קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית לדון בהיטלים של תאגיד מים וביוב: מבוא העותרים הגישו עתירה ובה ביקשו כי בית המשפט יתן צו המצהיר כי העותרים אינם חייבים לשלם היטל תיעול, אגרות הנחת צינורות והיטל דרכים (עת"מ 21625-08-10) וכן עתירה מנהלית שלא לחייבם לשלם היטל ביוב, (עת"מ 46864-01-11), , העתירה הוגשה כנגד עיריית חיפה וכנגד מי כרמל בע"מ שהוא תאגיד מים וביוב, הדיון בשתי העתירות אוחד. בפתח הישיבה מיום 21.2.11 שנקבעה לדיון בעתירות, הועלתה ביוזמת בית המשפט השאלה "מהו מקור הסמכות לדון בעתירה מינהלית נגד תאגיד מים וביוב" בבית המשפט לענינים מינהליים, משהסתבר שלא היתה לעותרים תשובה ענינית לשאלה זו נתקבלה בקשתם ונתאפשר להם להגיש תשובה בכתב, תשובה שהוגשה ביום 23.3.11. יובהר כי העילות המתייחסות לתאגיד המים והביוב הן דרישות התשלום שנשלחו לעותרים או למי מהם בנושא אגרת הנחת צינורות והיטל ביוב ע"י המשיבה מס' 2. המשיבות מסרו תגובתן לאחר מכן והעותרים מסרו תשובה נוספת לתגובת המשיבות. העותרים ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם להגשת התשובה למטרה אחרת מהמטרה לשמה היא נקבעה והם מעלים טענות נגד ההוצאות שנפסקו נגדם באותו דיון. גם לאחר עיון בטענות העותרים לא מצאתי לנכון לשנות מהחלטתי שנמוקיה פורטו בפרוטוקול הדיון מאותו יום. אך מן הראוי להבהיר לעותרים כי שאלת הסמכות הענינית אינה שאלה הכרוכה בנטל שכנוע (כטענתם בסעיף 6 לתשובה מיום 23.3.11). חובה על מי שפותח בהליך משפטי לבדוק היטב עוד בטרם הגשת עתירתו/תביעתו מהו הפורום המוסמך לדון בתביעתו וחובה עליו להיות ערוך לשכנע את בית המשפט כי בחר בפורום הנכון, שכן בית המשפט יכול ולמעשה חייב לברר מיוזמתו כי הוא מוסמך לדון בתובענה שהוגשה בפניו. לכך אוסיף כי המשיבה מס' 2 בתגובתה מיום 17.2.11 לעתירה-46864-01-11 הקדישה פרק מיוחד לשאלת העדר הסמכות הענינית ולא הצלחתי להבין הכיצד מעלים העותרים בתשובתם מיום 23.3.11 את הטענה-באותיות מודגשות-כי שאלת הסמכות הענינית הועלתה לראשונה בדיון ולא מפי המשיבה מס' 2. שאלת ההוצאות בגין ביטול הדיון ביום 21.2.11 מוצתה באותה ישיבה ולא מצאתי כל טעות או הטעייה כטענת העותרים המצדיקה שינוי אותה החלטה. גם באשר לעמדת מי מהצדדים לגופו של ענין, אין זה השלב להביע עמדה והנושאים אשר נמצאים בסמכות בית המשפט יתבררו בדיון שייקבע, לרבות הסייגים באשר להרחבת חזית. השאלה היחידה הטעונה הכרעה כעת היא שאלת הסמכות הענינית, באשר לדיון מול המשיבה מס' 2. תמצית טענות הצדדים העותרים טוענים כי לבית משפט לענינים מנהליים יש סמכות לדון בעתירה מאחר והמשיבה מס' 2 הינה גוף "דו מהותי" אשר הוקם מכוח החוק וממלא תפקיד ציבורי. תאגיד זה הוקם מכוח חוק תאגידי מים וככזה הינו ממלא תפקיד ציבורי ועל פי דין. מטרת התאגיד היא לספק לתושבי העיר חיפה שירותי מים וביוב. העותרים מפנים לס' 2ב' לחוק תאגידי מים לפיו התאגיד הוקם כחברה "לשירות ציבורי", התאגיד נתון לפיקוח ולביקורת הרשות הממשלתית למים ולביוב. בחוק תאגידי המים הוגדרו חובותיו וסמכויותיו של התאגיד ומכאן שהתפקידים המוטלים עליו הינם מכוח הדין. העותרים טוענים כי מדובר בעתירה המוגשת כנגד החלטה של גוף ציבורי בעניין המוסדר על פי חוק ולפיכך לבית המשפט הסמכות העניינית לדון בעתירה. העותרים מוסיפים כי המבחן בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב העתירה. הסעד לו עתרו העותרים הוא לבטל חיוב אגרת הנחת צינורות מים והיטל ביוב שהוטלו עליהם ע"י המשיבה מס' 2. העתירה נפתחת בעקבות דרישת תשלום אשר שלחה המשיבה מס' 2 לעותרים, בעת שביקשו להוציא רישיון עסק. לטענת העותרים אין חולקין כי מדובר בסעד הצהרתי שכן הסכומים נשוא העתירה לא שולמו ע"י העותרים מכאן לא מבוקש סעד של השבה ומאחר ומבוקש סעד הצהרתי תיבחן השאלה האם מדובר בתקיפה של פעולת רשות או פעולה מנהלית. המשיבה 2 בתגובתה טענה כי הסמכות אינה נתונה לבית משפט לענינים מנהליים שכן בתוספת הראשונה לא מנויה החלטה של תאגיד מים וביוב, תאגיד מקומי או של כל גוף אחר שתאגיד מים וביוב נכנס לגדרו. המשיבה 2 טוענת כי בהיות המשיבה רשות ציבורית ומאחר והחלטותיה אינן מנויות ככאלה אשר סמכות שיפוט בתי משפט לעניינים מנהליים מוקנות לגביהם, הרי שהמקום המתאים והנכון ולמעשה המקום היחיד והאפשרי לבירור העתירה הינו בבית הדין הגבוה לצדק וזאת במסגרת סמכותו השיורית. העותרים בתשובתם לתגובות המשיבות טוענים כי ככל הנראה כל ניסיונם של באי כוח המשיבה 2 הוא לחסום בפני האזרח ערעור או השגה על דרישות התשלום המונפקים ע"י תאגידי המים שלא כדין בכל טענה לרבות חוסר סמכות. העותרים טוענים כי אם המשיבה 2 רואה שהסמכות נתונה רק לבית המשפט הגבוה לצדק הרי שבית המשפט לענינים מנהליים הוסמך לפעול בצלמו ובדמותו של בית המשפט הגבוה לצדק וס' 8 לחוק בתי המשפט לענינים מנהליים קובע זאת. דיון כידוע סמכותו של בית משפט לענינים מנהליים הוסדרה בחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, (להלן-"החוק") כאשר בחוק ובתוספת נימנו באופן מפורש ומפורט הנושאים אשר בסמכותו של בית משפט זה. ההכרעה בשאלת הפורום המוסמך לדון בדרישות תשלום שהוצאו ע"י המשיבה 2 בנושא אגרת הנחת צינורות והיטל ביוב תיעשה בהתאם להוראות החוק והתוספת. בסעיף 5 לחוק נקבעה סמכותו של בית המשפט וכלשון הסעיף: " 5. סמכות בית המשפט בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה - (1)   עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה...". במילים אחרות ניתן לראות כי לשם יצירת סמכות צריכים להתקיים בין השאר שני תנאים מצטברים, "החלטה של רשות" ו"ענין המנוי בתוספת הראשונה". אם נעצור כאן לרגע ונחזור לטעוני העותרים כמתואר בתשובתם מיום 23.3.11 נגלה בסעיף י' את שורש טעותם המשפטית. העותרים מצטטים את הסעיף הרלבנטי סעיף 5(1) לחוק, אלא שהם מצטטים משום מה רק את חלקו הראשון של הסעיף והם מתעלמים מהתנאי המצטבר המחייב כי הגוף המבוקר יוזכר מפורשות בתוספת הראשונה לחוק. במקום להשקיע זמן יקר בניתוח מהות תפקידו הציבורי של תאגיד מים, היה על העותרים להתכבד ולקרוא את התוספת הראשונה לחוק-עוד בטרם הגישו את שתי עתירותיהם ולגלות כי המחוקק בחר שלא לכלול את תאגיד המים באותה תוספת ובכך שלא להקנות סמכות ענינית לבית המשפט לענינים מינהלים לדון בעתירה נגד תאגיד שכזה. מבחן הסעד אינו המבחן החל על בתי המשפט לענינים מנהליים כפשוטו ואפנה בענין זה לפסק דינו של כב' הש' י' דנציגר מיום 28.4.11: "בית משפט זה קבע לא פעם - לרבות אחרי חקיקתו של חוק בית המשפט לעניינים מנהליים - כי ההכרעה בסוגיית הסמכות העניינית לדון בתביעה בה נעשית תקיפה עקיפה של החלטה של רשות תיעשה על פי מבחן הסעד ....באותו המקרה, בו קבע בית משפט זה כי ההכרעה באשר לסיווג תובענה כ"עניין אזרחי" או כ"עניין מנהלי" תעשה תוך ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים וקביעת היסוד הדומיננטי בתביעה", רע"א 7987/10 מדינת ישראל משרד החינוך נגד עמותת מוסדות "חזון ישעיה" . משמעות הדבר היא כי מבחן הסעד רלבנטי רק כאשר תוקפים את הנושא המינהלי בתקיפה עקיפה ואין זה המקרה שבפניי. כאשר מדובר בתקיפה ישירה של החלטה של רשות מינהלית הסמכות תהא לבית המשפט לענינים מינהליים או לבג"ץ, הכל בהתאם לתנאי סעיף 5 לחוק (לרבות התוספת הראשונה). [פרשנות העותרים לפיה מבחן הסעד יוצר לכשעצמו סמכות ענינית לבית המשפט לענינים מינהליים אינה תואמת את הוראות החוק והפסיקה]. המחוקק בעת שחוקק את חוק המים והביוב לא תיקן את התוספת הראשונה באופן בו הסמיך את בית משפט לענינים מנהליים לדון בנושאי מים וביוב. ר' למשל בנושא דומה את פסק דינו של כב' הש' נ' סולברג בבש"א 2902/07 בעת"מ 1083/07 יניב דרומי פיתוח והשקעות בע"מ נ' מי אריאל בע"מ - תאגיד מים ואח', תק-מח 2008(1), 4051, בו נקבע כי תאגידי המים מהווים מנגנון חדש ונפרד מהרשות המקומית ולכן משלא נמנו נושאי המים והביוב בתוספת הראשונה, אין לבית המשפט לענינים מינהליים סמכות לדון בעתירות בנושאים אלו. אין מקום להעביר העתירות לדיון בבית המשפט הגבוה לצדק כפי שעולה מבקשת העותרים בסעיף 8 לתשובתם האחרונה, וזאת משום שכתבי הטענות הנוכחיים אינם ראויים לדיון בפורום אחר, הם כוללים את המשיבה מס' 1 ונושאים אותם יש לברר במסגרת ההליך שבפניי. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על מחיקת העתירה המנהלית 46864-01-11 ומורה על מחיקת העתירה 21625-08-10 ככל שהיא מתייחסת לדרישות תשלום בגין היטל הנחת צינורות, כך שלמעשה נמחקו שתי העתירות נגד המשיבה מס' 2. בהתחשב בעובדה כי המשיבה מס' 2 הגישה כתבי תשובה לשתי העתירות, ונאלצה להתמודד בכתב עם טענת הסמכות וטענות נוספות שהעלו העותרים בתשובתם מיום 23.3.11 הנני מחייב את העותרים ביחד ולחוד לשלם למשיבה מס' 2 הוצאות בשיעור של 7,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום, זאת בנוסף לסכום ההוצאות שנפסק ביום 21.2.11. סמכות ענייניתחוק המים / רשות המיםביובמים