קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על סיווג נכס ע''י ועדת ערר לארנונה: הרקע להגשת הערעור 1. המדובר בערעור על קביעת וועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן:"הוועדה"), אשר קיבלה את עמדת מנהל הארנונה בעירייה (להלן: "המשיב") , שדחה את השגות המערערת בנוגע לתשלום הארנונה לשנים 2007-2008, בגין הנכס שבהחזקתה. הנכס מצוי בנמל תל אביב 3, ומשמש, לטענת המערערת, כמועדון ריקודים של להקת "קוקו לוקו" וכן מתקיימים בו אירועים, בהם משולבת להקת הריקודים. יצויין, כי הערעור הוגש נגד מנהל הארנונה, אף שהיה על המערערת להגישו נגד החלטת וועדת הערר. הנכס סווג בעבר לפי סעיף 3.4.10 לצו הארנונה כ"אולמות לשמחה ולאירועים", אך בעקבות עררים שהגישה המערערת בגין חיובה בארנונה לשנת 2004, נערך הסכם פשרה בינה לבין המשיב, לפיו מיום 1.1.04 ועד ליום 31.12.06 יסווג הנכס כ"אולמות המשמשים לריקודים ו/ או למופעי בידור" בהתאם לסעיף 3.4.9 לצו הארנונה לשנת 2006 (להלן:"הסכם הפשרה"). נוסח סעיף זה התייחס ל"אולמות המשמשים כדיסקוטקים ו/או למופעי בידור (למעט סטודיו למחול)...". בשנת 2007, חזר המשיב וסיווג את הנכס בסיווג של "אולמות לשמחה ולאירועים" לפי סעיף 3.4.10 לצו הארנונה, כעולה משוברי התשלום שנשלחו למערערת בסוף שנת 2006. ביום 18.02.07 הגיש המשיב בקשה לשרי האוצר והפנים לקבל אישור חריג לשינוי הגדרת סעיף 3.4.9 לצו הארנונה, וביום 24.10.07 אושר תיקון הסעיף. בעקבות התיקון, יוחד הסעיף בצו הארנונה לשנת 2008 ל"אולמות המשמשים לריקודים" שהוגדרו בו כ"אולמות המשמשים אך ורק לריקודים (למעט סטודיו למחול)..." במסגרת תיקון הגדרת הסעיף, נקבעו הוראות מעבר, לפיהן החל משנת 2007 לא תוטל על הנכסים, שבעבר חסו תחת הסעיף, ארנונה כללית בשיעור העולה על 5% מעל הסכום שהעירייה רשאית היתה להטיל, אלמלא תיקון הסעיף. השגת המערערת 2. ביום 20.01.08 הגישה המערערת השגה למשיב בטענה, כי אין כל הצדקה לשינוי סיווג הנכס בשנת 2007 מ"אולמות המשמשים לריקודים", כפי שנקבע בהסכם הפשרה, ל"אולמות לשמחה ולאירועים", והיא ביקשה להמשיך להחיל עליו את סעיף 3.4.9 לצו הארנונה. לחילופין, נטען, כי גם אם הנכס אינו נכנס לגדרי הסיווג המתוקן, הרי שהמערערת זכאית להנות מהוראות המעבר, היינו מהגבלות על גובה חיוב הארנונה שיוטל עליה לשנים 2007 ו-2008, כך שזה לא יעלה על 5% מעל החיוב שהיה מוטל עליה, אילולא שונה הסיווג באישור השרים. עוד קבלה המערערת על כך כי המשיב פיצל שטח בגודל 140 מ"ר מהנכס, וחייבו תחת סיווג "משרדים" כאשר לטענת המערערת הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהנכס ויש לחייבו כ"אולמות המשמשים לריקודים", או לכל הפחות בהתאם לסיווג החדש שנקבע לשנת 2007, כ"אולמות לשמחה ולאירועים". במסגרת ההשגה התבקש המשיב גם לתקן את גודל שטח הנכס, המופיע בהודעת הארנונה. המשיב דחה את רוב טענות המערערת, וזו ערערה על החלטתו לוועדת הערר ביום 03.04.08 החלטת וועדת הערר 3. וועדת הערר קיימה דיון הוכחות בטענות הצדדים, ובעקבותיו החליטה, ביום 1.3.2010, לדחות את טענות המערערת. הוועדה קבעה כי עפ"י הראיות שהוצגו בפניה, הנכס הנדון אינו משמש רק לריקודים, אלא נערכים בו אירועים כגון חתונות, טקסי ברית מילה, ימי הולדת ואירועים עסקיים. אף אם, כטענת המערערת, פועלת במקום להקת ריקודים המובילה את החגיגות ובאי המקום לריקודים, אין בכך כדי להקנות למקום אופי של אולם ריקודים. לכן, הייתה הוועדה בדעה, כי גם אלמלא שונה נוסחו של סעיף 3.4.9 לצו הארנונה, הנכס נשוא הערר לא היה ראוי להכנס בגדרי הסיווג שבסעיף זה, אלא להיות מסווג כאולם המשמש "לשמחה ולאירועים" בהתאם לסעיף 3.4.10. קל וחומר, כאשר ההגדרה החדשה שבסעיף 3.4.9 מחייבת כי הנכס החוסה תחתיה יהא אולם המשמש "אך ורק לריקודים". הוועדה גם דחתה את טענתה החלופית של המערערת, כי היא זכאית להגבלת תעריף הארנונה לאור הוראות המעבר, שנלוו לתיקון הגדרת סעיף 3.4.9. הוועדה קבעה כי הוראות אלו חלות על נכס שמלכתחילה סווג, בשל אופי הפעילות בו, לפי סעיף 3.4.9 לצו הארנונה, ואילו המערערת נהנתה מהסיווג שבסעיף, לזמן מוגבל ובהתאם להסכם הפשרה בלבד, שהחל משנת 2007 אין המשיב כבול להוראותיו. אכן, הביקורת בנכס שנערכה מטעם המשיב, אשר הובילה למסקנה כי הנכס אינו עונה להגדרת סעיף 3.4.9., התקיימה במהלך שנת 2008, ולכאורה אינה מחייבת באותה מסקנה לגבי שנת הכספים 2007, אולם גם בעלי המערערת טען, כי לא חל כל שינוי באופי הפעילות המתקיימת בנכס מאז התקופה בה נחתם הסכם הפשרה. מכאן הסיקה הוועדה כי גם במהלך שנת 2007, השימוש בנכס לא תאם את הגדרת סעיף 3.4.9, ולכן אין המערערת זכאית להנות מהגבלת העלאת תעריף הארנונה לשנת 2007. לאור עובדות אלו, ציינה הוועדה, כי גם לו היתה מתעוררת בפניה מחלוקת לגבי חיוב הנכס בארנונה לשנת 2006, ועוד טרם תוקנה הגדרת הסיווג שבסעיף 3.4.9 לצו, היא היתה קובעת כי הנכס אינו יכול להחשב לאולם המשמש לריקודים, ויש לסווגו בהתאם לסעיף 3.4.10. טיעוני המערערת 4. לטענת ב"כ המערערת, עו"ד עופר ורד, וועדת הערר הגיעה למסקנה שגויה באשר לסיווג הראוי לנכס, ועל כן על בימ"ש להתערב בהחלטתה. לטענתו, השימוש הדומיננטי שעושה המערערת בנכס, היה ונותר, לריקודים, ועל כן יש לסווגו לצרכי ארנונה בהתאם לסעיף 3.4.9 לשנים 2007 ו-2008 שכותרתו "אולמות המשמשים אך ורק לריקודים". אף שבצד היותו אולם ריקודים, מתקיימים בנכס גם אירועי שמחה, אלו נערכים בד"כ בשיתוף להקת הריקודים הפועלת בנכס. עוד צויין, כי אף מדו"ח הביקורת שנערך מטעם המשיב בשנת 2008, עולה כי בנכס מתקיימים כל המאפיינים הנדרשים להגדרתו כאולם ריקודים. אמנם, ב"כ המערערת אינו חולק, כי הפעילות המתקיימת בנכס אינה עונה באופן מובהק להגדרת סעיף 3.4.9 או להגדרת 3.4.10 לצו הארנונה, אולם, לטענתו, הסיווג הקרוב ביותר לשימוש שנעשה בנכס הוא סיווג כאולם המשמש "אך רק לריקודים", לפי נוסחו המתוקן של סעיף 3.4.9, והחלטת וועדת הערר השוללת זאת, בטעות יסודה. לחילופין, וגם אם לאור שינוי הגדרת הסיווג שבסעיף 3.4.9, הנכס אינו יכול להכנס לגדרי הסעיף המתוקן, הרי לכל הפחות, יש להחיל על המערערת את הוראות המעבר, הנלוות לאותו תיקון. לשיטת ב"כ המערערת, השינוי בסיווג הנכס בו מחזיקה המערערת לא נעשה עקב שינוי עובדתי באופי הפעילות הנערכת בו, מאז נחתם הסכם הפשרה בין הצדדים, אלא אך בעקבות צמצום הגדרת סעיף 3.4.9., בשנת 2007, ועל כן המערערת זכאית להנות מהוראות המעבר, הנלוות לו. לשיטת המערערת, אופי הפעילות בנכס מחייב את הגדרתו כאולם ריקודים, וגם המשיב החזיק בעמדה זו, שכן אחרת לא היה חותם על הסכם הפשרה עם המערערת, המאפשר לסווג את הנכס תחת הגדרת "אולמות המשמשים לריקודים ו/ או למופעי בידור" לפי סעיף 3.4.9 ולא תחת הגדרת "אולמות לשמחה ולאירועים", וזאת בשנים 2004-2006. אף שהסכם הפשרה הוגבל בזמן, הוא משקף, לדברי ב"כ המערערת, את עמדתו של המשיב, כי הסיווג הנכון והראוי לנכס הוא זה של אולם ריקודים. המשיב גם כלל לא ערך ביקורת בכנס במהלך שנת 2007, אז הוחלט על שינוי סיווג הנכס, ועל כן, ניתן להניח, כי אלמלא אישור השרים לתיקון סיווג הארנונה שבסעיף 3.4.9, היה הנכס ממשיך להיות מחוייב כאולם ריקודים תחת אותו סעיף, בשל אופי הפעילות המתקיימת בו. לכן, יש לאפשר למערערת להנות מהוראות הנלוות לתיקון, ושנועדו לרכך את הפגיעה בנישומים שנפגעו מצמצום הסעיף, ונגזר עליהם לשלם תעריף ארנונה גבוה יותר מזה שציפו לו, כפי המערערת. אף אם יש ספק בשאלה, אם המערערת היתה ממשיכה להנות מהסיווג תחת סעיף 3.4.9, בנוסחו הקודם, אלמלא ניתן אישור השרים לתיקון הגדרת הסיווג, הספק צריך לחול לטובת הנישום, כך שההסדר לגבי ההעלאה המדורגת בתעריפי הארנונה, המעוגן בהוראות המעבר, יחול גם על המערערת. עוד נטען כי החלטת המשיב, לאחד חלק משטח הנכס, שסווג על ידו בעבר כ"משרדים" , עם יתר שטחי הנכס, בהתאם לסיווגם בצו הארנונה וכן לתקן את שטחו הכולל של השטח המחוייב בארנונה, בעקבות קבלת טענות המערערת בעניין זה, צריכה להכנס לתוקף החל משנת 2007, ולא מתחילת שנת 2008 , כפי שקבע המשיב. טענה זו הועלתה במסגרת הודעת הערר, אך הוועדה לא דנה בה. לאור האמור, התבקש בית המשפט לקבוע כי הנכס יסווג כאולם ריקודים, לפי סעיף 3.4.9 לצו הארנונה. לחילופין, ביקשה המערערת לאפשר לה להנות מהוראות המעבר, בדבר העלאה מדורגת בתעריפי הארנונה לשנים 2007 ו- 2008 . כן, התבקש בית המשפט לקבוע כי תיקון גודל השטח המחוייב בארנונה, ואיחוד כלל השטחים שבו לפי הסיווג העיקרי שנקבע לו, יכנסו לתוקפם החל מה 1.1.07. טיעוני המשיב 5. ב"כ המשיב, עו"ד תהילה סובל, ביקשה מבית המשפט לדחות את הערעור. היא הדגישה כי מדובר בערעור שרובו עובדתי, והמתייחס לממצאים שוועדת הערר קבעה על סמך ניתוח חומר הראיות שהוצג בפניה. ההלכה היא כי רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הוועדה, וככלל, התערבות בהחלטותיה תעשה רק אם אלו חרגו באופן קיצוני ממתחם הסבירות. במקרה דנן, כך נטען ע"י עו"ד סובל, החלטתה של הוועדה אינה חורגת ממתחם זה. לגופם של דברים, הובהר, כי הארנונה שהוטלה על הנכס לשנת 2007, בהתאם לסיווגו לפי סעיף 3.4.10, היא בגדר שומת ארנונה חלוטה, שלא ניתן לערער עליה. זאת, משום שלמערערת נודע ,עוד בסוף שנת 2006, כי הנכס שברשותה חזר ונכלל תחת סיווג "אולמות לשמחה ולאירועים" , שבסעיף 3.4.10 לצו, וזו לא ערערה על קביעה זו בשנת 2007. המשיב מצדו, לא היה מחוייב ליתן למערערת אפשרות להנות מהסיווג שבסעיף 3.4.9 עם תום תוקף הסכם הפשרה בין הצדדים, בסוף שנת 2006. באשר לסיווג הנכס בשנת 2008, הרי שבפני הוועדה הוכח כי הנכס פועל כאולם לשמחה ואירועים. העובדה שלהקת ריקוד מקדמת וממנפת את האירועים, אין בה כדי לשנות את אופי הפעילות בנכס ולהופכו לאולם ריקודים, קל וחומר שלא הוכח כי הוא עונה להגדרת "אולם המשמש אך ורק לריקודים", בהתאם לסעיף 3.9.4. בשנת 2008. לגבי הטענה החלופית, הבהירה ב"כ המשיב, כי הוראות המעבר חלות על מחזיק נכס שמלכתחילה, לאור אופי הפעילות בנכס, זכאי היה להכלל במסגרת סעיף 3.4.9. לצו, ואין הדבר כך בענייננו. וועדת הערר קבעה, כי לאור העובדה שבנכס נערכים אירועים מכל הסוגים, הרי גם טרם תיקון הגדרת סעיף 3.4.9, ואילולא הסכם הפשרה, לא היה הנכס תואם את הגדרת סעיף 3.4.9 הישן, והיה עליו להיוותר תחת סיווג של "אולמות לשמחה ולאירועים", לפי סעיף 3.4.10 לצו. עובדה היא כי עם סיום הסכם הפשרה, החליט המשיב לחזור ולסווג את הנכס לפי סעיף 3.4.10, וללא כל קשר לתיקון הגדרת סעיף 3.4.9, שאושר כעשרה חודשים לאחר מכן, ולפיכך, אין המערערת זכאית להנות מהוראות המעבר . עוד צויין, כי הוראות המעבר נועדו למנוע פגיעה משמעותית בנישומים, אשר סווגו בעבר לפי סעיף 3.4.9., ולאור צמצום הגדרת הסעיף בשנת 2008, אינם יכולים להנות עוד מהתעריף הארנונה המוזל ,המוטל על נכסים העונים להגדרת הסעיף. הרציונל שבסיס הוראות אלו מניח, כי אותם נישומים ניהלו את תקציביהם על בסיס תעריף הארנונה שהיה ידוע להם, ועל כן יש להפחית את הפגיעה בהם באמצעות הגבלת סכום הארנונה החדש, בו יחוייבו לאור החרגתם מההגדרה החדשה סעיף 3.4.9. בענייננו, לא היתה כל פגיעה באינטרס ההסתמכות של המערערת עקב תיקון הגדרת סעיף 3.4.9 שנכנס לתוקף בשנת 2008, ואין כל הצדקה להחיל עליה את הוראות המעבר, הנלוות לאותו תיקון. באשר לטענה בדבר תיקון שטח הנכס ואיחוד חלקיו, טען המשיב, עוד בכתב התשובה שהוגש מטעמו לועדת הערר, כי בעקבות פעולות ביקורת ומדידה שנערכו בנכס ביום 27.4.08, עלה כי השטח שסווג כ"משרדים" הינו חלק מאולם האירועים וכי השטח הנכס המדוייק עומד על 1,168 מ"ר. לאור עובדה זו ,והעובדה כי ההשגה בעניין זה הוגשה למשיב בתחילת 2008, עודכנו השינויים האמורים בנכס, מתחילת שנת 2008, ולא קודם לכן. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנימוקי הוועדה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב במסקנתה, ועל כן אני דוחה את הערעור שלפניי. ההלכה המשפטית קובעת כי בית המשפט יתערב בהחלטות וועדת הערר, המהווה רשות מנהלית, רק במקרים חריגים, כאשר זו פעלה מתוך שיקולים זרים, בחוסר תום לב או כאשר החלטתה חרגה ממתחם הסבירות (ראו בג"ץ 10013/03 ראש עיריית סכנין נ' המועצה הארצית לתו"ב הולנת"ע (לא פורסם, , ניתן ביום 21.07.04)). נקודת המוצא היא כי לגופי הערר מוקנה שיקול דעת רחב בנושאים המסורים לסמכותה "וזאת מטעמים של נגישות האזרח לגופים אלו, מומחיות גופי הערר ומיצוי הליכים יעיל ומהיר" (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא הלוי בע"מ (לא פורסם ניתן ביום 6.3.08)), והתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים הנקבעים על ידי וועדת הערר, היא הערכאה הדיונית, תעשה בנסיבות חריגות ויוצאות דופן (ע"א 2254/09 צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' קסטנבאום (לא פורסם, , ניתן ביום 3.01.11)). אינני סבור, כי החלטת הוועדה בענייננו חורגת ממתחם הסבירות, והמסקנה אליה הגיעה הינה וודאי אחת מהמסקנות ההגיוניות, אליהן מובילות הראיות שהוצגו בפניה. 7. באשר לחיוב הנכס בארנונה בהתאם לסיווג "אולמות לשמחה ולאירועים", כאמור בסעיף 3.4.10 לצו הארנונה, הצדק עם ב"כ המשיב, כי המערערת יודעה בדבר הכוונה לסווג את הנכס שברשותה, בהתאם לסעיף זה, עוד בסוף שנת 2006, בעקבות ההודעה לתשלום הארנונה שנשלחה אליה, ועל כך היא לא השיגה במועד. יצויין, כי לשון ההסכם לא הטילה כל מחוייבות על המשיב, להמשיך ולסווג את הנכס תחת סעיף 3.4.9 לצו הארנונה, בהגדרת "אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור", ולכאורה, לא היה טעם כי הוועדה תבחן את סיווג הנכס בשנת 2007 . יחד עם זאת, הוועדה בחנה באופן מהותי את מאפייני הפעילות בנכס, עפ"י הראיות שהוצגו בפניה, וקבעה כי בשנת 2008 כמו גם בשנת 2007, ואף בשנת 2006, לא היתה המערערת זכאית להנות מסיווג הנכס לפי סעיף 3.4.9. בין יתר הראיות שהוצגו בפני הוועדה, יש לציין את עדותו ותצהירו של בעלי המערערת, מהם עולה כי הנכס משמש כאולם אירועים, לצד העובדה כי במהלך השבוע מתאמנת בו להקת ריקודים. עוד הסתמכה הוועדה על דו"ח הביקורת שנערכה בנכס מטעם המשיב בשנת 2008 , ממנו עלה כי בנכס מצויים רחבת ריקודים, עמדת תקליטן ובר משקאות. כמו כן פועל בו קייטרינג חיצוני, כאשר המטבח משמש לחימום המזון והוצאת מנות לאורחים. בדו"ח צויין כי שטח השולחנות והכסאות בנכס אינו קבוע, ותלוי בסוג האירוע הנערך בו, ושטח הבמה בנכס מהווה כחצי אחוז מכלל השטח. עוד עמדו בפני הוועדה דפי אינטרנט מאתר הבית של המערערת, המבהירים, כי סביב רחבת הריקודים יש מקומות ישיבה מסוגים שונים וכי בעלי המקום משווקים את הנכס כמקום לעריכת אירועים עסקיים, משפחתיים וכיוצ"ב. לאור הראיות, הסיקה הוועדה, כי המקום אינו משמש כאולם ריקודים, אלא תואם את הגדרת "אולמות לשמחה ולאירועים", לפי סעיף 3.4.10 לצו הארנונה. זאת, הן בשנת 2008, בה נערכה בו הביקורת מטעם המשיב, ולאור הצהרת בעלי המקום כי אופי הפעילות בנכס לא השתנה לפחות משנת 2004, הרי שמסקנה זו תקפה גם לשנת 2007, ואף לשנת 2006. וודאי שמסקנת הוועדה אינה מאפשרת למחזיק הנכס להנות מהגדרת אולם ריקודים בהתאם לסעיף .3.4.9. המתוקן משנת 2008, המייחד את הסעיף לנכסים בהם מתקיימים ריקודים בלבד. כאמור, גם המערערת לא הכחישה כי במקום מתקיימים אירועים, אולם סברה כי סיווג הנכס בהתאם לסעיף 3.4.9. לצו הארנונה תואם יותר את השימוש הדומיננטי בנכס מאשר סיווגו לפי סעיף 3.4.10. החלטת הוועדה, הדוחה את טענות המערערת, מתיישבת עם הראיות שהובאו בפניה, ואינה חורגת ממתחם הסבירות. 8. לטעמי, גם לא נפל כל פסול בקביעת הוועדה, כי הנכס לא ייהנה מהוראות המעבר, הנלוות לתיקון סעיף 3.4.9, ואשר נכנס לתוקפו בשנת 2008. וועדת הערר פסקה בעניין זה, כמו בנסיבות דומות, כי הוראות המעבר חלות רק על נכס שמלכתחילה סווג בהתאם לסעיף 3.4.9., בנוסחו הקודם, בהתאם לצביון הפעילות בו. בענייננו, הנכס בו מחזיקה מערערת נכנס לגדרי הסעיף רק בעקבות הסכם הפשרה עם המשיב, שתוקפו תם בסוף שנת 2006, וממילא נקבע ע"י הוועדה, באופן פוזיטיבי, כי אופי הפעילות בנכס לא תאם מלכתחילה את הגדרת הסעיף 3.4.9 , עוד טרם תיקונו. על כן אין המערערת יכולה להנות מהגבלת תעריפי הארנונה לשנים 2007 ו-2008, בהתאם להוראות המעבר. נכונה גם טענת ב"כ המשיב, כי בענייננו לא מתקיים הרציונל ליישום הוראות המעבר, שנועדו לרכך את הפגיעה בנישומים אשר סברו כי גם בשנת המס העוקבת יהנו מתעריף ארנונה מופחת בשל סיווגם כאולם ריקודים, אך הופתעו לגלות, כי הנכס בהחזקתם אינו עונה להגדרה החדשה של סעיף 3.4.9. המערערת דכאן ידעה מראש, בעת קבלת הודעת תשלום הארנונה, כי החל משנת 2007 הנכס המצוי בהחזקתה ישוב לסיווגו הקודם כ"אולמות לשמחה ולאירועים", בהתאם לסעיף 3.4.10. יצויין , כי כבר עם חתימת הסכם הפשרה, בחודש מרץ 2006, ידעה המערערת כי אין כל ערובה כי הנכס ימשיך להיות מסווג תחת סעיף 3.4.9. המערערת בחרה שלא להשיג על סיווגו החדש של הנכס, במהלך שנת 2007, ולא היתה כל פגיעה באינטרס ההסתמכות שלה, כנישום. אין גם לקבל את טענתה, כי ההחלטה לשנות את סיווג הנכס, מקורה בתיקון הגדרת סעיף 3.4.9., שכן שינוי סיווג הנכס הנדון נעשה חודשים מספר טרם נכנס התיקון לתוקפו, ועוד טרם הוגשה בקשה לתקן את הסעיף מטעם המשיב. בהעדר כל קשר בין התיקון, והוראות המעבר הכרוכות בו, לשינוי סיווג הנכס הרלוונטי, אין כל הצדקה לאפשר למערערת להנות מהוראות המעבר. 9. במסגרת הערעור קבלה המערערת גם על החלטת המשיב ליישם את החלטותיו בדבר תיקון שטח הנכס ואיחוד כל שטחיו, רק החל משנת 2008, ולא מתחילת שנת 2007. טענות אלו הועלו בפני וועדת הערר, אך לא נדונו על ידה, אם כי יש לציין כי באותו מועד, טרם ניתנה עמדת המשיב לעניין תיקון שטח הנכס. ספק אם מקומן של טענות אלו, שכלל לא זכו להתייחסות ועדת הערר , בערעור. יחד עם זאת, אינני מוצא כל דופי משפטי בהחלטת המשיב ליישם את החלטתו בעניינים האמורים, רק החל משנת 2008. המערערת העלתה טענות אלו לראשונה במסגרת ההשגה מיום 20.01.08, כאשר בתשובתו מיום 24.02.08 קיבל המשיב את עמדת המערערת בדבר איחוד שטחי הנכס, וביום 27.04.08 ביצע בדיקה ומדידה של הנכס, לשם חישוב שטחו המדוייק של הנכס והרכבו. המערערת לא הציגה ראיות להצדקת טענותיה בכל הנוגע לשנת המס 2007, והיא, כזכור, לא השיגה במאום על חיוב הארנונה לשנה זו, אלא רק בשנת 2008. המשיב גם לא ערך כל ביקורת בנכס בשנת 2007, כדי לבחון טענות אפשריות בדבר טעויות בחישוב שטח הנכס או באופן חלוקתו. בנסיבות אלו, לאור העלאת הטענות, ובחינתן ע"י המשיב, רק בשנת 2008, אין כל פגם בעובדה כי החלטותיו בעניין שטחו המתוקן של הנכס, ואיחוד כלל שטחיו, נכנסו לתוקפן רק בשנת 2008. 10. לאור האמור, הנני דוחה את הערעור שלפניי . המערערת תשא בהוצאותיו של המשיב בסכום כולל של 10,000 ₪. סכום ההוצאות ישולם תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה, שאם לא כן ישא בריבית ובהצמדה כדין ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל. ארנונה (סיווג)ערעורארנונהעררועדת ערר