קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב משרד הפנים לחדש דרכון: 1.       עתירה נגד סירוב המשיב לחדש לעותר את דרכונו הישראלי. 2.       העותר, יליד אוקראינה, נכנס לישראל בראשית שנת 1996 יחד עם אשתו. כעבור כחצי שנה נרשמו כעולים וקיבלו אזרחות ישראלית. בסמוך לכך נולד בישראל בנם הבכור. הוריו של העותר עלו אף הם ארצה, בשנת 1998, ומאז הם חיים בישראל. בשנת 1999 רכש העותר דירה בישראל ביחד עם הוריו, אולם באותה שנה נסע לרוסיה. במשך שנה המשיך עוד לעבוד שם כשכיר של חברה ישראלית, אולם מאז ועד היום עושה העותר את מרבית זמנו בחו"ל, ברוסיה. מאז שנת 2000 גם אשתו ובנו חיים ברוסיה. עם זאת, העותר ומשפחתו מרבים לבקר בישראל. מאז עוזבו את הארץ לפני תריסר שנים ביקר בה העותר כארבעים פעמים, לתקופות קצרות. באחת מתקופות שהייתם כאן, בשנת 2004, נולד גם בנם השני של העותר ואשתו. 3.       ביום 12.10.97, למעלה משנה לאחר שנרשם כעולה בישראל, קיבל העותר לראשונה דרכון ישראלי, תוקפו לחמש שנים. בשנת 2002 הוארך תוקף דרכונו של העותר בנציגות ישראל במוסקבה, לחמש שנים נוספות. הדרכון הזה אבד בשנת 2003, ולפיכך הונפק לעותר, גם כן במוסקבה, דרכון נוסף שתוקפו לשנה בלבד. בשנת 2004 לא הונפק לעותר דרכון כי אם תעודת מעבר בלבד, ובשנת 2005 הונפק לו דרכון שתוקפו לשנה. מאז שנת 2006 ועד היום הונפקו לעותר תעודות מעבר בלבד. סיכומו של דבר, מאז שקיבל העותר דרכון ישראלי בשנת 1997, הוא החזיק בו עד שנת 2006 למעט הפסקה בת כשנה, ובכל יתר הזמן היתה בידו תעודת מעבר. 4.       בתחילת שנת 2009 פנה העותר אל המשיב וביקש כי יונפק לו דרכון. במכתב מיום 29.4.09 נדחתה בקשתו, מן הטעם שהעותר לא השתקע בארץ. המשיב ציין במכתבו כי את רוב זמנו עושה העותר בחו"ל ומגיע לישראל לביקורים קצרים בלבד; כי הדרכון הנוסף שניתן לו בעבר ניתן לו כחריג ולפנים משורת הדין, וגם לאחר קבלתו לא השתקע העותר בישראל; כי אשתו ובנו שהו אמנם בישראל שלוש מתוך חמש השנים הראשונות לאחר עלייתם, אולם אחר כך עזבו אף הם את הארץ, שוהים רוב זמנם בחו"ל, ומגיעים לישראל לביקורים קצרים בלבד. 5.       כשנה לאחר מכן פנה העותר אל שר הפנים, בהתאם להוראת סעיף 9(ב) לחוק הדרכונים, התשי"ב-1952, לשם קבלת הכרעתו הסופית. תשובת השר מיום 16.6.10 הייתה כי ההחלטה בעינה עומדת. על ההחלטה הזו הוגשה העתירה דנן. 6.       סעיף 2 לחוק הדרכונים קובע כי דרכון יינתן לאזרח ישראלי, ומי שאיננו אזרח ישראלי או שאזרחותו הישראלית מוטלת בספק, תינתן לו תעודת מעבר. תוקפו של דרכון באופן רגיל הוא לעשר שנים, אולם שר הפנים רשאי להורות על הנפקת דרכון לתקופה קצרה מזו ל"אזרח ישראלי שלא השתקע בישראל" (סעיף 4). כמו כן, נתונה לשר הפנים הסמכות לסרב ליתן דרכון או תעודת מעבר או לסרב להאריכם (סעיף 6), וכן הוא רשאי לקבוע בתקנות מקרים שבהם לא יינתן דרכון לאזרחים ישראלים הנמצאים בחו"ל (סעיף 6א). 7.       תקנות כאלה לא הותקנו, אולם המשיב קבע נהלים להסדרת אופן מימוש הסמכויות הנתונות לשיקול דעתו של השר. כזה הוא נוהל מספר 3.3.0001, "נוהל הטיפול בבקשות עולים למסמך נסיעה ישראלי או ליציאה מהארץ בחמש השנים הראשונות לעלייתם", מיום 1.8.05. פרק ג.12 בנוהל עוסק ב"בקשה לדרכון לעולה שחלפה שנה מיום עלייתו אך אינו משתקע בישראל". נקבע בו כי לגבי עולה כזה יש לבדוק את "מידת השתקעותו בישראל", ולהחליט על סמך תוצאות הבדיקה הזו אם זכאי הוא לדרכון ישראלי או לתעודת מעבר בלבד. בהמשך, בסעיף-קטן ג.3.12 מובאת דוגמא ליישום ההוראה: "עולה שעלה ארצה לפני 5 שנים, אך בפועל שהה בישראל פיזית רק שנה אחת ושאר הזמן שוהה בחו"ל, עולה כזה אינו זכאי לדרכון אלא לתמבד"ל בלבד". 8.       העותר איננו מטיל ספק בסמכותו של המשיב לשלול דרכון או להגביל את תוקפו. אין הוא טוען כי כל מי שנעשה אזרח ישראל זכאי לקבל דרכון בלא סייג, ומקובל עליו גם הטעם העומד בבסיס המדיניות ארוכת השנים של המשיב, שלא לפגוע באמינותו של הדרכון הישראלי בעיני אומות העולם. טענותיו שלוחות אל הדרך שבה פועל המשיב ביישום המדיניות, בפירסומה, בשוויוניותה וביישומה לגביו. 9.       כזאת טוען העותר על אודות הסירוב להנפיק לו דרכון: ראשית, ביחס לטעמים המפורטים במכתב המשיב, טוען העותר כי הדרכון שהונפק לו בעבר לא ניתן לו לפנים משורת הדין כי אם כדין. שנית, בחינת השתקעותו בישראל לפי משך זמן שהייתו בה בלבד היא פשטנית, ונוגדת את לשון חוק הדרכונים. על המשיב, לשיטתו, לבחון את ההשתקעות לפי כלל הנסיבות ולא לפי משך השהייה בלבד. שלישית, העותר טוען כי המשיב לא פרסם ברבים את הקריטריון שלפיו הוא קובע מהו משך הזמן היוצר השתקעות, קרי, שהייה של שלוש שנים מתוך החמש הראשונות לעלייתו. הקריטריון הזה לא פורסם כלל ורק נכתב במסמך שהגיש המשיב אל הוועדה לביקורת המדינה בשנת 2005. הפעילות לפי קריטריון נסתר מצדיקה את פסילת הסירוב, משום שכך נמנעת מאת מבקשי הדרכון האפשרות לכלכל את צעדיהם מראש. רביעית, העותר טוען להפליה. הטעם העומד בבסיס אי חידוש הדרכון - החשש כי הימצאות דרכונים ישראלים בידי מי שאינם ישראלים בפועל תגרום למדינות אחרות שלא לאפשר לבעלי דרכון ישראלי להיכנס אליהן בלא אשרה - רלוונטי לטענתו באותה המידה גם ביחס לישראלים מלידה אשר עזבו את ישראל. אין אפוא הצדקה, לשיטתו, לנקוט במדיניות מחמירה כלפי מי שאינם ילידי ישראל ומדיניות מקילה כלפי ילידיה. 10.     מחמת כל הטעמים הללו מבקש העותר כי תבוטל החלטת המשיב, כי יונפק לו דרכון ישראלי, וכי ינתן צו המורה למשיב להסדיר בהוראות פנימיות ברורות, שקופות ובלתי מפלות את מדיניותו בהנפקת דרכון ישראלי בכלל ולעולים בפרט. 11.     נתתי דעתי על טענות העותר ועל תשובת המשיב. נקודת המוצא, הנשענת על סעיפי חוק הדרכונים, היא שיקול הדעת המסור למשיב בהענקת דרכון. היטיב המשיב לעשות בקובעו נוהל מפורט לגבי יישום שיקול הדעת הזה בעניינם של עולים בשנותיהם הראשונות בישראל. ברם, הנוהל איננו מחליף את הצורך להפעיל שיקול דעת לבחינת כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. השאלה אם השתקע אדם בישראל אם לאו חייבת להיבחן באופן פרטני. בצדק טוען העותר כי משך השהייה בישראל אינו חזות הכל, וכי יש לבחון גם עובדות נוספות: הימצאות קרובי משפחה בישראל ורמת הקשר עמם, הימצאות נכסים בישראל, הסיבה לעזיבת הארץ, ועוד כהנה וכהנה עניינים שראוי ליתן עליהם את הדעת. ועם זאת, אין לכחד כי שאלת משך השהייה בפועל בישראל היא שאלת המפתח בבחינת השתקעותו של אדם בה. אין פלא אפוא כי ישנה עמימות מסויימת בקביעת משך זמן השהייה שייחשב השתקעות. ההכרח להסתמך על שיקולים נוספים ולבחון את כלל הנסיבות אינו מאפשר קביעת 'קו פרשת מים', כלשון העותר, אשר יכמת את שאלת ההשתקעות במונחים של זמן שהייה. לשון אחר, טענותיו של העותר מיישבות האחת את רעותה: דווקא משום ששאלת ההשתקעות אינה יכולה להיבחן על-פי שאלת משך השהייה בישראל בלבד, לא ניתן לצפות מן המשיב לפרסם בנהליו משך זמן קובע שיאפשר למבקשי דרכון 'לכלכל את צעדיהם'. 12.     גם בטענת העותר על אודות השוויון לא מצאתי ממש. אמת נכון הדבר, אזרחות אינה יוצרת זכות בלתי מעורערת לדרכון, ויש מקום לצפות כי גם זכאותם של ישראלים מלידה לדרכון תשוב ותיבחן אם העתיקו את מגוריהם אל ארצות הים. ואף-על-פי-כן, יש טעם בהבחנה בין קבוצות הייחוס, קרי, בין מי שנולד בישראל ובין מי שהפך לאזרח ישראל לאחר שהיה אזרח מדינה אחרת. הטעם נעוץ בחשש הנ"ל של המדינה, מפני אלו אשר מבקשים להתאזרח בישראל רק כדי לקבל דרכון ישראלי, ללא כוונה להשתקע בישראל. המחוקק עצמו הכיר בהבחנה הזו (סעיף 4(א)). מדובר אפוא בהבחנה על בסיס קריטריון רלוונטי, שאין בה פגיעה בשוויון. 13.     לאור כל האמור, בחינת עניינו של העותר איננה מעלה פגם בהתנהלות המשיב. מתשובת המשיב אל ב"כ העותר מיום 29.4.09 עולה כי נבחנו כלל נתוניו של העותר, ועל בסיסם ניתנה ההחלטה. נבחן משך שהותו בישראל, על-פני התקופה הארוכה שמאז עלייתו, ונמצא כי רוב זמנו הוא שוהה בחו"ל, מזה שנים רבות, וביקוריו בישראל קצרים מאד. גם לאחר שהוארך דרכונו, לא שב העותר להשתקע בישראל (והשאלה האם הארכת הדרכון נעשתה כדין או לפנים משורתו איננה עומדת במוקד העניין). נבחנה שאלת מקום הימצאם של בני משפחתו - אשתו וילדיו - ונמצא כי אף הם שוהים מזה שנים רבות בחו"ל, ואינם משתקעים בישראל. העובדה שתוקף דרכונם עדיין לא פקע אין בה כדי להקנות לעותר זכויות, או כדי ללמד על השתקעותו בישראל. נבחנו גם יתר הטענות שהעלה, על דבר רכוש בישראל וקרובים אחרים המצויים בה, ונמצא כי גם הן אינן מלמדות על השתקעותו. עניינו של העותר נבחן אפוא במידה סבירה, על סמך השיקולים הרלוונטיים, וההחלטה שלא לראות בו כמי שהשתקע בישראל אף היא החלטה סבירה. 14.     לאור זאת העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות העתירה וכמו כן ישלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪. דרכוןמשרד הפנים