קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה על דחיית ערר על החלטת פקיד רישוי נשק: כללי לפניי עתירתו של העותר כנגד החלטת הממונה לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949 (להלן: "חוק כלי היריה"), לדחות את עררו של המערער על החלטת פקיד רישוי כלי ירייה לבטל שלושה רישיונות של כלי ירייה שהיו בידיו של העותר כדין. ההחלטה לבטל את הרישיונות נעוצה באירוע מסוים, שהתרחש ביום 3.6.10, אשר יתואר להלן. תחילה בוטלו הרישיונות ביום 12.8.10, והערר על כך נדחה ביום 6.2.11. ואולם, אין ספק כי אותה ההחלטה בערר נשענה על עובדות שאינן נכונות, שכן נכתב בה שכלי רכבו של העותר נפרץ, וכי נגנב ממנו כלי ירייה שברשותו: דברים שלא אירעו במציאות. לפיכך ביקש המשיב לקיים בחינה מחודשת של העניין בערר (ראו החלטתי מיום 8.5.11). ואולם, גם בהחלטה המחודשת נדחה הערר, ביום 30.5.11. דיון נוסף קוים ביום 5.6.11, ובעקבותיו הוגש כתב תשובה על ידי ב"כ המשיב. לאחר שמיעת הטיעונים ועיון בכל החומר שלפניי, הגיעה העת לפסוק את הדין. העובדות הרלוונטיות העותר הוא בן 47, נשוי ואב לשלוש בנות, קצין במילואים ביחידה קרבית ומתנדב ביחידת בילוש של מג"ב. כמו כן הוא מתנדב בבסיס ההפעלה של מג"ב במושב חירות שבו הוא מתגורר. לעותר אין עבר פלילי. הוא מחזיק ברישיונות לכלי נשק קרוב לעשרים שנה ללא כל הפרה הנוגעת לרישוי כלי ירייה. במסגרת עבודתו כשמאי הוא מסייר ברחבי הארץ, ולרבות ביישובים המוגדרים כ"יישוב זכאי", ומכאן הצורך וההצדקה לכך שיישא כלי ירייה. מלבד אקדח, מסוג זיגזאואר, החזיק העותר ברישיון שני כלי נשק נוספים: רובה ציד מסוג בנלי, ורובה זעיר מסוג אנשוץ. בעקבות האירוע ביום 3.6.10, תפסה המשטרה את האקדח, ולאחר מכן הודיע המשיב לעותר על ביטול הרישיונות לכל כלי הנשק שבידיו. העותר התבקש להפקיד את שני כלי הנשק האחרים במשטרה, וכך עשה. האירוע בו עסקינן התרחש כאמור ביום 3.6.10 בשעת בוקר. העותר החנה את רכבו מסוג טויוטה לנדרובר בסמוך למרכז מסחרי בנתניה. הוא יצא מרכבו לזמן קצר כדי להסדיר עניין ביטוחי אצל סוכן ביטוח שמשרדו נמצא בסמוך. לדברי העותר, משרדו של סוכן הביטוח ממוקם בחזית של בניין משרדים על שפת המדרכה הקרובה לרכב, והיה קיים קשר עין בין המשרד לבין רכבו של העותר. אין חולק כי בצאתו מרכבו השאיר העותר את האקדח שברשותו כשהוא בין שני המושבים הקדמיים שברכב. אין גם חולק כי הרכב היה סגור ונעול, וכן שהעותר הפעיל את מערכת האזעקה. מתברר כי אזרח התקשר למשטרה והודיע שראה כלי נשק בין שני המושבים הקדמיים ברכב, שעל מקום הימצאו דיווח. שוטר הגיע למקום, ולאחר זמן קצר (השוטר העריכו ב-15 דקות) חזר העותר לרכב. העותר הביע מיד את צערו על כך שהשאיר את האקדח ברכב "לכמה דקות". בהודעתו בתחנת המשטרה זמן קצר לאחר מכן, ציין העותר כי שגה בכך שהשאיר את האקדח בין שני המושבים. לדבריו, הפעיל שיקול דעת שגוי כשהחליט להגיע לפגישה ללא נשק. הוא ציין כי נעל את הרכב, הפעיל את מערכת האזעקה, וכי מדובר ברחוב ראשי שיש בו תנועה ואין זה מקום מבודד: "אך בכל זאת שגיתי. זו הפעם הראשונה שקורה לי דבר כזה". יצוין כי ביום 18.1.11 הוגש לבית משפט השלום בנתניה כתב אישום, שבו הואשם העותר, בהזנחת השמירה על כלי ירייה, עבירה לפי סעיף 339(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הדיון בתיק זה נדחה לדצמבר 2011, לאחר שב"כ העותר מסר כי בכוונתו להגיש ליועץ המשפטי לממשלה בקשה לעיכוב הליכים. בדיון בפניי הוצגו מסמכים מתיק המשטרה. במזכר של רב פקד אסף זילברשטיין מיום האירוע, ציין קצין המשטרה כי העותר ביקש ממנו שלא ייתפסו שני כלי הנשק האחרים שברשותו. קצין המשטרה כתב כי לנוכח התרשמותו מהעותר החליט שלא לתפוס את שני כלי הנשק האחרים (ראו גם מסמך מתאריך 23.6.10). במסמך אחר מופיעה המלצה של תובעת "לסגור ח.ע.צ. [שפירושו: חוסר עניין לציבור]" - והצטרפות להמלצה זו על ידי תובעת מוסמכת. במסמכים נוספים שהגיש ב"כ העותר מצויה תכתובת, שקדמה להגשת כתב האישום, בינו לבין סגן ניצב דדו זמיר, ראש ענף תביעות מחוז מרכז. מהתכתובת עולה כי בין השניים דובר על אפשרות סגירתו של התיק מחוסר עניין לציבור, אך סנ"צ זמיר היתנה זאת בהסכמה מפורשת לחילוט/השמדת הנשק. במסמך נוסף מהתיק (שלא ברור מי כתבו), צוין כי בזמנו הציע ראש ענף התביעות לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור, בכפוף לחילוט הנשק וויתור על הרישיון, אך עתה אין הוא חוזר על ההצעה, אם כי "ניתן לסיים בשל"צ ללא הרשעה". כאמור בוטלו הרישיונות של שלושת כלי הנשק ביום 12.8.10, כאשר הטעם שניתן לכך הוא: "הזנחת שמירה על כלי ירייה". הערר של העותר נדחה, ולהלן תוכן ההחלטה מפברואר 2011: "לדחות את הערר - העורר החזיק בשלושה כלי ירייה ברישיון תקף. בניגוד לתנאי הרישיון, הקובעים כי "בעל כלי ירייה חייב לשמור על כלי הירייה במקום בטוח ונעול ובשום אופן אין להשאיר כלי ירייה ברכב". העורר השאיר את כלי ירייה ברכב, הרכב נפרץ וכלי הירייה נגנב. כנדרש בחוק, ערר זה הועבר לתגובה נוספת של הקצין הבכיר הממונה במשטרה. בתגובתו שבסימוכין ... מיום 13 בדצמבר 2010, ממליץ הקצין הממונה, שלא לחזור מעמדתה [כך] משום תיק פתוח פ"א 7894/10 בתחנת נתניה בעבירה של הזנחה ושמירה [כך] על כלי ירייה" . החלטה זו הייתה שגויה עובדתית שכן, כפי שכבר פורט, הרכב לא נפרץ וכלי הירייה לא נגנב. על כן, ביקש ב"כ המשיב כי העניין יוחזר להחלטה מחודשת של הגורם המוסמך. ברם, גם החלטה זו הייתה שלילית, והפעם נוסחה כדלקמן: "לדחות את הערר - העורר החזיק בשלושה כלי ירייה שתוקף רישיונם יפוג ב-30 יוני 2011. בניגוד לתנאי הרישיון הקובעים כי "בעל כלי ירייה חייב לשמור על כלי הירייה במקום בטוח ונעול ובשום אופן אין להשאיר כלי ירייה ברכב", העורר הזניח את כלי הירייה והשאירו ברכב, דבר העלול להוות סיכון רב לשלום הציבור ולביטחונו. לו כלי הירייה היה נגנב מתוך הרכב, היה יכול כלי הירייה להגיע לארגוני פשיעה או לגורמי טרור ופח"ע. הועדה בחנה שוב את כל הנתונים שעמדו בפניה ואת עמדת משטרת ישראל שפורטה במסמך ... מיום 22 מאי 2011, לאחר התייעצות עם הגורמים הרלוונטיים החליטה הועדה שלא להחזיר את הרישיונות לעורר עד לתום תקופת תוקף הרישיונות שהיו בידיו קרי 30 יוני 2011. העורר יוכל להגיש בקשה חדשה, לאחר מועד זה, בקשתו תיבחן בהתאם למדיניות מתן נשק לציבור והמלצת הגורמים הממליצים". ההמלצה שאליה מפנה ההחלטה צורפה גם היא לתשובת המשיב. נצ"מ מוריס, סגן מפקד מרחב השרון, ציין כי נגד העותר הוגש כתב אישום. רפ"ק אבירם כהן, המשרת בחטיבת האבטחה של אגף מבצעים במשטרת ישראל, (במסמך מ-22.5.11) ציין כי "במזל רב לא נגנב הנשק", וכי אילו נגנב יכול היה להגיע לארגוני פשיעה ולגורמי טרור. הטענות בעתירה ב"כ העותר סבור כי יש מקום לבטל את ההחלטה בדבר ביטול הרישיונות לכלי הנשק שבידי העותר. נטען כי ההחלטה המקורית הייתה שגויה עובדתית בנקודות מהותיות חשובות אלא שלאחר שהדבר התברר, נשאר המשיב מקובע בהחלטתו. כמו כן, לא היה מקום לבחון את נושא שלושת כלי הנשק כאחד, שהרי בכל מקרה לא נעברה עבירה לגבי רובה הציד והרובה הזעיר שבידי העותר, וגם דרך השמירה על כלי נשק אלה היא שונה. עוד נטען כי אין מדובר בנסיבות חמורות של אי שמירת הנשק, והסנקציה שננקטה איננה מידתית. כדי לבטל את הרישיון יש צורך בראיות המצביעות על סיכון ניכר המצוי בהחזקת הנשק בידי בעל הרישיון, דבר שלפי הנטען אינו מתקיים במקרה דנן. לעניין זה צוין כי לא נבחנו נתוניו האישיים של העותר, והצורך שיש לו בנשיאת כלי נשק במסגרת עיסוקו. ב"כ העותר עמד בטענותיו על ההבחנה במשפט המנהלי שבין ביטול רישיון לבין חידוש רישיון, הבחנה הרלוונטית גם לענייננו. טענה נוספת של ב"כ העותר היא כי במקרה זה לא נעשה הליך של שימוע לפני שהוחלט על ביטול הרישיונות, ובכך נפגעה זכות הטיעון של העותר. לעומת זאת סבור ב"כ המשיב כי לא נפל פגם בהחלטה לבטל את הרישיונות. ב"כ המשיב הדגיש בתחילת דבריו כי העותר מנסה לקשור בין ההחלטה להגיש כתב אישום נגד העותר לבין ההחלטה המנהלית לבטל את רישיונות כלי הנשק שבידיו; ואולם, לדעת ב"כ המשיב אין לקשור בין שני ההליכים. ההחלטה לבטל את הרישיונות היא סבירה בנסיבות העניין לנוכח התנהגותו של העותר אשר לא שמר כראוי על האקדח שבידיו. בית המשפט נדרש לבחון החלטה זו בראי המשפט המנהלי, ואין הוא ממיר את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו. ב"כ המשיב גם טען כי השארת כלי הנשק בתוך כלי הרכב מהווה הפרה של תנאי הרישיון "ומשכך גם הרישיון פקע למעשה". כאמור הדגיש ב"כ המשיב כי לדעתו אין לקשור בין הצעד המנהלי לבין הצעד הפלילי שננקט. בין השאר הטעים: "אין אנו נדרשים לשאול מדוע הוגש כתב אישום כנגד העותר במקרה דנן. אין אנו נדרשים גם לשאול מדוע במקרים אחרים דומים לא הוגש כתב אישום בשונה מן המקרה דנן. אין זה רלוונטי לענייננו [ההדגשות במקור]". ב"כ המשיב סבור כי ההחלטה החדשה בערר "מיטיבה" עם העותר, וזאת משום שהחלטה זו, בניגוד לקודמתה, מאפשרת לעותר להגיש בקשה חדשה לקבלת הרישיונות שבוטלו. עוד עמד ב"כ המשיב על המדיניות המצמצמת של משרד הפנים בכל הנוגע לכלי הנשק המצויים בידי הציבור. מדיניות זו אושרה על ידי הפסיקה, כמו גם "מדיניות האכיפה הפאסיבית" הננקטת על ידי המשיב, קרי נקיטת צעדים באותן נקודות זמן שבהן "נפגש האזרח עם הרשות". הסיבה לשיטה זו נובעת בעיקרה ממחסור במשאבים ובכוח אדם. 9. ב"כ הצדדים ביקשו להיסמך על פסיקה שהוגשה. דיון והכרעה 10. דעתי היא כי עתירה זו - בדין יסודה. הטעם המרכזי לעמדתי נעוץ בחוסר ההלימה בין הפגם בהתנהגותו של העותר לבין עוצמת הסנקציה שננקטה נגדו. יצוין תחילה כי חלילה לי מלהקל ראש בחשיבות ההקפדה על שמירתו של נשק. הזנחת נשק הביאה בעבר לא אחת להגעתו לידי זרים ואף רעים. יחד עם זאת, מן הראוי לעמוד על מאפייניו הייחודיים של כל מקרה שנדון. במקרה שלפנינו בולטת ראשית העובדה כי אין מדובר בנשק שאבד עקב רשלנות ולא נודע מקומו. גם אין מדובר בנשק שאבד ונמצא לאחר זמן. כלי הנשק לא אבד כלל. הוא נמצא בתוך כלי רכב נעול שהופעלה בו מערכת אזעקה, בעת שהעותר עזב את הרכב לזמן קצר, בלכתו למקום סמוך, ונשמר קשר עין בינו לבין הרכב. את האקדח הניח העותר בין שני המושבים. העותר לא נהג כראוי, ואף הוא הודה בכך. כלי רכב עלול כידוע להיפרץ, ועובדה היא כי כלי הנשק נראה על ידי אזרח. ואולם, דומה כי יש להבדיל הבדל היטב בין מקרה זה, לבין מקרים רבים שבהם כלי הנשק אבד ולא נמצא, או שאבד ונמצא לאחר זמן. שנית, נתוניו האישיים של העותר טובים מאוד. אין בעברו רבב. הוא משרת כקצין ביחידה קרבית ומתנדב ביחידה של מג"ב ואף בבסיס הפעלה של מג"ב במקום מגוריו. הוא מחזיק ברישיונות לכלי נשק שונים, למטרות שונות, ללא כל בעיה בעבר, ולאורך זמן (כעשרים שנה). אכן, דומה כי גם מפקדי המשטרה הרלוונטיים התרשמו לחיוב מהעותר, ולא סברו שאירוע זה הוא מן הקשים. כך, רב פקד זילברשטיין החליט ביום האירוע שלא לתפוס את שני כלי הנשק הנותרים שברשות העותר, וזאת לנוכח התרשמותו החיובית מהעותר עצמו. ממסמכים שונים עולה כי היו המלצות לסגור את התיק. גם ראש ענף התביעות סבר כי ניתן לוותר על הגשת כתב האישום אך כרך זאת בוויתור העותר על החזקת האקדח. ממסמך מאוחר יותר עולה כי עמדת התביעה המשטרתית היא שגם אם יישאר כתב האישום על כנו, ניתן לסיים את התיק באי הרשעתו של העותר. נראה לי כי הצעדים המנהליים שננקטו על ידי המשיב, היינו ביטול מיידי של שלושת הרישיונות להחזקת כלי ירייה (ותפיסת שלושת כלי הנשק), אינם הולמים את מידת הפגם בהתנהגותו של העותר, ואינם סבירים בנסיבות העניין. ביטול רישיון נשק אינו עניין של מה בכך, בוודאי לגבי מי שזקוק באופן קבוע לנשק. כדי לבטל את הרישיון, מן הראוי היה להגיע למסקנה ברורה כי התנהגותו של העותר, בכל הנוגע לנשק, מסוכנת לציבור באופן המצדיק את ביטול הרישיון. זאת, גם אם לא ננקוט את לשונו של השופט ברק, כתוארו אז, בהלכה הנוגעת לביטול רישיון נשק, בכותבו: "...סיכון ניכר, היוצר אינטרס ציבורי מיוחד לביטול הרישיון..." - בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949, (פ"ד לו(1) 317, 328 (1981)). דומני שסיכון כזה לא עולה מהתנהגותו של העותר באירוע המסוים, כפי שתוארה לעיל, ולא מהתנהגותו בדרך כלל, כפי שמלמדים נתוניו האישיים. אין קושי לכתוב על החשש שהנשק האבוד יגיע "לארגוני פשיעה ולגורמי טרור ופח"ע". ואולם, דומני כי חשש כזה לא מתאים לנסיבות המסוימות של האירוע דנן. ב"כ המשיב הפציר בבית המשפט לנתק לחלוטין את הקשר שבין ההליך הפלילי לבין הצעד המנהלי. ברם, נראה כי גורמי המשטרה ומשרד הפנים עצמם עמדו כל העת על הקשר שבין השניים. ואומנם, החלטת הממונה הראשונה מתבססת במפורש על המלצת קצין המשטרה - כנדרש לפי החוק - שלפיה המשטרה עומדת על הצורך בביטול הרישיון "משום תיק פתוח...בתחנת נתניה בעבירה של הזנחה ושמירה [כך] על כלי יריה". גם ההחלטה השנייה, נשוא העתירה, נסמכת על המלצת המשטרה כאשר סגן מפקד המרחב מדגיש במפורש את כתב האישום התלוי ועומד כנגד העותר. לא אמנע מלהביע את ההשערה כי לא במקרה הדגיש ב"כ המשיב שלפי דעתו אין על בית המשפט המנהלי להידרש לשאלה מדוע הוגש כתב אישום נגד העותר במקרה זה, כמו גם שאין על בית המשפט המנהלי להידרש לשאלה מדוע במקרים אחרים דומים לא הוגש כתב אישום. האם הדברים נכתבו, מתוך שידע ב"כ המשיב כי על התרשלות רגעית שאינה מביאה לאובדן נשק לא נהוג להגיש כתב אישום? לדעתו של ב"כ המשיב, אין השאלות רלוונטיות, ואולם אני כשלעצמי, נוטה לחשוב אחרת. אוסיף כי שנים רבות בימי חלדי עסקתי בנושא אכיפת החוק בצה"ל, ומטבע הדברים הקפיד גוף זה במיוחד בנושא הנשק ושמירתו. עם כל מדיניות ההחמרה, איני זוכר הגשת כתב אישום לבית דין צבאי בגין אי שמירת נשק כאשר חייל השאיר בכלי רכב נעול את נשקו לדקות ספורות וכלי נשק זה לא נגנב כלל. לכל היותר היה החייל עומד לדין משמעתי. אעיר גם כי אין מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיב, שלפיה השארת כלי ירייה ברכב גורמת מיניה וביה לפקיעת הרישיון. נניח שבעל הרישיון יצא לדקה מהרכב ללא כלי הנשק; האם יש לומר שרישיון הנשק פקע אוטומטית? התשובה לדעתי שלילית. בנוסף, לא ברור לי מדוע בוטלו גם רישיונות העותר להחזקת שני כלי הנשק האחרים - רובה הציד והרובה הזעיר. ככל שסבר מי שסבר כי אי זהירות בשמירת כלי נשק אחד משמעותה היא שאין לסמוך על בעל הרישיון גם בשמירת כלי הנשק האחרים - איני שותף לסברה זו בנסיבות המקרה דנן. כאמור, מדובר ברשלנות רגעית וחד פעמית שאיננה מאפיינת את העותר. אין להשוות גם בין כלי הנשק השונים ודרכי שמירתם. מכל מקום, גם אילו ניתן היה לקבל את העמדה המצדדת בביטול הרישיון להחזקת אקדח שבידי העותר - איני סבור שהיה מקום לביטול הרישיון של שני כלי הנשק האחרים. צעד זה הוא לדעתי בלתי מידתי בעליל. אכן, תגובתו האינטואיטיבית של קצין המשטרה רב פקד זילברשטיין מיום האירוע, הייתה שלא לתפוס את שני כלי הנשק האחרים שברשות העותר. ככל שהדברים נוגעים לאקדח, הרי שיש זיקה ישירה בין אי שמירתו לבין הצעד המנהלי שננקט (וזאת בשונה מביטול הרישיון לגבי שני כלי הנשק האחרים, כמפורט לעיל). לפיכך היה מקום לשקול את סבירות שיקול הדעת של הרשות במקרה זה לגבי ביטול הרישיון של האקדח. ואולם לאחר שיקול הגעתי למסקנה שגם לגבי האקדח הצעד שננקט הוא בלתי מידתי ובלתי סביר והכל כפי שהוסבר לעיל. בעניין זה הבאתי בחשבון שיקול נוסף, והוא העובדה שמזה כשנה בוטלו שלושת הרישיונות של העותר כאמור, והוא הפקיד את שלושת כלי הנשק (האקדח נתפס כבר ביוני 2010, ביום האירוע). לשון אחר, העובדה שבעולם המציאות - האקדח הנדון, ושני כלי הנשק הנוספים נלקחו מהעותר לתקופה של שנה ומעלה, מהווה שיקול נוסף המצדיק שלא לבטל את הרישיונות. ב"כ המשיב הביא כתימוכין לגישתו את עת"מ 1791/09 אורי אברהם נ' משרד הפנים (לא פורסם, , פסק דין מיום 8.11.09). באותו מקרה אושרה ההחלטה להתלות את רישיונו של העותר מפאת תיקי מב"ד שנפתחו נגדו, וב"כ העותר ביקש ללמוד קל וחומר לענייננו, שכן במקרה שלפנינו הוגש כתב אישום. יש להעיר שבדרך טיעון זו לא גילה ב"כ המשיב עיקביות, שהרי הוא ביקש קודם לכן להקפיד על אי הזיקה שבין ביטול הרישיון כצעד מנהלי לבין הגשת כתב אישום כצעד פלילי. לגופו של עניין, יש לומר שעיון בפסק הדין מלמד שבעניינו של אותו עותר, שהיה בעל עבר פלילי, נפתחו 49 תיקי מב"ד, שמהם נשארו פתוחים 19 תיקים, ובהם תיק "כבד משקל" שהיה מצוי בתהליך של הגשת כתב אישום. בית המשפט סבר שיש הגיון רב במדיניות של התליית רישיונות כלפי מי שמרבה לפרוץ את מסגרות החוק, גם אם מדובר בעבירות מרמה. יתר על כן, טעם מרכזי נוסף להחלטת בית המשפט היה החשש של המשטרה כי העותר היה פעיל באבטחתם של אנשי העולם התחתון באמצעות חברת אבטחה. השופט ד"ר עודד מודריק ציין כי עיין בקשר לכך בחומר חסוי "והוא מניח את הדעת די והותר". נקל לעמוד על ההבדל בין העותר שלפניי לבין העותר שבאותו תקדים, ודומני שמגמת ההיקש צריכה להיות הפוכה, דהיינו , מאותו מקרה יש מקום ללמוד לקולא בענייננו. עד כה הבהרתי מדוע אין מקום לדעתי להשאיר בעינה את ההחלטה בדבר ביטול הרישיונות של העותר, שהיא בעיניי, בנסיבות, בלתי סבירה. אעיר כי בחינה זו נעשתה לגופה ובלא שנדרשתי לטעם נוסף שהעלה ב"כ העותר, והוא שהמשיב לא מילא את חובת השמיעה כלפי בעל הרישיון בטרם קיבל החלטתו. לאור כל זאת, מתקבלת העתירה במובן זה שמבוטלות ההחלטות בדבר ביטול שלושת רישיונות הנשק של העותר. מאחר שעולה מהחומר כי תוקף הרישיונות שבידי העותר היה עד ליום 30.6.11, אבהיר כי על הגורם המוסמך לדון בבקשות לחידוש הרישיונות, ככל שיוגשו, כאילו לא בוטלו הרישיונות. אין צורך להזכיר כי "לא הרי אי מתן רישיון כהרי אי חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון" (בג"ץ 799/80 הנ"ל, שם, בעמ' 327). המשיב ישלם לעותר שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. נשקרישיון נשקערר