה אינו עומד על מכונו, ותוכיח המלה "רהיטים" עצמה שבמובנה חל שינוי משמעות בולט - בין לשון המקרא והספרות התלמודית, לבין הלשון המודרנית. המלה "רהיטים" היא מילה יחידאית במקרא, ופירושה: קורות הבית, קרשים; כנאמר בשיר השירים (א, יז) קֹרוֹת בתינו ארזים, רהיטנו בְּרוֹתִים". ההקבלה בין ה"רהיטים" ל"קורות" בפסוק מדברת בעד עצמה. כיוצא בזה שימשה המילה "רהיטים" באותו מובן בספרות התלמודית ובספרות ימי הביניים (ראו הדוגמאות במילון אבן שושן, הוצאת קרית ספר תשכ"ט, ערך "רהיט") ואולם בשפה המודרנית קיבלה המילה "רהיטים" משמעות אחרת והיא, כמוגדר במילון אבן שושן (שם): "שם כולל לכל אחד מכלי-הבית הגדולים המשמשים לצורכי האדם, כגון: כיסא, שולחן, מטה, כוננית, ארון וכו' (במילון אבן יהודה: "כלי דירה, כסאות, שולחנות, ארונות וכד'") המילונים אינם נוקטים את דלתות הבית ברשימת הדוגמאות, ויחד עם זאת אין הרשימה רשימה סגורה. אכן, בהשקפה ראשונה ניתן היה לסבור כי דלתות אינן נכללות בדרך כלל בגדרו של המושג "רהיטים"', ודומה כי בשפת היום-יום, כאשר אומרים "רהיטים" אין מתכוונים לדלתות. ייתכן שהדבר נובע מתכונת "הניידות" שבה ראתה הוועדה עיקר (לעומת "ההתקבעות"). כיוצא בזה מצינו בערך "רהיט" ב"ויקיפדיה" כי רהיט משמש בדרך כלל להישענות (כגון מושבים ומיטות) לאחסון (כגון ארונות וכונניות) או להחזקת עצמים בגובה הרצוי מעל פני השטח (כגון שולחן ואצטבה). יחד עם זאת נאמר שם במפורש כי הגדרת המושג רהיט אינה הגדרה מדויקת. כן צוין שם כי מרבית הרהיטים הם ניידים ואולם יש רהיטים מקובעים (כגון ארון קיר שחלק מדפנותיו הם קירות הבניין). ועוד נאמר באותו ערך כי "הרהיט יכול להיבנות בעיצוב אומנותי והרהיטים נחשבים כחלק מתחום האומנות הדקורטיבית". 17. כך - בהשקפה ראשונה. ואולם, השאלה הניצבת לפנינו בעת הבחינה הלשונית כשלב ראשון במלאכת הפרשנות היא האם הלשון "רהיטים" (בצו הארנונה) יכולה "לשאת" בגדרה גם את דלתות הבית; האם ל"דלתות" יש "עיגון מינימלי" בלשון. בעניין זה יש לזכור כי "השפה משתנה ללא הרף בכל מערכותיה, הפונטית, המורפולוגית, התחבירית והלקסיקאלית" (דברי המלומד ג' צרפתי בספרו סמנטיקה עברית, המובאים ידי אהרון ברק בספרו פרשנות תכליתית במשפט (ירושלים, תשס"ג), 142. כמו כן, המשמעות הלשונית של מונח אינה מתמצה בהגדרתו המילונית (שם, ע' 151-150). זאת ועוד, את מילות השפה וביטוייה ניתן לפרש "בצמצום וניתן לפרשם ברחבות אף ברחבות-יתר" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 253). 18. בראייה זו נראה לי כי בבואנו לפרש את המונח "רהיטים" בצו הארנונה, הרי מן הבחינה הלשונית יש עיגון, ולו מינימלי, לכך שמונח זה כולל גם את הדלתות שבבתים ובדירות. ראשית, המונח "רהיטים" מתייחס לחפצים שונים שבבית, ואין מדובר ברשימה סגורה. שנית, תכונת הניידות אינה מאפיינת את כל החפצים הנחשבים כרהיטים. כך, למשל, מדוע יש להבחין בעניין זה בין דלתות לבין מטבח מודרני הנכלל ללא ספק בגדר "רהיטים" הגם שהוא מסיבי ומקובע. שלישית, דומה שפרשנות כזאת מתעצמת עם "שינוי העתים" ולנוכח התמורות שחלו בריהוט הבית ובתפיסת הדלתות כחלק מהעיצוב האמנותי של הבית (ובהתאם, מגוון הדלתות הגדול המוצע בשוק - כפי שעלה מן הנספחים שצורפו לערעור). 19. מעבָר מעל "המשוכה" הלשונית מוביל לשלב הפרשנות התכליתית ולבחינת "ההקרנה ההדדית" בין התכלית והלשון כמבואר לעיל. שלב זה של הפרשנות לא נבחן על ידי הוועדה, וסבור אני כי נכון הדבר שהוועדה תדון בכך, תוך שתבחן היטב מהי התכלית שעמדה בבסיס הכללת אולמות תצוגה לרהיטים תחת הסיווג "תעשייה". מן הראוי שהדברים הקצרים שהשמיעה המשיבה בפניי בעניין זה יובאו באופן סדור ויסודי בפני הוועדה. ואם תמצא לומר, על הוועדה לבחון את השאלה האם כוונתו של מחוקק המשנה לעודד מעבָר של עסקים מסוימים לאזור התעשייה אינה תומכת במסקנה השונה מזו שאליה הגיעה בהחלטתה. 20. לכך יש להוסיף את המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר לשטח אולם התצוגה ולמשרדים הסמוכים לו. מחלוקת זו מצריכה בירור עובדתי, אשר מקומו בוועדה ולא בבית המשפט. כאמור, הסיווג "תעשייה" חל רק על אולמות לתצוגה לממכר רהיטים ששטחם מעל 300 מ"ר. המערערות טוענות כי שטח אולם התצוגה שלהן גדול מ-300 מ"ר, הואיל והמשרדים הסמוכים לו מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. מנגד טוענת המשיבה כי מדובר במשרדים עצמאיים, ומכאן ששטח אולם התצוגה הוא 261 מ"ר בלבד. עיון בהחלטת הוועדה מגלה כי הדיון בשאלת המשרדים הסמוכים לאולם התצוגה נעשה על דרך ההפניה לדיון בשטחי המשרדים שבנכס מס' 12 (ראו סעיף 50 להחלטת הוועדה, העוסק במשרדים הסמוכים לאולם התצוגה, ומפנה לסעיפים 36-34 לאותה החלטה, אשר עוסקים בנכס מס' 12). בעניין זה טענה ב"כ המערערות, בצדק, כי אין למעשה כל התייחסות עובדתית בהחלטת הוועדה לפעילות המתבצעת במשרדים הסמוכים לאולם התצוגה. על הוועדה להשלים אפוא את החסר גם בעניין זה. בנסיבות אלה, סבור אני כי מן הראוי לאפשר למערערות להגיש אישור מתוקן של רואה חשבון, העומד בדרישות סעיף 1.9 לצו הארנונה. ולבסוף, בהתאם להחלטת הוועדה, ייתכן ותשתנה הקביעה בדבר חישוב ההפחתה שתחול על הקרקע הפתוחה. 21. סיכומו של דבר, הערעור נדחה, ואולם בשאלת סיווגו של אולם התצוגה של המערערות, יוחזר הדיון לוועדה. החלטה בעניין זה יכולה להשפיע על חישוב ההפחתה לגבי הקרקע הפתוחה. נוכח תוצאה זו, יישא כל צד בהוצאותיו. ארנונהארנונה (סיווג)תעשיה (ארנונה)תעשיה