קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה של עורך דין בעבירות משמעת: ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 52/10 מיום 18.12.10. 1. המערער הורשע על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בשתי פרשות נפרדות זו מזו במסגרת תיק בד"מ 21/07, העוסקות, כל אחת, בשליחת יד בכספי לקוח, כפי שיפורט להלן: 2. בפרשה הראשונה (תלונת תומר זכאי) קבע בית הדין המשמעתי המחוזי כי המערער קיבל מחברת ביטוח סכום כסף אשר נפסק לטובת המתלונן. המערער לא הודיע למתלונן על קבלת התשלום ואף לא העביר לידיו תשלום זה. כתוצאה מכך, נאלץ המתלונן לשכור שירותי עורכת-דין אחרת לשם גבית סכום פסק הדין שעוכב בידי המערער. המערער נמנע מלהשיב לפניות עורכת הדין, תוך שאינו מותיר למתלונן ברירה אלא להגיש נגדו תביעה. רק לאחר שניתן פסק דין כנגד המערער, העביר המערער את הסכום שעיכב בידיו תוך שנמנע מלשלם ללקוחו את סכום שכר הטרחה שנפסק נגדו. 3. בפרשה השניה (תלונת יהודה דניאל) המערער יצג את מר דניאל בתביעה אזרחית. כנגד דניאל ניתן פסק דין וננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל. המערער קיבל לידיו מהמתלונן סכום של 100,000 ₪ על מנת לנסות ולהגיע להסדר עם הזוכה. ברם, המערער לא הגיע לידי הסדר ואף לא שילם את הסכום שקיבל לשם סילוק חלק מהחוב, תוך שהוא מותיר את הכסף בידיו ולא משיבו לדניאל. 4. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המערער, בכל אחת משתי הפרשות, בהפרת חובת עורך-הדין כלפי לקוחו בניגוד לסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1951 (להלן: "החוק") ובניגוד לכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ד-1986 (להלן: "התקנות"); פגיעה בכבוד המקצוע בניגוד לסעיף 53 לחוק; יחס בלתי חברי כלפי חבר למקצוע בניגוד לכלל 26 לכללים ובגין מעשה או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. 5. על המערער נגזרו העונשים הבאים: השעיה בפועל לתקופה של 48 חודשים; השעיה על-תנאי של 36 חודשים למשך 3 שנים מיום בו תושלם תקופת ריצוי ההשעיה בפועל; פיצוי בסכום של 5,000 ₪ לכל אחד מהמתלוננים וכן הוצאות לטובת המשיב בסכום של 2,000 ₪. 6. המערער הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי, הן על עצם ההרשעה והן על העונשים שהושתו עליו. הערעור נדחה במלואו. פסק דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי דחיית הטענות המקדמיות של המערער 7. בית-הדין הארצי דחה את הטענות המקדמיות שהעלה המערער, הנוגעות, בחלקן, לשלב שלפני הגשת הקובלנה נגדו. כמו כן, נדחתה טענת המערער לקיומו של פגם בהליך, לפיה בית-הדין המחוזי התיר הגשת ראיות מצד הקובל בדרך של תצהירי עדות ראשית, בעוד שלטענת המערער הקובלנה אינה הליך אזרחי אלא פלילי, במסגרתו העדות במלואה חייבת להישמע בבית המשפט. 8. בית-הדין הארצי קבע כי הקובלנה הנה הליך משמעתי הנבדל מהליך פלילי הן בסדר הדין והן בדיני ראיות. הליך משמעתי צופה פני עתיד ובוחן האם ראוי לעורך-דין פלוני להמשיך בתפקידו לאור המיוחס לו, ואינו נועד להטיל עונש בגין עבירה שנעברה. בדין המשמעתי אין התיישנות, אין משקל למרכיב השיקום או לזכות השתיקה, שכן עורך-הדין חייב למסור תגובתו לתלונה, הגם שיכול לבחור שלא למסור עדות מטעמו. בית-הדין הארצי קבע כי המגמה היא להכיר בהליך המשמעתי כענף במשפט הפלילי, אם כי קיימת אבחנה בין הליכים אלה. לשיטת בית-הדין הארצי, מגמה זו בפסיקה הנה תוצאה של יחוס משקל רב לדמיון הצורני שבין ההליכים, ופחות למהות כל הליך ומטרותיו. עוד ציין בית הדין הארצי כי הפסיקה טרם הכריעה באופן סופי בסיווגו של הדין המשמעתי לשדה משפטי מסוים, ועדיין יש משקל לדעה שהובעה בפסיקה, לפיה ההליך המשמעתי משתייך דווקא למשפט האזרחי. באשר למידת ההוכחה המוטלת על התביעה, אמנם ציין בית הדין הארצי כי הפסיקה קובעת כי בהליך משמעתי, כמו בהליך פלילי, נדרשת הוכחה מעל לכל ספק סביר, אך אין להסיק מכך כי סדרי הדין ודיני הראיות של הדין המשמעתי זהים לאלו שבהליך הפלילי. בנוסף, הפנה בית הדין הארצי בית-הדין הארצי לסעיף 66 לחוק לשכת עורכי הדין, המחיל על בתי הדין המשמעתיים את סעיף 9 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1969, ובכלל זה קובע כי סמכויותיו של יו"ד הועדה תהיינה כשל בית משפט בהליך אזרחי, ותקנות 143(5) ו- 168 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מקנות את הסמכות להורות על הגשת תצהירי עדות ראשית. 9. הוסף, כי גם בהנחה שאין להגיש תצהירי עדות ראשית בהליך משמעתי, סעיף 67 לחוק מתיר לבית הדין המשמעתי, מטעמים מיוחדים, לקבל ראיה אף אם לא היתה כשרה להתקבל בבית משפט. במקרה דנן, נימק בית-הדין המחוזי את החלטתו בכך שעיון בתצהירים העלה כי זכויות המערער לא תפגענה אם תאושר הגשתם, ואף סבר כי הגשת התצהירים איפשרה למערער לעיין מבעוד מועד בגרסאות המפורטות של העדים ולהתכונן לדיון. בית-הדין הארצי עיין בתצהירים שהוגשו לבית-הדין המחוזי והגיע לכלל מסקנה דומה. הפרשה הראשונה 10. בית-הדין הארצי ציין כי המערער בחר להימנע ממתן עדות בפני בית הדין המחוזי. לגופו של ענין, המערער טען בערעורו כי המתלונן הוא שסרב לקבל את הכסף ממנו בטענה שהסכום היה נמוך ביחס למידת הנזק שנגרם לו. בית-הדין הארצי קבע כי טענה זו לא הוכחה. נהפוך הוא, בבית-הדין המחוזי הוכח כי המתלונן נאלץ לשכור שירותי עורכת-דין אחרת (עורכת-הדין סירוטה) על מנת שתפעל לקבלת הכספים מהמערער, ועשה ככל שביכולתו, לרבות הגשת תביעה כנגד המערער, לשם קבלת הכסף שעוכב בידיו. יתרה מזו, המערער יכול היה להעביר את הכסף למתלונן בדרך של העברה בנקאית או שיק, אך נמנע מלעשות כן, ואף הודה כי טרם שילם למתלונן את שכר-הטרחה שנפסק לטובתו במסגרת התביעה שהגיש הקובל. הפרשה השניה 11. גם בנוגע עם פרשה זו נמנע המערער מלמסור עדותו בבית הדין המחוזי. המערער הודה כי קיבל מידי המתלונן סכום של 100,000 ₪, אך טען בערעור כי שילם ללשכת ההוצאה לפועל חלק מהחוב, לגביו טען המתלונן בבית-הדין המחוזי כי הוא עצמו שילם אותו לאחר שגייס כספים ממקורות שונים בכוחות עצמו. 12. בית-הדין הארצי קיבל את בקשת המערער והתיר לו להגיש, לראשונה בשלב הערעור, קבלות המעידות על ביצוע התשלומים הנטענים על ידו. המערער הגיש שישה מסמכים. בית-הדין הארצי קבע כי מהשוואה בין המסמכים הללו לבין הקבלות שהמציא המתלונן בבית-הדין המחוזי, עולה כי חמשת התשלומים הנה זהים. דהיינו, המתלונן טען כי הוא שילם אותם, ואילו המערער טען בערעור כי הוא זה ששילם אותם. בית-הדין הארצי פסק כי מאחר שהמערער נמנע מלהעיד בענין זה ולעניין המסמכים בבית הדין המחוזי ובפני בית המשפט האזרחי שדן בתובענה שהגיש הקובל נגדו, ואף נמנע מלחקור את הקובל חקירה נגדית - לא ניתן בשלב זה לקבל את גרסתו שהיא גרסא כבושה. הערעור 13. המערער שב וטוען אותן טענות אשר העלה לפני בית הדין הארצי. לטענתו, נפגעה זכותו להגנה נאותה וראויה ולא ניתן לו יומו בבית-הדין המחוזי. כמו כן, נטען כי המערער עבר תקופה משפחתית קשה בשלב הדיון בבית-הדין המחוזי, עת התנהלה נגדו תביעת גירושין והוא הורחק מילדיו. המערער האמין כי ההליך נגדו הנו בעל ערך זניח, משום שהן המשטרה בחרה שלא להגיש נגדו כתב אישום פלילי בגין תלונתו של דניאל, שלטענתו, הוא היחיד שפנה למשטרה, והן משום שועדת האתיקה המחוזית בחרה לגנוז את התלונה, ורק לאחר שהוגש ערר לוועד המרכזי, חודשו ההליכים והוחלט להעמיד את המערער לדין משמעתי, כאשר הועד המרכזי הוא הקובל. יתרה מזו, דניאל אף ביקש לחזור בו מהתלונה במהלך ניהול ההליך בבית-הדין המחוזי, אך בקשתו לא התקבלה. 14. לגופו של ענין, טוען המערער כי בית-הדין לא נימק את קביעותיו כדבעי ולא התייחס לטענותיו לגופן, מלבד הטענה לענין הגשת התצהירים. עוד הוא טוען כי הליך משמעתי הינו הליך פלילי או מעין פלילי, בו התרת הגשת תצהירי עדות ראשית נגועה בפגם מהותי היורד לשורש הענין ואינו דיוני בלבד, באופן שפגע קשות בזכותו להגן על עצמו. 15. לענין הפרשה הראשונה (תומר זכאי), שב המערער וטוען כי הוא דרש מתומר זכאי לבוא למשרדו ולקבל את כספו והציג מכתבים המבססים זאת, וכי תומר אינו מכחיש את קבלת המכתבים. המערער טוען כי היתה מחלוקת כנה ובתום לב בקשר לחלקו של תומר בפיצוי שניתן, וכי מחלוקת זו מקומה להתברר כדין בפני בית משפט. המערער מדגיש כי הסכים עוד בדיון הראשון לשלם לתומר זכאי את המגיע לו בהתאם לפסק הדין החלקי, והעביר כספים אלו ללא עיכוב. המחלוקת שנותרה היא בנוגע עם סכום הפסיקתא שניתנה ללא ידיעת המערער, שאותו יכול תומר לדרוש בהוצאה לפועל, ואין צורך להעמיד את המערער לדין משמעתי. 16. באשר לפרשה השניה (יהודה דניאל), נטען כי דניאל ביקש לבטל את התלונה נגד המערער, אך בית-הדין המחוזי סירב לאפשר זאת, ועל כן פסול אותו מותב מלדון בעניין. לטענת המערער, הוא הוכיח שהוא שילם את הכספים על חשבון חובו של דניאל בהוצאה לפועל, ואין כל נימוק רציונלי שתומך בהעדפת גרסתו של דניאל לגבי הקבלות שהגיש המערער בשלב הערעור, על פני גרסת המערער. 17. עוד טוען המערער כי אין במחדלים שייחס לו בית-הדין הארצי, לרבות אי מסירת עדות מטעמו ואי הגשת הקבלות בהליך האזרחי שנוהל כנגדו - כדי להפריך את גרסתו ולהוביל למסקנה בדבר אשמתו. בנוסף, נטען כי בשתי הפרשות אין להרשיע את המערער גם בסעיפים 53 ו- 61(3), משום שאלו הם סעיפי סל, בעוד שקיימת עבירה פרטיקולרית בגין אותה התנהגות, ואין להרשיעו בעבירה לפי כלל 26 לכללי האתיקה, משום שלא הוגשה נגדו כל תלונה בענין זה. סיכום ומסקנות 18. דין הערעור להידחות: באשר לטענת המערער הנוגעת לגופם של דברים, דהיינו פרשות תומר ודניאל והמעשים שנקבע כי נעשו (או נחדלו) על ידי המערער באותן פרשות, מדובר בהעלאת טענות בשאלות שבעובדה ובשאלות מהימנות. כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב באלה. בעניינו של המערער מדובר במצב דברים קשה יותר, מבחינתו, שכן המערער נמנע מלהעיד ולמסור גרסא, ולא הונחה בפני בית הדין האפשרות להתלבט בין שתי גרסאות, מה עוד שבית הדין המחוזי מצא את עדויות עדי המשיבה כאמינות ומהימנות. יצוין כי בצדק לא נתן בית הדין הארצי משקל למסמכים שהוגשו לו במהלך הערעור בנוגע עם תשלומים נטענים בפרשת דניאל, שכן מדובר בגרסא עובדתית המתנגשת חזיתית עם גרסת המתלונן דניאל, כאשר המערער אמור היה להחזיק באותם מסמכים גם בשעת הדיון בפני בית הדין המחוזי ויכול היה לשטוח את גרסתו, ומטעמים עלומים בחר להימנע מלעשות כן. על-כן, וגם מטעמים של מדיניות משפטית, אין מקום להחזיר הגלגל אחרונית, שכן לשם בירור מהות אותם מסמכים וזהות המשלם יש צורך להחזיר הדיון לבית הדין המשמעתי המחוזי. למערער ניתן יומו במלואו ואין מקום לנהול ההליך מראשיתו בנסיבות כאלה. 19. טענתו היחידה של המערער הראויה להתברר הנה הטענה לפיה בית הדין המחוזי קיבל את תצהירי העדים מטעם המשיבה ותצהירים אלה שימשו לתחליף חקירה ראשית. לטענת המערער, בתמצית, ההליך המשמעתי הנו, במהותו, כהליך פלילי שבו לא נהוג למסור עדויות בתצהירים, על-כן לא היה מקום לאפשר זאת, ורק משום כך יש לבטל את הכרעת הדין, שכן מדובר בפגם שורשי היורד לגופו של עניין. הטעם השני שהעלה המערער הנו כי הגנתו נפגעה, הוא הופתע, לא היה בידו להתגונן בצורה מיטבית ונמנע מבית הדין להתרשם באופן הנדרש מעדויות אותם עדים שנחקרו חקירה נגדית קצרה בלבד. 20. באשר לטענה השנייה, לפיה הגנתו של המערער נפגעה, טענה זו חסרת בסיס וניתן לומר כי ההיפך הוא הנכון: הוברר כי התצהירים נשלחו למערער כחודשיים עובר למועד שמיעת הראיות. במצב דברים כזה, הגנתו של המערער לא רק שלא נפגעה, אלא זכתה ליתרון, שכן גרסת אותם עדים הונחה בפניו והוא יכול היה להתכונן לקראתה מבעוד מועד. יובהר, כי בניגוד לגרסת המערער, מדובר בתצהירים קצרים בני עמודים ספורים בלבד. אמנם לאותם תצהירים צורפו נספחים רבים, אולם מדובר בנספחים שמרביתם, אם לא כולם, היו מוכרים למערער. ועוד: בתצהירים בא פירוט עובדתי קצר ופשוט של פעולות, והכנת חקירה נגדית לגביהם אינה עניין מסובך או מפתיע כלל ועיקר (נוכח הדברים הספציפיים שבאו באותם תצהירים). על-כן, טענת המערער כי "היה בהלם" מהחלטת בית הדין לקבל את התצהירים, אינה מתאימה לנסיבות דנן. ועוד: המערער מצא לנכון להגיש התנגדותו לעדות בדרך של תצהירים רק כשלושה ימים בטרם המועד שנקבע לשמיעת ראיות, ומשנדחתה טענתו בתחילת הדיון, לא ביקש דחייה או שהות קצרה להערך למצב שהוא חדש מבחינתו. יודגש כי בניגוד לטענת המערער, המערער היה מיוצג במהלך אותו דיון, כפי שמופיע בפרוטוקול הדיון. באשר לשאלת יכולת ההתרשמות של בין הדין: שאלה זו אינה רלבנטית בענייננו מקום שהמערער נמנע מלהעיד ולמסור את גרסתו. 21. באשר לטענתו הראשונה של המערער, לפיה אין מקום להליך של עדות ראשית בתצהיר בהליך משמעתי, יש לומר את הדברים הבאים: אף אני סבור כי ההליך המשמעתי הנדון נמצא, מבחינת טיבו ומהותו, ב'שדה' הפלילי יותר מאשר בתחום האזרחי. יחד עם זאת, לא פעם, בהליך הפלילי 'הרגיל', מוגשת (בהסכמה אמנם), אמרת עד שנמסרה עובר למתן עדותו (בדרך כלל בחקירתו במשטרה) במקום חקירתו הראשית, והעד נחקר חקירה נגדית בלבד. כלומר, אין בצורת התנהלות זו משום חידוש. כמו כן, ובעיקר, הדוקטרינה של בטלות יחסית הוחלה גם ביחס לפגמים שנפלו בהליכים הפליליים (ר': ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד ס' (2) 559, 2009; בש"פ 3769/07 חטיב נ' מדינת ישראל ; על"מ 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שמחה ניר ), וכפי שנאמר בעניין פלוני "לא כל פגם משפטי שנפל בהליך הפלילי מוביל לביטול פסק דין אלא אך פגם כזה שגרם לנאשם עיוות דין", כך לגבי פגמים שנתפסים כמהותיים ובוודאי לגבי פגמים "בעלי אופי שעל פי רוב אינו מהותי..." (עניין שמחה ניר). דוקטרינה זו חלה כאמור בהליכים פליליים "ובוודאי בהליכים משמעתיים" (עניין ניר). יישום דוקטרינה זו, המבחינה בין הפגם לבין תוצאת הפרתו, לענייננו (ור' גם בנקודה זו: רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(3) 2000, 637), מוליך למסקנה כי גם מטעמה יש לדחות את טענת המערער: למערער לא נגרם כל עיוות דין בכך שגרסאות ועדויות עדי תביעה הובאו לפניו עובר למתן עדותם (גם אם מדובר בימים ספורים כפי שביקש המערער לטעון). להפך, צמח לו רק יתרון מכך, במיוחד כאשר אותם תצהירים לא כללו עובדות או נתונים שהיה בהם כדי להפתיעו. לתוצאה זו ניתן להגיע גם לאור הוראת סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 הקובע: "בית משפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". יריעת סעיף זה נפרשת גם על פגמים שאינם מצויים במסגרתו הנורמטיבי של חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) (ר' ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793 (1996). עוד, ולהשלמה, נפסק כי מידת ההוכחה הדרושה בהליכים בפני בית דין משמעתי איננה גבוהה כמו זו הדרושה במשפט פלילי, אם כי היא עולה על זו הדרושה במשפט אזרחי. (ר': על"ע 8/81 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' פלוני ). 22. דין הערעור להידחות אף לעניין העונש. מדובר בשתי פרשות בהן מעל הנאשם בכספי לקוחותיו. לעניין זה כבר נאמר כי עורך-דין המועל בכספי לקוחותיו, ראוי לו כי לא ימצא מקום בשורת עורכי-הדין (ר' על"ע 2935/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אבי נגד מרדכי שוגרמן, עו"ד . מעשיו של הנאשם חמורים והעונש שנגזר עליו הולם את חומרתם. לפיכך וכאמור, הערעור נדחה. עיכוב ביצוע פסק דינו של בית-הדין המשמעותי המחוזי - מבוטל. עורך דיןמשפט פליליהרשעהלשכת עורכי הדין (משמעת)ערעורעבירות משמעת