קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה בבית הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה: הרקע לערעור והתובענה לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה (להלן: "בית הדין"). הכרעת הדין ניתנה ביום 8.04.10 וגזר הדין ניתן ביום 8.06.10, והערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. 1. המערער מועסק מאז 1992 במוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), בתחילה כעובד סניף בירושלים ומשנת 1998 כעובד מטה במשרד הראשי (להלן: "המטה"). במסגרת עבודתו במטה שימש בשלושה תפקידים: מרכז גניזה, רפרנט מחשוב של תחום הגניזה ונאמן ביטחון של המטה. ברוב ימי העבודה שהה המערער מחוץ למשרדו "בשטח". נוסף על תפקידיו אלה שימש המערער כמזכיר הוועדה הרפואית לנכי עבודה בסניף של המל"ל בירושלים (להלן: "הסניף"). על עבודתו זו אשר נעשתה לאחר שעות עבודתו הרגילות במטה, דיווח המערער בנפרד ואף תוגמל בנפרד משכרו השוטף עבור עבודתו במטה. 2. באישום הראשון נטען כי בין החודשים ספטמבר 2006 לפברואר 2008 נהג המערער לצאת מהמטה בכדי לשמש מזכיר וועדה רפואית על חשבון שעות העבודה לפרק זמן של מספר שעות מבלי להחתים את כרטיס הנוכחות שלו ביציאה ובכניסה, וזאת במטרה להגדיל את שכרו שלא כדין. במעשיו אלו הפר המערער את הוראות סעיפים 42.212, 91.151 ו- 91.171 לתקשי"ר ואת הוראות סעיף 2.01 לכללי האתיקה של עובדי המדינה. המערער הואשם בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג- 1963 (להלן: "החוק"). 3. באישום השני הואשם המערער בכך שבארבע הזדמנויות שונות בין החודשים פברואר 2007 לנובמבר 2007, הוא לא נכח במטה כיוון שלפי דיווחו שהה ביום חופשה, "יום בחירה" או "יום הצהרה", אך חרף זאת הוא הגיע בשעות הערב בכדי לשמש מזכיר הוועדות הרפואיות בסניף, זאת מבלי לקבל אישור ממנהל הסניף או ממנהל תחום גמלות ובניגוד לנהלי העבודה בוועדות הרפואיות. בכך, נטען, הפר המערער את הוראות סעיף ה' לתדריך מזכיר ישיבה בוועדות רפואיות וכן את הוראות סעיף 42.212 לתקשי"ר והוראות 2.01 לכללי האתיקה של עובדי המדינה. 4. בית הדין מצא את המערער אשם בשני האישומים והוא השית עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה; פסילה מלשמש "עובד שטח" למשך שנתיים; הורדה בדרגה אחת למשך שנתיים; והפקעת מחצית משכורת קובעת אחת. פסק הדין של בית הדין 5. באשר לאישום הראשון קבע בית הדין בהכרעתו כי המערער למעשה הודה בשתי חקירותיו לפני חוקר המשמעת אבי חושן מיום 5.08.08 (ת/2) ומיום 31.12.08 (ת/5) בדיווחי הנוכחות לגביהן התעורר חשד נגדו. הוא גם אישר את הנתונים שהופיעו על גבי צילומי המסך שהוצגו בפניו ובהם תועדו שעות העבודה, אם כי במספר מקרים הוא הביע הסתייגות וביקש לאמת הנתונים עם דו"ח הוועדה הרפואית, מול היומן הידני שניהל. ברם, חרף העובדה שחלפו ארבעה חודשים בין החקירה הראשונה לשנייה, בהם יכול היה המערער לבדוק את טענות החוקר אל מול נתוני היומן שניהל, הוא לא עשה כן. למעלה מכך, המערער אישר בחתימת ידו את הדיווחים של הוועדות הרפואיות שהוגשו לו על ידי החוקר בחקירתו השנייה. בית הדין דחה את הטענה כי צילומי המסך שהוצגו למערער אינם בגדר ראייה קבילה וקבע כי הם באים בגדרה של "רשומה מוסדית" לפי סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). מה גם, שבמקרה זה הדיווחים הממוחשבים נערכו על סמך דיווחים ידניים של המערער, שאושרו על ידו בחקירתו בחתימת ידו כאמור. בית הדין גם דחה את טענת המערער כי הוא לא ראה בדוחות הממוחשבים ראייה, וציין כי המערער לא העלה כל טענה במשך השנים כנגד אמיתות הדוחות הממוחשבים על פיהם שולמה משכורתו. על כל אלו ציין בית הדין כי גם בחקירתו בפניו אישר המערער שידוע לו שאין לדווח במקביל על שעות עבודה וביצוע עבודה פרטית והסברו לדיווחים החופפים היה כי הדבר נבע מבלבול, מחוסר הקפדה על רישום ביומן ומריבוי מטלות שהונחו לפתחו. 6. באשר לאישום השני קבע בית הדין כי בארבע הזדמנויות שונות המערער עבר על ההוראות הרלוונטיות למזכיר וועדות רפואיות, בכך שעל אף שלא הגיע לעבודתו במטה בשל היותו בימי מחלה, חופשה או בחירה, הוא הגיע בשעות הערב לשמש מזכיר בוועדות הרפואיות, מבלי לקבל את אישור מנהל הסניף כנדרש בנהלים. בית הדין דחה את טענת המערער כי נהלים אלו אינם חלים על וועדות רפואיות הדנות בנפגעי עבודה אלא אך בוועדות הדנות בנכות כללית. כן דחה בית הדין את עדותו של מר דוד בהט, מזכיר ועדות רפואיות במל"ל ויו"ר ועד העובדים אשר התייצב לצדו של המערער והעיד כי הוראות הנוהל לא נמצאות בתודעת מזכירי הוועדות וכי המרכזים הגדולים בארץ לא פועלים על פיהן. בית הדין ציין כי לא נתן אמון בעדותו של מר בהט, הגדירה כמגמתית ומוגזמת ומצא חלק מדבריו כתמוהים. גם את הטענה כי הוראות הנוהל לא יושמו עם השנים דחה בית הדין מפני שהיא לא הוכחה, וגם לוּ הייתה מוכחת לא היה בכך כדי להכשיר את המעשה ולהוות הגנה למערער, שכן גם עבירה נפוצה, עבירה היא. גם הטענה כי בנוהל המדובר אין התייחסות לעובדי מטה ועל כן המערער, בהיותו עובד מטה לא היה כפוף למנהל הסניף ולא נדרש לאישורו, נדחתה על ידי בית הדין. אכן, המערער היה רשאי לשמש מזכיר ביום חופשה, אך הדבר היה כפוף לאישור הממונה עליו, ואישור שכזה לא נתבקש ולא ניתן. לעניין זה, קבע בית הדין, דין אחד ליום חופשה וליום בחירה. בית הדין מצא ,אפוא, את המערער אשם בביצוע העבירות שיוחסו לו, היינו, פגיעה במשמעת שירות המדינה; אי קיום המוטל עליו לפי נוהג, חוק, תקנה או הוראה כללית שניתנה לו כדין; התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה; והתנהגות בלתי הולמת במילוי תפקיד. 7. בגזר הדין, לאחר ששמע עדי אופי מטעם המערער ואת טיעוני הצדדים, עמד בית הדין על חומרת העבירות בהן הורשע המערער ועל נסיבותיו האישיות וגזר את עונשו, כאמור, לנזיפה חמורה, לפסילה מ"תפקידי שטח" למשך שנתיים, הורדה בדרגה אחת למשך שנתיים, והפקעת מחצית משכורת קובעת אחת. טענות המערער 8. בערעורו השיג המערער על קביעת בית הדין כי הוא הודה בחקירותיו בפני חוקר המשמעת במיוחס לו. לדבריו, הוא הוזהר על ידי החוקר באופן שגוי שהיה בו כדי להשפיע על התבטאויותיו בפני החוקר, וגרמה לו לפחד וחוסר הבנה. לדבריו, לא היה מקום להכשיר את האזהרה שנאמרה לו בנוסח "אין אתה רשאי לומר דבר, כל דבר שתאמר וירשם על ידי עלול לשמש כראייה..." במקום בנוסח "אינך חייב לומר דבר". 9. המערער הוסיף כי בית הדין טעה בכך שהרשיעו באישום הראשון בו יוחסו לו יציאות מהמטה בלי החתמת כרטיס נוכחות כשלמעשה בכל המקרים שנזכרו באישום זה הוא הגיע לוועדות מ"השטח" או משהייתו בחופשה ולא ממשרדו. לדבריו, בית הדין הרשיעו על בסיס ראיות נסיבתיות שלא היה בהן כדי לעמוד בנטל השכנוע הנדרש לשם הרשעה, מה גם, שלא היה בהן כדי לשלול את קיומו של הסברו כי מדובר בדיווחים שנעשו בתמימות ומתוך טעות כתוצאה מעבודתו "בשטח" שדרשה דיווחים ידניים רבים המלווים מעצם טבעם בתקלות. מה גם, אפשרות זו נתמכה בעדותו של חוקר המשמעת מר אבי חושן. 10. הוא גם השיג על קביעת בית הדין כי פלטי המחשב על בסיסם הורשע הינם רשימה מוסדית כהגדרתה בפקודת הראיות, וטען כי לא ניתן היה להרשיעו על פיהם. מה גם שעורך רישום הנתונים במחשב לא העיד בבית הדין ולא הוכח כי המל"ל נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרשמותו, ולא הוכח דבר באשר לדרך איסוף הנתונים. בכך למעשה, לא התמלאו התנאים הנדרשים בפקודת הראיות לשם הכשרתה של רשומה מוסדית כראייה. על המשיבה היה להציג את דיווחיו הידניים מפני שרק הם יכולים היו לשמש כראייה על דיווחיו, ולא היה הצדקה לכך שבית הדין הטיל על המערער להמציא את הדיווחים הידניים אשר אמורים להיות מצויים בידי המשיבה. 11. באשר לאישום השני נטען כי המשיבה הטעתה את בית הדין כשכינתה את המטה כ"סניף" ובכך גרמה להרשעתו באישום השני חרף העובדה שההוראות עליהן מבוסס האישום אינן חלות על עובדי המטה כי אם על עובדי סניפים בלבד. כראייה לכך הצביע על דוא"ל שנשלח ביום 4.05.09 על ידי מזכיר המחלקה לנפגעי עבודה במל"ל מר אלי יצחקי לעובדי המל"ל הנושאים בתפקידים בוועדות הרפואיות (נ/7) שנועד להבהיר את הנהלים בדבר התנאים לשמש בתפקיד בוועדה רפואית בימים של היעדרות מהעבודה. מכאן, ביקש להסיק כי נהלים אלו לא היו ברורים קודם לכן. גם לא היה מקום להטיל ספק במהימנות עדותו של מר דוד בהט אשר תמכה בגרסת המערער כי הוראות הנוהל לא נמצאות בתודעת מזכירי הוועדות וכי המרכזים הגדולים בארץ לא פועלים על פיהן. מה גם שלא הובאה כל עדות סותרת בעניין זה. לדבריו, לא זו בלבד שלא היה מקום להרשיעו באישום השני, אלא שהיה צריך לציינו לשבח על התנהגותו ונכונותו להיענות לצרכי המל"ל ולהתייצב לתפקידו בוועדות הרפואיות חרף היותו ביום חופשה או מחלה. 12. על כל אלו נטען כי המערער לא נחקר קודם להגשת התובענה על ביצוע עבירות בחמישה מועדים שצוינו במסגרת האישום הראשון ועל שלושה מועדים שהופיעו במסגרת האישום השני. 13. המערער גם ביקש לאפשר לו להגיש כראיה במסגרת הערעור, את ביטאון המל"ל "דיבור", ואשר בהחלטתו של בית הדין מיום 6.12.09 הוא סרב לאפשר את הגשתה. לדבריו, מתוך החוברת ניתן היה ללמוד על בחירת הצוות שפיתח והטמיע את מערכת הדיווח המקוונת שאוגדת בתוכה את דיווחי הנוכחות, אש"ל, נסיעות בתפקיד ועוד של עובדי המל"ל כצוות המצטיין של המשרד הראשי של המל"ל לשנת 2009. מהפרסום גם עלה וכמפורט בו כי "בשנה הראשונה להפעלת המערכת... התגלו מקרים בהם עובדים זכו לתשלומים שלא לפי הכללים". בדברים אלו היה, כך נטען, כדי לזכות את המערער, שכן עולה מהם כי מערכת המחשוב הייתה פגומה והדיווחים בה לא תאמו תמיד את המציאות. לדבריו, דבר קיומו של הביטאון נודע לו יום לאחר סיום הדיון האחרון בעניינו בבית הדין ולא היה מקום שלא לאפשר את הגשתה. 14. באשר לגזר הדין טען המערער כי בית הדין החמיר עמו באופן קיצוני. 15. בדיון שהתקיים ביום 12.04.11 שב ב"כ המערער על הטענות שהועלו בהודעת הערעור והוא הוסיף וטען כי בניהול הדיון בפני בית הדין נפלו מספר פגמים שפגעו בהגנתו של המערער. לדבריו, בית הדין למעשה הפך את נטל הראיה על המערער להוכיח את חפותו, ובין היתר איפשר למשיבה להביא ראיות לאחר סיום פרשת התביעה. כך, למשל, הוא הורה למר חושן להמציא את דוחות הוועדות בהן השתתף המערער, וזאת רק לאחר תחילת פרשת ההגנה. כך, למשל, הורה בית הדין למערער להגיש את תלושי השכר שלו לתקופה הרלוונטית לתובענה, כמו גם את העתקי דיווח הנוכחות שלו. וכך, למשל, התיר בית הדין לחקור את המערער חקירה נגדית נוספת לאחר השלמת פרשת הראיות כולה. מנגד, בית הדין סרב לבקשת המערער להגשת ביטאון המל"ל כראייה נוספת מטעמו, על אף שהיה בה כדי להוכיח את חפותו. לדבריו, הבסיס להרשעתו של המערער הוא, אפוא, רק הודאתו בפני חוקר המשמעת כשלאמיתו של דבר המערער מעולם לא הודה במיוחס לו. 16. גם בדיון נוסף שהתקיים ביום 28.04.11 שב ב"כ המערער על טענותיו כנגד הכרעת הדין והוסיף ביחס לגזר הדין כי בית הדין הטיל על המערער עונשים כבדים ביותר גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אישית. הוא הדגיש כי המערער אוהב את העבודה בה הוא עוסק כיום, והעונש שהוטל עליו יפגע בו בצורה קשה. כל זאת, לדבריו, גם לשיטת המשיבה בשל קבלת סך של 400 ₪ נטו במשך תקופה של למעלה מ-24 חודשים, היינו סך של 15 ₪ לחודש בשל הדיווחים הכפולים המיוחסים לו. העונש גם אינו הולם את נסיבותיו האישיות של המערער ואת עדויות האופי שנשמעו אודותיו, לפיהן מדובר באדם מקצועי, יסודי מאוד, ישר מאוד, ודקדקן בכל עניין ובעיקר בענייני כספים. טענות המשיבה 17. מנגד טענה ב"כ המשיבה כי אין מקום להתערבותה של ערכאה זו בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית הדין. לדבריה, אין מקום לטענות המערער בדבר סדרי הדין לפיהם פעל בית הדין, שכן בית הדין אינו כפוף להוראות סדר הדין הפלילי אלא לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד-1963 (להלן: "התקנות"). באותה מידה בית הדין גם אינו כבול בדיני הראיות שבפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ובהתאם להוראות סעיף 11 לחוק, יש לבית הדין את הסמכות לקבל כל ראיה שהיא בכל דרך הנראית לו מועילה. 18. לגופו של עניין נטען כי בית הדין קבע את מהימנותם של פלטי המחשב לאחר שהשווה אותם לתלושי השכר של המערער ומצא זהות מוחלטת ביניהם. מה גם, שהמערער אישר את נכונותם בחקירתו השנייה בחתימתו. לדבריה, היה קושי לאתר את הדיווחים הידניים של המערער, אך בסופו של דבר שניים מהם הוצגו למערער (ת/9 ו-ת/11). המערער גם ציין בחקירתו כי ייתכן ומדובר בבלבול. היא ציינה כי מדובר ב-13 מקרים כשבחלקם מדובר בחפיפה של למעלה משעה ואף למעלה משלוש שעות ולא ייתכן שבכל 13 המקרים נעשו טעויות. 19. באשר לאישום השני נטען כי אין מקום להתערב בממצאיו של בית הדין אשר דחה את עדותו של מר בהט אותה מצא כאמור, מגמתית ומוגזמת. מה גם שבית הדין לא פתר עצמו בכך, וציין את חשיבות הציות של עובד נהלים גם כאשר הנהלים אינם נאכפים ורבים אינם מצייתים להם. 20. לעניין העונש נטען כי מדובר בעונש מתון ומאוזן אשר הביא בחשבון את מכלול הנסיבות, בכללן חוות הדעת החיוביות בעניינו של המערער לצד חומרת העבירות והעובדה כי המערער ניצל את מעמדו כמי שדיווח על נוכחותו באופן ידני. אמצעי המשמעת שננקטו יש בהם כדי לשדר מסר לשאר העובדים בשירות המדינה בדבר חשיבות שמירת המשמעת ובד בבד הם מאפשרים למערער להמשיך את עבודתו במל"ל ואף לשוב לתפקידי "שטח" כעבור שנתיים. דיון והכרעה 21. באשר לאישום הראשון, יש לציין כי רובו ככולו מכוון כנגד ממצאים העובדתיים של בית הדין והכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ביותר, וביקורתה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות היא מצומצמת ביותר. כלל זה נכון הן בדין הפלילי והן בדין המשמעתי (עש"ם 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה, פורסם במאגרים [19.08.07]; עע"ם (מחוזי-י-ם) 2/08 אביזמיל נ' נציבות שירות המדינה, פורסם במאגרים [15.02.09]). גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי במקרה זה נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין. אכן, מלבד שני דוחות ידניים בהם דיווח המערער על נוכחותו בוועדות (ת/9 ו-ת/11) הראיות שהוגשו על ידי המשיבה היו פלטי מחשב, הן אלו שהעידו על שעות הכניסה והיציאה של המערער לעבודתו ומעבודתו במטה והן על שעות התכנסותן של הוועדות בהן המערער היה שותף, ברם בכך לא מצאתי כל פגם. 22. ראשית, יש צדק בטענת ב"כ המשיבה כי בית הדין אינו כבול בדיני הראיות שבפקודת הראיות, שכן סעיף 11 לחוק קובע כי בכפוף לאמור בסעיף 7 לחוק, שעניינו סדרי דין, יהיו לבית הדין כל הסמכויות הנתונות לוועדת חקירה לפי סעיפים 8 עד 11 ו- 27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 (להלן: "חוק וועדות חקירה"). בסעיף 8 לחוק וועדות חקירה נקבע כי ועדת חקירה אינה כפופה לנהוג לפי סדרי הדין של בית משפט והיא רשאית לקבל כל ראייה שהיא בכל דרך הנראית לה מועילה, וכי ועדת חקירה אינה כפופה לדיני הראיות כשאין בחוק הוראה אחרת לעניין זה. המחוקק שחרר אפוא, במפורש את בית הדין מתחולת דיני הראיות המטילים סייגים ותנאים על קבלת ראייה מסוג זה או אחר (ראו עש"ם 7858/03 יופה נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [10.02.04]; עש"ם 3725/91 בכרך נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 401, 407). פסילתן של ראיות במסגרת הליך משמעתי מסורה, אפוא, לשיקול דעתו של בית הדין (ער"ם 1430/05 תירם נ' עיריית תל אביב, [7.11.05]). 23. משכך, ונוכח הגמישות הקיימת בגביית הראיות, בית הדין היה רשאי לחקור את המערער פעם נוספת לאחר השלמת פרשת הראיות, או לבקש ממנו שימציא מסמכים שונים שהיו ברשותו. כמו כן, רשאי היה בית הדין לראות בפלטי המחשב ראיה קבילה עליה ניתן לבסס הרשעה ואין מקום להתערב בקביעה זו, בוודאי כשלא הובאה כל ראיה לסתור אותה. בנסיבות אלו בצדק גם קבע בית הדין כי מדובר ב"רשימה מוסדית" כהגדרתה בפקודת הראיות. העובדה כי נמצאו מספר טעויות אנוש שחלקם צוינו על ידי בית הדין בהכרעת דינו (עמ' 14 להכרעת הדין) אין בה כדי לפגוע בקבילות פלטי המחשב או בהיותם "רשימה מוסדית", ופשיטא כי אין בעובדה שמערכת הדיווחים שוכללה על ידי הצוות שזכה לפרס הצטיינות כדי למנוע את מיעוט התקלות שאירעו בה בעבר כדי לגרוע ממהימנותן של הרשימות שהופקו עובר לשכלולה של המערכת. מטבען של מערכות שהן משתכללות עם הזמן, והעובדה שנעשית עבודה ברוכה לשכלולה של מערכת והמעטת התקלות האפשריות בה, אין בה כשלעצמה כדי לפגוע במהימנות הרשומות שהופקו עובר לשכלול המערכת. במובן זה, אפוא, אף אם נתקבל הביטאון "דיבור" כראייה, והיא בוודאי אינה ראייה קבילה לפי פקודת הראיות עליה מסמיך המערער את טענותיו, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. 24. יש גם לזכור כי רשימה מוסדית העומדת בתנאי הקבילות מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנה והיא חשופה ככל ראייה אחרת לתקיפת משקלה הראייתי (ע"א (מחוזי-ת"א) 595/97 מנולייף - מנורה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' ברכה, פורסם במאגרים [11.01.99]; יעקב קדמי, על הראיות, חלק שני (מהדורת תש"ע), עמ' 989). משכך, קבלת פלטי המחשב כראייה לא היה בה כדי לשלול מהמערער להוכיח את אי נכונותם בעניינו, ובמקרה זה לא זו בלבד שהמערער אישר בחתימתו מדי חודש בחודשו את "דוחות הפיצול" הממוחשבים ושהנתונים בהם הוזנו משעון הנוכחות ומדיווחם הידניים, אלא שהמערער טען כבר בחקירתו הראשונה ביום 5.08.08 (ת/2) כי הוא מתעד במדויק את זמני עבודתו ביומן שברשותו. יומן כזה יכול היה להפריך בצורה ברורה וחד משמעית את כלל הטענות כנגד המערער באישום זה, וגם אם הימנעותו מהצגת היומן בפני החוקר במסגרת חקירתו השנייה כמו גם במסגרת הדיון בבית הדין לא הייתה נזקפת לחובתו, העובדה שהמערער נהג לנהל יומן משלו אודות שעות פעילותו, מצביעה על כך שהוא ייחס חשיבות גדולה לדוחות הפיצול והם לא נחתמו על ידו כלאחר יד. 25. בנסיבות אלו, גם אם אישורו של המערער של פלטי המחשב במסגרת חקירתו אינה מלמדת על מהימנותם - שכן עיון בדו"ח החקירה מלמדת כי המערער לא התכוון לאשר אחד לאחד כי בכל תאריך המופיע בפלט המחשב שהוצגו בפניו, המועדים הנקובים אכן תואמים את מועד כניסתו ויציאתו - וגם העובדה כי הוא לא טען כנגד מהימנות פלטי המחשב אינה משמשת כהודאה שלו באישומים כלפיו, העובדה כי בסופו של יום הוא לא הביא כל ראיה לסתור את נכונותם של פלטי המחשב אף שלפי הצהרתו שלו הייתה בידו הוכחה שכזו, די בה כדי להרשיעו במיוחס לו באישום זה. 26. יתר על כן, המערער גם הודה, גם אם בלשון רפה, הן בחקירתו הראשונה על ידי חוקר המשמעת והן בחקירתו בבית הדין, כי ייתכן וקיימים חפיפות בדיווחיו, אך לטענתו הדבר נעשה בתום לב, כתוצאה מבלבול, מחוסר הקפדה על רישום ביומן ומריבוי מטלות שהוטלו עליו. ואולם, יש צדק בטענה כי קשה לקבל את הגרסה שהטעות חזרה על עצמה 13 פעמים בתקופה של כשנה וחצי, ואין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין אשר מצא כי המערער מסר דיווחים כוזבים אודות שעת סיום עבודתו וקיבל בשל כך מהמדינה שכר שלא כדין. 27. בסופו של יום, על פי הראיות שהוגשו לפני בית הדין ישנן ראיות קבילות הן לגבי שעת היציאה המדווחת על ידי המערער מעבודתו במטה והן לגבי שעת הגעתו המדווחת בוועדה. שעת היציאה מהמטה נלמדת מדוחות הפיצול החודשיים שנחתמו ושאושרו על ידי המערער במועדן (ת/12) כשעל בסיס דוחות אלו נערכו פלטי המחשב (ת/3). ואילו על שעת ההגעה לוועדות נלמד מתוך פלטי המחשב המתעדות את שעת תחילת הוועדות בהן השתתף המערער כמזכיר (ת/4). אכן, פלטי מחשב אלו של הוועדה אינם מתעדים את שעת הגעתו של המערער לוועדה, אלא את השעה שיועדה לתחילת עבודתה. עובדה היא שהשעות הנקובות בפלטים הינן שעות עגולות. לאמור, אין בשעה הנקובה בפלטים כדי ללמד על תחילת עבודתה של הוועדה, ולא על שעת הגעתו המדויקת של המערער אליה. משכך ישנו הסבר אפשרי לכך שקיימת חפיפה מסוימת בין השעה שדווחה על ידי המערער לגבי סיום עבודתו במטה לעומת תחילת עבודתו בוועדות, אך הסבר זה לא יפה לרוב רובם של המקרים בהם החפיפה היא של למעלה משעה ואף הרבה למעלה מכך. 28. קבילותן של פלטי המחשב לא מבוססת אפוא, אך על "הודאתו" של המערער בפני חוקר המשמעת, אלא כאמור, על אישורם של הפלטים על ידי המערער בזמן אמת, ומשכך, אין צורך לדון בטענת המערער כי אין לייחס משמעות להודאתו בחקירתו לפני חוקר המשמעת בשל נוסח האזהרה שנאמר לו "אין אתה רשאי לומר דבר". לכן רשאי היה בית הדין להסמיך את מסקנתו על הפלטים שנמצאו בעיניו כנאמנים ולהרשיע את המערער על בסיסם, כאמור. ובאשר לאישום השני. 29. ראשית ייאמר כי אין מקום לשעות לטענה עליה שב המערער בערעורו כי לא היה מקום להרשיעו באי קיום נוהל שאינו נשמר ממילא על ידי כלל העובדים. ייתכן אמנם, כי במקרים מסוימים ובנסיבות מסוימות, יהא בנוהג המקובל ללמד על תום לבו של אדם, אף כפי שציין בית המשפט לא פעם נוהג פסול שהשתרש במקום עבודה לא יוכשר רק בשל העלמת עין מצד הממונים או השלמתם עם אותו נוהג. נורמה אסורה אינה הופכת למותרת אך בשל היותה מקובלת (עש"ם 7858/03 בעניין יופה; ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663, 689; עש"ם 5205/01 פרנס נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 9). 30. עם זאת, לגופו של עניין בכל הנוגע לתפקודו כמזכיר וועדות בימים בהם שהה בימי חופשה או בחירה הדין עם המערער. עיון בנוהל עבודת מזכירי ישיבות של ועדות רפואיות (ת/6 ו-ת/7) מלמד כי עובד הנעדר ביום בו מתקיימת וועדה בשל חופשה יוכל לשמש מזכיר רק באישור מנהל הסניף או מנהל תחום הגמלאות. למעשה, לא הייתה מחלוקת כי הסעיף מתייחס לעובדי אותו סניף בו מתקיימת וועדה ולא לעובדי מטה. כך ציין חוקר המשמעת חושן בעדותו (עמ' 15 לפרוטוקול) ועדותו נתקבלה על דעת בית הדין (עמ' 30 להכרעת הדין). יש גם טעם להבחנה זו בין עובדי מטה לבין עובדי סניף, שכן מנהל סניף המאשר יום חופשה לעובד הכפוף לו מעוניין לדעת האם החופשה באמצע שנת העבודה הכרחית לעובד או שמא ניתן לדחותה. ייתכן אמנם וקיים רציונאל דומה לצורך באישור מנהל הסניף בו מתקיימת הוועדה גם לעובדי מטה, אך לא ניתן היה להרשיע את המערער בנוהל שעל פי לשונו אינו חל עליו, גם אם היה מקום לצפות ממנו לבקש אישור גם בהיותו עובד מטה. ייתכן אמנם כי המערער ביקש לעצמו חופש פעולה מירבי בכל תנועותיו, כפי שציין בית הדין בהכרעתו, אך דבר זה כשלעצמו אינו מהווה עבירת משמעת כל עוד הוא פעל בהתאם לנהלים. על כך אין מקום להרשיעו בכך שהשתתף בוועדות הרפואיות בימי חופשתו וביום בחירה שדינו כיום חופשה לפי הכרעת בית הדין מבלי שביקש את אישור מנהל הסניף. עם זאת, בכל הנוגע לתפקודו של המערער כמזכיר וועדה ביום 22.02.07 בעת ששהה ביום הצהרת מחלה, אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית הדין כי המערער הצהיר על יום מחלה שלו ולא כטענתו על יום מחלת בנו, ובנסיבות אלו בהתאם לנוהל נאסר עליו להיות מזכיר וועדה באותו יום. 30. בשולי הדברים יצוין כי אין מקום לשעות לטענת המערער כי לא היה מקום להרשיעו באותם מקרים לגביהן לא נשאל בחקירתו. אכן, מלכתחילה ראוי ונכון להגיש כתב אישום ובכלל זה "תובענה" בהליך משמעתי לאחר סיום חקירתו של הנאשם, אך שעה שלא נפגעו זכויותיו של הנאשם בהליך עצמו, פגם זה אינו יורד לשורשו של עניין. כמו כן, למרות שהמערער הואשם באישום הראשון באשמה שיצא מהמטה מבלי להחתים את כרטיסו בשעון הנוכחות ואילו בפועל הוא הורשע בדיווח כוזב על שעות סיום עבודות בשטח, הרי שהיה זה בסמכות בית הדין לעשות כן נוכח תקנה 46 לתקנות הקובעת כי "בית הדין רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן", ואין מחלוקת כי במקרה זה ניתנה גם ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן מפני האשמה בה הורשע בפועל בסופו של יום. 31. באשר לגזר הדין, הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תטה להתערב באמצעי המשמעת שהשית בית הדין למשמעת, גם כאשר מדובר באמצעים קשים כפיטורין, אלא אם תמצא שאלה חורגים במידה ניכרת מן הראוי בנסיבות המקרה (ער"ם 3796/07 עיריית יבנה נ' כהן, פורסם במאגרים [26.06.07];עע"ם (מחוזי-י-ם) 2/08 אביזמיל נ' נציבות שירות המדינה, פורסם במאגרים [4.11.08]. מה גם שבמקרה זה אמצעי המשמעת שהושתו על המערער אכן הולמים את העבירות בהן הורשע. בית הדין נתן את דעתו על חומרת מעשיו של המערער מחד ועל נסיבותיו האישיות לקולא של המערער, שנות שירותו הממושכות בשירות הציבורי וחוות הדעת החיוביות שהוגשו בעניינו שהתייחסו בין היתר לחריצותו, מהימנותו ויושרו, מאידך. יש גם לזכור כי לאמצעי המשמעת תפקיד הרתעתי ומניעתי והם נועדו לא אך להענשת העובד שסרח אלא גם, ובעיקר, לשמש מסר לציבור עובדי המדינה כולו בדבר נורמות ההתנהגות המתחייבות ממשרתי הציבור וחובות האתיקה החלות עליהם בביצוע תפקידם (עש"ם 8622/05 נעאמנה עאדל עלי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [25.12.06]; עש"ם 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 92). 32. אמצעי המשמעת שהושתו על המערער הם בעיקרם בשל העבירות בהן הורשע במסגרת האישום הראשון, שהן ללא ספק חמורות בהרבה ביחס לאישום השני. עם זאת בשל זיכויו של המערער מחלקו של האישום השני יש מקום להקל עמו קמעא ואני מקצר את אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה אחת מתקופה של שנתיים לתקופה של שנה אחת. סופו של יום, הערעור נדחה בכל הנוגע לאישום הראשון. באישום השני אני מזכה את המערער בשל שלושת האירועים בהם שימש כמזכיר רפואי על אף היותו ביום חופשה ובחירה, אך מותיר את הרשעתו בשל כך ששימש כמזכיר וועדה בהיותו ביום הצהרת מחלה על כנה. אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה אחת יקוצר משנתיים לשנה אחת. שאר אמצעי המשמעת שהושתו על המערער ייוותרו על כנם. משפט פליליהרשעהערעורשירות המדינה