קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 197 התיישנות - מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות תביעות לפי סעיף סעיף 197 לחוק התכנון והבניה: עניינו של הערעור שלפני בשאלה משפטית עקרונית אחת והיא: מהו המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות בן שלוש השנים להגשת תביעת פיצויים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"); האם ממועד פרסום התכנית ברשומות, כעמדת המערערת והיועץ המשפטי לממשלה, אשר הצטרף להליך דנן, או שמא בתום חמישה עשר יום ממועד פרסום התכנית ברשומות, כעמדת המשיבים 1-5 (להלן: "המשיבים") וכדעת הרוב בוועדת הערר, אשר קיבלה את ההחלטה נשוא הערעור דנן. 1. רקע עובדתי ותכנוני סעיף 197 לחוק התכנון והבניה קובע את זכותו של בעל מקרקעין לפיצויים בגין אישורה של תכנית שפגעה בשוויים. במסגרת הסעיף נקבע אף פרק הזמן הקצוב להגשת תביעת הפיצויים. וזו לשון הסעיף: "(א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200. (ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה." (ההדגשה שלי-מ' א' ג'). סעיף 119 לחוק התכנון והבניה, שכותרתו "תחילתה של תכנית", קובע, כדלקמן: "(א) תחילתה של תכנית, שאושרה לפי סימן זה, היא בתום חמישה עשר ימים מיום פרסום הודעה ברשומות או בעתון על דבר אישורה, לפי המועד שבו פורסמה ההודעה האחרונה מבין ההודעות ברשומות או בעיתון. (ב) מועד פרסום ההודעה ברשומות יהיה המועד הקובע לענין תביעת פיצויים לפי סעיף 197. (ג) אין חובה לפרסם את מסמכי התכנית והוראותיה ברשומות". (ההדגשות שלי-מ' א' ג'). נוסחו המצוטט לעיל של סעיף 119 נקבע במסגרת תיקון 43 לחוק התכנון והבניה. לפני תיקון זה קבע סעיף 119 לחוק כי: "תחילתה של תכנית שאושרה לפי סימן זה היא בתום חמישה עשר יום לאחר פרסום הודעה ברשומות על אישורה". המשיבים הם בעלי מקרקעין, אשר הגישו למערערת תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בגין אישורה של תמ"מ 21/3, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 12.11.03 (להלן: "התכנית"). תביעות הפיצויים הוגשו למערערת ביום 26.11.06 וביום 27.11.06. המערערת פירשה את הוראות סעיפים 197 ו-119 לחוק התכנון והבניה, המצוטטות לעיל, כך שהמועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות בן שלוש השנים להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, הינו ממועד פרסום התכנית ברשומות. על כן, דחתה המערערת את תביעות הפיצויים שהגישו המשיבים וזאת מן הטעם שהן הוגשו לאחר חלוף 3 שנים ממועד פרסומה של התכנית למתן תוקף, היינו לאחר יום 12.11.06 (ראו נספחים 2-6 לכתב הערעור). על החלטת המערערת הגיש כל אחד מהמשיבים ערר לוועדת הערר. נוכח הסוגיה המשפטית העקרונית הזהה שעלתה בעררים אלו, אוחד בהם הדיון. 2. החלטת וועדת הערר ביום 5.4.09 התקבלה החלטת וועדת הערר (ראו נספח 1 לכתב הערעור). א. דעת הרוב דעת הרוב בוועדת הערר קבעה, כדלקמן: "יש לפרש את החוק באופן שתקופת ההתיישנות להגשת תביעה לפי סעיף 197 הינה שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של תכנית, היינו חמישה עשר יום לאחר מועד פרסומה ברשומות. סה"כ אם כן תקופת ההתיישנות ממועד הפרסום ברשומות הינו חמישה עשר יום ועוד שלוש שנים". את עמדתה, כאמור, ביקשה דעת הרוב לבסס על מספר נימוקים. ראשית, קבעה דעת הרוב, כי המונח "המועד הקובע" שבסעיף 119(ב) לחוק התכנון והבניה מעורר קושי, שכן סעיף 197 (ב) קובע כי תביעה לפיצויים תוגש: "תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית", אולם סעיף 119 (ב) איננו משתמש כלל במונח תחילתה של תכנית או יום תחילת תקפה, שבסעיף 119 (א), אלא קובע כי: "מועד פרסום ההודעה ברשומות יהיה המועד הקובע לעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197." דעת הרוב ציינה, כי: "לו היה נאמר במפורש בסעיף 119 (ב) כי: "מועד פרסום ההודעה ברשומות יהיה יום תחילתה של תכנית לעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197", הרי שלא הייתה מתעוררת כלל הבעיה הפרשנית שהוצגה בפנינו ויש להניח גם כי לא היינו עדים להחלטות סותרות בעניין של ועדות הערר השונות, ואשר למיטב ידיעתנו גם לא אותגרו בערכאה גבוהה יותר לאחר מכן" (ההדגשות במקור-מ' א' ג'). דעת הרוב סברה, כי נוכח הקשיים הפרשניים שמעורר השימוש במונח "המועד הקובע", יש ליצוק ללשון החוק את הפרשנות המעוררת פחות קשיים. לשיטתה של דעת הרוב, הפרשנות המעוררת פחות קשיים הינה זו שאינה מביאה לכך כי לאותה תכנית יהיו מועדי תחולה שונים לפי חוק התכנון והבניה, דבר היוצר עיוותים משפטיים גם מבחינה מהותית וגם מבחינה משפטית. כך, למשל, תיתכן תביעה בגין סעיף 197 אשר ההליכים בה יימשכו למרות שהתכנית עצמה הוקפאה במהלך חמישה עשר הימים ממועד פרסומה ועד כניסתה לתוקף. לפיכך, קבעה דעת הרוב, כי יש להעדיף פרשנות לפיה המועד הקובע לעניין סעיף 197, שהוסף לסעיף 119 בתיקון 43, נועד לעניין חישוב הפיצויים ולשמו בלבד. בהקשר זה, נקבע, כי לא בכדי השתמש המחוקק במונח "המועד הקובע", שהוא מונח שמאי מקצועי מקובל לצורך עריכת שומת מקרקעין, וכי הכוונה הייתה למועד הקובע לעניין מועד חישוב הפיצויים ועריכת השומה. שנית, קבעה דעת הרוב, כי אף שבעניין זה ניתנו החלטות סותרות על ידי וועדות הערר השונות, יש ליתן משקל להסתמכות של העוררים (הם המשיבים) על החלטות וועדות ערר קודמות, אשר קבעו כי תקופת ההתיישנות הינה חמישה עשר יום ועוד שלוש שנים. דעת הרוב הוסיפה לעניין ההסתמכות וקבעה, כי פסקי דין של בית המשפט העליון אשר עסקו ישירות בסוגיה הפרשנית המונחת לפני וועדת הערר כעת אין, אמנם, בנמצא, אולם יש בנמצא אמירות עקיפות שמכוחן ניתן להבין, כי תקופת ההתיישנות היא חמישה עשר יום ועוד שלוש שנים ויש ליתן משקל להסתמכות של העוררים על אמירות של בית המשפט העליון בפסקי הדין הללו. שלישית, קבעה דעת הרוב, כי פרשנות המשיבים מתיישבת גם עם עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית והיא אשר פוגעת פחות בקניינו של אדם. באשר לקושי הטמון בקביעת שני מועדים שונים לעניין אותו הסעיף ציינה דעת הרוב, כי: "יוצא מכך אמנם כי יש לפרש את סעיף 119(ב) כקובע מועד שונה לחישוב הפיצויים ולעריכת השומה בלבד. לטעמנו, קושי פרשני זה הינו פחות בעייתי לעומת הקושי הפרשני שנוצר עם יצירת מועדי תחולה שונים לאותה תכנית. בפרשנות זו אין כדי לפגוע מהותית בקוהרנטיות של שני הסעיפים. פרשנות זו אמנם יוצרת לכאורה שני מועדים. האחד - לצורך מרוץ ההתיישנות, הזכות במקרקעין ויתר ענייני סעיף 197 לחוק. השני - לצורך קביעת מועד חישוב הפיצויים ועריכת השומה. קביעת מועד עריכת השומה לשבועיים קודם לכן איננה פוגעת מהותית במי שזכאי לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה." ב. דעת המיעוט דעת המיעוט בוועדת הערר קבעה, כדלקמן: "הן לשונו של החוק, הן ההיסטוריה החקיקתית שלו והן תכליתו מצביעים בברור על כך שהפרשנות הנכונה לסעיף 119 (ב) הינה כזו לפיה המועד ממנו תתחיל להספר תקופת שלוש השנים העומדת לרשות התובע לצורך הגשת תביעה לפי סעיף 197 לחוק, הוא מועד פרסומה של התכנית ברשומות ולא מועד נדחה אחר כלשהו..." לעמדתה של דעת המיעוט, סעיף 119 (ב) לחוק התכנון והבניה נועד ליצור הסדר מיוחד וספציפי לגבי סעיף 197, שלפיו רק לעניין הגשת תביעה לפי סעיף 197 המועד הקובע הוא יום פרסום התכנית ברשומות ולא חמישה עשר יום לאחר מכן. לשיטתה, הפירוש שניתן על ידי דעת הרוב למונח "המועד הקובע" אינו מביא בחשבון את מיקומו של המונח בתוך סעיף 119, העוסק במועד תחילתה של תכנית והוא אינו נותן משקל לכך שסעיף 119 (ב) התווסף ומוקם לאחר סעיף קטן 119 (א) הקובע את ההסדר הכללי בדבר תחילתה של תכנית. מיקומה של ההוראה בסעיף שעניינו "תחילתה של תכנית" בסעיף משנה נפרד מלמד, כי הוא עוסק בקביעת הסדר מיוחד לאותו נושא בו עוסק הסעיף כולו קרי, מועד תחילתה של תכנית לענינים שונים. מהקשר זה ניתן ללמוד, לפיכך, כי עניינו של סעיף קטן (ב) הוא בקביעת הסדר מיוחד ל"תחילתה של תכנית" לענין תביעות לפי סעיף 197 לחוק. דעת המיעוט סקרה את ההיסטוריה החקיקתית ודברי ההסבר לסעיף, כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 43 לחוק התכנון והבניה בציינה: "כפי שניתן לראות, בנוסחו הסופי של החוק החובה לפרסם את דבר אישורה של תכנית ברשומות עוגנה בסעיף 119 (א), ואולם ההוראה בסעיף 119 (ב) שהוסף, הקובעת כי מועד הפרסום ברשומות יהיה המועד הקובע לעניין תביעות פיצויים לפי סעיף 197 נותרה על תילה, כלשונה, אם כי בנוסחו הסופי של התיקון היא חלה על כל סעיף 197. לשון אחר - הצעת החוק ביקשה להחיל הסדר שונה מזה הקבוע בסעיף 119 המקורי רק על התקופה להגשת תביעות הקבועה בסעיף 197(ב). תיקון 43 האריך תקופה זו משנה לשלוש וההצעה ביקשה שתקופה זו לא תוארך מעבר לכך. זאת ביקשה לעשות ע"י הפרדה בין המועד למנין התקופה להגשת תביעות לבין מועד תחילתה של תכנית. מועד הפרסום ברשומות הוא מועד בו נוצרת ידיעה בפועל או ידיעה קונסטרוקטיבית ברורה על קיומה של התכנית החדשה ועל מהותה. גיבוש עמדה בדבר הזכות לתבוע, סיכויי התביעה, היקפה והכנתה אורכים זמן, ולפיכך ניתן, לצד הארכת התקופה להגשת תביעות, להתחיל את מניינה עוד בטרם תחילתה של התכנית. עניין זה מסביר גם מדוע נעשה שימוש במונח "המועד הקובע... לפי סעיף 197(ב)" - סעיף העוסק רק במועד להגשת תביעות. בתהליך החקיקה הוחלט בסופו של דבר להחיל את ס"ק 119(ב) על כל סעיף 197 - ולמעשה לאחד בין המועד למניין התקופה להגשת תביעות למועד גיבוש העילה. ההגיון לפיו סיכויי הגשת תביעה בטרם יחלוף פרק זמן משמעותי למן הפרסום ברשומות הם קלושים פועל גם כאן. עם זאת המונח "המועד הקובע" לא שונה. ההיסטוריה החקיקתית מסבירה היטב את פשר המונח." דעת המיעוט ציינה עוד, כי יש להבחין בין תכליתו של סעיף 119 (א) לבין תכליתו של סעיף 119(ב), כדלקמן: "הוראת סעיף 119 מבקשת למנוע מצב בו בד בבד עם פרסומה של תכנית לתוקף והבאת דבר אישורה לידיעת הציבור הרחב - עניין אשר עשוי להביא עימו ניסיונות לתקיפה התכנית בעתירות לבית המשפט - ניתן יהיה להתחיל לפעול מכוחה של תכנית ובכלל זה ליתן היתרים מכוחה. המחוקק קבע לפיכך פרק זמן קצוב וקצר, אשר מאפשר למעונין בכך להזדרז ולתקוף את את התכנית בערכאות משפטיות, עוד בטרם תכנס לתוקפה. בתקופה זו לא ניתן יהיה לפעול מכוחה של התכנית. הוראה זו היתה כאמור קיימת עוד לפני תיקון 43, שבו הוסף סעיף 119 (ב). לפני תיקון 43, כאשר היינו מבקשים לברר מהו מועד "תחילתה של תכנית" לצורך סעיף 197, סעיף 119 היה מלמדנו כי מועד זה הינו 15 יום מיום פרסומה ברשומות. החידוש שחידש תיקון 43 הוא בהוספת סעיף 119 (ב) המורה, לראשונה, על מועד קובע שונה לצורך תביעות לפי סעיף 197. יש בכך טעם רב שכן השהיה מהסוג שמתואר לעיל, אינה נדרשת לצורך הגשת תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק ונעדרת את הרציונאל המובא לעיל. כך, בין אם לצורך הגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 עומד לנתבע פרק זמן של שנה, כפי שקבע ההסדר שקדם לתיקון 43, ומקל וחומר כאשר מכח אותו תיקון ממש הוארכה תקופת ההתיישנות להגשת תביעות אלה והועמדה על שלוש שנים. הסבירות כי יוגשו תביעות לפי סעיף 197 בחמישה עשר הימים שלמן פרסומה של תכנית לתוקף היא אפסית כמעט. הגשת תביעה שכזו מצריכה ככלל בחינת הוראות התכניות שחלו על המקרקעין קודם לאישורה של התכנית החדשה, אל מול הוראותיה של זו החדשה לצורך ביסוס טענת פגיעה בהם, ועריכת חוות דעת שמאית האומדת את הפגיעה. חוות הדעת השמאית אמורה להתבסס, למצער בראש ובראשונה (כמצוות ההלכה הפסוקה), על גישת ההשוואה, וזו מחייבת איסוף מידע אודות עסקאות שהתרחשו בסמוך לאחר אישורה של התכנית. הסיכוי שכל אלה יסתיימו בטרם חלפו חמישה עשר יום מיום אישורה של התכנית הוא קלוש, לשון המעטה. מטעם זה אין כל הצדקה, דוגמת זו הקיימת באשר להשהיית תוקפה של תכנית לענין יכולת הפעולה על פיה, להשהות את תחילתה של התקופה להגשת תביעות לפי סעיף 197 לחוק. יובהר שגם אילו היה קיים סיכון כלשהו להגשת תביעות באותם 15 ימים, לא היה בכך כדי לגרום לפגיעה כלשהי בצדדים שלשיים, דוגמת זו העלולה להגרם למי שפועל על פי תכנית שבשלב מאוחר יותר נתקפת ומבוטלת. מאידך גיסא, תחימת הזמן להגשת תביעה לפי סעיף 197 בשלוש שנים למן יום הפרסום ברשומות (וודאי כשהיא נעשית בצד הארכת תקופת ההתיישנות משנה לשלוש) מוצדקת על מנת ליצור ודאות מבחינת חשיפתה של הקופה הציבורית של הועדה המקומית לתשלום תביעות שכאלה." באשר לקושי הטמון, לכאורה, בקביעת שני מועדים שונים לעניין אותה התכנית השיבה דעת המיעוט, כדלקמן: "כאמור, תביעות על פי סעיף 197 אינן מוגשות באופן מיידי במהלך הימים שלאחר פירסומה של תכנית לתוקף ובוודאי שאינן נידונות בפרק זמן קצר זה. בהקשר זה עמדנו לעיל על הפעולות המתחייבות בטרם הגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197. על רקע פעולות אלה, לא קיים חשש של ממש להגשת תביעות במהלך חמישה עשר הימים שבין מועד פרסום ההודעה על אישור התכנית ובין כניסתה לתוקף לענין פעולה על פיה. אמנם יתכנו מצבים בהם מחד תכנית תוקפא בצו ביניים או אף תבוטל במועד מאוחר יותר, אך מאידך מניין הימים להגשת כתב התביעה יחל להספר מיום פרסום דבר אישורה של התכנית ברשומות. יכולה לעלות טענה כי במקרה כזה יווצר קושי למי שמעוניין לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 בשל תכנית זו, אולם מבקש שלא לשאת בהוצאות הכרוכות בהגשת תביעה שכזו, בטרם יתבררו סופית מעמדה של התכנית ומידת תקפותה. אלא שהמענה למצבים אפשריים כאלה הוא בסמכות השר להאריך את המועד להגשת תביעה לפי סעיף 197, מאידך גיסא, בהקשר לחשש שמעלה עמדת הרוב, הרי שעל פי הלכת קהתי ניתן לאיין עילת תביעה לפי סעיף 197 במקרה בו הפגיעה מכח תכנית הוסרה באמצעות תכנית מתקנת. מקל וחומר נדמה כי כאשר הפגיעה אויינה בשל אי כניסתה לתוקף של תכנית, גם אז תאויין עילת התביעה. אין איפוא חשש של ממש כי אדם עשוי לזכות לפיצויים בגין עילה חסרת תוקף." מנגד, עמדה דעת המיעוט על הקושי הטמון באימוץ דעת הרוב לאור העובדה כי היא מביאה לכך שלצורך סעיף 197 יחולו שני מועדים: אחד לעניין המועד להגשת התביעה לפיצויים והשני לעניין חישוב הפיצויים, ובלשונה: "כאמור, המשמעות שיש ליתן להוראות סעיף 119(ב), על פי עמדת הרוב, היא קביעת מועד לחישוב ירידת הערך כתוצאה מהפגיעה שהתכנית מביאה עימה. מועד זה אינו תואם, על פי אותה עמדה, את המועד ממנו מתחילה התקופה להגשת תביעות לפי סעיף 197. קביעה זו מעוררת קושי. נדמה שקשה למצוא תקדימים אחרים במשפט הישראלי להפרדה בין המועד בו מתחילה התקופה להגשת תביעות ובין המועד הרלוונטי לחישוב הנזק. שני מועדים אלה אחודים בכל מקרה אחר, וקשה למצוא טעם של ממש להפרדה בינהם במקרה זה." דעת המיעוט הוסיפה וציינה, כי החלופה הפרשנית בה בוחרת דעת הרוב טומנת בחובה פוטנציאל ממשי לפגיעה בזכות הקנין, ובלשונה: "על פי עמדת הרוב מהותה של הוראת סעיף 119 (ב) אינה פרוצדורלית בלבד - קרי, המועד ממנו מתחילות להספר שלוש השנים העומדות לרשות התובע לצורך הגשת תביעתו, אלא תוכנה הוא תוכן מהותי - קביעה סטטוטורית מחייבת בנוגע למועד הקובע לחישוב ירידת הערך. אימוץ פרשנות זו מחייב לכאורה מתן הנחיה חד משמעית לשמאי העורך את השומה לשקף בשומתו אך ורק את שווי הנכס כפי שהוא במועד פרסום ההודעה ברשומות. הוראה כזו, ככל שתנתן לשמאי, אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט לפיה המועד הרלוונטי להערכת שוויי הנכס לאחר אישור התכנית הוא יום פרסום התכנית או בסמוך לאחר מכן ואף אינה מביאה בחשבון את העובדה שלעיתים מזומנות שווי הנכס ביום מסויים זה דוקא אינו משקף הפנמה של השוק בדבר משמעותה של התכנית, הפנמה שלעיתים אורכת תקופה קצרה נוספת. אכן, מועד חישוב שוויו של הנכס לענין ירידת הערך צריך להיות לכל המאוחר בסמוך לאחר אישורה של התכנית ולא כזה המתגבש בשוק תקופה ארוכה לאחר מכן, אולם נדמה שהצמדות ליום פרסומה של התכנית ברשומות דוקא אינה ישימה נוכח הקושי למצוא עסקאות הנערכות באותו יום דוקא. אבל חשוב מכך, יש בקביעת מועד כזה כדי לגרום במקרים רבים לפגיעה של ממש בזכותו הקנינית של בעל הנכס שלא יוכל לקבל פיצוי על ירידת ערך שהתגבשה בסמוך לאחר פרסום ההודע על התכנית אך עדיין לא התבטאה בשוק ביום הפרסום דוקא." קושי נוסף עליו עמדה דעת המיעוט טמון בכך שעל פי עמדת הרוב, ככל שיום תחילתה של התכנית גם לענין תביעה לפי סעיף 197 הוא חמישה עשר יום לאחר פרסומה ברשומות, יהיה זכאי להגיש תביעה לפי סעיף 197 מי שהיה בעל המקרקעין באותו מועד, אף אם במועד בו פורסמה ההודעה ברשומות לא היה בעל הזכויות בהם. קביעה כזו היא פתח המעניק זכות תביעה למי ש"בא אל הנזק", פתח שאין לו הצדקה ויש בו כדי לעודד רכישה מניפולטיבית של מקרקעין בתקופה שלאחר פרסום דבר אישורה של התכנית, לצורך רכישת זכות התביעה. מה גם שרכישה לאחר פרסום ההודעה על אישור התכנית, בודאי בסמוך ליום החמישה עשר, עשויה לשקף את שוויה המופחת של הקרקע. תשלום פיצויים לרוכש כזה, מן הקופה הציבורית, אינו מוצדק. 3. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו בהליך. עמדת היועץ המשפטי לממשלה הינה, בתמצית, כי המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות בן שלוש השנים להגשת תביעת פיצויים בגין ירידת ערך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הינו מועד פרסום התכנית ברשומות. הלכה למעשה, עמדתו זהה לעמדת דעת המיעוט בוועדת הערר, כמפורט לעיל. 4. טענות הצדדים המערערת טוענת, כי יש לאמץ את עמדת דעת המיעוט הנשענת על מדיניות משרד הפנים, לפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל עם פרסום התכנית ברשומות. עמדתה זו של המערערת נשענת, לשיטתה, על לשון החוק, ההלכה הפסוקה והגיונם של דברים. המערערת טוענת עוד, כי החלטת וועדת הערר יוצרת מצב אבסורדי בו לעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה יהיו מועדים קובעים שונים: האחד, לעניין מועד הגשת התביעה לפיצויים והשני לעניין חישוב הפיצויים, דבר שאין לו מקום. המערערת מוסיפה וטוענת, כי שגתה וועדת הערר עת קבעה כי החלטת וועדת ערר שניתנה במחוז מרכז יוצרת הסתמכות אצל המשיבים אשר הגישו עררם גם במחוז זה וזאת על אף שישנן החלטות ועדות ערר החולקות על החלטה זו. המשיבים טוענים, כי סעיף 119 (ב) לחוק התכנון והבניה אינו דן במועד האחרון לצורך הגשת תביעה לפי סעיף 197 (א) לחוק, שהרי בעוד שסעיפים 197 ו- 119 (א) נוקטים במונח "יום תחילתה של תכנית", הרי שסעיף 119 (ב) כלל אינו עושה שימוש במונח "תחילתה של תכנית", אלא במונח "היום הקובע", שכלל לא נזכר בסעיף 197 לחוק. לטענתם, אילו המחוקק היה מבקש לקבוע מועד מיוחד ליום תחילתה של תכנית רק לצורך סעיף 197 היה קובע כן מפורשות בסעיף 197 עצמו. משהמחוקק בחר לעשות שימוש במונח "תחילתה של תכנית" הן בסעיף 197 והן בסעיף 119 (ב), לא יכול להיות ספק פרשני כלשהו כי כוונתו לא הייתה לקבוע מועד מיוחד לתחילתה של תכנית לצורך סעיף 197 בלבד. המשיבים טוענים עוד, כי המועד שבו נוצר לנפגע מתכנית "כוח התביעה" לצורך הגשת תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 מתחיל ביום כניסת התכנית לתוקף ועל כן מועד תחילת מרוץ ההתיישנות מתחיל, אף הוא, ממועד זה. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי קבלת עמדת המערערת מביאה לכך שלאותה תכנית יהיו מועדי תחולה שונים ובאופן אבסורדי תתאפשר לנפגע להגיש תביעה על פי סעיף 197 לחוק עוד בטרם כניסתה של התכנית לתוקף. עוד טוענים המשיבים, כי "המועד הקובע", כפי שנקבע בסעיף 119 (ב), הוא אותו מועד שאליו יש לשערך את הפיצוי בגין ירידת הערך ואך ורק לעניין זה נחקק הסעיף. לשיטתם, עד לתיקון 43 לחוק התכנון והבניה לא נקבע מפורשות "מועד קובע" לחישוב הפיצוי והיו שסברו כי באין הוראה מפורשת בחוק, אזי "המועד הקובע" הוא יום הגשת התביעה או יום תחילת תוקפה של תכנית. המשיבים טוענים עוד, כי הם הסתמכו על החלטות קודמות של וועדות הערר השונות, לפיהן מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הינו 15 יום ממועד פרסום התכנית ברשומות. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי לנוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מן הראוי להעניק לסעיף 119 (ב) לחוק התכנון והבניה פרשנות אשר לא תפגע בזכויות הקנייניות של המשיבים. אוסיף, כי בתגובתה של המשיבה 2 לערעור נטען גם, כי יש לדחות את הערעור דנן על הסף, באשר החלטה על התיישנות התביעה מהווה החלטת ביניים, שכלל לא ניתן לערער עליה. אמנם נכון הדבר, כי לא קיימת זכות ערר לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבניה על החלטות ביניים של וועדת הערר (ראו בר"מ 10275/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה - חיפה נ' צפדיה, ניתן ביום 27.1.05; בר"מ 4057/05 יאיר קופרמן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה השומרון, ניתן ביום 24.6.07). אולם, בענייננו, אף שהחלטת וועדת הערר אינה מסיימת את המחלוקת בין הצדדים, באשר היא מחזירה את הדיון לוועדה המקומית לקביעת שיעור הפיצויים, הרי שמהבחינה המהותית המדובר בהחלטה שיש לה משמעות עקרונית ורוחבית ביחס לקבוצה גדולה מאוד של תובעים פוטנציאליים ובירור הנושא בטרם הסתיים ההליך כולו עשוי לייתר את המשך ההליך לפני הוועדה המקומית (ראו והשוו עמ"נ (ת"א) 238/08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון נ' נורית שט ואח', ניתן ביום 5.3.09). עוד טוענת המשיבה 2, כי ההחלטה אותה קיבלה וועדת הערר אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ומשכך אין מקום להתערב בה. 5. המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות בטרם אכריע במחלוקת הפרשנית אשר נפלה בין הצדדים בערעור שלפני, אייחד מספר מילים אחדות לעניין טיבו של ההליך דנן. זה ערעור מנהלי ולא עתירה מנהלית. לאור זאת, הכלל שבית המשפט לא יניח את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המנהלית מתקיים באופן פחות דווקני. שכן, בהליכי ערעור בוחן בית המשפט לא רק את חוקיות מסגרת ההחלטה המותקפת בערעור ולא רק את הליכי קבלתה, אלא גם את תכני ההחלטה. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שעסקינן בשאלה משפטית מובהקת. א. לשון החוק, תכליתו וההיסטוריה החקיקתית כאמור לעיל, סעיף 119 לחוק התכנון והבניה, שכותרתו "תחילתה של תכנית", קובע, כדלקמן: "(א) תחילתה של תכנית, שאושרה לפי סימן זה, היא בתום חמישה עשר ימים מיום פרסום הודעה ברשומות או בעתון על דבר אישורה, לפי המועד שבו פורסמה ההודעה האחרונה מבין ההודעות ברשומות או בעיתון. (ב) מועד פרסום ההודעה ברשומות יהיה המועד הקובע לענין תביעת פיצויים לפי סעיף 197. (ג) אין חובה לפרסם את מסמכי התכנית והוראותיה ברשומות". (ההדגשות שלי - מ' א' ג'). לכאורה, לשון סעיף 119 (ב) סובלת מבחינה לשונית יותר ממשמעות אחת. על כך יכולות להעיד ההחלטות הסותרות שניתנו בעניין בוועדות הערר השונות. אולם לטעמי, הפרשנות שנתנה דעת הרוב ללשון הסעיף הינה דחוקה. פרשנות זו אינה מביאה בחשבון את מיקומו של המונח "המועד הקובע" בתוך סעיף 119, העוסק, כולו, במועד תחילתה של תכנית והיא אף אינה נותנת משקל לכך שהמחוקק בחר להוסיף ולמקם את סעיף 119 (ב) לאחר סעיף 119 (א), הקובע את ההסדר הכללי בדבר תחילתה של תכנית. במילים אחרות, הסעיף קובע שני הסדרים נפרדים: הכלל הוא כי תחילתה של תכנית היא בתום חמישה עשר ימים מיום פרסום ההודעה על דבר אישורה ואילו ההסדר הספציפי לצורך תביעת פיצויים לפי סעיף 197 הוא כי המועד הקובע הוא מועד ההודעה ברשומות. מסקנה זו נתמכת, לדעתי, בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף. כאמור, נוסחו המצוטט לעיל של סעיף 119 נקבע במסגרת תיקון 43 לחוק התכנון והבניה משנת 1995. לפני תיקון זה קבע סעיף 119 לחוק, כי: "תחילתה של תכנית שאושרה לפי סימן זה היא בתום חמישה עשר יום לאחר פרסום הודעה ברשומות על אישורה". (ראו נספח 8 לערעור). נוסח סעיף 119 המצוטט לעיל תוקן בשנת 1978, כאשר הנוסח שקדם לו, הוא הנוסח המקורי משנת 1965, קבע, כי: "תחילתה של תכנית שאושרה לפי סימן זה היא בתום חמישה עשר יום לאחר אישורה; אין חובה לפרסם את התכנית ברשומות." (ראו נספח 7 לערעור). תיקון 43 קבע, איפוא, לראשונה, הסדר נפרד לעניין תביעות לפי סעיף 197 לחוק. נוסח התיקון המוצע בהצעת החוק היה, כדלקמן: "(א) תחילתה של תכנית שאושרה לפי סימן זה היא בתום חמישה עשר ימים מיום פרסום הודעה בעיתון על דבר אישורה; לעניין זה יראו כיום הפרסום בעיתון את היום שבו פורסמה ההודעה בדבר האישור בעיתון, לפי מועד הפרסום המאוחר שבין הפרסומים בעיתון. (ב) סמוך לאחר אישור התכנית יפרסם יושב ראש מוסד התכנון שאישר את התכנית הודעה על כך ברשומות ומועד זה יהיה המועד הקובע לעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197 (ב). (ג) אין חובה לפרסם את מסמכי התכנית והוראותיה ברשומות". בדברי ההסבר לתיקון 43 הובהר כי: "מוצע לקבוע כי תכנית תיכנס לתוקפה כעבור 15 ימים ממועד פרסומה בעיתון, לפני [צ.ל: לפי-מ' א' ג'] מועד הפרסומים המאוחר מבין הפרסומים בעיתון. מוצע לחייב את יושב ראש מוסד התכנון שאישר תכנית לפרסם הודעה על כך גם ברשומות, ומועד זה יהיה המועד הקובע לעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק". (ראו נספח 9 לערעור). הנה כי כן, עד לתיקון 43 יום תחילתה של התכנית לצורך סעיף 197 היה חמישה עשר יום ממועד פרסום התכנית ברשומות. תיקון 43 קבע הסדר נפרד וספציפי, הוא סעיף 119 (ב), הדוחה את האמור בסעיף 119 (א), שאם לא כן, אין בו כל חידוש. יש לזכור גם כי במקביל לקביעת הסדר נפרד, הוארכה במסגרת התיקון הנ"ל תקופת ההתיישנות להגשת תביעות לפי סעיף 197 משנה לשלוש שנים. פרופ' אהרון נמדר, פגיעה במקרקעין [פיצויים בגין נזקי תכנית] (תשס"ח- 2008), עמ' 345-346, הגיע למסקנה דומה: "סעיף 197 (א) לחוק התכנון מעניק את זכות התביעה בגין נזקי תוכנית לכל מי "שביום תחילתה של התוכנית" היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם. לעומת זאת סעיף 197 (ב) קובע כי התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום "תחילת תוקפה של התוכנית". שינוי הלשון בין "תחולתה של תוכנית" ו-"תחילת תוקפה של התכנית" גרמו בעבר לספקות באשר לקביעת יום הערכת נזקי התוכנית. גדר הספקות שעורר היה: האם הכוונה ליום פרסום התוכנית ברשומות או ל-15 ימים לאחר מכן - שהוא "יום תחילת התוכנית" כמוגדר בסעיף 119 לחוק. למרות קיומם של ספקות אלה בתי המשפט פסקו כי הכוונה בסעיף 197 למועד אחד כמוגדר בסעיף 119, דהיינו 15 ימים לאחר פרסום ההודעה בגין התוכנית ברשומות. כך היה הדין עד לתיקון 43 לחוק התכנון והבניה, שאז הוספה לחוק הוראה חדשה בסעיף 119(ב) הקובעת כדלקמן: "מועד פרסום ההודעה ברשומות יהיה המועד הקובע לעניין תביעת פיצויים לפי סעיף 197". נמצאנו למדים כי סעיף 119(ב) מגדיר באופן שונה את המונח "תחולתה של תכנית" מאשר סעיף 119(א). הוראת סעיף 119 (ב) הינה הוראה המיוחדת לתביעות לפי סעיף 197 והיא באה לשנות מהוראת סעיף 119 (א) המאמצת דווקא את המועד שהוא חמישה עשר יום לאחר מכן. היות והוראת סעיף 119 (ב) הינה מאוחרת יותר והיא מיוחדת לתביעות פיצויים לפי סעיף 197 יש לפרשה בצורה רחבה כך שהיא תחול על כל המקרים המתייחסים לסעיף 197, דהיינו גם על מועד הערכת שווי הפגיעה וגם על מועד ההתיישנות של התביעה. היוצא הוא כי בכל הקשור ל"תביעת פיצויים לפי סעיף 197" המועד הקובע יהיה יום פירסום ההודעה על התוכנית ברשומות, ולא 15 ימים לאחר מכן. דבר זה יש לו השפעה לא רק לגבי יום הערכת שווי הפגיעה אלא גם לגבי יום תחולת מירוץ ההתיישנות של תקופת 3 השנים האמורה בסעיף 197 (ב)." (ההדגשות שלי - מ' א' ג'). גם פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 119 מחייבת, את התוצאה האמורה. הוראת סעיף 119 מבקשת למנוע מצב שבו בד בבד עם פרסומה של תכנית ברשומות והבאת דבר אישורה לידיעת הציבור הרחב, עניין אשר עשוי להביא עימו ניסיונות לתקיפה התכנית בעתירות לבית המשפט, ניתן יהיה להתחיל לפעול מכוחה של תכנית ובכלל זה ליתן היתרים מכוחה. המחוקק קבע, לפיכך, פרק זמן קצוב וקצר, אשר מאפשר למעונין בכך להזדרז ולתקוף את את התכנית בערכאות משפטיות, עוד בטרם תכנס לתוקפה. אולם, השהיה מהסוג שמתואר לעיל אינה נדרשת לצורך הגשת תביעות פיצויים לפי סעיף 197, שכן גיבוש עמדה בדבר הזכות לתבוע, סיכויי התביעה, היקפה והכנתה אורכים זמן. על כן, הסבירות כי יוגשו תביעות לפי סעיף 197 בחמישה עשר הימים שלמן פרסומה של תכנית לתוקף היא אפסית כמעט. מטעם זה אין כל הצדקה, דוגמת זו הקיימת באשר להשהיית תוקפה של תכנית לענין יכולת הפעולה על פיה, להשהות את תחילתה של התקופה להגשת תביעות לפי סעיף 197. יובהר, שגם אילו היה קיים סיכון כלשהו להגשת תביעות באותם 15 ימים, לא היה בכך כדי לגרום לפגיעה כלשהי בצדדים שלישיים, דוגמת זו העלולה להגרם למי שפועל על פי תכנית שבשלב מאוחר יותר נתקפת ומבוטלת. מן הצד השני, תחימת הזמן להגשת תביעה לפי סעיף 197 בשלוש שנים למן יום הפרסום ברשומות (וודאי כשהיא נעשית בצד הארכת תקופת ההתיישנות משנה לשלוש) מוצדקת, על מנת ליצור ודאות מבחינת חשיפתה של הקופה הציבורית של הועדה המקומית לתשלום תביעות שכאלה. כאמור לעיל, המשיבים טוענים כי החידוש שבסעיף 119 (ב) עניינו במועד שאליו יש לשערך את הפיצוי בגין ירידת הערך, הא ותו לא. כך גם סברה דעת הרוב בוועדת הערר. אולם, קבלת עמדה כאמור משמעה, כי קיימים שני מועדים שונים לעניין סעיף 197, דבר שאינו סביר. מובן, כי בשל טעמים של וודאות ויציבות יש להעדיף פרשנות שלפיה לעניין סעיף 197 יהא מועד אחד והוא יום הפרסום ברשומות, זאת הן לצורך הערכת הפגיעה, הן לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות והן לצורך קביעה מיהו בעל הזכות במקרקעין הזכאי לפיצוי. ב. ההלכה הפסוקה בפסק דין שניתן לפני ימים אחדים בעת"מ (חי') 4293-06-11 מאנשרוב ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה-חיפה ואח', ניתן ביום 14.11.11, אימץ בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט רון שפירא) את הפרשנות שלפיה, המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות בן שלוש השנים להגשת תביעת פיצויים הינו בתום חמישה עשר יום ממועד פרסום התכנית ברשומות. באותו עניין דחתה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה את תביעות הפיצויים שהגישו העותרים מהטעם כי התיישנו, באמצה את העמדה, כי המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות הוא ביום הפרסום ברשומות. בית המשפט קיבל את העתירה אך מהטעם, כי פרשנות לפיה המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות הינו בתום חמישה עשר יום ממועד פרסום התכנית ברשומות, פוגעת פחות בזכות הקניין של העותרים. כאמור, אין בנמצא התייחסות מפורשת של בית המשפט העליון למחלוקת הפרשנית נשוא הערעור שלפני, אולם כל אחד מן הצדדים מבקש למצוא חיזוק לעמדתו באמרות אגב של בית המשפט העליון, עליהן אעמוד להלן. בע"א 66639/93 צאיג נ' הועדה המקומית ראשון לציון, פ"ד נה(1) 49 (1999) התייחס כב' השופט י' זמיר לתיקון 43 לחוק התכנון והבניה, כדלקמן: "השמאי עוזי קמר אמד מטעם צאיג את הפיצויים המגיעים לצאיג על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ליום 5.8.1981. אותו יום מלאו 15 ימים לפרסום ההודעה ברשומות בדבר אישור התכנית הפוגעת. ראו לעיל פיסקה 3. סעיף 119 לחוק התכנון והבניה, בנוסח שעמד בתוקף בעת שניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, קבע כי זהו יום תחילת תוקפה של התכנית הפוגעת. אולם בית-המשפט המחוזי תרגם את הערכים הדולריים (הנקובים בחוות-דעתו של השמאי קמר) לשקלים לפי שער הדולר ביום 20.7.1981, שבו פורסמה ברשומות ההודעה בדבר אישור התכנית הפוגעת. על כך מלינים צאיג. סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מזכה בפיצויים את "מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם..." (ההדגשה שלי - י' ז'). בעת שניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, "יום תחילתה של התכנית" היה מועד קובע הן לצורך מירוץ הזמן להגשת תביעת פיצויים לוועדה המקומית (סעיף 197(ב) לחוק) והן לצורך שומת הפיצויים... אמנם, הדין בנדון שונה בחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה-1995, שהוסיף לחוק התכנון והבניה את סעיף 119(ב) שלפיו "מועד פרסום ההודעה ברשומות יהיה המועד הקובע לענין תביעת פיצויים לפי סעיף 197". אולם דווקא הוספת הוראה זאת בשנת 1995 מלמדת כי עד לאותה שנה שרר דין אחר, כלומר שהמועד הקובע לצורך חישוב הפיצויים לפי סעיף 197 היה יום תחילתה של התכנית הפוגעת. לכן, על בית-המשפט המחוזי היה להתאים את הפיצויים לפי סעיף 197 לשער השקל ביום 5.8.1981. כך יהיה על בית-המשפט המחוזי לעשות, לאחר שהתיק יוחזר אליו, כשיקבע מחדש את שיעור הפיצויים המגיעים לצאיג לפי סעיף 197." (עמ' 81-82 לפסק-הדין). אציין, כי אף שהמערערת הביאה את הציטוט הנ"ל לתמיכה בעמדתה, נראה, לכאורה, מדברים אלו של כב' השופט י' זמיר, כי המועד לעניין מרוץ ההתיישנות נותר המועד שלפני התיקון, היינו יום תחילתה של תכנית. כך גם עולה מהערת אגב של בית המשפט העליון (כב' השופט א' גרוניס) בבג"צ 6133/05 סימונה גרינברג זהר נ' שר הפנים, אופיר פינס (ניתן ביום 4.1.09). באותו עניין נדונו עתירות למתן צו על תנאי שיורה לשר הפנים ליתן טעם מדוע לא תינתן לעותרים הארכת מועד להגשת תביעות פיצויים לפי הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. כב' השופט א' גרוניס תיאר את הרקע הנדרש לעתירות, כדלהלן: "בחודש פברואר 1998 אושרה תוכנית מתאר מפורטת מספר ד/ח/237ב', ב"י/352א' (להלן - התוכנית).. התוכנית נכנסה לתוקף ביום 11.3.98. לפיכך, לפי הוראת סעיף 197 לחוק, על בעל זכות במקרקעין שראה עצמו נפגע על ידי התוכנית היה להגיש את תביעת הפיצויים לוועדה המקומית לתכנון ובניה תוך שלוש שנים מיום כניסתה של התוכנית לתוקף." (פסקה 2 לפסק-הדין). נראה כי היפוכם של דברים עולים מבר"מ 3781/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה, נתניה נ' מרדכי הר ואח' (ניתן ביום 7.8.06). באותו עניין תביעת המשיבים לקבלת פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הוגשה בחודש נובמבר 1999 ובית המשפט נדרש להכריע, האם תקופת ההתיישנות להגשת התביעה החלה במועד כניסתה לתוקף של התכנית המקפיאה, או שמא יש למנות את תקופת ההתיישנות רק החל ממועד כניסתה לתוקף של התכנית המשחררת. בית המשפט (כב' השופט עדיאל, שהיה בדעת מיעוט לגופו של פסק הדין) מציין שם, אמנם, כי יש להגיש את התביעה בתוך שלוש שנים ממועד תחילתה של התכנית, אך הוא מפנה למועד פרסומה של התכנית ברשומות, דווקא. ובלשונו של כב' השופט עדיאל: "בענייננו עולה השאלה מהו המועד בו יש להגיש את התביעה בגין הנזק אשר נגרם למקרקעין על-ידי התכנית המקפיאה. סעיף 197(ב) לחוק קובע, כאמור, כי יש להגיש את התביעה בתוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית. לפי פשוטו של מקרא, יש להגיש את התביעה בתוך שלוש שנים ממועד תחילתה של התכנית המקפיאה. על-פי פרשנות זו, הואיל ובענייננו דבר אישורה של התכנית פורסם ביום 7.11.1982, תקופת ההתיישנות להגשתה של תביעה בגין נזקי התכנית חלפה זה מכבר והתביעה התיישנה". (פסקה 10 לפסק-הדין). בעוד שפסיקה מפורשת של בית המשפט העליון באשר למועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות אין בנמצא, הרי שקיימת הלכה ברורה ומפורשת, לפיה לאחר תיקון 43 המועד הקובע לאומדן שומת הפיצויים הינו מועד פרסום התכנית ברשומות (ראו ע"א 7136/00 דב חייט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה - המרכז, פ"ד נט(3) 349 (2004); ע"א 9853/01 חירם לנדאו עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - כפר סבא (ניתן ביום 4.8.05). שעה שקיימת הלכה פסוקה מפורשת, לפיה לאחר תיקון 43 המועד הקובע לאומדן שומת הפיצויים הינו מועד פרסום התכנית, מן הראוי להחיל הלכות אלו גם ביחס למועד הקובע להגשת תביעת הפיצויים, שהרי אין כל טעם של ממש בקביעת שני מועדים שונים, אחד לצורך מניין תקופת ההתיישנות ושני לצורך אומדן שומת הפיצויים. ג. שיקולי הסתמכות ופגיעה בקניין דעת הרוב קבעה, כאמור, כי בשל החלטות וועדות ערר אשר ניתנו במחוז מרכז, לפיהן מרוץ ההתיישנות מתחיל 15 יום לאחר מועד פרסום התכנית ברשומות, קמה למשיבים טענה להסתמכות. עוד נקבע, כי מן הראוי להעדיף את פרשנות המשיבים, באשר היא מתיישבת יותר עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך גם נקבע, כאמור, בעת"מ (חי') 4293-06-11 הנ"ל. אכן, אין להתעלם מהעובדה כי התוצאה אליה הגעתי פוגעת בקניינם של העותרים, שהרי התוצאה האופרטיבית של פסק-הדין הינה כי תביעות הפיצויים שהגישו התיישנו. לא ניתן להתעלם גם מההחלטות הסותרות בעניין זה בוועדות הערר השונות. אולם, לטעמי, באותם מקרים מעטים כגון המקרה שלפני, עת התביעות לפיצויים הוגשו בטווח בן חמישה עשר הימים ממועד פרסום התכנית ברשומות ועד לכניסתה לתוקף, מן הראוי הוא כי שר הפנים יאריך את המועד להגשת אותן תביעות, שהרי מה לך "טעם מיוחד" ראוי מזה שבמקרה דנן. מכל מקום, מסקנתי בנוגע לפרשנות סעיפים 197 ו-119 לחוק התכנון והבניה אינה סותרת את מעמדה של זכות הקניין כזכות יסוד חוקתית. גם עלי מקובלת הגישה כי כיום, יותר מאשר בעבר, צריך לפעול בכיוון של צמצום הפגיעה בזכות הקניין, כולל פגיעה שעניינה שלילת פיצויים בגין פגיעה שפוגעת תכנית במקרקעין שבתחומה. אולם, נימוק זה אינו יכול לעמוד כטעם המצדיק אימוץ עמדה פרשנית שאינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, תכליתו וההיסטוריה החקיקתית. אוסיף עוד, כי בתיקון 43 המחוקק נתן דעתו על הפגיעה האפשרית בזכות הקניין, שעה שבד בבד עם קביעת הסדר כולל ואחיד לכל המועדים הרלבנטיים לתביעת פיצויים לפי סעיף 197, האריך את תקופת ההתיישנות להגשת תביעות לפי סעיף 197 משנה לשלוש שנים. לענין זה יש להוסיף, כפי שציין כב' השופט רון שפירא, כי יש מקום להבהיר את הדברים בלשון החוק. 6. סוף דבר הערעור מתקבל. החלטת וועדת הערר מיום 5.4.09 בטלה. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו. סעיף 197 לחוק התכנון והבניההתיישנות