קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב להאריך דרכון / דחיית בקשה להארכת דרכון: עתירה להורות על בטלות החלטת המשיב מיום 25.1.10 שלא להאריך את תוקף דרכונו של העותר. עיקרי העובדות וההליכים העותר, ג'יטנדרה פאל סינג הוא יליד הודו אשר הגיע לישראל כתייר בשנת 1994. בשנת 1998 נשא לאישה תושבת ואזרחית ישראלית. הנישואין נערכו בהודו. בשנת 1999 הותרה כניסתו של העותר לישראל ומאז הוא מתגורר יחד עם אשתו ברחוב אליעזר יפה 43/3 ברעננה. העותר ואשתו הגישו למשרד הפנים בקשה למתן מעמד של בן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי ובשנת 2000 קיבל העותר אשרת ישיבה מסוג א/5 לתקופות קצובות. רישיון זה הוארך מעת לעת, בהתאם ל"נוהל המדורג" כאשר בכל עת שהוגשה בקשת הארכה, בדק המשיב את כנות הקשר הזוגי בין העותר ורעייתו, ואת מידת השתקעות העותר בישראל. בשנת 2004 קיבל העותר מעמד של תושב קבע וביום 27.11.2007 , בתום 7 שנים מתחילת ההליך המדורג, הוענקה לו אזרחות ישראלית ודרכון ישראלי שתוקפו לשנה אחת. עם קבלת הדרכון הישראלי בוטל דרכונו ההודי על ידי שגרירות הודו בישראל בהתאם להנחיותיה ודרישותיה לפיהן אין להחזיק באזרחות כפולה. ביום 15.5.08 חידש העותר את תוקף דרכונו הישראלי בלשכת המשיב בהרצליה וביום 10.6.08 נסע לארה"ב כדי לעבוד כמדריך במחנה קיץ של התנועה הרפורמית. במהלך עבודתו שם קיבל העותר הודעה ממשפחתו בהודו בדבר מחלתו הקשה של אביו ועל כן נסע להודו ביום 27.8.08, אך שם התברר לו כי אביו נפטר טרם הגעתו ביום 20.8.08. בנסיבות אלה נותר העותר משך תקופה בהודו על מנת לבצע את הסידורים הנובעים מפטירת אביו (טיפול בנכסים וכיוצב'). במהלך שהייתו שם ביום 16.11.08 נפגע ברגליו בתאונת דרכים אשר בעקבותיה אושפז ועבר ניתוח בבי"ח מקומי בהודו בעיר רודראפור. דא עקא עם שחרורו מבית החולים ביום 26.11.08 עדיין לא היה מסוגל העותר ללכת על רגליו ונזקק לטיפולים פיזיותרפיים שהצריכו המשך שהייתו בהודו. משהחלים שב העותר לישראל ביום 20.3.09. משנוכח כי המשך הטיפולים הרפואיים בארץ יהיו כרוכים בהוצאת סכום כספי ניכר, שב להודו כדי להשלים את הטיפולים. אי לכך נזקק להארכת דרכונו שהוארך על ידי המשיב ביום 30.3.09 לשנה נוספת. בתקופה בין אפריל ליוני 2009 המשיך העותר לקבל טיפול במוסד שיקומי בעיר רודראפור. עם השלמת הטיפולים, שב ביום 14.8.09 לישראל והחל לעבוד במסעדה. בסמוך למועד הגשת העתירה קיבל העותר הצעת עבודה מחברה תעשייתית הודית להיות נציגה בישראל, דבר המצריך נסיעות להודו מדי פעם. לשם כניסה להודו זקוק העותר לדרכון בר תוקף של לפחות חצי שנה קדימה ועל כן פנה ביום 6.1.2010 ללשכת המשיב בהרצליה להארכת דרכונו שתוקפו אמור להסתיים ביום 30.3.10. הוסכם שם להאריך את דרכונו אך לשנה נוספת. ומשביקש העותר מהפקידה להאריך את דרכונו לחמש שנים לפחות, נאמר לו כי בשל היעדרויותיו מישראל לא ניתן להאריך את דרכונו ליותר משנה אחת וכי אם הוא מבקש דרכון בעל תוקף לחמש שנים עליו להגיש בקשה ולהמתין לתשובה. ואכן כך עשה. ביום 25.1.2010 ניתנה לעותר תשובת המשיב לפיה: "בקשתך להארכת תוקף דרכון נדחתה, אין השתקעות בארץ. בתום תוקף הדרכון ב- 3/10, תוכל לקבל תעודת מעבר לתקופה של שנתיים. נדון בבקשתך לדרכון בעתיד". מכאן העתירה שבפני, בה עותר העותר לביטול ההחלטה האמורה מינואר 2010 ולהחזרת הדרכון הישראלי לידיו. ביום 17.3.10 ניתנה החלטה בבקשת העותר לצו ביניים ולפיה יישאר דרכונו של העותר בתוקף עד למועד ההכרעה בעתירה. בדיון שנערך ביום 7.6.10 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לפיה ינסו להגיע להסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט. בחלוף הזמן ומשלא הגיעו הצדדים להסכמות כאמור, נדרשתי למתן פסק דין. המסגרת הנורמטיבית סעיף 2 לחוק הדרכונים התשי"ב-1952 (להלן:"חוק הדרכונים") קובע : " 2. (א) דרכון יינתן לאזרח ישראלי לפי בקשתו. (ב) תעודת-מעבר תינתן - (1) למי שאינו אזרח ישראלי או למי שאזרחותו בלתי-מוגדרת או מסופקת; (2) במקרים מיוחדים - לאזרח ישראלי לפי בקשתו". סעיף 4(א) לחוק הדרכונים קובע: "4. (א) תקופת תוקפו של דרכון היא עשר שנים מיום שניתן, ואולם אזרח ישראלי שלא השתקע בישראל רשאי השר להעניק לו דרכון לתקופה הקצרה מעשר שנים או תעודת מעבר; השר רשאי להורות על הנפקת דרכון מסוים או סוג מסוים של דרכונים, לתקופה קצרה מעשר שנים. סעיף 6 לחוק הדרכונים העוסק בשיקול דעת שר הפנים לעניין הענקת דרכונים קובע: "6. השר רשאי, לפי שיקול-דעתו - (1) לסרב ליתן דרכון או תעודת-מעבר, ולסרב להאריכם; (2) לקבוע תנאים למתן דרכון או תעודת-מעבר ולהארכתם; (3) לבטל דרכון או תעודת-מעבר שניתנו או לקצר את תקופת תקפם, ולצוות על החזרתם; (4) לסייג, בין בזמן מתן דרכון או תעודת-מעבר ובין לאחר מכן, את הארצות שביחס אליהן יהיה להם תוקף. (5)לקבוע כי דרכון או תעודת מעבר יכילו אמצעי זיהוי ביומטריים, נתוני זיהוי ביומטריים או חומר מחשב אחר; סעיף 9 לחוק הדרכונים קובע כי: "9. (א) השר רשאי להעביר לאחר את סמכויותיו לפי חוק זה, כולן או מקצתן, פרט לסמכות לבטל דרכון ולסמכות להתקין תקנות. הודעה על העברת סמכויות תפורסם ברשומות. (ההדגשה שלי-מ.ר.). (ב) מי שרואה עצמן נפגע על ידי החלטה לפי סעיף 6 פיסקות (1), (2) או (3) שניתנה על פי העברת סמכות מן השר, רשאי לפנות אל השר לקבלת הכרעתו הסופית". נוהל המשיב מספר 3.3.0004 מ-1.8.2005 בעניין הטיפול בבקשה לדרכון למי שהתאזרח קובע: "ג.5.1 מקבל הבקשה יבדוק את תקופת השתקעותו של המבקש בישראל מיום שהתאזרח ועד למועד הגשת הבקשה... ג.5.2.1 נמצא כי רוב הזמן שוהה בישראל ומראה כוונה להשתקעות, ניתן לאשר למבקש דרכון בתוקף לחמש שנים ואסמכתא 69. ג.5.2.2 נמצא כי רוב הזמן אינו שוהה ומשתקע בישראל, אלא רוב זמנו שוהה בחו"ל, יאשר מתן תעודת מעבר במקום דרכון לאומי לתקופה של שנתיים ואסמכתא 69. ג.5.2.3 הפקיד יסביר למגיש הבקשה כי אושרה לו תעודת מעבר ישראלית מאחר ולא השתקע בישראל והוא יהיה זכאי לקבל דרכון לאחר שישוב וישתקע ומרכז חייו יהיה בישראל ולא בחו"ל. ג.5.2.4 מסרב המבקש לקבל תמבד"ל ומבקש דרכון לאומי, יש להעביר את בקשתו בצירוף מכתב מנומק לממונה מרשם ודרכונים במטה להחלטה". נוהל המשיב מספר 3.3.0005 מ-1.8.2005 בעניין הטיפול בבקשה לדרכון למי שהתאזרח בעקבות תיקון תשס"ב לחוק הדרכונים סעיף 4(א) קובע: "ג.3.1 מקבל הבקשה יבדוק את תקופת השתקעותו של המבקש בישראל מיום שהתאזרח ועד למועד הגשת הבקשה... ג.3.1.1 נמצא כי רוב הזמן שוהה בישראל ומראה כוונה להשתקעות, ניתן לאשר למבקש דרכון בתוקף לחמש שנים ואסמכתא 69. ג.3.1.2 נמצא כי רוב הזמן אינו שוהה ומשתקע בישראל, אלא רוב זמנו שוהה בחו"ל, אין לאשר הארכת תוקף הדרכון, אלא יש לנפק תעודת מעבר במקום דרכון לאומי ואסמכתא 69... ג.3.1.3 הפקיד יסביר למבקש כי אושרה לו תעודת מעבר במקום דרכון לאומי מאחר ולא השתקע בישראל והוא יהיה זכאי לקבל דרכון לאחר שישוב וישתקע בישראל. ג.3.1.4 מקרה בו מסרב המבקש לקבל תמבד"ל ומבקש להאריך תוקף דרכונו הלאומי, יש להעביר את בקשתו בצירוף מכתב מנומק לממונה מרשם ודרכונים במטה להחלטה". טענות העותר לטענת העותר בהחלטת המשיב מיום 25.1.10, נשוא עתירה זו, נפלו פגמים מהותיים ודיוניים חמורים שבגינם יש לראות בהחלטה בטלה מעיקרה. לטענת העותר בהתאם לסעיף 2(א) לחוק הדרכונים שמורה לכל אזרח הזכות לקבל דרכון, זכות הנובעת מעצם אזרחותו. הדרכון מעיד כלפי כולי עלמא על היות בעל הדרכון נתין מדינתו ומי שזכאי להגנתה. מנגד, תעודת מעבר מוענקת, על פי סעיף 2(ב) לחוק הדרכונים למי שאינו אזרח ישראלי או שאזרחותו בלתי מוגדרת או מסופקת. החלטת המשיב משמעותה בפועל ביטול דרכונו של העותר למרות היותו אזרח ישראלי. החלטה על ביטול דרכון מצויה בסמכותו הבלעדית של שר הפנים בהתאם לסעיף 9 לחוק הדרכונים. בעניינו של העותר נתקבלה ההחלטה על ידי נציגת המשיב-הגב' זהבה רביד-ראש ענף תיעוד ודרכונים בלשכת המשיב בהרצליה, תוך הסתמכות על נהלים של המשיב לעניין מתאזרחים (נהלים 3.30004 ו-3.30005 נספחים י'1 וי'2 לעתירה) שאינם עולים בקנה אחד עם תיקון סעיף 4(א) לחוק הדרכונים משנת 2002 המאפשר לשר הפנים ליתן ל"אזרח ישראלי שלא השתקע בארץ" דרכון לתקופה הקצרה מעשר שנים וזאת על מנת למנוע ניצול לרעה של חוק השבות. לטענת העותר הוא התאזרח מתוקף נישואיו לישראלית ולאחר שעבר את הליך מדורג בן שבע שנים במלואו שבמהלכו נבחנה זוגיותו השתקעותו וזיקתו לישראל. הנסיבות המיוחדות שפקדו את העותר שבגינן נאלץ לשהות מחוץ לישראל למשך תקופה, אינן מעידות על אי השתקעות בארץ. זאת ועוד, טרם קבלת החלטה מעין זו היה על המשיב לזמן את העותר לשימוע ולקיים הליך הוגן בעניינו, דבר שלא נעשה. מדובר בהחלטה הפוגעת בזכויותיו החוקתיות של העותר לחופש העיסוק ולחופש תנועה. בנוסף, מקום שסבר המשיב כי נסיעותיו של העותר אל מחוץ לישראל עלולות לפגוע בזכותו לשאת את דרכונו, היה עליו להזהיר על כך את העותר מבעוד מועד משהגיע ללשכת המשיב לחידוש דרכונו מעת לעת. גם בפעם האחרונה בה הגיע העותר ללשכת המשיב, נאותה נציגת המשיב להאריך את דרכונו בשנה נוספת ולא נטען כלפיו טענה של "אין השתקעות בארץ" ורק משההין העותר לבקש הארכת דרכון בת חמש שנים לצורך עבודתו, סורבה בקשתו להארכת דרכון ככלל, והוחלט ליתן לו תעודת מעבר עם פקיעת תוקף דרכונו. טענות המשיב-משרד הפנים לטענת המשיב אזרחות אינה תנאי מספיק לקבלת דרכון ודרכון אינו זכות מוקנית ואוטומטית של כל אזרח ישראלי. (לביסוס עמדתו זו מסתמך המשיב על בג"צ 3282/98 גריגורי לוצ'נסקי ואח' נ' שר הפנים [לא פורסם] (14.3.1999); ובג"צ 4002/06 קרט נ' משרד הפנים [לא פורסם] (7.8.2008)). לפיכך, בידי שר הפנים מצויה סמכות רחבה שבשיקול דעת האם להעניק לאזרח דרכון ישראלי אם לאו, והאם להאריך את תוקפו של דרכון שהוענק. סמכות רחבה זו נובעת הן ובעיקר מהרצון של מדינת ישראל להנפיק דרכונים לאזרחיה שהינם בעלי זיקה ממשית דה פקטו למדינה, והן בשל המשמעות והחשיבות המקומית והבינלאומית של הדרכון. זיקת אזרח למדינתו נלמדת, בעיקר, מהשתקעותו של האזרח בה. בהתאם נקבע בתיקון לסעיף 4 לחוק הדרכונים כי אזרח שלא השתקע בישראל יכול שר הפנים ליתן לו דרכון לתקופה הקצרה מעשר שנים ולחילופין ליתן תעודת מעבר. לטענת המשיב אין כל אבחנה לעניין מבחן ההשתקעות בין אזרחים שקיבלו אזרחותם מכוח חוק השבות לאלה שקיבלו אזרחותם מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל. בכל מקרה יש לבחון את זיקתו של האזרח לישראל. משנבחן עניינו של העותר נמצא כי מאז שקיבל אזרחותו ביום 27.11.2007, מיעט לשהות בישראל אלא כדי 11 חודשים בסך הכל (מתוך שנתיים וחצי) והדבר, לטענת המשיב, מעיד על כך שהעותר לא השתקע בישראל. מכאן שהחלטת המשיב שלא לבטל את דרכונו של העותר כי אם לסרב להאריכו בחמש שנים היא החלטה סבירה בנסיבות העניין. זאת ועוד, סעיף 9(ב) לחוק הדרכונים קובע כי:"מי שרואה עצמן נפגע על ידי החלטה לפי סעיף 6 פיסקות (1), (2) או (3) שניתנה על פי העברת סמכות מן השר, רשאי לפנות אל השר לקבלת הכרעתו הסופית". טרם הגשת העתירה היה על העותר לפנות אל השר. דיון חוק הדרכונים קובע מפורשות כי קבלת דרכון היא זכות המוקנית לכל אזרח ישראלי על פי בקשתו. הדרכון מעיד על היות האזרח נתין ארצו. מנגד, תעודת מעבר ניתנת למי שאינו אזרח או שאזרחותו בלתי מוגדרת. בענייננו אין חולק כי העותר הוא אזרח ישראלי, שעבר הליך ארוך ומורכב עד שקיבל אזרחותו, ולפיכך לבקשתו יש ליתן לו דרכון ישראלי. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות על צרופותיהן ולאחר ששמעתי את באי כוח הצדדים החלטתי לקבל את העתירה במובן זה שדרכונו הישראלי של העותר יוחזר לידיו כאשר תוקפו לחמש שנים מיום מתן פסק הדין. כמוזכר לעיל הגיע העותר לארץ אחרי שנישא לישראלית בשנת 1998 והחל משנת 1999 הותרה כניסתו לישראל. כדי לבחון את כוונתו של העותר להשתקעות בארץ וכנות הקשר הזוגי, עבר העותר החל משנת 2000 ואילך את הנוהל המדורג עד שהוענק לו בשנת 2004 מעמד של תושב קבע. האזרחות הוענקה לו בסוף שנת 2007 אחרי למעלה משבע שנים לשהותו בארץ. היינו, לעותר תקופה נכבדה של שנים בה בדק המשיב את כוונת ההשתקעות שלו מבחינת תוקפה וכנותה, ועל כן בסופו של הליך הוענקה לו האזרחות והדרכון. לא היתה כל עילה סבירה להעלאת ספקות אצל המשיב בדבר כוונת ההשתקעות של העותר בארץ. העסקתו במחנה הקיץ או נסיעתו הבהולה להודו כאשר נודע לו על מחלת אביו ולאחר מכן על פטירתו, הסבירו היטב מדוע הוא נעדר מן הארץ לתקופות כפי שצוינו לעיל. תאונת הדרכים והטיפול הרפואי בעקבותיה הוכחו אף הן כדבעי, ולא צריך היה להיוותר כל ספק סביר בדבר כוונותיו של העותר וההצדקה המלאה להענקת האזרחות והדרכון. לא מדובר באזרח שכל כוונתו היא לנצל לרעה את הזכויות שחוק השבות מעניק למי שקיבלו אזרחות מכוחו, שבעטיים נחקק תיקון 4(א) לחוק הדרכונים בעניין אזרחים שלא השתקעו בארץ. מדובר במי שהוכיח את זכאותו לאזרחות ואת השתקעותו בארץ משך שנים, אשר בשל נסיבות אישיות מיוחדות נאלץ להיעדר מן הארץ לתקופות של מספר חודשים. השופט חשין התייחס לעניין התושבות בקובעו: "הקביעה מיהו "תושב ישראל" כמשמעו בחוק נשענת על שני מבחני משנה: המבחן הסובייקטיבי והמבחן האובייקטיבי. במסגרת המבחן האובייקטיבי תיבחנה זיקות הנגלות לעין של הטוען לתושבות במדינה פלונית: מקום מגוריו, מקום מגורי משפחתו, המקום שבו מופקת הכנסתו, מנהגיו ואורחותיו, מקום הימצא נכסיו, שפתו, קשריו החברתיים ועוד. במסגרת המבחן הסובייקטיבי תיבחנה כוונותיו של הטוען לתושבות: האם כוונתו לקשור את גורלו עם מדינה פלונית? האם כוונתו להוסיף ולגור במדינה פלונית דרך קבע או לפרק זמן בלתי מוגבל? האם כוונתו להפוך מדינה פלונית למרכז חייו ועוד. המבחן האובייקטיבי והמבחן הסובייקטיבי אינם נועלים עצמם זה מפני זה כי אם משמשים הם בערבוביה וניזונים האחד מן האחר. מעשיו של אדם נצבעים על-ידי כוונתו, וכוונתו של אדם - כוונה בת-פועל משפטי - נלמדת ממעשיו וממחדליו" (ע"פ 1947/03 מיכאל אורן נ' מדינת ישראל, [לא פורסם] ( 26/08/2003)). אין ספק כי במקרה שלפנינו העותר עומד במבחן הסובייקטיבי והוא קשר את חייו וחיי משפחתו בישראל, גם אם אובייקטיבית לנוכח הנסיבות שפקדו אותו, נבצר ממנו לשהות במדינה משך מספר חודשים בתקופות שמאז התאזרחותו. ההחלטה בדבר היעדר השתקעות בארץ בעניינו של העותר הינה שרירותית על פניה ואינה מעוגנת בצורה כלשהיא בעובדות כהווייתן. אין בהחלטה זו אלא חזרת פתע בלתי מובנת ובלתי סבירה לבחינת זיקתו של העותר לארץ שכבר הסתיימה בהליך המדורג שנמשך שנים לא מעטות, ויש בה כדי לפגוע בעותר הן מבחינה מעשית ותעסוקתית והן מבחינת רגשותיו. לטענת המשיב אזרחות אינה תנאי מספיק לקבלת דרכון ועניין מתן הדרכון נתון על פי חוק הדרכונים לשיקול דעת שר הפנים. אכן לשר הפנים מוקנית הסמכות לבטל דרכון , אך הפעלת סמכות זו חייבת להיעשות, על פי סעיף 9 לחוק הדרכונים, על ידי שר הפנים עצמו, ועל ידו בלבד, והיא חייבת להיות נטועה בטעמים העומדים במבחני הסבירות והמידתיות. לא עסקינן בשיקול דעת מוחלט אלא שיקול דעת המצוי במסגרת "העקרונות הכלליים הגודרים ומצמצמים את סמכות הפעולה המנהלית" (בג"צ 4542/02 עמותת קו לעובד נ' ממשלת ישראל פ"ד סא (1) 346, (2006) פסקה 46) והפעלת הסמכות צריכה להיעשות במידה הנאותה עם פגיעה שאינה מעבר לנדרש ותוך שמירה על איזון בין האינטרס הציבורי לזה הפרטי (בג"צ 3477/95 ישראל בן עטייה נ' שר החינוך התרבות והספורט פ"ד מט (5)1 (23.7.1996) עמ' 12). ככלל, תפקידו של בית המשפט לעניינים מנהליים, בעת שהוא נדרש לביקורת שיפוטית על החלטת רשות, הנו לבחון את חוקיות ותקינות המעשה המנהלי קרי, האם הוא נופל בגדרי סמכות הרשות המנהלית והאם לא נפל בהחלטה פגם כגון משוא פנים, הפלייה, ניגוד עניינים, חוסר תום לב, שיקולים זרים ובעיקר האם ההחלטה מצויה במתחם הסבירות. בהיעדר פגם מהותי בהחלטה, לא יתערב בית המשפט ויותיר בידי הרשות מרחב פעולה לפעול בהחלטותיה המנהליות בהתאם למיטב שיקול דעתה ומקצועיותה ולא יחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעת ביהמ"ש (בג"צ 289/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור,פ"ד לה(1)422,421 (1980); בג"צ משה אודם נ' ראש עיריית תל-אביב יפו ואח', פ"ד לה(2)118, 118 (1980);בג"צ 2324/91 התנועה לאיכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, פ"ד מה(3)678 ,688 (1991)). לא מצאתי כי במקרה שלפני הופעל שיקול הדעת כנדרש ונלקחו בחשבון כל נסיבותיו של העותר ומכלול השיקולים הרלוונטיים בעניינו ולפיכך ההחלטה אינה מצויה בגדרי מתחם הסבירות והיא פוגעת בזכויות העותר במידה העולה על הנדרש. לא זו אף זו, למרות משמעותה הקשה של ההחלטה בעבור העותר, והיות ההחלטה פוגעת בזכויותיו ובמעמדו, לא ניתנה לו כל הזדמנות להגיב על הכוונה לשלול את דרכונו, ולא התאפשר בידיו להביא טענותיו ונימוקיו. בכך יש פגיעה יסודית בכללי המשפט המינהלי הישראלי ובכללי הצדק הטבעי (ראה לעניין זכות הטיעון בג"צ 3495/06 יונה מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה [לא פורסם] (30.7.2007)). ההחלטה של המשיב נחתה על העותר לפתע מבלי שהוזהר על כך מראש ומבלי שניתנה לו הזדמנות להתגונן מפניה. העובדות שבפני אשר אינן מתערערות כהוא זה, ואינן יכולות לשמש בסיס להחלטה בדבר ביטול דרכונו והעמדת העותר במצב הנחות של בעל תעודת מעבר בלבד במקום דרכון ישראלי תקף, על כל המשתמע מכך. אשר על כן מצאתי כי יש לבטל את החלטה האמורה אשר אינה עומדת במבחן ההיגיון והסבירות ותלושה מעובדות המקרה הספציפי כפי שהוכחו בפני בית משפט זה במידה הנדרשת בבית משפט מינהלי. משמעות קבלת העתירה כאמור לעיל היא כי על שר הפנים להנפיק לעותר דרכון ישראלי בר תוקף לתקופה של חמש שנים מיום מתן פסק הדין. המשיב ישלם לעותר הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח צמודים מהיום ליום התשלום בפועל. משרד הפניםדרכון