קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיון בהסכם לקבלת תרומות: האם ההסכם מכוחו תרמה משפחת שניידר, את בית החולים שניידר לילדים, כולל הוראות מכוחן ניתן למשפחת שניידר הכוח להתערב במינויים לתפקידי ניהול בבית החולים. כדי לבחון שאלה זו הוגשה העתירה שלפניי. עתירה על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק), במסגרתה מבקשת העותרת, התנועה לחופש המידע, לקבל לידיה את ההסכם שנחתם בין המשיבה 1, שירותי בריאות כללית (להלן: קופ"ח כללית או קופת החולים) לבין משפחת שניידר, ואשר עניינו קבלת תרומות ממשפחת שניידר לצורך הקמתו, ניהולו או תפעולו של המרכז הרפואי "שניידר" לילדים בפתח תקווה שבבעלות קופ"ח כללית (להלן: בית החולים). 1. רקע הדברים ההסכם נשוא העתירה נחתם בחודש אוקטובר 1987, בין קופ"ח כללית לבין משפחת שניידר, ועניינו בתרומת כספים על ידי משפחת שניידר, באמצעות עמותה משפחתית שלא למטרות רווח הרשומה בארה"ב, בשם MDI, להקמתו של בית החולים (להלן: ההסכם). ביום 10.4.07 פורסמה כתבה בעיתון "הארץ" שכותרתה: "בכירים ב"שניידר": ניהול בית החולים כושל ומזיק" (להלן: הכתבה), ונאמר בה בין השאר, כי: "רופאים בביה"ח לילדים בפ"ת ניסחו עצומה למנכ"ל קופ"ח כללית הדורשת לבדוק את תפקודו של המנהל פרופ' מרק מימוני... בנוסף לעצומת הרופאים, גם לין שניידר, יו"ר העמותה בניו יורק שאחראית על איסוף התרומות והניהול הציבורי של בית החולים, דורשת להחליף את פרופ' מימוני. שניידר היא בתו של אירווינג שניידר, שתרומתו בסך 60 מיליון שקל איפשרה את הקמת בית החולים ב-1991. ל"הארץ" נודע כי לין שניידר פנתה בחודשים האחרונים לוורמברנד, מנכ"ל כללית, ודרשה ממנו להחליף את פרופ' מימוני בניהול בית החולים בטענה כי אינה שבעת רצון מתפקודו. לפי ההסכם יוצא הדופן מ- 1987 בין העמותה לקופה - העמותה בניו יורק חייבת לאשר לקופה את מינוי מנהל בית החולים ומנהלי המחלקות ב"שניידר"". עקב פרסום הכתבה, פנתה העותרת למשיבה 2, הממונה על חופש המידע בקופ"ח כללית (להלן: הממונה), ביום 27.11.07, בבקשה על פי חוק חופש המידע לקבל פרטים אודות ההסכם. הממונה סירבה לבקשת המידע במכתב מיום 5.12.07 (להלן: מכתב הסירוב). פניה נוספת של העותרת מיום 4.1.08 לא נענתה, ומכאן העתירה. במכתב הסירוב טענה הממונה כי "מדובר בהסכם של הקופה עם גורם נוסף פרטי ולכן בהתאם לסעיף 9(א)(3) אין למסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות...". בנוסף ציינה הממונה במכתב הסירוב לתחולת הסייגים הקבועים בסעיפים 9(ב) 5 ו-9(ב)6 לחוק חופש המידע, תוך ציטוט סעיפי החוק. בתגובה לעתירה התמקדו המשיבות בטענה לפיה מדובר בהסכם שחשיפתו תהווה פגיעה בפרטיות משפחת שניידר, בעיקר משום שנחתם שנים רבות לפני חקיקת חוק חופש המידע, תוך שקופ"ח כללית התחייבה לכבד את רצונה של משפחת שניידר לשמור על פרטי ההסכם חסויים. המשיבות הוסיפו וטענו בתגובתן לעתירה כי: "ברור, כי פעולה חד צדדית מצידן של המשיבות, כזו אשר תחשוף את ההסכם.. תסכן את אפשרותה של המשיבה 1 לגייס בעתיד תרומות נוספות" (סעיף 5 לתגובה). בדיון מקדמי מיום 30.11.08, נקבע כי ב"כ המשיבות יבדוק האם המשיבות מסכימות להציג את ההסכם לעיון העותרת או בית המשפט, וכן ישיב האם במסגרת ההסכם ניתנה תמורה לתרומה או התחייבות כלשהי לעניין קופת החולים שהיא בתוקף עד היום, והאם ניתן לגלות תמורה או התחייבות כזו. בהודעה מיום 4.3.09, הצהיר ב"כ המשיבות כי (סעיף 1 להודעה): "מבדיקת ההסכם נשוא העתירה עולה, כי לא ניתנה לתורם כל תמורה עבור תרומתו ולא ניתנה כל התחייבות כלשהי לעניין המשיבה 1 שהיא בתוקף עד היום". להודעה זו צורף מכתב ב"כ משפחת שניידר, אשר הביע את התנגדות המשפחה לחשיפת ההסכם (להלן: מכתב התורמים). העותרת לא הסתפקה בכך ועמדה על חשיפת ההסכם. 2. המסגרת הנורמטיבית וטענות הצדדים א. חוק חופש המידע והטענות לאורו חוק חופש המידע נחקק בשנת 1998. בחודש פברואר 2003, נקבע כי הוראות חוק חופש המידע יחולו גם על קופות החולים (צו חופש המידע: קביעת רשות ציבורית מיום 10.2.03, י"פ 5157, 1426). הזכות לקבלת מידע מרשות ציבור הוכרה בפסיקה עוד טרם חקיקת החוק, לגבי מידע בעל אופי אישי של מבקש המידע עצמו. חידושו של החוק הוא בהכרה בזכות, גם לעניין מידע בעל אופי ציבורי או מידע אחר שאינו קשור ישירות למבקש המידע (ראו למשל: עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים (מיום 23.9.08) פסקה 25 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל (להלן: עניין רשות המיסים); עע"מ 7024/03 עו"ד גבע נ' ר' עיריית הרצליה (מיום 6.9.06), פסקה 11 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל (להלן: עניין גבע); עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (1) 465, 472 (2003) (להלן: עניין הוצאת הארץ). סעיף 1 לחוק חופש המידע קובע כי: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית". סעיף זה מבטא את הכלל, לאורו יש לקרוא את החוק כולו (עניין גבע, פסקה 14). חוק חופש המידע מעגן תפיסה רחבה של הזכות לקבל כל מידע המוחזק בידי הרשות, מבלי שנדרשת זיקה אישית של מבקש המידע למידע המבוקש. לצד ההכרה הכללית והרחבה בזכות לקבלת מידע מרשויות ציבור, החוק מכיר בערכים המתנגשים עם חופש המידע ועשויים להגביל אותו. במקרים המפורטים בסעיף 8 לחוק ולגבי מידע מהסוג המפורט בסעיף 9(ב) לחוק, קובע החוק כי לרשות הציבורית שיקול דעת שלא למסור את המידע. את שיקול הדעת עליה להפעיל על פי עקרון שהותווה בסעיף 10 לחוק. סעיף 9(א) לחוק, לעומת זאת, מפרט סוגי מידע אותם החוק אוסר למסור. המדובר במידע אשר גילויו עשוי לפגוע בביטחון המדינה, בפרטיות או שהינו אסור על פי דין. סירוב המשיבות לגלות את ההסכם מבוסס בעיקר על השיקול בדבר פגיעה בפרטיות משפחת התורמים במידה וההסכם ייחשף. המשיבות מתמקדות בכך שמדובר בהסכם שנחתם שנים רבות לפני חקיקת חוק חופש המידע ושהמשיבה התחייבה לשמור על חשאיותו, ובכך שמשפחת שניידר מתנגדת גם כיום, לאחר שהועברו כל כספי התרומה, לחשיפתו. המחוקק הכיר בהגנה על הפרטיות כערך העשוי להגביל את הזכות לחופש מידע, בקובעו בסעיף 9(א)(3) לחוק: "רשות ציבורית לא תמסור... מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981..., אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין". העותרת טוענת לעניין זה, כי אין בחשיפת ההסכם משום פגיעה בפרטיות. ראשית משום ש"קרן משפחת שניידר" הינה תאגיד פילנטרופי עליו לא חל חוק הגנת הפרטיות, ושנית בשל מהות ההסכם אין כל חשש לפגיעה בפרטיותו של אדם אם פרטיו יתגלו. עוד טוענת העותרת כי הן בהודעת המשיבות, הן במכתב התורמים, אין זכר לכך שההסכם כלל התחייבות לעניין סודיות ההסכם. נימוק שני של המשיבות בבסיס סירובן לבקשת המידע, הוא האינטרס הציבורי והכלכלי בעידוד תרומות, אשר לאורו מתקיימים לשיטתן גם החריגים בסעיפים 9(ב) (6) ו- 9(ב)(7) לחוק חופש המידע, אשר קובעים: "רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה: ... (6) מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לענינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי; למעט מידע שהוא אחד מאלה- (א) מידע על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה; (ב) תוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד. (7) מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע ...". המשיבות גם טוענות כי מדובר במידע שאינו חיוני לציבור, ולכן חל גם הסייג בסעיף 9(ב)(5) לחוק חופש המידע, הקובע העדר חובה של הרשות למסור מידע "הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור". אשר לטענה בדבר החשש מפגיעה בתרומות עתידיות, העותרת טוענת כי הטענה נטענה בסתמיות על מנת ליצור "אפקט מצנן" ולהימנע ממסירת מידע. העותרת גם חולקת על הטענה לפיה אין בהסכם מידע חיוני לציבור. לעניין זה טוענת העותרת כי עצם העלאת הטענה מעידה על העדר הפנמה של הרציונל בבסיס חוק חופש המידע, ומעבר לכך - נושא מעורבותם של גורמים פרטיים באספקת שירותים חברתיים בסיסיים, הינו נושא המעורר עניין ציבורי רב, לטענת העותרת. יש לציין כי לראשונה בסיכומים העלו המשיבות טענה בדבר שיהוי. טענה זו יש לדחות ולו מפאת שהועלתה רק בסיכומים. ב. סמכות בית המשפט ומחוות הדיון סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע קובע את סמכותו של בית המשפט להורות על מסירת המידע המבוקש או חלקו או להתנות את גילוי המידע בתנאים, אף אם המדובר במידע שאין חובה למוסרו או שאין למוסרו לפי סעיף 9, "אם לדעתו הענין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה", ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין. חשיבותו של סעיף זה הוא בהעניקו לבית המשפט את הסמכות לקביעת האיזונים בין עקרון חופש המידע לבין עקרונות אחרים המתנגשים עימו (עניין רשות המיסים, פסקה 29; א' ברק "חופש המידע ובית המשפט" קריית המשפט כרך ג' ספר זכרון לחיים ה' כהן תשס"ג-2003 95, 103-104 (להלן: א' ברק, חופש המידע ובית המשפט). הענקת הסמכות לבית המשפט ערוך את האיזונים, מהווה מקרה חריג לכלל לפיו בית המשפט לעניינים מינהליים מתערב רק בסבירות החלטות הרשות ואינו מחליף את שיקול דעתן בשיקול דעתו (יורם רבין ורועי פלד "שבע שנים לחוק חופש המידע: האם הושגה השקיפות המיוחלת?", המשפט יא תשס"ז 625, עמ' 633 (להלן: רבין ופלד, שבע שנים לחוק חופש המידע; עע"ם 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (מיום 11.11.08) (להלן: עניין שידורי קשת). כך לדוגמא, בבג"ץ 5133/06 התנועה לאיכות השלטון נ' הממונה על השכר במשרד האוצר (מיום 9.2.09), שם נדונה החלטתו של המשיב שלא לכלול בדו"ח שנתי המועבר לכנסת, ועניינו חריגות לכאורה בשכר המשולם לבעלי תפקידים במגזר הציבורי, את שמותיהם של מקבלי השכר החורג לכאורה, קבע בית המשפט כי ההחלטה אינה חורגת ממתחם הסבירות, אך העיר כי אילו מדובר היה בהליך על פי חוק חופש המידע, ייתכן והתוצאה הייתה שונה (שם, פסקה 18 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן). הביקורת השיפוטית על החלטת רשות ציבורית בבקשה לפי חוק חופש המידע, הינה, אם כן, דו שלבית. בשלב הראשון, בוחן בית המשפט האם החלטת הרשות מצויה במתחם הסבירות על פי אמות המידה של המשפט המינהלי; ובשלב השני, אף אם החלטת הרשות עומדת במבחני הסבירות, מסורה לבית המשפט הסמכות מכוח סעיף 17(ד) להכריע בעצמו בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים עם הזכות לחופש מידע, ולהחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו (עניין שידורי קשת, פסקה 64; עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ (מיום 19.1.06) (פסקה 23) (להלן: עניין המועצה להשכלה גבוהה). השלב הראשון, בחינת סבירות החלטת הרשות, נדרש גם כאשר החלטת הרשות מבוססת על סייג המנוי בסעיף 9(א) לחוק ולכן לכאורה אינו בשיקול דעת הרשות. שיקול הדעת הנתון לביקורת בית המשפט, במקרה זה, הינו שיקול הדעת שהפעילה הרשות בהחלטתה על תחולת הסייג. סעיף 11 לחוק חופש המידע קובע את החובה למסור מידע חלקי ככל שהדבר אפשרי: "היה המידע המבוקש מידע אשר הרשות הציבורית רשאית או חייבת שלא למסרו כאמור בסעיף 9, וניתן לגלות את המידע, ללא הקצאת משאבים בלתי סבירה או הכבדה ניכרת על פעולתה של הרשות, תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו, תמסור הרשות את המידע בהשמטות, בשינויים או בתנאים המחויבים, לפי הענין; נעשו השמטות או שינויים כאמור, תציין זאת הרשות, אלא אם כן אין לגלות עובדה זו, מהטעמים המפורטים בסעיף 9(א)(1)". סדר הדיון בעתירה יהיה על פי המתווה הקבוע בחוק חופש המידע. בשלב הראשון יש לבחון האם אחד או יותר מהסייגים המנויים בחוק חופש המידע חל בענייננו. תחולתם של הסייגים נבחנת על פי השאלה האם קיימים במקרה דנן ערכים המתנגשים בזכות לחופש מידע, אשר המחוקק הכיר בהם על דרך קביעתם כסייגים לזכות בסעיפים 8 או 9 לחוק. הערך המרכזי המתנגש במקרה דנן עם הזכות לחופש מידע הינו זכות משפחת התורמים לפרטיות. כאמור מדובר בסייג המנוי בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, הקובע איסור למסור את המידע, במידה ומסירתו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות). איני מקבלת את טענת העותרת כי אין תחולה לחוק הגנת הפרטיות במקרה דנן היות ומדובר בתאגיד פילנתרופי. המידע המבוקש במסגרת העתירה הינו הסכם, שבמהות, נחתם עם משפחת התורמים, משפחת שניידר. קרן משפחת שניידר משמשת אמצעי להעברת התרומה, כאשר התורמים, הם בני משפחת שניידר. ערך נוסף העשוי להגביל במקרה דנן את הזכות לחופש מידע הינו האינטרס הציבורי בעידוד תרומות. כפי שטענה העותרת, המשיבות אכן לא ביססו קיומו של שיקול זה. יחד עם זאת, החשש שהעלו המשיבות אינו חשש שווא, לכל הפחות מקום בו מדובר בתורמים אנונימיים, ועל כן יש מקום לבחון שיקול זה במסגרת הסייגים הקבועים בסעיפים 9(ב)(6) ו-9(ב)(7) לחוק חופש המידע. את טענת המשיבות לגבי תחולתו של הסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(5) לחוק חופש המידע, יש לדחות. המשיבות טענו בסתמיות רבה כי המדובר בענייננו במידע שאינו חיוני לציבור. הוראת סעיף 9(ב)(5) לחוק "נועדה מטבעה למקרים, שעניינם נהלי עבודה טכניים... ניתן לייחס הוראה זו כמתייחסת לזוטי דברים... שאינם משפיעים על מהות החלטותיה של הרשות" (זאב סגל, "הזכות לדעת באור חוק חופש המידע תש"ס 2000, עמ' 208 (להלן: זאב סגל, הזכות לדעת). לא יכול להיות ספק כי הוראה זו אינה חלה מקום בו המידע המבוקש הינו הסכם בין רשות ציבורית לגוף או אדם פרטיים, שעניינו אספקת שירותי בריאות. הערכים שעומדים, אם כן, במקרה זה אל מול הזכות לחופש מידע, הינם זכות התורמים לפרטיות והחשש מפני פגיעה בתמריץ של תורמים עתידיים ובמוסד התרומות, המבוסס במידה רבה על אנונימיות התורם והאמון שנותן התורם במוסד הציבורי לו ניתנת התרומה לעניין שמירה על אנונימיות תורם ו/או סודיות דבר התרומה. לשיקולים המתנגשים במקרה זה, מעמד נורמטיבי שונה ובהתאם לכך יש לקבוע את נוסחאות האיזון (עניין רשות המיסים, פסקה 51 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). כפי שיפורט להלן, הזכות לחופש מידע והזכות לפרטיות, שתיהן זכויות חוקתיות שוות מעמד, ועל כן נדרש 'איזון אופקי' בין שתי זכויות אלו. לעומת זאת, בין הזכות לחופש מידע לבין האינטרס הציבורי בעידוד תרומות, נדרש 'איזון אנכי'. סעיף 10 לחוק חופש המידע מחייב את הרשות, לתת דעתה, במסגרת האיזון בין כלל הזכויות והערכים המתנגשים, את עניינו של המבקש במידע. נעמוד, אפוא, תחילה, על מהותו וחשיבותו של עניין זה, ועל משקלו במסגרת האיזונים. 3. העניין הציבורי במידע בענייננו העותרת ציינה בבקשתה את העניין הציבורי במידע. חוק חופש המידע קובע במפורש, בסעיף 7(א) כי: "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו". זהו גם הבסיס העיוני לזכות לחופש מידע, הנגזר מההצדקות להכרה בזכות, שהרי, משהציבור הוא בעל המידע, זכאותו למידע היא שעומדת בבסיס הבקשה ללא כל צורך בנימוקים מיוחדים. למרות זאת, סעיף 10 לחוק חופש המידע, המתווה ומכווין את הרשות בהפעלת שיקול דעתה בהחלת החריגים לזכות למידע, קובע: "בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לענין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה". הלל סומר "חוק חופש המידע: הדין והמציאות" המשפט ח' תשס"ג 435, עמ' 456 (להלן: הלל סומר, חוק חופש המידע), סבור כי יש לקרוא את סעיף 10 כמקנה לרשות סמכות לשקול את עניינו של המבקש במידע רק מקום בו מתקיימים נימוקים לאי מסירת המידע, המפורטים בסעיפים 8 ו-9 לחוק : "במצב הדברים הרגיל, שבו לא מתעוררים נימוקים מיוחדים לאי-מסירת המידע, אין הרשות רשאית לשקול את עניינו של המבקש במתן המידע", ומותח ביקורת על עצם הדיון שנקטו בתי המשפט המחוזיים בשאלה האם ראוי המבקש לקבלת המידע, גם מקום שלא מתקיימות נסיבות מיוחדות שמונעות את מסירת המידע: "חוק חופש המידע מאפשר לאזרח לבקש מידע שאינו רלוונטי, ומחייב את הרשות למסור לו מידע זה בלא כל בדיקת רלוונטיות ובלבד שהמידע קיים, ושאין מניעה על פי דין למוסרו... בהיעדר טענות ממשיות על פי העילות המנויות בחוק חופש המידע לאי-מסירת מידע, ראוי כי בית המשפט יימנע מלבחון את מטרות העותרת ואת צדקת טענותיה" (שם, בעמ' 458). מבקש המידע אינו חייב בנימוק בקשתו. ואולם, מקום בו הוא מעלה את החששות שביסוד בקשתו, והרשות סבורה כי קיימים נימוקים לאי מסירת המידע, חובה על הרשות לאזן את חששות המבקש מול האינטרסים המתנגשים. לעמדה זו ראו: יורם רבין ורועי פלד, במאמרם "הזכות החוקתית לקבל מידע", ספר דליה דורנר (תשס"ט-2009) 463 (להלן: רבין ופלד, הזכות החוקתית לקבל מידע), עמ' 502: "חוק חופש המידע מהווה אך קונקרטיזציה של הזכות לחופש המידע יצירת הפסיקה, על היבטיה החוקיים כזכות יסוד ועל היבטיה כזכות אזרח מן השורה. משמעות גישה זאת כי מידע הנופל בגדרי החוק - יימסר לציבור לפי הוראות החוק (בלי שהמבקש יידרש לציין הטעם לבקשתו, בהתאם לאגרות הקבועות בחוק, המועדים הקבועים בו וכיוצא בזה). מידע שאינו נופל בגדרי החוק - יהיה כפוף לאיזונים שנקבעו בפסיקה וההצדקה לבקשת המידע תהווה במקרה זה גורם מכריע בעוצמה שתיוחס לזכות במלאכת האיזון". עמדה זו מתיישבת גם עם פסיקת בית המשפט העליון. ראו עניין גבע פסקה 18 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל: "כמובן, אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא בהכוונה גרידא וניתן להעלות על הדעת בהקשרים שונים שיקולים נוספים שיכול ויהיה מקום לשקלם. בנוסף, על אף שאין הדבר נדרש על פי החוק, אם מצביע המבקש על האינטרס האישי שלו במידע, מדובר בטעם משמעותי לטובת מסירת המידע לידיו...". בית המשפט העליון עמד על חובתה של הרשות, מכוח סעיפים 10 ו-11 לחוק חופש המידע, לתת דעתה לתכליות העומדות ביסוד הבקשה (עע"מ 6013/04 משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (מיום 2.1.06) פסקה 31) ולמסור את מרב המידע שניתן למסור, בהדגישו כי הצעות הרשות למסירת מידע חלקי אינן "בבחינת מעשה נדיבות של הרשות, אלא בבחינת מילוי חובתה" (עע"מ 11120/08 התנועה לחופש המידע נ' רשות ההגבלים העסקיים (מיום 17.11.2010) פסקה 11 (להלן: עניין רשות ההגבלים העסקיים). בעניין המועצה להשכלה גבוהה, פסקה 23, הדגיש בית המשפט העליון בהקשר זה את חובת ההנמקה של הרשות לסירוב למסירת המידע על מנת לאפשר לבית המשפט לעמוד על השיקולים ששקלה ועל האיזון שערכה ביניהם. בענייננו המשיבות ביססו את סירובן למסירת המידע המבוקש על סייגים המנויים בסעיף 9 לחוק, ועל כן היה עליהן לשקול את העניין הציבורי במידע שצוין על ידי העותרת. לעתים הפתרון ימצא בגילוי חלקי של המידע, באופן המשרת את העניין הציבורי במידע, ובו בזמן אינו פוגע בזכות לפרטיות של צד שלישי. הטעם בבסיס בקשת העותרת לגילוי ההסכם, הינו החשש הנרמז בכתבה שפורסמה בעיתון 'הארץ' , לפיו במסגרת ההסכם, נתנה לכאורה קופת החולים תמורה לתורם עבור תרומתו, והחשש הוא כי התמורה היא התחייבות למעורבות או השפעה מסוג כלשהו של משפחת התורמים על מינויים מקצועיים וניהוליים בבית החולים שניידר. העניין הציבורי העומד בבסיס בקשת המידע הינו הצורך בשקיפות בנוגע להתקשרות גורם ציבורי, ובענייננו מדובר בגורם ציבורי מרכזי במערכת הבריאות בישראל, לבין גורם פרטי, במקרה זה פילנתרופי לכאורה, בקשר לאספקת שירות חברתי חיוני ובסיסי. מדובר בבית חולים לילדים במסגרת קופת חולים הכללית. מעורבות גורמים פרטיים, עסקיים ופילנטרופיים, באספקת השירותים החברתיים הבסיסיים במדינה, מעורר שאלות מורכבות באשר להשפעת גורמים פרטיים על פעילות המוסדות הציבוריים ועל אופייה של המדינה כמדינת רווחה (לשיקולים אלו ראו בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ועסקים נ' שר האוצר (19.11.09) שדן בהם בקשר להפרטת בתי הסוהר). במקרה זה החשש הוא אף ספציפי יותר ונוגע לאפשרות קיומם של שיקולים זרים במינוי מנהלי בית החולים ומנהלי מחלקות בו. על הפסול במינויים של בעלי תפקידים שלא על בסיס שיקולים מקצועיים גרידא, נאמר בבג"ץ 154/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 111, 122 (1998): "המינוי הפוליטי מהווה הפרת אמון של הרשות המבצעת כרשות ציבורית, כלפי הציבור; הוא עלול לפגוע באמון הציבור בשירות הציבורי; הוא פוגע בעקרון השוויון; הוא פוגע ברמה המקצועית של עובדי הציבור שאינם נדרשים להוכיח, במסגרת מכרז, את היותם הטובים ביותר; הוא עלול להביא לתופעה שבה הקשרים קודמים לכישורים, והפוליטיקה במובן הצר הופכת לגורם המרכזי למינוי; הוא עלול להביא לניפוח המערכת על-מנת לקלוט 'מיודעים', ולגרום ליצירת תפקידים חדשים שלא לצורך ולקידום מהיר של מי שרוצים ביקרו; הוא עלול להסיט את שיקולי הרשות משיקולים ענייניים; הוא מביא לניגוד עניינים ולחשש לשקילת שיקולים זרים על-ידי העדפת מפלגה או עניין מפלגתי על אינטרס ציבורי; הוא עלול להביא להשחתת המוסר הציבורי; הוא עלול לגרום לתחלופה בשירות הציבורי כל אימת שמתחלף הדרג הפוליטי, ולגרום על-ידי כך לחוסר יציבות ולחוסר מקצועיות; הוא עלול לפגוע בסדרי מנהל תקין ובטוהר המידות; הוא עלול לפגוע במורל העובדים בשירות הציבורי, להשפיע על איכותו של השירות ולפגוע בדימויו. על-ידי כל אלה, פוגע המינוי הפוליטי בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, של תפיסתנו הערכית את מהותו של השירות הציבורי ושל האמנה החברתית שהיא בסיס הווייתנו כחברה מתוקנת". ודוק, במקרה זה לא ברור האם יש התערבות במינויים כפי שנטען. אלא, שהמידע נדרש בדיוק בשביל לוודא כי אופן המינוי ראוי ותקין. לא יכול להיות, אפוא, ספק כי קיים עניין ציבורי רב באפשרות הציבור לבחון ולבקר התקשרויות של רשויות ציבוריות עם גופים פרטיים. ביקורת ציבורית זו אינה אפשרית ללא פרסום פרטי ההסכם. בהקשר זה יש לציין כי טענת המשיבות לפיה העתירה אינה מבוססת על עובדות אלא על הסקת מסקנות, אין לה מקום בהליך על פי חוק חופש המידע, והיא מצביעה על העדר הפנמה של המשיבות את מטרתו של החוק ובסיסו הרעיוני. הרי כל מטרתו של חוק חופש המידע הוא לאפשר ביקורת ופיקוח על רשויות השלטון, באמצעות הזרמה חופשית של מידע מהרשויות והתוודעות הציבור לעובדות שאין בידיו. ללא פרסום המידע המבוקש בעתירה זו, נמנעת מהציבור יכולת הפיקוח על התקשרויות של רשויות ציבוריות עם תורמים, וממילא נמנעת מהציבור האפשרות להבעת עמדה בנושא זה. גישה למידע, ורק היא, תאפשר לציבור להפריך או לאשש, תחושות או חששות בקשר להתנהלות הרשות. העובדות ממילא אינן מצויות בידי הציבור ומכאן הבקשה למידע וההצדקה לזכות לחופש מידע. על היבט זה של ההצדקה לזכות לחופש מידע מטעמי ביקורת על הרשות, עמדו יורם רבין ורועי פלד, הזכות החוקתית לחופש מידע, עמ' 472-473: "הרשות הציבורית פועלת ברשות הציבור... פשיטא שזכותו של הציבור לפקח על מי שמשרתו, כשם שזכותו של נהנה לפקח על עבודת נאמנו. אין הנהנה צריך לחשוד במעשי שחיתות מצד הנאמן כדי לבקש לפקח על פעולתו ואין לו צורך בחשיפת שחיתויות כדי להצדיק את הפיקוח... ממילא כל עוד החלטותיו של נאמן הציבור לא התקבלו בעת שהיה נתון במצב של ניגוד עניינים, לא התבססו על שיקולים זרים ומצויות ב"מתחם הסבירות" - הרי שהערכאות השיפוטיות יימנעו מלהתערב בהן. לא כך לגבי משפט הציבור. הציבור זכאי לשפוט את פעולתו של נאמנו גם כזו מצויה במתחם הסבירות ואינה מונעת משיקולים זרים. הציבור זכאי לדרוש מנאמנו דין וחשבון ולעמוד על כך שישרת את האינטרס הציבורי לא רק באופן סביר, אלא באופן מיטבי. פיקוח שכזה מחייב גישה למידע ציבורי" (ההדגשה שלי - מ' א' ג'). לסיכום נקודה זו, יש להדגיש כי מקום בו המבקש מציין את הטעם לבקשתו למידע, והרשות הציבורית מבססת את סירובה למתן המידע על אחד מהחריגים המנויים בסעיפים 8-9 לחוק, סעיף 10 לחוק מחייב את הרשות לעמוד על העניין הציבורי שמאחורי הטעם שציין המבקש, כמות שהוא, אל מול האינטרסים המתנגשים. כל דרישה של הרשות לביסוס החשש שמעלה המבקש בקשר להתנהלות הרשות בעובדות אינה רלוונטית, אינה לגיטימית ומנוגדת לתכליות ולמטרות חוק חופש המידע. מכתב הסירוב של המשיבות אינו מנומק כלל, וגם מהנימוקים שהועלו בהליך לפני עולה כי המשיבות לא שקלו, לא את העניין הציבורי שהעלתה המבקשת וממילא לא את האפשרות למתן מידע חלקי. היעדר כל ניסיון מצד המשיבות לגילוי חלקי של פרטי ההסכם, באופן שמחד יספק את העניין הציבורי שביסוד הטעם שציינה העותרת בבקשתה, ומאידך יגן על זכות משפחת התורמים לפרטיות, תוך שהיא מעבירה את הנטל על מבקשת המידע להוכיח את חששה מבלי שהעובדות מצויות בידה אינה מתיישבת עם הוראות חוק חופש המידע ותכליותיו. 4. הזכות לחופש מידע והזכות לפרטיות א. מסגרת הדיון סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע אוסר מסירת מידע המהווה 'פגיעה בפרטיות' לפי חוק הגנת הפרטיות. בשלב הראשון, אם כן, יש להכריע בשאלה האם גילוי ההסכם מהווה פגיעה בפרטיות כהגדרתה בחוק הגנת הפרטיות. כפי שיפורט להלן, חוק הגנת הפרטיות אינו מגדיר מהי פגיעה בפרטיות, ולכן האיזון האופקי בין הזכות לחופש מידע לבין הזכות לפרטיות נעשה במסגרת המענה על השאלה האם גילוי המידע מהווה פגיעה בפרטיות. גם אם התוצאה תהיה כי ידה של הזכות לפרטיות במקרה זה על העליונה, היינו אכן ההסכם מהווה מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות על פי חוק הגנת הפרטיות, בית המשפט מוסמך לערוך איזון נוסף בין הערכים המתנגשים, והפעם על פי סעיף 17(ד) לחוק, המסמיך את בית המשפט להורות על מסירת המידע או חלקו, אף במקרים בהם מסירת המידע אסורה על פי סעיף 9(א) לחוק, ובלבד שמסירת המידע אינה אסורה על פי דין. שאלה חשובה בשלב זה היא שאלת היחס בין סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי: "מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה", לבין חוק חופש המידע, שכן לכאורה, סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות מהווה איסור על פי דין למסירת המידע, מצב דברים השולל את שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט מכוח סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע. לעניין זה נפסק בעע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות (מיום 19.5.09), (להלן: עניין רשות החברות הממשלתיות), פסקה 30 לפסק דינה של כב' השופטת עדנה ארבל: "בענייננו, בחינתו של סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע מחייבת אותנו לסוב על עקבותינו ולשוב אל חוק הגנת הפרטיות. סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות, מצוי בפרק ד' לחוק שעניינו "מסירת מידע או ידיעות מאת גופים ציבוריים"... שאלת היחס בין הוראת סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות להוראות חוק חופש המידע היא שאלה נכבדת... מדובר בשאלה שיש לה צדדים לכאן ולכאן. אם בסופו של יום גמרתי אומר שלא להידרש אליה, הרי זה מכיוון שהתוצאה המעשית אליה הגעתי אינה מצריכה את ההכרעה בשאלה זו". גם במקרה זה, לאור התוצאה, לא נדרשתי לשאלת היחס בין סעיף 23 לחוק הגנת הפרטיות לחוק חופש המידע, כפי שאפרט. ב. איזון אופקי בין זכויות שוות מעמד הזכות לפרטיות מנויה במפורש בסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי: כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". הזכות לחופש מידע, על אף שאינה מנויה במפורש בחוק היסוד, הוכרה כזכות בעלת "אופי חוקתי" (זאב סגל, הזכות לדעת, עמ' 116); עניין רשות ההגבלים העסקיים, פסקה 9; עניין רשות המיסים, פסקה 52 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). בפסיקה נקבע כי האיזון הנדרש בין הזכות לחופש מידע לבין הזכות לפרטיות הינו איזון אופקי בין שתי זכויות שוות מעמד (א' ברק, חופש המידע ובית-המשפט, עמ' 99-100; עניין רשות החברות הממשלתיות, פסקה 31 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). מטרתו של האיזון האופקי לקיים ככל הניתן את שתי הזכויות בצוותא, והוא צריך להתבטא ב"מתן מרחב מחיה של זכות אחת לרעותה" (זאב סגל, הזכות לדעת, עמ' 184). איזון פנימי בין שתי זכויות יסוד, הוא לעולם מורכב ורגיש. במקרה דנן, הקושי באיזון רב יותר משום שהזכות לחופש מידע והזכות לפרטיות נושאות בבסיסן הצדקות משותפות. ניתן לחלק את ההצדקות לחופש מידע לשתי קטגוריות עיקריות: הצדקות מטעמי דמוקרטיה; והצדקות מטעמי "בעלות" (הלל סומר, חוק חופש המידע, עמ' 437). מההיבט הדמוקרטי, הזכות למידע הינה תנאי לקיומה המלא של הזכות החוקתית לחופש ביטוי "הזרמת מידע ציבורי מהרשות הציבורית אל הפרט היא בבחינת תנאי-בלעדיו-אין למימוש מלא של חופש הביטוי. רק הרשות, באמצעות הספקת מידע, היא שיכולה לאפשר ליחיד לגבש לעצמו דעה מושכלת בעניינים בעלי אופי ציבורי" (זאב סגל, הזכות לדעת, עמ' 12). "הזכות לדעת היא מהחשובות שבזכויות, הנגזרות מחופש הביטוי. ניתן אף לומר כי במובן מסוים, חופש הביטוי נגזר מהזכות לדעת. כך, שכן בטרם יביע את דעתו, צריך הפרט לקבל מידע שיאפשר לו לגבש את עמדתו" (א' ברק, חופש המידע ובית המשפט, עמ' 98); זכות הציבור לדעת, מתחייבת במשטר דמוקרטי על מנת לאפשר לעם לבחון ולבקר את פעולות השלטון (בג"ץ 258/07 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון (מיום 6.2.07); חופש המידע נדרש גם ליצירת אמון הציבור ברשות השלטונית שהוא תנאי חיוני לחיותו של המשטר הדמוקרטי. מהיבט ה"בעלות", זכות הציבור לדעת מתחייבת ממעמדן של רשויות השלטון כנאמנות של הציבור, מתוך תפיסה לפיה כל מה שיש לרשות הציבורית מוחזק על ידה למען הציבור (בג"צ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ירושלים, פ"ד כה(1) 325, 331). בית המשפט העליון גם עמד על המימד המרתיע והמחנך של חוק חופש המידע (עניין רשות החברות הממשלתיות, פסקה 37 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל): "איני סבורה כי הרתעה הינה ממטרות חוק חופש המידע. יחד עם זאת, תכליתו המרכזית של החוק - מתן האפשרות המהותית לביקורת על רשויות השלטון וגופים ציבוריים - כרוכה מאליה במימד מרתיע. ככזו, הביקורת הציבורית יכולה לתרום להנחלתן של נורמות שלטוניות ראויות ולהקפדה על הוראות החוק ועל כללי מינהל תקין. חששם של נבחרי ציבור ועובדי ציבור כי תיחשף חריגה מהוראות החוק ומכללי מינהל תקין, החשש כי שימוש בלתי-הולם בסמכות שניתנה להם ייחשף לעיני כל ויביא עמו ביקורת ציבורית, ויש שאף ייאלצם לשאת באחריות על התנהלותם, יש לו אפקט מחנך". ההצדקות להכרה בזכות חוקתית לפרטיות, בדומה להצדקות להכרה בזכות לחופש מידע, נגזרות, מחד, ובעיקר, מכבוד האדם (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד פ"ד נח(4) 314 (2004) (פסקה 33 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין), ומאידך - מהחשש מפני כוחו של השלטון לעשות שימוש לרעה במידע הרב המצוי ברשותו בענייניהם של אזרחים ותושבים (בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים פ"ד נח(4) 842 (2004), פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס). "במוקדה של הזכות לפרטיות ניצבות האוטונומיה של הפרט וההכרה באינדיבידואל. זכותו של אדם לפרטיות מאפשרת לו לקבוע את קווי דמותו ולעצב את יחסיו עם סביבתו, כמו-גם את הגדרתו העצמית. הזכות לפרטיות מצויה בליבתו של מושג החירות, ניתן אף לומר כי היא תמציתו. היא ציר מרכזי המגדיר את יחסי הפרט אל מול החברה במשטר הדמוקרטי. אין כל תימה על כן כי הזכות לפרטיות זכתה למעמד חוקתי ועוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (עניין רשות החברות הממשלתיות, פסקה 19 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). כמו כן, בבסיס ההכרה בשתי הזכויות עומד הטעם בדבר "בעלות" במידע - בעלות של האדם אשר פרטיותו מוגנת מכוח חוק הגנת הפרטיות; או בעלות של הציבור במידע המוחזק בידי רשויות הציבור. על ההצדקות המשותפות העומדות בבסיס הזכות לפרטיות והזכות לחופש מידע, עמדה רות גביזון "איסור פרסום הפוגע בפרטיות - הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת", זכויות אזרח בישראל - קובץ מאמרים לכבוד חיים ה. כהן (הוצאת האגודה לזכויות האזרח בישראל) 177 (להלן: רות גביזון, הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת), פרק המבוא: "... הן פרטיות והן זכות הציבור לדעת קשורים קשר אמיץ לתפישה של חירות, כבוד אנושי ודמוקרטיה, העומדת ביסוד המחויבות לזכויות אזרח. אין צורך להכביר מלים על החשיבות המרכזית של הגנה על זכות הציבור לדעת (ועל חופש הביטוי וחופש העיתונות שהם האופן היעיל ביותר להבטחת זכות הציבור לדעת) בכל תפישה של דמוקרטיה, חירויות אזרח, וחירות פוליטית בכלל. פחות מוכרים הם הניתוחים של טעמי ההגנה על הפרטיות, הקושרים אף אותה לאידיאלים של חירות, דמוקרטיה, וחברה פתוחה. אין פלא, לכן, שהן תומכי החוק והן מתנגדיו נקטו, לעתים, לשון הגנה על זכויות אזרח...". על אף הנטייה הטבעית להגן על בעלותו של אדם במידע הנוגע לענייניו הפרטיים, כאשר מדובר במידע המוחזק בידי רשות ציבור, יש צורך בהפנמת הבסיס הרעיוני. של חוק חופש המידע, לפיו מידע המוחזק בידי רשות ציבור, שייך, למעשה, לציבור. אי הפנמתו של עקרון בעלות הציבור במידע המוחזק בידי הרשויות, אינו מאפשר את יישומו של חוק חופש המידע ראו לעניין זה הלל סומר, חוק חופש המידע, 438, המוסיף ומדגיש כי: "לרשויות אין כל תמריץ לאהוד את החוק החדש ולקיימו. במובנים רבים, האינטרסים של הרשות מנוגדים במישרין לאינטרסים העומדים בבסיס חוק חופש המידע. אם הטעם הדמוקרטי נועד לאפשר בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון, הרי שהשלטון איננו בהכרח מעוניין בבקרה זו. ואילו טעם הבעלות משמיט את הקרקע מתחת רגלי רשויות הסבורות כי הן הבעלים של המידע ושוכחות כי אין הן אלא נאמן". ראו גם רבין ופלד, שבע שנים לחוק חופש המידע, עמ' 637: "הדרך לתרבות שלטונית המכירה בבעלותו של הציבור על המידע ובזכאותו לעיין במידע בכל עת שימצא לנכון, כמו גם הדרך לחינוך הציבור ולהגברת מודעותו למעמדו כבעל המידע, היא ארוכה ועקלקלה. לפרטים בודדים בציבור אין בדרך כלל את הידע והמשאבים להתקדם בדרך הזו, ולרשויות השלטון אין את הרצון לכך". בעניינו מדובר במקרה החד ביותר של התנגשות בין הזכות לפרטיות לבין הזכות לחופש מידע, שכן המידע המבוקש בענייננו הוא מידע בהסכם בין אדם פרטי למדינה (רות גביזון, הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת, פרק המבוא). במסגרת איזון אופקי בין שתי זכויות אדם מתנגשות, יש חשיבות רבה לאבחנה בין סוגי הפגיעות בזכות. "לא הרי פגיעה בלבה של הזכות... כהרי פגיעה בשוליה... באיזון בין זכויות אדם מתנגשות יש להבטיח כי האיזון לא יפגע בלבה של הזכות ולא ישלול את גרעינה. האיזון צריך לשאוף להכרה הדדית בקיומו של גרעין הזכויות המתנגדות, תוך ויתור הדדי בשוליים" (א' ברק, חופש המידע ובית המשפט, עמ' 101). כך ככלל, כך בעיקר במקרה שלפנינו, במסגרתו, כאמור לעיל, ההתנגשות היא בין זכויות יסוד בעלות הצדקות משותפות, המתעוררת בנסיבות המקרה במלוא עוזה. השאלה המנחה במסגרת האיזון במקרה זה תהיה, אפוא, מהי הפגיעה בזכות, והאם היא נופלת לגדר גרעינה של הזכות לפרטיות או שוליה. היות והבסיס הרעיוני של הזכות לחופש מידע, ולב ליבה של הזכות, הינו זכות כללית ורחבה של הציבור בכל מידע המוחזק על ידי הרשות הציבורית, האבחנה בין סוג הפגיעה רלוונטי יותר לזכות לפרטיות, בעניינה נאמר: "לא כל הפגיעות בפרטיות שוות הן. כל פגיעה בפרטיות נושאת עמה היקף אחר של הפקעת עניינו של הפרט מידיו. לכל פגיעה בפרטיות טיב ועומק אחרים. מידת ההגנה על הפרטיות - דהיינו, המשקל שיש ליתן לזכות לפרטיות - נגזרת לא רק מעצם מעמדה החוקתי של הזכות אלא גם מעומק הפגיעה בה ומטיבה (עניין הרשות לחברות ממשלתיות, פסקה 41 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). האבחנה בין סוגי הפגיעה בזכות לפרטיות מתבקש גם נוכח העיקרון שנקבע ליישום חוק חופש המידע, לפיו את החריגים שנקבעו בחוק חופש המידע, אלו שבשיקול דעת הרשות, ובעיקר אלו שאינם בשיקול דעת הרשות, יש להחיל בצמצום רב. הענקת משקל נגד רב מידי, ובאופן לא זהיר, לערכים המתנגשים עם הזכות, יחזירנו למצב המשפטי שהיה קיים טרם חקיקת החוק. ראו לעניין זה זאב סגל, הזכות לדעת, בעמ' 108: "הן הרשויות הציבוריות עצמן והן הרשויות השיפוטיות יידרשו בעיצוב גישתן למערכת הערכים והעקרונות, המעצבים את "כללי המשחק" בענייננו... ערכים, כבטחון המדינה, יחסי החוץ שלה, שלומו של אדם, הגנת הפרטיות, ותפקודן התקין של רשויות ציבוריות, כבודם במקומם מונח, ולא ראוי היה, שהמחוקק יתעלם מהם. עם זאת ברור גם, שהפעלתם כנגד חופש המידע, בלא טעם מצדיק ממשי לכך, שהוא בבחינת הכרח-בל-יגונה, תשמיט את הקרקע, שעליה אמורה לצמוח שקיפות הממשל כערך מרכזי בדמוקרטיה הישראלית. משרשם המחוקק את תווי יצירת חופש המידע, הוא הפקיד את גורלה לחסדי הביצוע של הרשויות הציבוריות, ולניצוחם של בתי המשפט בעת שידונו בעתירות כנגד סירוב לגלות מידע. חוק חופש המידע הוא דוגמא מובהקת לחוק שיישומו בחיי המעשה תלוי בגישת הרשויות הציבוריות ובפרשנות השיפוטית. החוק יוצר רקמה פתוחה שתימלא תוכן בהכרעות שיתקבלו על יישום החוק בחיי המעשה". (ההדגשות שלי מ' א' ג'). על כוונת המחוקק להחיל בצמצום ככל הניתן את החריגים לכלל הקובע את הזכות למידע, ניתן ללמוד מסעיפים 11 ו- 17(ד) לחוק, שכאמור מתווים את העיקרון של מסירת מידע חלקי ככל שהדבר ניתן, ואף מידע שחוק חופש המידע קבע שאין למוסרו או אין חובה למוסרו. עמידה על סוג הפגיעה בזכות, מאפשרת במקרים המתאימים, חלוקה של המידע לפי סוגי הפגיעה, כך שחלק המידע הפוגע בלבה של הזכות לפרטיות לא ימסר, שכן לגביו, ולגביו בלבד, באיזון בין הזכויות, הזכות לפרטיות גוברת; ואילו חלק המידע שאינו פוגע בגרעינה של הזכות לפרטיות, אלא בשוליה, יוחלט למוסרו, מפאת שביחס אליו ידה של הזכות לחופש מידע על העליונה. את השאלות בדבר סוג הפגיעה בפרטיות של התורמים במקרה שלפנינו במידה וההסכם יתגלה לעיני הציבור, והאפשרות לגלות חלקים בהסכם, בהתאם לסוג הפגיעה של אותם חלקי מידע בפרטיות התורמים, יש לבחון על רקע השאלה כללית - מהי פגיעה בפרטיות? ג. מהי פגיעה בפרטיות? בחוק הגנת הפרטיות אין הגדרה של 'פרטיות' או 'פגיעה בפרטיות', אלא רק קביעה של האיסור הכללי על פגיעה בפרטיות של אדם ללא הסכמתו, בסעיף 1 לחוק, ופירוט מצבים המהווים פגיעה בפרטיות בסעיף 2 לחוק. המצבים המפורטים בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות ועשויים להיות רלוונטיים לענייננו הם אלו המנויים בסעיפים 2(8) ו2(9) לחוק: סעיף 2(8) קובע כי "הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" היא בבחינת פגיעה בפרטיות על פי החוק; וסעיף 2(9) קובע כי "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" אף היא מהווה פגיעה בפרטיות על פי חוק הגנת הפרטיות. סעיפים אלו כוללים ביטויים עמומים, והשאלות המתעוררות, כגון: מהם "ענייניו האישיים של אדם" (לגישות השונות לפרשנות הביטוי ראו: ע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994), מהי "חובת סודיות" ובאיזו מידה עליה להשתמע מההסכם בו נקבעה שלא באופן מפורש כדי לחסות תחת הגנת הפרטיות שבחוק, הינן שאלות של פרשנות. הפרשנות של ביטויים אלו בחוק הגנת הפרטיות, היא שמתווה את היקף ההגנה בפועל על הזכות לפרטיות, ומשקפת את האיזון של הזכות עם הזכויות המתנגשות. איזון זה משתנה ממקרה למקרה על פי נסיבותיו, וכך גם פירוש הביטויים בחוק הגנת הפרטיות שונה בהכרח ממקרה אחד למשנהו. על כך נאמר בעניין הרשות לחברות ממשלתיות (פסקה 23 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל): "נכון יהיה אפוא לראות בביטוי "ענייניו הפרטיים של אדם" כביטוי מסגרת שאת תוכנו הקונקרטי בכל עניין ועניין יש לצקת בהתאם לנסיבות הדברים ולהקשרם. במסגרת זו ייכללו ככלל אותם עניינים שהם עניינים פרטיים במובהק, דוגמת העניינים המנויים בהגדרת "מידע" ו"מידע רגיש" בחוק הגנת הפרטיות. יחד עם זאת, תוכנו המדויק של הביטוי ייקבע בכל מקרה ומקרה לנסיבותיו. לטעמי, דרך זו תואמת את הנחיית בית משפט זה לפרש את היקף פרישתה של הזכות לפרטיות מתוך מבט רחב ומתוך גישה מהותית הנגזרת ממעמדה החוקתי של זכות זו. כך, ההכרעה האם עניין מסוים הוא מ"ענייניו הפרטיים של אדם" תיעשה בכל עניין לגופו, על-פי הקשר הדברים ומכלול נסיבות העניין, תוך שלפנינו אינדיקציות משמעותיות באשר לטיב העניינים שהם מענייניו הפרטיים של אדם... מתוך הרצון להגשים את הזכות לפרטיות, אך בה בעת לא לפגוע יתר על המידה בזכויות אחרות דוגמת חופש הביטוי, נגישות הציבור למידע ועוד". (ההדגשות שלי מ' א' ג'). בענייננו, המדובר בקטגוריית פרטיות העוסקת במידע, והשאלה היא כיצד נקבע מהו מידע המהווה "עניין אישי" של אדם. לעניין זה ראו מיכאל בירנהק "שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות" משפט וממשל יא תשס"ח 9, בעמ' 36-37 (להלן: מיכאל בירנהק, הבסיס הרעיוני של הזכות לפרטיות): "מהו מידע אישי? כיצד נקבע מהו?... כדי להצדיק את ההכרה בקטגוריית הפרטיות במידע, עלינו לבחון כמה מישורים. האחד הוא המישור העיוני, שמחייב בירור של הטעמים להגנת הפרטיות. מישור שני של דיון הוא שיקולי-הנגד. בין שאנו מקבלים את נקודת המוצא המרחיבה, הרואה בכל פריט מידע משום מידע פרטי אלא אם כן מושא המידע קבע אחרת, ובין שאנו מקבלים גישה שלפיה מידת ההגנה על מידע פרטי מצומצמת יותר, עלינו לבחון אם התועלת שבהגנה עולה על מחירה. המחיר של הכרה בפרטיות במידע הוא פגיעה באינטרסים שלטוניים (בדרך-כלל של אכיפת חוק) ובאינטרסים כלכליים... עלינו לבחון גם את המחיר של אי-הכרה בפרטיות במידע. מהו הנזק הנגרם לפרט כתוצאה מכך שמידע על-אודותיו נאסף על-ידי המדינה ושחקנים בשוק? כאן היה עלינו להתעכב על הטכנולוגיה, ובמיוחד על האפשרות לאסוף מידע, לשמור אותו, להצליב מידע ממקורות שונים ולנתח מידע הנחזה כתמים". (עוד על פרטיות במידע ראו ספרו החדש של מיכאל בירנהק, "מרחב פרטי - הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה" (הוצאת אונ' בר אילן, 2010). אני סבורה כי בנסיבות מקרה זה, בקובענו האם המידע בהסכם מהווה "ענייניו הפרטיים של אדם", אין להתייחס להסכם בכללותו, אלא להתייחס אל ההסכם לאור האבחנה בין סוגי הפגיעה בזכות, ולהפריד בין חלקי ההסכם שעניינם גובה התרומה, מועדי ואופני תשלום, לבין יתר חלקי ההסכם. ד. הפרדה בין חלקי ההסכם בהתאם לסוג הפגיעה בזכות לפרטיות מצבו הכלכלי של אדם כלול בהגדרת מידע בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, יחד עם עניינים כגון מעמד אישי, דעות, אמונות, מצב בריאותי והכשרה מקצועית, לגביהם נפסק כי הם מצויים ב'גרעין הקשה' של הזכות לפרטיות: "ניתן לסבור כי פרטים אודות השכלתו וניסיונו המקצועי של אדם, קשריו החברתיים וזיקותיו העסקיות-כלכליות מצויים בגרעין הקשה של מושג הפרטיות ולכן פרסומם בלא הסכמתו פוגע בפרטיותו..." (עניין רשות החברות הממשלתיות, פסקה 41 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). מכאן שפרטי ההסכם שעניינם גובה התרומה שתרמה משפחת שניידר, ופרטים טכניים העוסקים במועדי ודרכי העברת התרומה, נופלים לגדר הביטוי 'עניניו הפרטיים של אדם' בסעיפים 2(8) ו- 2(9) לחוק הגנת הפרטיות. ככל שההסכם כולל עניינים אחרים, לרבות התחייבויות של קופת החולים כלפי משפחת התורמים, הרי שלא ניתן לראות בפרטים אלו ענין אישי מובהק, המוגן על ידי חוק הגנת הפרטיות. כך בעיקר כאשר מדובר בהסכם עם רשות ציבורית, אשר בעצם כריתתו, מכניס עצמו האדם למישור הציבורי. ברוח זו נפסק בעניין הרשות לחברות ממשלתיות, פסקה 41 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל: "יש לזכור כי בהצגת מועמדות למשרה ציבורית מכניס עצמו המועמד לספירה הציבורית או המעין-ציבורית. לאחר שנפסלה מועמדותו שב הוא אמנם אל חייו הפרטיים, אך לא ככל שקשורים הדברים למועמדות שנטועה כולה במישור הציבורי" (עניין הרשות לחברות ממשלתיות, פסקה 41 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). במקרה בו המידע המבוקש היה פרטים בהסכם בין רשות ציבורית לאדם פרטי, בית המשפט העליון ייחס משמעות מכרעת לאופי השלטוני של ההסכם (ע"א 6576/01 החברה לייזום מיסודה של סי.פי.אם. בע"מ נ' אמיר לירן, פ"ד נו(5), 817, עמ' 822-823 (2002) (להלן: עניין החברה לייזום): "למקרה שלפנינו יפה דין זה אף ביתר שאת. פעילות תכנון הקרקע של המינהל, אותה קיבלה על עצמה המערערת לבצע במסגרת החוזה, היא פעילות בעלת אופי שלטוני... מבחינה זו, אפוא, ניתן לראות את המערערת כמי שמתקיימת לגביה מעין דואליות נורמאטיווית, באשר במילוי הפונקציה השלטונית שהופקדה בידיה מוטל עליה לפעול בכפיפות לכללי המשפט המינהלי..., ובהם הכלל בדבר זכות הציבור לדעת אודות התנאים שבהם נמסרה לה הפעילות האמורה ואודות האופן בו היא מבצעת אותה פעילות". אבחנה זו בין חלקי ההסכם, נכונה הן לגבי מידע המוגדר בסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות כפוגע בפרטיות, הן לגבי המידע המנוי בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות כפוגע בפרטיות, שני סעיפי החוק, אשר כאמור רלוונטיים למידע בו מדובר בענייננו. (1) סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" מהווה פגיעה בפרטיות. כאמור, המשיבות סירבו להציג את ההסכם לעיני בית המשפט, אך בא כוחן הצהיר כי ההסכם כולל סעיף סודיות שנוסחו כדלקמן: "It is the intention of the parties hereto that any such dispute ant its resolution remain private and confidential". סעיף הסודיות עליו מצהירות המשיבות מתייחס, אפוא, לסודיות שתחול על הליך משפטי שיתחייב אם יתגלע סכסוך בין הצדדים בקשר להסכם. לשיטת המשיבות, התחייבות לסודיות במסגרת הליך משפטי בקשר להסכם, מלמדת, בבחינת קל וחומר, על התחייבות לסודיות ההסכם בכללותו. על אף הקושי בטענה זו של המשיבות, נראה כי ניתן להניח כי ההסכם כלל לפחות הסכמה משתמעת לגבי אי פרסומו, ודי בכך לצורך תחולת סעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות. ואולם, סעיף 2(8) חל על חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם. כאמור, בעוד שעניינים כספיים מצויים בגרעין הקשה של הזכות לפרטיות, ולכן באופן מובהק נכללים בביטוי 'עניניו אישיים של אדם', התחייבויות אחרות בהסכם בין אדם פרטי לרשות ציבורית, שאינם עניין אישי מובהק, גם אם קבעו לגביהן הצדדים חובת סודיות מפורשת, אינן חוסות תחת הגנת הסעיף. כך בוודאי כאשר חובת הסודיות לא נקבעה במפורש, אלא מוכנים אנו להניח את קיומה המשתמע. (2) סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי: שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" מהווה פגיעה בפרטיות. סעיף 2(10) קובע כי גם פרסום ידיעה כאמור בסעיף 2(9) לחוק מהווה פגיעה בפרטיות. בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, אימץ המחוקק אל דיני הגנת הפרטיות בישראל את עקרון צמידות המטרה, לגביה כתב מיכאל בירנהק, הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות, בעמ' 54: "עקרון צמידות המטרה קובע כי במידע שנמסר למטרה מסוימת מותר להשתמש רק לאותה מטרה, ולא לשום מטרה אחרת... עקרון צמידות המטרה מבהיר כי כל פעולה שלא הוסכמה (במפורש או במשתמע) אסור לגורם שאוסף את המידע לעשותה". גם עקרון צמידות המטרה מחייב הבחנה בין פרטי ההסכם הנוגעים לסכום התרומה ואופני העברתה, לבין פרטים אחרים בהסכם, העשויים לכלול התחייבויות של קופת החולים כלפי משפחת התורמים. לגבי הראשונים, ניתן להניח העדר הסכמה מראש של משפחת התורמים כי המידע ישמש למטרה שונה מזו לגביה הוא נמסר, בהיותו, כאמור מידע אישי מובהק. ואולם, לגבי התחייבויות אחרות בהסכם, ככל שקיימות כאלו, בין משפחת התורמים לקופת החולים, לא ניתן ליחס למשפחת שניידר העדר הסכמה מראש כי יחשפו לעין הציבור. נוכח העניין הציבורי המובהק במידע אודות התקשרויות של רשויות ציבור עם גורמים פרטיים, והחיוניות שבשקיפות מידע זה לצורך קיומו התקין של שלטון החוק, גם לא ניתן ליחס למשפחת התורמים הסכמה מכללא לכך שפרטים אלו לא יחשפו. עצם ההתקשרות של גורם פרטי עם רשות ציבורית, צריך להניח הסכמה מכללא של אותו גורם פרטי כי פרטי ההסכם, שאינם מהווים עניין אישי, יהיו חשופים וגלויים לעיניו הבוחנות של הציבור ולביקורתו. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ע' ארבל, בעניין רשות החברות הממשלתיות (פסקה 26): "... בהצגת המועמדות כרוכה הסכמה מכללא של המועמד לבדיקת מועמדותו על-ידי הוועדה בהתאם לאמות המידה המותוות בחוק החברות הממשלתיות... מאחר שמדובר בכהונה למשרה ציבורית, הסכמה זו כוללת גם הסכמה מכללא לפרסום שמו של המועמד לצד דבר מועמדותו לתפקיד המסוים. ... בעיני, אין מקום לספק כי ככל הליך מינוי ציבורי, גם הליך מינויים של דירקטורים בחברות ממשלתיות צריך להיעשות בשקיפות. אין מדובר בהליך המתנהל במחשכים... לפיכך, על המועמד לדעת כי משהציג את מועמדותו, וניצב הוא על סיפה של כהונה בשירות הציבור, יפורסם דבר מועמדותו לתפקיד.. הצגת המועמדות מגלמת גם הכרה בכך שהכניסה למסלול הציבורי כרוכה מאליה במידה של חשיפה לציבור". ואכן כאשר מדובר בהסכם בין רשות ציבורית לצד פרטי, מעבר למתן זכות לצד השלישי להתנגד למסירת המידע ולהביע את טענותיו (זכות הקבועה בסעיפים 13(א) ו-14(9) לחוק חופש המידע), ניכרת בפסיקת בתי המשפט לאחר חקיקת חוק חופש המידע מגמה של צמצום מעמדם של צדדים שלישיים בהתנגדות לבקשות לקבלת מידע. כך, למשל נפסק בעניין החברה לייזום, עמ' 821-822, בעניין בקשה למסירת פרטי הסכם שנכרת בין מינהל מקרקעי ישראל לחברה עסקית עקב זכייתה במכרז לתכנון קרקע שפרסם המינהל: "המידע שנתבקש על-ידי המשיב הוא מידע בעל אופי ציבורי מובהק. הלוא המדובר בתנאי התקשרות חוזית בין רשות ציבורית לבין גורם עסקי-פרטי ובפרטי התשלומים שהעביר הגורם העסקי לרשות מכוח החוזה. בחתימתה על חוזה כזה פועלת הרשות כשלוחתו של הציבור; ובהיעדר טעמים מיוחדים שבכוחם להצדיק מסקנה אחרת, זכאי הציבור - וזכאי כל אחד מיחידיו - לדעת מהם תנאי ההתקשרות וכיצד הללו מבוצעים. מסקנה זו מתבקשת מתכליתו האמורה של החוק, מחובת הנאמנות שהרשות חבה בה כלפי הציבור, ומהיותו של המידע המצוי בידיה קניינו של הציבור. גוף עסקי הבוחר להתקשר עם הרשות רואים אותו כיודע ומסכים, כי - בכפוף לסייגים הקבועים בחוק - המידע הכרוך בהתקשרותו פתוח לעיונו של הציבור" (ההדגשות שלי - מ' א' ג'). באותו מקרה בית המשפט העליון הדגיש כי התנגדות צד שלישי לחשיפת מידע הנוגע לו, המצוי בידי הרשות, אינו מהווה כשלעצמו צידוק לאי מסירת המידע (עניין החברה לייזום, בעמ' 822-823): "העובדה שצד שלישי הנוגע בדבר מתנגד לחשיפת המידע אינה מהווה טעם מספיק לדחיית הבקשה. תנאי לסירוב למסור את המידע הוא שהרשות הציבורית אכן שוכנעה בצדקת התנגדותו של הצד השלישי. בהיעדר שכנוע כזה, על הרשות לדחות את התנגדותו של הצד השלישי, ולנהוג על-פי האמור בסעיפים 13(ב)-(ג)לחוק, דהיינו להודיע לצד השלישי על זכותו לעתור נגד החלטתה, ולהמתין עד חלוף המועד להגשת עתירה כזו בטרם תאפשר למבקש לקבל את המידע. בכך יהיה כדי להטיל על הצד השלישי את הנטל לפנות לבית המשפט ולהוכיח את טענותיו. הדרך בה נקט המינהל העבירה למשיב את נטל הפנייה לערכאות". בדומה נקבע בעניין שידורי קשת (פסקה 68): "כאשר רשות ציבורית שוקלת האם לגלות מידע אשר גילויו עלול לפגוע בצד שלישי, עליה לשוות לנגד עיניה את תכליתו העיקרית של עקרון חופש המידע, שהיא לחשוף לעין הציבור את פעולותיה שלה. החוק לא נועד לגרום פגיעה במי שמסר מידע לרשות ציבורית או במי שמידע על אודותיו הגיע לידיה. לפיכך, גילויו של מידע אשר עלול לפגוע באופן ממשי בצד שלישי יהיה מותר רק אם יתקיים עניין ציבורי חיוני שיצדיק זאת". (הדגשה שלי - מ' א' ג'). טענה נוספת של המשיבות נוגעת לכך שההסכם בין קופת החולים לבין משפחת שניידר נחתם שנים רבות לפני חקיקת חוק חופש המידע. המשיבות רואות בעובדה זו שיקול התומך בהעדפת ההגנה על הפרטיות במקרה זה. ה. האם האיזון בין הזכויות משתנה מקום בו המידע נוצר לפני חקיקת חוק חופש המידע לטענת המשיבות, נוכח העובדה שההסכם נחתם שנים רבות לפני חקיקת חוק חופש המידע, משפחת שניידר הסתמכה על זכותה לפרטיות בנוגע לפרטי ההסכם. האם האיזון בין אינטרס הפרטיות של צד שלישי שכרת הסכם עם רשות ציבורית, לבין הזכות לחופש מידע משתנה מקום בו מדובר במידע שנוצר לפני חקיקת חוק חופש המידע? על אף שהחוק אינו כולל הוראה המחילה את הוראותיו באופן מפורש על מידע שנוצר טרם כניסתו לתוקף, מלשונו הכללית והרחבה של סעיף 1 לחוק, ומהתכליות שביסודו, ניתן ללמוד על כוונה להחילו על כל מידע המצוי בידי רשויות ציבוריות, ללא קשר למועד בו נוצר המידע. כבר נפסק כי: "הערכים והשיקולים ביסודו של חוק חופש המידע ו"מהפכת השקיפות" שביקש הוא להנהיג במשפט הציבורי בישראל, הינם אפוא בעלי השפעה רחבה וכוללת, אשר אינה מצטמצמת להוראות החוק ולהסדרים שנקבעו לאחר חקיקתו בלבד" (עניין רשות המיסים, פסקה 27)". ברוח זו נקבע בבג"ץ 2283/07 פורום משפטי למען ארץ-ישראל נ' הוועדה לבחירת שופטים לפי סעיף 4 לחוק יסוד: השפיטה (מיום 5.5.08): "אין להשקיף על חוק חופש המידע כ"הסדר שלילי" החוסם את זכותו של הציבור או של פרט המעוניין בדבר לעתור לקבלת מידע מגופים ציבוריים שאינם עונים להגדרת "רשות ציבורית" על פיו. שנית, החובה המוטלת על הוועדה לבחירת שופטים לפעול ברוח העקרונות שהותוו בפסיקה ובחוק חופש המידע בכל הנוגע לזכותו של הציבור לקבל מידע, הגם שאינה עונה להגדרת "רשות ציבורית" שבחוק, נגזרת ממעמדה הרם ומן התפקיד הציבורי החשוב אותו היא ממלאה בהיותה מופקדת כנאמן הציבור על בחירתם של שופטים" (פסקה 6 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות). על תחולתו הרחבה של חוק חופש המידע, על כל מידע, ניתן ללמוד גם מדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשנ"ז 397), שם נאמר: "הצעת החוק אינה באה למצות את מלוא האפשרות החוקית לקבל מידע מן הרשויות. נסיבות אשר אינן נופלות בגדר זכות למידע לפי חוק זה, בשל מהות המידע המבוקש, מיהות המבקש או הרשות המתבקשת - אין ההצעה באה להשמיע איסור לתת בהן מידע". ואכן בית המשפט העליון דחה את הטענה לפיה חוק חופש המידע אינו חל על מידע שנוצר קודם לתחילתו, מהנימוק שקביעה זו תרוקן את החוק במידה רבה מתוכנו, תוך שנקבע כי אינטרס ההסתמכות של צד שלישי שהמידע נוגע לו ממילא משוקלל במסגרת השיקולים הרלוונטים להחלטה בבקשה לקבלת המידע. ראו עניין החברה לייזום, עמ' 822-823: "הטענה בדבר אי-תחולת החוק על מידע שנוצר קודם לתחילתו, דינה להידחות. קבלתה של טענה גורפת זו תרוקן, במידה רבה, את החוק מתוכנו, בעוד שדחייתה לא תגרום כל נזק, שהרי כל בקשת מידע לפי החוק ממילא נשקלת לגופה, ובמסגרת זו ברי כי אינטרס ההסתמכות של מי שהמידע נוגע לו מהווה שיקול רלוואנטי". ו. סיכום ביניים התוצאה היא כי סעיפים בהסכם אשר עניינם בסכומי התרומה או בתשלומים, חוסים תחת הגנת חוק הגנת הפרטיות, ולכן אין למוסרם לפי סעיף 9(א)(3) לחוק לחופש המידע. לגבי אלו העניין הציבורי בגילוי המידע אינו גובר, ועל כן אין מקום להפעלת סמכותי על פי סעיף 17(ד) לחוק. יתר הפרטים בהסכם, לעומת זאת, הם פרטים שגילויים אינו עולה כדי פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, ולכן סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע אינו חל עליהם. היות וחוק הגנת הפרטיות לא חל על פרטים אלו ממילא לא מתעוררת שאלת היחס בין סעיף 23ב' לחוק הגנת הפרטיות לבין חוק חופש המידע, שהוזכרה לעיל. 5. האיזון בין הזכות לחופש מידע לבין האינטרס הציבורי בעידוד תרומות עתידיות המשיבות מעלות את החשש לפגיעה בתרומות עתידיות, במידה ופרטי ההסכם יחשפו. קיומו של חשש זה מצדיק את אי מסירת המידע, לטענת המשיבות, מכוח סעיף 9(ב) (6) לחוק, הקובע כי הרשות אינה חייבת למסור מידע שעניינו במידע בעל ערך כלכלי שחשיפתו עלולה לפגוע פגיעה ממשית בערכו; ומכוח סעיף 9(ב)(7) לחוק הקובע כי אין חובה על הרשות למסור מידע שאי גילויו היה תנאי למסירתו לרשות או שגילויו עלול פגוע בהמשך קבלת המידע. המדובר בשיקול שקשה לעמוד על משמעותו, אם בכלל. על המשיבות מוטל נטל השכנוע לקיומו של חשש לפגיעה בתרומות עתידיות עקב חשיפת ההסכם (עניין רשות ההגבלים העסקיים, פסקה 11). המשיבות ביססו את קיומו של השיקול בדבר חשש מפגיעה בתרומות עתידיות על סעיף ה"סודיות" בהסכם ועל מכתב התורמים, במסגרתו הביעו את התנגדותם לחשיפת ההסכם. במכתב התורמים נכתב באופן כללי אודות חשיבותה של האנונימיות במוסד התרומות: "Directed philanthropy, especially on a large scale, is a sensitive and complex matter and donors generally do not wish the details of their philanthropic endeavors made public at the whim of others. For an individual donor, philanthropy combines issues of personal wealth and emotional commitment, both of which are almost universally considered private affairs". כמו כן, בהקשר זה, הודגש במכתב התורמים דבר היותה של משפחת שניידר תורמת חשובה ומרכזית למדינת ישראל בכלל ובכל הקשור לבריאות הילד בפרט: "The Schneider family is a significant contributor of the state of Israel and the healthcare of children. It is no exaggeration to state that without the Schneider family's generosity, Israel would not today enjoy a children's tertiary care hospital like the Schneider children's Medical Center and the Israeli public health system would not today benefit from the direct and indirect ramifications of such an institution". התורמים מצביעים על שני טעמים לכך שתורם בדרך כלל מעוניין כי פרטי התרומה לא יחשפו. הטעם האחד, הוא פרטיות בנוגע למצב הכלכלי שהתרומה עשויה ללמד עליו; והטעם השני, הוא פרטיות בנוגע לדעות, השקפות ותחושות מחויבות אישית של התורם, אשר מטרת התרומה עשויה ללמד לגביהם. הטעם השני רלוונטי רק לגבי תורם אנונימי. משפחת שניידר אינה תורמת אנונימית והיא מזוהה היטב עם בית החולים, מה שניכר אף בשמו של בית החולים 'בי"ח שניידר'. כאמור, המשיבות מבססות את השיקול בדבר חשש מפגיעה בתרומות עתידיות על סעיפים 9(ב)(6) ו- 9(ב)(7) לחוק חופש המידע. ספק רב אם בנסיבות אלו חל על המידע בענייננו סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע. בית המשפט העליון עמד על כך ש"תכליתה של ההוראה הינה הגנה על פגיעה בעסקיו של צד שלישי, באמצעות גילוי מידע על אודותיו" (עניין שידורי קשת, פסקה 75). פגיעה בתרומות עתידיות עקב גילוי ההסכם, עשוי לפגוע באינטרס כלכלי של הציבור, ולכן ניתן ליחס למידע ערך כלכלי במובן הרחב. הגנת סעיף 9(ב)(6) "משתרעת לא רק על מה שהינו בבחינת "סוד" אלא גם על אינטרס, זיקה או ציפייה" (זאב סגל, הזכות לדעת, עמ' 212), "ברור מלשון הסעיף, כי המחוקק כיוון לכך שההגנה המוקנית בסעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע תהא בעלת פרישה רחבה כך שתחול גם על מסמכים ומידע שאינם עונים להגדרה של "סוד מסחרי"... הדגש במסגרת האיזון הנערך על פי סעיף 9(ב)(6) לחוק הוא על מידת הפגיעה שעלולה להיגרם לבעל המידע, ובמקרה זה למערערות, עקב גילויו של מידע זה וחשיפתו בפני הציבור" (עניין שידורי קשת, פסקה 69). בנוסף, סעיף 9(ב)(6) לחוק דורש חשש ל'פגיעה ממשית' בערך הכלכלי של המידע עקב פרסומו. על דרישה זו כתב זאב סגל, הזכות לדעת, עמ' 209: "ההוראה מכפיפה את הסמכות שלא לגלות מידע לקיום פגיעה רצינית באינטרסים המוגנים על ידה ומונעת את אי גילויו של סוד בגין פגיעה של מה בכך". נראה שגם דרישה זו אינה מתקיימת במקרה זה, בו מדובר על חשש שאינו מבוסס לפגיעה כלשהי שאינה ניתנת להערכה. גם אם הסייג בסעיף 9(ב)(6) עשוי לחול בהקשר לחשש שהעלו המשיבות מפני פגיעה בתרומות עתידיות, יש להבחין, מבחינת הזכות המתנגשת עם הזכות לחופש מידע, בין מקרה בו המידע המוגן מהווה 'סוד מסחרי' של צד שלישי, לבין במקרה בו למידע המוגן על ידי הסעיף יש ערך כלכלי-ציבורי שאינו ניתן לכימות, כפי שבענייננו. כך, במקרה בו לא היתה מחלוקת כי המידע המבוקש מהווה סוד מסחרי, על פי הגדרתו בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, ערך בית המשפט העליון איזון אופקי בין הזכות להגנה על סודות מסחריים כחלק מהזכות להגנה על הקניין מחד, לבין הזכות לחופש מידע מצד שני (עניין שידורי קשת, פסקה 74). היות ובמקרה דנן המידע המבוקש נכלל בסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(6) בדוחק, ואין חולק כי אין מדובר בהגנה על 'סוד מסחרי', האיזון בין הזכות לחופש מידע לבין האינטרס הציבורי בעידוד תרומות, הינו איזון אנכי, שמטרתו לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בזכות החוקתית, רק למקרים בהם קיימת הסתברות גבוהה לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי. "השאלה היא תמיד, אם גודל הנזק, כשהוא מקוזז על-ידי הסיכוי שהוא לא יתרחש, מצדיק את הפגיעה בזכות האזרח לשם מניעת הסכנה" (א' ברק, חופש המידע ובית-המשפט, עמ' 102). כאמור, בענייננו לא מתקיימת, לא הדרישה להסתברות גבוהה, ולא הדרישה לפגיעה ממשית. להבדיל מהרציונל בבסיס סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע, בבסיס סעיף 9(ב)(7) לחוק לא עומד דווקא השיקול בדבר פגיעה באינטרסים כלכליים עקב מסירת המידע, אלא פגיעה באינטרסים ציבוריים כלליים, הנובעים מחובת האמון בין הרשות למוסר המידע, אשר עמדה ביסוד מסירת המידע. רציונל זה מודגם בבג"ץ 2754/94 לוי נ' שרת העבודה והרווחה פ"ד נ(4) 353 (להלן: עניין לוי), שם הצדיק בית המשפט את סירוב הרשות למסור נתונים כגון שמות פסיכיאטריים ועובדים סוציאליים שנתנו חוות דעת במסגרת תיק אישי של אדם בנוגע למעורבותו בפלילים שהיה קטין, מהנימוק כי: "האינטרס הציבורי בעידוד המומחים למסור חוות דעתם החופשית והמלאה ובעידוד ה"אחרים" למסור מידע, גוברים ככלל על האינטרס הפרטי של העותר בקבלת המידע". על אף שההחלטה בעניין לוי ניתנה לפני חקיקת חוק חופש המידע, היא מדגימה את המשמעות הכללית של סעיף 9(ב)(7) לחוק (ראו: זאב סגל, הזכות לדעת, עמ' 215). במקרה שלפנינו, האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מסירת פרטי ההסכם, הוא האינטרס הציבורי בעידוד תרומות. ואולם, בניגוד לעניין לוי, האינטרס המתנגש עמו הינו אינטרס הציבור במידע ולא אינטרס פרטי של העותרת. כאמור, החשש שפרסום פרטי ההסכם בין תורם לרשות יפגע בנכונות של תורמים להמשיך ולתרום, אינו בהכרח חשש שווא. ואולם, מדובר בחשש שספק אם נכלל בגדר אחד מהסייגים לזכות לחופש מידע המנויים בחוק. בנוסף, חשש זה רלוונטי בעיקר מקום בו מדובר בתורם אנונימי. במקרה דנן אין מדובר בתורם אנונימי. דבר התרומה וזהות התורם ידועה בציבור היטב, ואף ניכרת, כאמור, בשמו של בית החולים. העובדות בקשר לתרומה שאינן ידועות לציבור ועשויות לפגוע בפרטיות התורם נוגעות לסכומי התרומה, מועדי ודרכי התשלום. על כן, אי גילוי פרטים אלו, יש בו כדי לאזן בין האינטרסים המתנגשים במקרה זה. זאת בעיקר נוכח כך שהעותרת הצביעה על טעם ענייני לבקשתה, והוא החשש למעורבות פסולה של התורמים בהנהלת בית החולים. ככל שקיים חשש שחשיפת ההסכם תפגע בתרומות עתידיות, גילוי פרטי ההסכם, למעט פרטים בקשר לסכומים ולתשלומים, מסיר חשש זה. 6. סיכום כאמור לעיל, המשיבות לא פעלו, בקשר עם בקשת העותרת למידע, בהתאם להוראותיו של חוק חופש המידע. המשיבות לא שקלו את כל השיקולים להחלטה, אף לא את העניין הציבורי בבסיס בקשת המידע, למרות שהחוק מטיל עליהן חובה לשוקלו. המשיבות גם לא שקלו את האפשרות לאזן בין השיקולים באמצעות מסירת מידע חלקי, ככל שניתן, כפי שהחוק מורה. כמו כן, המשיבות לא נימקו את סירובן למסירת המידע, באופן שאינו מאפשר ביקורת שיפוטית לגבי השיקולים שנשקלו והאיזונים שנערכו. התנהלות זו של המשיבות מחייבת את ביטול החלטתן על אי מסירת המידע, ויש להביאה בחשבון גם במסגרת פסיקת ההוצאות. נוכח הסמכות הרחבה שמקנה חוק חופש המידע לבית המשפט לערוך את האיזונים ולהכריע בין השיקולים המתנגשים, לאור החשיבות הציבורית הרבה בגילוי המידע המבוקש, ועל סמך כל האמור לעיל, אני מורה למשיבות למסור את ההסכם לעותרת תוך 30 ימים מהיום, תוך השחרת/הסתרת הפרטים הנוגעים לסכום התרומה, מועדי התשלום ואופן התשלום. המשיבות ישלמו לעותרת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהמסמכיםעיון בחוזהתרומות