קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת ועדת ערר על היטל ביוב: 1. המערערת, חברה העוסקת בבנייה, נדרשה ביולי 2002 על ידי המשיבה, עיריית באר שבע לתשלום היטלי ביוב בקשר עם פרויקטים שבנתה המערערת בשכונת רמות בבאר שבע. המערערת שילמה לעירייה את מלוא ההיטל הנדרש - מיד עם דרישתו. (ביולי 2002). כחלוף 4 שנים, באפריל 2006 תבעה המערערת את עיריית באר שבע בבית משפט השלום באשדוד להשבת מלוא סכום היטלי הביוב ששילמה (4 שנים לפני כן) וכן השבת אגרות והיטלים שונים נוספים ששילמה לעירייה בקשר עם הפרויקטים שבנתה. עילת התביעה שנטענה הייתה כי מלוא האגרות וההיטלים האמורים שולמו כבר, קודם לדרישת העירייה, למשב"ש במסגרת חוזי המכרזים בהם זכתה המערערת ביחס לפרויקטים הנ"ל, וכי המערערת נאלצה להיכנע תחת מחאה לדרישת העירייה לתשלום ההיטלים - שכן העירייה התנתה, לטענת המערערת בתביעתה הנ"ל, את מתן היתרי הבנייה בביצוע התשלומים. 2. סמוך לאחר הגשת התביעה פנתה העירייה לבימ"ש השלום בבקשה לדחייה על הסף של מרכיבי תביעה השונים, שהסמכות לדון בהם נתונה לטריבונלים אחרים. בין אלה, התביעה לעניין היטלי הביוב. זאת הואיל ועפ"י סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962 (להלן - "חוק הביוב"): "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28 רשאי תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום בשינויים או בלי שינויים או לבטלה...". ביום 13.5.2007 נתקבלה בקשתה הנ"ל של העירייה ובית משפט השלום (כב' השופט א. חזק) בהסתמך על הוראת סעיף 30 לחוק הביוב ופסה"ד בעניין רע"א 2425/99 (עיריית רעננה נ. י.ח. ייזום והשקעות בע.א., פד"י נד (4) 481 - להלן - "הלכת ייזום") - דחה על הסף את תביעת המערערת ככל שעניינה בהיטלי הביוב (ובמספר נושאים נוספים שאינם מענייננו). המערערת דנן לא ערערה (ולא ביקשה רשות לערער) על אותה ההחלטה. 3. כחלוף חודשיים, ביום 8.7.2007, הגישה המערערת דנן ערר לוועדת הערר עפ"י חוק הביוב, כנגד היטלי הביוב שהוטלו עליה על ידי העירייה חמש שנים קודם לכן, ביולי 2002. בשלב המקדמי של ההליך נבחנה טענת ההתיישנות הספציפית שהודעת הערר לקחה בו. לאמור, עפ"י סעיף 30 לחוק הביוב המועד להגשת ערר על דרישת תשלום היטל ביוב הינו 30 יום - ואילו העוררת המתינה חמש שנים תמימות עד להגשתו. לאחר חילופי הטענות בין הצדדים בשאלה זו, החליטה ועדת הערר (בראשות כב' השופט י. פרסקי ולצידו חברי הועדה מר י. בן נון ומר ע. בניטה) ביום 27.4.2010 לדחות הערר על הסף מחמת ההתיישנות המופלגת שבמועד הגשתו. (יצוין כי ב- 2009 תוקן חוק הביוב על דרך ביטול הליך הערר בפני ועדת הערר - וזאת כמפורט בסעיף 76 (ג) לחוק ההתייעלות הכלכלית) התשס"ט 2209. לאור זאת ההתייחסות שתבוא להלן להוראות האמורות מחוק הביוב יהיו כולן כנוסחו לפי תיקון 2009). 4. בפני ערעורה המנהלי של המערערת כנגד אותה ההחלטה. ואלה עיקר טענותיה של המערערת. א. בדרישות תשלום היטלי הביוב (מיולי 2002) לא צוינה זכות הערר לועדת הערר, כנדרש בסעיף 28 לחוק הביוב. על כן, לא החל כלל "מרוץ ההתיישנות". ב. על אף "הלכת ייזום", נישום בהיטל ביוב ששילם את דרישת ההיטל - רשאי לפנות בתביעת השבה לביהמ"ש האזרחי, כך לטענת המערערת, ודחיית התביעה בהתבסס על הלכת פס"ד ייזום יוצרת מנגנון התיישנות חדש הנשלט על ידי סעיף 15 לחוק ההתיישנות. לאמור, החלטת בימ"ש השלום (מאי 2007) כמוה כ"דחיית תובענה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה" דהיינו - לועדת הערר, ועל כן עפ"י הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות - "...לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". 5. לאחר בחינת טענותיהם המרובות של הצדדים בכתב, בע"פ (בדיון מיום 15.9.11) ובתוספות מתוספות שונות שהתירו הצדדים לעצמם להוסיף ולהגישן לאחר מועד הדיון - מסקנתי הינה כי דין ערעור זה להידחות - שכן בדין החליטה ועדת הערר על דחיית הערר על הסף. להלן נימוקי למסקנה זו. 6. בחוק הביוב בחר המחוקק (בדומה לחוקים פיסקאליים רבים אחרים) לקבוע תקופת התיישנות ספציפית וקצרה בת 30 יום. לאמור, מי שנדרש לשלם היטל ביוב רשאי להביא עררו בפני ועדת הערר תוך 30 יום מקבלת הדרישה. יתרה מזו, המחוקק הסמיך את ועדת הערר, בנסיבות המתאימות, להאריך המועד ב- 30 ימים נוספים. דא, ותו לא. וכבר נפסק ברע"א 4990/05 ממן ואח' נ. עיריית הרצליה כדלהלן: "...שאלה שנייה: האם יו"ר ועדת הערר מוסמך להאריך את המועד להגשת מעבר לששים הימים הקבועים בסעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב)? לשאלה זו השבנו בשלילה נוכח לשונו החד משמעית של החוק". ואין המדובר בהסדר חקיקתי שרירותי - אלא במדיניות חקיקתית הרווחת ביחס לקציבת מועדי השגה או ערעור כנגד החלטות רשויות שונות בענייני מיסים והיטלים. לדוגמא, המועדים להשגה ולערעור על שומות מס הכנסה, על שומות מע"מ ועל החלטות פיסקאליות נוספות של רשויות מרשויות שונות. ביסוד לוחות זמנים אלה (הקצרים באופן משמעותי עד למאוד מתקופת ההתיישנות האזרחית בת שבע השנים) - החשיבות הרבה שבהתנהלות הנדרשת מגופים המחויבים לפעול ולכלכל צעדיהם במסגרות תקציביות ברורות ומוגדרות. בעניין דנן - לא מצאו המערערת ובאי-כוחה לנכון מלפניהם לפנות בערר על היטל הביוב - אלא כחמש שנים תמימות לאחר חלוף "מועד ההתיישנות" הספציפי והקטגורי שקבע המחוקק לעניין זה. 7. המערערת טוענת כאמור כי בשורת פסקי דין של ביהמ"ש העליון נקבע כי על אף הדברים הברורים שנפסקו בעניין ייזום - לא ננעל השער, במקרים המתאימים, לפנות בתביעות השבה בגין היטלי ביוב ששולמו לבתי המשפט האזרחיים. ואכן כך הוא. דא עקא, בעניינה של המערערת דנן, נקבע בהחלטתו המפורטת והמנומקת של בימ"ש השלום מיום 13.5.07 כי תביעת ההשבה הקונקרטית שהגישה לעניין היטלי הביוב דנן אינה באה בשערי אותם החריגים - ועל כן ומכוח הלכת ייזום, סמכות הדיון בהשגות המערערת בעניין זה נתונה מלכתחילה ומבראשית לועדת הערר על פי חוק הביוב. המערערת לא ערערה, ולא הגישה בקשת רשות לערער על אותה ההחלטה - ומכאן שבמישור שבין הצדדים דנן והיטלי הביוב דנן - הפכה החלטת בימ"ש השלום (ממאי 2007) - חלוטה. והנה, גם את תביעת ההשבה הנ"ל שהגישה המערערת לבימ"ש השלום, היא לא הגישה אלא באפריל 2006 - כארבע שנים לאחר שהומצאו לה דרישות היטלי הביוב וכמספר השנים הזה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות לדרך בה אמורה הייתה לאחוז מלכתחילה - לאמור, הגשת ערר לוועדת הערר עפ"י חוק הביוב. 8. אינני מקבל גם את טענתה הנוספת של המערערת לעניין תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. ראשית, המערערת הגישה תביעת ההשבה לבימ"ש השלום ארבע שנים לאחר הוצאת דרישת תשלום ההיטל. עפ"י סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התקופה שלא תימנה במניין הינה: "...הזמן שבין הגשת התביעה לבין דחייתה". הנה כי כן נותרנו עם ארבע שנים תמימות מיום הוצאת דרישת התשלום ועד להגשת התביעה לבימ"ש השלום הבאה כל כולה במניין ההתיישנות. שנית, סעיף 15 לחוק ההתיישנות איננו עניין לדחיית הסדר התיישנות ספציפי בחוק פלוני מפני תקופת ההתיישנות האזרחית של 7 שנים (ר' סעיף 27 לחוק ההתיישנות). 9. ההנחה שמבקשת המערערת להניח הינה כי בכל סיטואציה שבה מוצאת דרישת היטל ביוב רשאי המחויב בדרישה לפנות בראשונה (תוך שבע שנים) לביהמ"ש האזרחי ואם תדחה תביעתו (מכוח הלכת ייזום) פתוחה בפניו הדרך לוועדת הערר - גם אם חלפו להם בינתיים שנים נוספות מאז הגשת "תביעת ההשבה". הנחה זו של המערערת שמה לאל את הוראותיו הברורות של סעיף 30 לחוק הביוב ואת מסגרת הזמנים וההתיישנות המיוחדת והפרטנית שקבע לעניין זה המחוקק. ודוק. סעיף 30 לחוק הביוב איננו מבחין בין עורר שכבר שילם (מאונס או מרצון) את ההיטל ומבקש השבה לבין עורר שטרם שילם ההיטל. סעיף זה עוסק ב: "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28...". 10. ומכאן לטענתה הנוספת של המערערת ולפיה משלא צוין בדרישת התשלום דבר זכות הגשת הערר לא תחול מכאן ואילך תקפת ההתיישנות כל עיקר. המערערת נסמכת בטענה זו על החלטה שניתנה על ידי ועדת הערר לפי חוק הביוב שליד בימ"ש השלום בנתניה בו.ע. 203/03 בעניין סנאורה נ. עיריית רחובות, . באותו עניין קבעה הועדה כי דרישת תשלום שלא צוינה לצידה זכות הערר תוך 30 יום לוועדה - כמוה כאי משלוח דרישת תשלום. לא אוכל להסכים עם קביעה כה גורפת. נראים לי יותר לעניין זה דברי ועדת הערר שליד בימ"ש השלום בת"א (בראשות כב' השופט ד. ארנסט) בו"ע (ת"א) 2965/02 בעניין אלרוב נ. עיריית ת"א - דברים שעיקריהם מצוטטים בהחלטת הוועדה נשוא ערעור זה - ולא אשוב ואצטט. בעניין דנן לא חלקה המערערת ובא כוחה אף הסכים לכך בטיעוניו על פה כי המערערת - שידה רבה לה בענייני היטלים למיניהם במסגרת הפרויקטים הרבים בהם היא עסקה ועוסקת - הייתה מודעת היטב לזכות הערר כקבוע בסעיף 30 לחוק הביוב. והראייה, הוצגו בפני הוועדה הנכבדה קמא, ואף בפני, העתקי עררים שהגישה המערערת לוועדת הערר בתקופה המקבילה ממש למועד דרישות ההיטלים נשוא ערר זה. המערערת לא טרחה כלל לנסות ולהסביר בפני הוועדה הנכבדה קמא מדוע זה וכיצד פנתה הפעם בערר זה דווקא כחלוף 5 שנים תמימות מהתיישנות המועד הקבוע בסעיף 30 לחוק. המערערת גם לא הניחה את הדעת בהסבר - הכיצד זה פנתה בתביעת ההשבה ארבע שנים לאחר חלוף המועד שקבע המחוקק להבאת השגותיו של מי שנדרש לשלם כהיטל ביוב. התנהלות המערערת בכל אלה רחוקה מלהניח את הדעת. 10. סוף דבר - מתוך כל הנימוקים שפורטו לעיל, אני מחליט לדחות את הערעור. המערערת תשלם למשיבה הוצאות הערעור, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 12,000 ₪. המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים. ערעוראגרות והיטלי פיתוחהיטל ביובביובעררועדת ערר