קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיון במסמכים פנימיים של רשות: עתירה זו הוגשה בחודש ינואר השנה. זאת, לאחר שהעותרת פנתה אל המשיבה - שהינה רשות אשר חוק חופש המידע התשנ"ח - 1998, חל עליה - החל מחודש מאי 2009, ומידי כל אחד מששת החודשים שלאחר מכן, ודרשה לאפשר לעיין ולצלם חומר המצוי בתיקיה בנוגע לרישיונות מים הנוגעים להפקת מים לצורך השקיית נכסיה. חרף הפניות האמורות, השיבה המשיבה לראשונה על פניות העותרת רק ביום 10.11.09, בנימוק "מתקיימת חקירה פלילית בקשר לרישיונות...". העותרת ציינה כי אינה מבקשת לעיין בחומר החקירה שנאסף במסגרת החקירה הפלילית, אלא בתיקי רישיונות הפקת המים, אך נדחתה. ביום 8.8.10 הוגשו כתבי אישום נגד צדדים שלישיים, אשר עשו שימוש במים שלא כדין, אולם גם בשלב זה, לאחר סיום החקירה, מיאנה המשיבה לאפשר לעותרת לעיין בתיקי הרישיונות. רק בחודש מאי השנה, כ- 4 חודשים לאחר הגשת העתירה, הסכימה המשיבה לתאם מועד עם נציגי העותרת, על מנת למלא את מבוקשם. משביקר נציג העותרת במשרדי המשיבה, התאפשר לו לעיין בתיקים עבי הכרס, המתייחסים לרישיונות המבוקשים. עם זאת, לטענתו, לא גולה לו כל החומר הנוגע למתן רישיונות המים. שכן ברשותה של העותרת מצויים מסמכים אשר אינם מצויים בתיקי המשיבה, ואף החומר הנוגע להם אינו מצוי בתיקים אלה. לטענת העותרת, מצויים היו בתיקים מסמכים, אשר הודקו וקופלו, או היו נתונים במעטפות, אשר לא ניתן היה לעיין בהם. לטענת העותרת, לא גילתה המשיבה את כל החומר נשוא הבקשה. על כן מן הראוי שבית המשפט יקבל את העתירה במלואה ויאפשר לה לעיין ולצלם את כל החומר המצוי בתיקים האמורים, "לרבות החומר שהוסתר ממנה והמצוי בתיקים הרלוונטיים הנוגעים לשלושת הרישיונות". המשיבה טוענת כי דין העתירה להדחות. שכן, לטענתה, כל המידע שניתן היה בהתאם לחוק חופש המידע להעמיד לרשות העותרת לעיון וצילום, ניתן לה, וזאת מבלי שניתן צו בעניין. על כן, אין כל טעם ואף לא משמעות לצו שינתן בעניין זה. לטענתה של המשיבה, היא נאלצה לעכב את תשובותיה לעותרת, נוכח הליכים מקבילים שהתנהלו ביחס להפקת מים מכוח רישיונות המים הנ"ל, וההליך הפלילי שהתנהל. שיקוליה עמדו בקנה אחד עם האמור בסעיף 9 [ב] [8] לחוק. רק לאחר שהסתיימה החקירה ועלה בידי המשיבה להקצות את המשאבים הנדרשים להתייחסות לכל ההליכים המקבילים, לרבות פנייה לנאשמים בהליכים הפליליים, על מנת שאלה יתנו את התיחסותיהם לבקשת העיון, היא הודיעה ביום 19.5.11 לעותרת כי באפשרותה לעיין בתיקים. התיקים עמדו לעיון העותרת, רק לאחר שסגנית יועצת המשפטית לרשות המים, בדקה את התיקים וסימנה את אותם מסמכים, המהווים משום תרשומות פנימיות של המשיבה. כאמור, העותרת אינה מקבלת את הטיעון כי מדובר בתרשומות פנימיות. לטענתה, חשודה עליה המשיבה כמי שמסתירה מסמכים, וזאת לאור נוכח ניסיון העבר שלה איתה. יש לציין כי העותרת נסמכת, פרט על הוראות חוק חופש המידע, גם על הוראות סעיף 150 לחוק המים תשי"ט - 1959, המאפשר עיון בפנקס המים לכל דורש. יש לציין כי פנקס המים, אליו מתייחס חוק המים, הינו פנקס שבו נרשמות הקביעות והקציבות לפי החוק והזכויות לשימוש במים שהוכרו על פיו. העותרת מבקשת לעיין במסמכים רבים אחרים, אשר, כפי שעולה מבין השיטין של טיעוניה, אינם כלולים בגדרה של הגדרה זו. עיון על פי חוק חופש המידע, אינו מוחלט. סעיף 9 לחוק קובע רשימה ארוכה של מידע שאין למוסרו או שאין חובה למוסרו. בין היתר קובעות פיסקאות [4] ו- [5] לסעיף 9 [ב] לחוק כדלקמן: "(4)   מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין; (5)   מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור". ומכאן, שמידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות פנימיות, ושאר המסמכים המפורטים בשתי הפסקאות דלעיל, אשר כולם שייכים לענייני הניהול הפנימי של הרשות, אינו נכלל במסגרת החומר אשר הרשות חייבת למוסרו. כאמור, טוענת המשיבה כי במקרה שלפנינו, התאפשר לנציג העותרת לצלם מאות מסמכים. זאת, לאחר שסגנית היועצת המשפטית של הרשות, בדקה את התיקים, קיפלה והידקה מסמכים שתוכנם הוא תרשומות פנימיות. פרט למסמכים אלה, ניתנה לעותרת האפשרות לצלם את כל יתר המסמכים המצויים בתיק. עובדה זו תועדה בתצהירו של מר דני לביא, המשמש בתפקיד מרכז אסדרה ברשות, ואשר כמוצהר על ידו, ידועות לו כל העובדות מתוקף תפקידו. ב"כ העותרת אינו מקבל תצהיר זה, ועומד דווקא על קבלת תצהירה של סגנית היועצת המשפטית. איני מקבל טענה אחרונה זו של ב"כ העותרת. העותרת זכאית לבחור את נציגה המוסמך, אשר יצהיר מטעמה, ובלבד שהעובדות ידועות לו מתוקף תפקידו. כך נעשה במקרה שלפנינו, ואיני רואה כל פסול בכך. יתר על כן, אך טבעי הוא, כי בתיקים המנוהלים משך עשרות בשנים, יצטברו תרשומות פנימיות, ומסמכים אחרים, החוסים תחת הוראת סעיף 9[ב] לחוק, אשר כמותם אינה מבוטלת. אין נפקא מינה, אם המדובר במסמכים הרשומים בכתב יד, או מודפסים, ובלבד שכל אלה מהווים משום תכתובות פנימיות, חוות דעת ושאר מסמכים הנוגעים לענייני הניהול הפנימי, כמפורט בפסקאות [4] ו- [5] לסעיף האמור. משהצהיר נציגה המוסמך של המשיבה כי פרט למסמכים מן הסוג האמור, ניתן לעותרת כל מבוקשה, הרי חזקה עליו כי חקר ובדק את החומר בטרם מסר את הצהרתו בהתאם לכללי התקינות של הרשות המנהלית. יתכן, כי ברשות המשיבה מצוי היה בעבר חומר נוסף, כפי שמעידים המסמכים אליהם התייחס ב"כ העותרת. אולם, הואיל והמדובר בתיקים עתיקי יומין, המצויים ברשות המשיבה זה עשרות בשנים, אין לדעת מה עלה בגורלו של חומר שנצבר מאז שנות ה- 50 של המאה שעברה. אף מטבע הדברים, לא קיימים אנשים, אשר יוכלו להעיד כיום על חומר כה ישן. יש לציין, כי על פי סעיף 8 לחוק, רשאית הרשות לדחות בקשה לקבלת מידע, כאשר המידע נוצר ונתקבל בידה לפני למעלה מ- 7 שנים לפני הגשת הבקשה, ואיתורו כרוך בקושי של ממש. על כן, נראה כי המשיבה עמדה במקרה שלפנינו בחובות המושתות עליה על פי הוראות חוק חופש המידע, באשר להיקף הגילוי. שונה המצב באשר להעתרותה של המשיבה לבקשה. סעיף 7 לחוק קובע את נוהל הגשת הבקשות והטיפול בהן. סעיף 7[ב] קובע כדלקמן: "הרשות הציבורית תודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשתו;ראש הרשות הציבורית, או מי שהוא הסמיך לכך, רשאי להאריך את התקופה האמורה, במקרה הצורך, ב-30 ימים נוספים, ובלבד שהודיע על כך למבקש בכתב, ונימק את הצורך בהארכת התקופה". סעיף 7[ג] מאפשר להאריך את התקופה האמורה בהחלטה מנומקת אשר תשלח למבקש. בכל מקרה, הארכה הנוספת לא תעלה על 60 יום. במקרה שלפנינו, לא רק שהרשות הפרה את חובותיה על פי סעיף 7 לחוק, ולא פעלה ללא שיהוי; היא אף לא טרחה להשיב לעותרת על החלטתה בבקשה. זאת חרף פניות חוזרות ונשנות. לא יתכן כי רשות מנהלית תתעלם מפניות של האזרח - פניות הנעשות על פי הוראות החוק. התעלמותה זו של המשיבה מפניות העותרת מהוות משום זלזול גס בחובותיה על פי החוק ובזכויותיה של העותרת. אין לקבל את התנהלותה זו של המשיבה. גם אם מוטל על המשיבה עומס רב, הרי חובתה על פי החוק, חובתה כגוף ציבורי המחוייב ליתן לאזרח שירות, ואף כללי הנימוס המנהליים האלמנטרים, היא להשיב על פניותיו של האזרח הזכאי לשירותיה. סוף דבר, לא מצאתי כי יש מקום לחייב את המשיבה למסור חומר נוסף לעותרת מעבר לחומר שנמסר לנציגה. עם זאת, מצאתי טעם בהגשת העתירה. עתירה זו הוגשה לאחר התעלמות בלתי סבירה ובלתי נסבלת של המשיבה מפניות העותרת. על כן, זכאית העותרת להחזר הוצאותיה בגין הגשת עתירה זו. על כן, אני מחייב את המשיבה לשאת בהוצאות העותרת ושכ"ט פרקליטיה בסכום כולל של 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. עיון במסמכיםמסמכים