קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור מנהל הארנונה על החלטת ועדת הערר: בפני ערעור מנהלי שהגיש מנהל הארנונה של עיריית רהט כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית רהט (להלן:"ועדת הערר"), בגדרה נתקבלה השגתה של המשיבה ונקבע כי אין לראות בה 'מחזיקה' בנכס המגורים המצוי בשכונה 11 מגרש 903, לצורך חיובה בתשלום ארנונה. כן מכוון הערעור כנגד קביעה נוספת של ועדת הערר, לפיה המערערת חייבה את המשיבה בתשלום ארנונה רטרואקטיבי שלא כדין לשנת 2005. ערעור זה הוגש בהתאם להוראת סעיף 6 (ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערעור על ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן:"חוק הארנונה"). בכתב הערעור נטענה על ידי המערערת תמצית העובדות דלהלן: המשיבה תושבת רהט ומועסקת כעוזרת גננת ע"י העירייה. במסגרת דיווחיה (כרטיס עובד טופס 101 [מש'/1 א-ג]) של המשיבה למחלקת השכר בשנים 2003-2008 הצהירה כי היא מתגוררת בשכונה 20 בית 23. על רקע הצהרות ודיווחים אלה שייכה המערערת את הנכס הנ"ל לצורך חיובי ארנונה למשיבה והוציאה לה שומת ארנונה. המשיבה מצידה התעלמה מדרישת המערערת ולא פעלה לפירעון חוב הארנונה. במצב דברים זה אחזה העירייה באמצעים - קיזוז חלקי של החוב ממשכורתה של המשיבה- לגביית החוב. בסופו של יום ולאחר דין ודברים בין המשיבה לגזבר העירייה (מנהל הארנונה) הושבו הכספים שקוזזו בחודש אפריל 2004. במכתב מיום 15.3.06, הודיע גזבר העירייה למשיבה בשנית על קיומו של חוב בכתובת הנ"ל והוסיף בשוליו התראה על עיקול משכורתה [מש/2]. במכתב מיום 2.4.06 [נספח ה'] טענה המשיבה כי הנכס שבכתובת הנ"ל אינו בבעלותה כי אם בבעלות אביה וכי ממועד נישואיה- יולי 2005- מתגוררת היא יחד עם בעלה בנכס שבשכונה 11 מגרש 903 (נשוא הערעור דנן), ולפיכך יש להפנות את דרישות התשלום לבעל הנכס - הלוא הוא בעלה. גזבר העירייה דחה טענה זו של המשיבה הן בשל דיווחיה ברישומי מחלקת השכר, והן בשל העובדה כי המשיבה לא מסרה פרטים מזהים קונקרטיים של נכס אחר בו היא מתגוררת. בהעדר אינדיקציה להסדרת חוב הארנונה הטילה עיריית רהט בחודש נובמבר 2006 עיקול על משכורתה של המשיבה. בחלוף 6 חודשים ממועד הטלת העיקול (30.4.07) פנתה המשיבה לעירייה בניסיון לבטל את רוע הגזרה. גם בשלב זה, כך לטענת המערערת, נמנעה המשיבה לנקוב בכתובת מדויקת. ב- 8.4.08 תבעה המשיבה את המערערת בבית הדין לעבודה (עב' 1910/08) לתשלום סכומים שונים הנובעים מיחסי עובד-מעביד השוררים ביניהם, ובכללם השבת הכספים שעוקלו. בהודעה מיום 4.12.08 (על יסוד דברי השופט א' סופר בדיון מיום 16.11.08 לענין העדר סמכותו של בית הדין לעבודה לדון ברכיב זה של התביעה) עתרה המשיבה להעברת בירור המחלוקת לגבי הכספים שעוקלו לבית המשפט לעניינים מנהליים. לדברי המערערת, במסגרת הליכים אלה התאפשר זיהוי ודאי של בית מגורי המשיבה כנכס נשוא ערעור זה זאת, מתוך חקירתה של המשיבה על תצהירה בדיון מיום 11.3.09 בבית הדין לעבודה במהלכו סימנה על גבי מפה שצורפה את מקום מגוריה, כמו גם, סימונה על גבי התשריט שצורף לעתירה המנהלית 332/09. נוכח התפתחות זו, מדדה המערערת את שטחו של הנכס ושלחה למשיבה שומת ארנונה (מש/15 26.10.09). השגתה של המשיבה [מש/16] על שומת הארנונה שהוצאה לה נדחתה ע"י מנהל הארנונה בהחלטה מיום 17.1.10 [מש/17]. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לועדת הערר. תמצית טענות המשיבה בערר התמקדו בשלושה נדבכים חלופיים: הראשון, היא אינה בגדר ה"מחזיקה" בנכס לצורך דיני הארנונה והמחזיק הוא בעלה. השני, המדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול. השלישי, הפלייתה מול מחזיקים אחרים במבנים בלתי חוקיים. ועדת הערר בהחלטה מיום 28.2.11 בחנה את שאלת מעמדה של המשיבה בנכס על יסוד מבחן "הזיקה הקרובה ביותר לנכס" שנקבע ברע"א 422/85 והגיעה למסקנה כי לא ניתן ל"הכתיר" את המשיבה כ"מחזיקה" בנכס אם משום שהנכס נבנה ע"י בן זוגה קודם הנישואין ולא חויב בארנונה, ואם משום שהמערערת ידעה את כתובתה של המשיבה לאשורה עוד בחודש אפריל 2006 - מועד שליחת מכתבה של המשיבה למנהל הארנונה בו צוינה כתובתה של המשיבה כשכונה 11 מגרש 903. לענין היותה של השומה חיוב רטרואקטיבי קבעה הועדה כי "המשיב חייב את העוררת בתשלום ארנונה רטרואקטיבי מתאריך 1-7-2005 וזאת בדרישה שנשלחה אליה בתאריך 26-10-2009 בלי לפרט או לנמק על סמך מה ערך החישוב ולמה עשה את החיוב רטרואקטיבי. לאור שכבר הוחלט שהעוררת אינה מחזיקה בנכס אז אין מקום לדון בדרישה זו ברם המשיב אינו יכול לחייב את העוררת בחיוב רטרואקטיבי בנימוק שלא ידע לזהות את המבנה..". בערעור זה שבפניי מבקשת המערערת לתקוף את ממצאיה ומסקנותיה של הועדה. נימוקי הערעור מתמקדים ומתכנסים לסיווגה של המשיבה כ"בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס" אם מכוח חזקת השיתוף ואם מעצם החזקתה ומגוריה של המשיבה בנכס. לשיטת המערערת, ניסיון המשיבה להתנער מהיותה המחזיקה בנכס ולהצמיד לבעלה, ולו בלבד, את תואר ה"מחזיק" הבלעדי בנכס לצורך דיני הארנונה משולל כל תשתית ראייתית ונגועה בחוסר תום לב. בנוסף, אין באפשרותם של בני הזוג להצביע על זכות קניינית במגרש (שהינו שטח ציבורי) או על כל מקור חוקי אחר מכוחו מחזיקים הם במקרקעין. למשיבה שליטה מלאה במבנה והיא מתגוררת שם עם ילדיה ובעלה ושניהם מנהלים יחדיו משק בית משותף על כל המשמעויות הנודעות מכך. לטענת המערערת אין יסוד לטענת המשיבה, לפיה הקמת המבנה ע"י הבעל טרם הנישואים משדרגת מעמדו לבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. חיובי ארנונה אינם נגזרת של זכויות בעלות אלא של ה"מחזיק" כמובנו בחוק ובפסיקה. טענה נוספת בפי המערערת הינה כי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון, וודאי שלא להכריע, בטענה של חיוב רטרואקטיבי. טענה זו חורגת מסוגי העניינים המפורטים בהוראת סעיף 3 (א) לחוק הארנונה המגבש את סמכויותיה הענייניות של ועדת הערר. יתרה מכך, טענה זו של המשיבה כלל לא הועלתה בשלב ההשגה ולפיכך מנועה היתה המשיבה מלהעלותה בפני הועדה, והועדה מנועה היתה מלסמוך החלטתה על כך. מכל מקום, טענה המערערת כי בין אם המדובר בחיוב רטרואקטיבי ובין אם נשמטה טענה זו בשלב ההשגה, הלכה שחזרה כחוט השני בפסיקת בתי המשפט המנהליים היא כי אין כל מניעה לתקן שומת ארנונה (עד גבול ההתיישנות) שהוצאה במהלך אותה שנת כספים לגבי אותה שנה (עמנ (חיפה) 411/04 עת"מ 1229/02). עוד הטעימה המערערת בהקשר זה כי הצורך בתיקון השומה הינו תולדה ישירה של דיווחיה הכוזבים של המשיבה לענין כתובת מגוריה. לגופה של החלטת ועדת הערר טענה המערערת כי הועדה התעלמה מהתשתית העובדתית והראייתית שהונחה בפניה לענין מגוריה של המשיבה (החל בדיווחים הכוזבים של כתובת מגורים אחרת ועובר להודאה מפורשת בהליכים משפטיים אחרים). עוד הטעימה הרשות כי אין רבותא בזיהוי הנכס במכתבה של המשיבה נוכח החסר הבולט שבו (שכונה 11 מגרש 903) בהשוואה לגודל המגרש, שטחו וייעודו התכנוני (126.3 דונם (!)). שטח המהווה מחצית משטח השכונה כולה). באשר לטענה כי המשיבה לא חויבה מלכתחילה בתשלום הארנונה השיבה העירייה כי אי החיוב בתשלום הארנונה הורתו ולידתו באינפורמציה המוטעית שכללה המשיבה בדיווחיה ובאי ידיעת הרשות על עצם קיומו של הנכס ומניה וביה זהות המחזיק בו. בנוסף, טענה המערערת כי אין בפגם אחד כדי להכשיר פגם אחר. מעבר לליבת טענות אלה מוסיפה המערערת השגות וטענות רבות ביחס למסקנותיה וממצאיה של ועדת הערר בפרשנותה את המונח "מחזיק" לענין חיובי ארנונה. ניסיון הוועדה "לזקק" מבין בני הזוג את הגורם שיקויים בו הכתוב "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" מוטעה. המשיבה ובעלה אינם מתחרים זה בזו. זכויותיהם של השניים בנכס לעניין חיובי ארנונה שוות ויצירת מדרג ביניהן הינו מלאכותי. גם אם יטען הבעל כי יש לו זכויות קנייניות בחומרי הבנייה מהם הוקם המבנה הבלתי חוקי, אין בכך כדי לקרבו לנכס וליצור בכך זיקה היוצרת חיוב בלעדי, שכן תשלום הארנונה נועד בתכליתו לשקף ולתרגם את הנאתו של הנישום משירותי הרשות ובהיבט זה הנאתם של המשיבה ובעלה זהה. לעומת זאת, המשיבה סומכת ידיה על החלטת הועדה ומעלה טענה מקדמית ולפיה דין הערעור להדחות על הסף מחמת השיהוי בהגשתו, קרי לאחר חלוף 45 הימים הקצובים בתקנה 23 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים להגשת הערעור. לגופו של הערעור נטען כי המשיבה אינה ברת חיוב בארנונה רק מכוח ישיבתה בנכס וכי זכויותיו הקנייניות של הבעל בנכס יוצרות כלפיה מחסום מפני אפשרות גביית תשלום הארנונה, וביתר שאת, משלא נלקחה משכנתא משותפת והדירה נרכשה על ידי הבעל בלבד. טענה נוספת בפי המשיבה הינה הפליה. על פי טענת המשיבה בשטח המריבה הוקמו כ- 30 מבנים אשר אינם מחויבים לטענתה בתשלום ארנונה כללית. בנסיבות אלה חיובה בארנונה מעורר תמיהות וספקות בדבר המניעים להטלת החיוב. לענין החיוב הרטרואקטיבי טענה המשיבה כי עניינה חורג מאותם מקרים חריגים שהותרו בפסיקה לגביה שכזו. עד כאן עיקר טענות הצדדים. 7. המשיבה טענה (בעקרי הטיעון מטעמה) טענת סף - שיהוי - אשר יש לבחון ולדון בה תחילה. כאמור, ב"כ המשיבה טען כי דין הערעור להידחות על הסף נוכח השיהוי בהגשתה. לשיטת המשיבה על הרשות היה להגיש הודעת ערעור לכל המאוחר ביום 14/04/2011. דין טענה זו להידחות. תקנה 23 (ב) לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים קובעת כי ערעור מנהלי יוגש תוך 45 יום. בענייננו החלטת ועדת הערר התקבלה במשרדי הרשות ביום 15.3.11 (ראה חותמת "התקבל" על גבי החלטת ועדת הערר) והערעור הוגש ב- 5.5.11. לכאורה הערעור הוגש באיחור שכן חלפו 45 הימים הקבועים בתקנה. דא עקא וספירה קפדנית יותר תלמד כי נפלה שגגה בספירת מניין הימים. פגרת הפסח חלה בתקופה 19.4.11-25.4.11. על פי תקנה 44 ימי פגרה אינם באים במניין הימים לצורך חישוב המועד להגשת הערעור. תוצאת הדברים היא כי ביום הגשת הערעור טרם הסתיימה התקופה הקובעת להגשת הערעור. 8. ומכאן למשמעות המונח 'מחזיק', בדיני הארנונה. בלב הערעור עומדת השאלה האם יש לראות במשיבה, הגם שקיים גורם נוסף (הבעל) 'כבעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס' לצורך דיני הארנונה כעמדת המערערת, או שמא רכישת או בניית בית המגורים ע"י הבעל טרם נישואיהם מנתקת זיקה זו כעמדת המשיבה. סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 קובע: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס" . ומי הוא אותו 'המחזיק' הנושא בעול תשלום הארנונה. סעיף 7 לחוק ההסדרים מפנה להגדרת "מחזיק" שבסעיף 269 לפקודת העיריות- "מחזיק - למעט דייר משנה". השלמה להגדרה לאקונית זו מצויה בסעיף 1 לפקודה - "מחזיק" - אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון" (ראו רע"א 9813/03 משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (; רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד ויינבאום, פ"ד נו (4)). סעיף 1 לפקודה והמונח 'מחזיק' פורשו בפסיקה בפרשת חברת בתי גן (אליו הפנתה גם ועדת הערר בהחלטתה). נקבע שם ע"י כב' הנשיא שמגר כי: "המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית, כאשר אין גורם חוצץ, כאמור, והבעל נשאר בגפו מול הרשות. בנסיבות כגון אלה אין גורם אחר כלשהו, אשר החזקתו למעשה מקדימה את מעמדו כלפי הרשות למעמדו של הבעל לצורך אותן חובות, המוטלות על המחזיק לפי הפקודה". המושג "מחזיק למעשה" נועד לקבוע מי מבין מספר מחזיקים אפשריים יהיה חייב בארנונה וזאת גם אם אינו עושה שימוש בפועל בכנס ואף אם אין לאותו מחזיק אפשרות לעשות שימוש בנכס וזאת כל זמן שהינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ואין גורם חוצץ לזיקה זו שיש לו זיקה קרובה יותר. הלכה זו חזרה ונקבעה על ידי בית המשפט העליון במספר פסקי דין, רע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים פ"ד מו(3); ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עיריית ראשון לציון ; בר"מ 7865/06 אגוד ערים אילון נ' המועצה האזורית חבל מודיעין. המחוקק הטיל את הארנונה על ה"מחזיק למעשה" בנכס, ולאו דווקא על הבעלים, משום הרציונאל הנעוץ בבסיס הטלת הארנונה; ארנונה הינה מס המשולם על ידי הנישום לרשות ומהווה מקור למימון פעילות השלטון המקומי המחויב לספק שירותים סביבתיים וקהילתיים על פי פקודת העיריות. ההצדקה להטלת מס, טמונה בהנאה אותה מפיקים נישומים מסל השירותים שמעניקה הרשות (ראו ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית אתא פ"ד נד (5). אומנם אין מתאם ישיר בין סכום הארנונה לבין השירות שניתן תמורתה, אך נשמר יחס כלשהו בין השניים. עוד נפסק כי ארנונה מוטלת גם על מחזיק פונקציונאלי של נכס ריק (ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב פ"ד מה (3)), על פולש וגם על מחזיק שלא כדין או ללא רישיון או היתר, שלא יצא החוטא נשכר. על רקע האמור, ומשום שדווקא 'ההחזקה' מאפיינת יכולת שליטה של אדם בנכס, יכולת לנצל את הנכס לצרכים שונים ובהתאמה גם להפיק הנאה מהשירותים שהרשות מעניקה לנכס - מוטלת הארנונה על "המחזיק" כאשר מבחן 'הזיקה הקרובה ביותר לנכס' "פורש רשת מס צפופה למדי על דרגות שונות של מי שנחשב על פיה כ'מחזיק למעשה'..". השאלה מיהו 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס' הינה שאלה שבעובדה. והמבחן שנועד להכריע מי מבין המתחרים על תואר "המחזיק" מקיים את מירב הזיקות הרלוונטיות לנכס אינו מבחן טכני-כמותי, אלא "ניתוח מהותי של הזיקות אשר במסגרתו יש ליתן משקל יתר לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הרשות הלכה למעשה. זאת נוכח הרציונל שבבסיס הטלת הארנונה עליו עמדנו לעיל ונוכח מדרג המחזיקים האפשריים אשר פורטו בפסיקה, כפועל יוצא מאותו רציונל". (פרשת משרד הבריאות). על יסוד מתווה זה שנפרש לעיל נבחן את טענות הצדדים. אין חולק כי במועדים הרלוונטיים לשומת הארנונה המשיבה התגוררה עם בעלה וילדיה בשכונה 11 מגרש 903. ממצא זה מתאשר בראש ובראשונה ממכתבה לגזבר העירייה מיום 2.4.06 בו נרשם: "כיום אני נשואה למר עודה אבובלל והחל מהתאריך יולי 2005 אנו גרים בשכונה 11 מגרש 903". הצהרה זהה נשמעה מפי המשיבה בדיון (16.11.08) בבית הדין לעבודה: "אני מצהירה כי החל מה- 30/07/05 התחלתי להתגורר בשכונה 11 מגרש 903" ובתובענה המנהלית שהגישה (סעיף 11). תיעוד נוסף מצינו בפרוטוקול הדיון בוועדה עמ' 1 ש' 1-2 : ".... אין מחלוקת שהעוררת מתגוררת בנכס הזה יחד עם בעלה ובני משפחתה, ....". ובהמשך: "אני מבין שבכתב התביעה המקורי כתוב היכן היא גרה, אין מחלוקת". להסרת ספק אפנה גם להצהרת ב"כ המשיבה בפתח הדיון בערעור זה (מיום 15/9/2011) ולפיה: "אין מחלוקת שהמשיבה אכן מתגוררת בנכס הנדון מאז 2005-מועד השומה". אמירות ברורות אלה של המשיבה הן לעניין כתובת מגוריה והן לעניין נישואיה עולות כדי הוכחה ברורה לסיווגה של המשיבה כמחזיקה בנכס כמובן מונח זה בפקודה וכפי שנתפרש בפסיקת בית המשפט העליון. לתוצאה זו ניתן להגיע גם מכוח חזקת השיתוף החלה על בני זוג המנהלים חיים משותפים. עוד אוסיף כי על פי חזקת השיתוף, אין במועד רכישתו של הנכס (טרם הנישואין ללא משכנתא או הלוואה משותפת) כדי להחליש מתוקפה ועוצמתה של ה"החזקה" לענין חיוב בארנונה. זאת ועוד. ניסיונה של המשיבה להיבנות ממחדלה של המערערת שלא פעלה לגביית תשלום הארנונה מבעלה כמוהו כמי שמבקש לטבול ושרץ בידו. למעשה מבקשת המשיבה להכשיר את חטאיה בפגם אשר היא האחראית הישירה לו. המשיבה דיווחה כזב בהצהרותיה לרשות לפחות עד למועד שליחת מכתבה באפריל 2006. עד לשלב זה הרשות כלל לא ידעה על קיומו של הנכס במגרש וודאי שלא ידעה זהות בעליו. יתרה מכך, במכתבה של המשיבה לגזבר הרשות פרט להצהרתה כי היא מתגוררת בנכס נשוא הערעור נטען כי "אנו גרים בכתובת זו זמנית, השארתי את כתובתי הקודמת (שכונה 20/23 ב') ולא שונתה". הצהרתה זו של המשיבה הובררה גם היא כבלתי נכונה. המכתב נושא את התאריך 2.4.06. הצהרותיה של המשיבה ביחס לכתובת מגוריה ניתנו בשנת 2008 והאחרונה שבהן בדיון בפני ועדת הערר בחודש ינואר 2011. הנה כי כן אותן "ארעיות" ו"זמניות" כביכול של מגורי המשיבה הפכו למגורי קבע, וזאת מפי המשיבה עצמה ומפי בא כוחה. בשל התנהלות בלתי ראויה זו של המשיבה רישומי הרשות לא שיקפו את המצב העובדתי לאשורו, לא ניתן היה לאחוז בהליכים לגבית הארנונה והם אלה אשר הובילו את הרשות לתקן שומתה. בנסיבות אלה אינני מוצא כי המדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול כטענת המשיבה . באשר לטענת ההפליה הרי שזו לא הוכחה כל עיקר ולכן לא ניתן כלל להידרש אליה במסגרת ערעור זה. המדובר בטענה המועלית כלאחר יד, ללא פרטים, נתונים או עובדות כלשהן, ללא זיהוי נכסים אחרים וללא כל פרט נדרש אחר לצורך עצם העלאתה. בהינתן האמור לעיל, מוצא אני כי ועדת הערר לא שקלה נכון את הנתונים שלפניה והגיעה למסקנה שגויה ביישום ההלכה הפסוקה על נסיבות המקרה דנא. אשר על כן אני מקבל את הערעור מבטל את החלטת ועדת הערר וקובע כי המשיבה היא אמנם ה"מחזיקה" בנכס המגורים נשוא ערעור זה החל מחודש אוגוסט 2005 וזאת בכל הקשור לחיובי הארנונה על נכס המגורים הנ"ל ביחס לתקופה האמורה. אור תוצאת הדברים אני מחייב את המשיבה בהוצאות המערערת, כולל שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 7,500 ₪. ערעורארנונהעררועדת ערר